הסיפור שלי
הקדמה: האוצרות של אבא
ספר זה מוקדש לעשרות אלפי הילדים ובני הנוער שעלו לארץ מרומניה, כולל טרנסילבניה, בשנות ה־60 המוקדמות של המאה הקודמת, עם שמחה גדולה בלב, הערצת המדינה וערכיה וביטחון מוחלט בטוב ובצדק שלנו כלפי עצמנו ומול כל העולם. עלינו לארץ עם הורים מלאי תקווה, צמאים לתחושת קבלה וכבוד, כי כולנו הגענו סוף־סוף למקום שהוא הבית שלנו.
עשר שנות ילדות חייתי בעיר המנומנמת יאשי שבצפון רומניה. באותה תקופה נתפסה המציאות כברורה, מובנת וודאית. כשהמחשבות נודדות אל המקום הכביכול שקט ההוא, עולות בי תחושות של רוגע, שלווה וביטחון. כילדה ביאשי חוויתי אירועים מלחיצים, מעוררי חרדה ומתח, אך היו מי שידעו להעניק תחושה שהכול בשליטה, שאני מוגנת, שאני חלק ממשהו ושאוהבים ומכבדים אותי מאוד. אני מודעת למגמת האידיאליזציה בתהליך ההיזכרות. עם זאת, גם כיום, בעיתות שפל ובנסיבות מסוימות, הכרבולית החמה והמגינה משם מנתבת את דרכה אליי, עוטפת ומרגיעה.
את הסיפור שלי מלווים אחדים מהסיפורים שאבא כתב על יאשי.
לאבא היו שלושה אוצרות. האוצר הראשון היה אימא שלי ושל אחותי. כשפגש אותה לראשונה אמר עליה: “minunata, היא מקסימה“; האוצר השני הוא אחותי ואני; האוצר השלישי נסתר ממני. הוא היה חבוי שנים רבות, והתוודעתי אליו רק עשרות שנים אחרי שנִגְלה לעולם – זהו כישרונו של אבא לצייר בעזרת מילים. מילותיו ציירו אירועים, מצבים, דמויות וקשרים אנושיים ברגישות ובדייקנות.
הוא כתב על היהודים הרבים שנטעו שורשים ביאשי, על דרך חייהם, על אמונתם בתנועה הציונית ועל אירועים בלתי נסלחים שעברו עליהם בתקופת השואה.
במשך מאות שנים הייתה העיר יאשי מרכז תוסס ליהודים שגרו בה וליהודי מולדובה. יאשי הייתה עשירה במוסדות דת, חינוך ותרבות ייעודיים ליהודים, ואלה נהרו אליה במשך שנים רבות למרות הפרעות מצד הגויים. היהודים התבססו בעיר באמצעות פיתוח המסחר ועיסוק במגוון מקצועות חיוניים שהביאו קִדְמה ואיכות חיים לכלל התושבים. בתחילת המאה הקודמת, המאה ה־20, התבססה התנועה הציונית בעיר, בין היתר בזכות תנועת “מכבי“, שמשכה אליה צעירים יהודים רבים, בהם אבי וחלק מאחיו. המכבים האמינו בפעילות המפתחת את החוסן הגופני והנפשי, כדי שבבוא היום המיוחל יעלו לארץ ישראל חזקים ומוכנים לאתגרים המצפים להם. ארגון ספורט יהודי בשם “הכוח“ התמזג עם תנועת “מכבי“, והם התמקדו בפיתוח גוף חזק גם במסגרות בתי הספר היהודיים שבעיר. התנועה פיתחה פעילויות רבות, בהן תזמורת כלי נשיפה שצעדה ברחובות יאשי בגאווה ובהתלהבות.
האוכלוסייה היהודית הייתה הטרוגנית במנהגיה. חלק מהם שמרו על מנהגי הדת בהקפדה יתרה, ואחרים אימצו לעצמם חיים מודרניים: בילוי באופרות, בקונצרטים ובתיאטרון, התגייסות לצבא, לימודי השכלה גבוהה ומקצועות אקדמיים, גם לבנות למרות הנומרוס קלאוזוס (הגבלת מספר היהודים שהתקבלו ללימודים אקדמיים), וכל זאת תוך שמירה על החגים היהודיים ועל המסורת.
החיים האלה נקטעו באכזריות. החל מ־28 ביוני 1941, בתוך שלושה ימים, נרצחו חמישה־עשר אלף מיהודי יאשי בפוגרום שהתרחש בחצר המשטרה וברכבות המוות שהסתובבו במולדובה מספר ימים עד שכמעט כל מי שהיה עליהן נחנק בייסורים קשים.
אבי היה אז בן עשרים ותשע. הוא ואביו הזקן הצליחו לברוח מחצר המשטרה ביאשי בזכות מפקד משטרת הרובע השלישי בעיר, רובע שבו היו כמה רחובות יהודיים: סוקולה, ניקולינה ופודול רושו (Socola, Nicolina, Podul Rosu). כבעלי מעדנייה ביאשי היו סבי ואבי משלמים לקצין משטרה זה דמי חסות קבועים, עוד לפני הפוגרום. הקצין זיהה אותם ואִפְשר להם לצאת מחצר המשטרה שהפכה למלכודת מוות ליהודים שהובאו אליה.
לא ידעתי על הפוגרום ביאשי עד שעלינו לארץ בשנת 1964. רק אז, כשהמורה שרה ביקשה מכל תלמיד להביא סיפור שואה של אבא או של אימא, סיפר אבא על האירוע בקווים כלליים כדי לא לצער אותי יותר מדי.
שנים אחר כך תיאר אבי במילים שלו את מה שהיה, בסיפורו: “29 ביוני 1941: בחצר המוות“.1
השורדים לאחר הפוגרום התנחמו ברעיון המפעל הציוני ובתקווה שתפחה והתעצמה עם ההכרזה על הקמת מדינת היהודים, מדינת ישראל, שבה לעולם לא יקרה עוד כדבר הזה. כמה טוב שאבי ובני דורו לא ראו את הפוגרום ב־7 באוקטובר 2023, שקרה במדינת היהודים. לוּ ראו היו מתים משברון לב.
הערות
1 הסיפור “29 ביוני 1941: בחצר המוות“ מופיע בעמוד 117.
המרקחת המתוקה של דודה מילי
הבילוי האולטימטיבי בעיר יאשי שברומניה בסוף שנות ה־50 ובתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת היה ביקור בביתם של קרובי משפחה ושל חברים. היינו חמולה – לאבי היו שמונה אחים ואחיות, שחלקם עלו לארץ ישראל, פלשתינה בלשון הרומנים, אחרי קום המדינה, אך עדיין נשארו ביאשי חמישה מהם שהתגוררו במרכז העיר ובשכונות שסביבו.
המשפחה הגרעינית שלנו הייתה יוצאת לביקור – אבא, אימא, אחותי הגדולה ממני בשש שנים ואני. לכל מקום, רחוק ככל שיהיה, היינו מגיעים ברגל אף על פי שבעיר כבר פעלה חשמלית. המארחים אף פעם לא ידעו שמישהו אמור להגיע, לא היה איך להודיע. כשהיינו מגיעים אחרי הדרך הארוכה, היו מציעים לנו מייד כוס מים ודולצ’אצה (dulceata) – מרקחת מתוקה שהכינו בבית מפירות העונה, במיוחד בעונת הקיץ. את הדולצ’אצה היו מבשלים בכמויות גדולות ומאחסנים בצנצנות זכוכית שהוצא מהן האוויר. היא הייתה מוגשת בצלחת קטנה המיועדת לה בלבד, עם כפית קטנה וכוס מזכוכית שבה מים, בדרך כלל מהברז. לא היו אז מקררים, היו מקררי קרח שעבדו רק באירועים מיוחדים ולשם כך היה צורך לקנות גוש קרח גדול שיקרר את המזון שבתוכו.
בביקור אצל דודה מילי טקס הדולצ’אצה היה מלחיץ עבורי, ילדה בת חמש או שש. פירשתי את הכיבוד כהכרה בכך שאין לנו בבית מספיק אוכל. במצב זה הייתי בוכה ואומרת שיש לי דולצ’אצה גם בבית, ולכן אני לא מעוניינת בה.
חוץ מהמתוק הזה שקלטתי כמאיים, גם עצם הכניסה לביתה של דודה מילי הלחיצה אותי, כי היא הייתה זו שתמיד פתחה את הדלת. היא נהגה ללבוש חלוק פרחוני וסרטים רבים בשערה, עוד לפני הגעת הרולים לרומניה. עיניה היו צבועות בשחור עז – פס שחור על העפעף ופס שחור שתחם את העין מלמטה. המראה שלה היה די מפחיד לילדה בגילי שלא פגשה עיניים מאופרות בשגרת היום־יום שלה. למרות הפחד ממראה העיניים שלה המשכתי להביט עליה. דודה מילי הייתה אישה יפה ביותר, שערה שחור ופוני קצר על מצחה. לימים היו שמועות שהיה לה סטוץ עם הגיס שלה, הבעל של אחת מהאחיות של אבי. שתי אחיות אחרות של אבי החליטו לא לדבר איתה לעולם, הן פחדו שתגרור את הבעלים שלהן לדבר עבירה.
אומנם הכניסה שלי לביתה של דודה מילי לוותה באי־נוחות ובלחץ, אך אחרי דקות ספורות היו עיניי נחות על הבובות הענקיות והיפהפיות הלבושות בשמלות מלמלה, שהיו מונחות כקישוט על כל מיטה בדירה. בובות אלה היו כפלא עבורי בעיקר בשל גודלן. לי הייתה רק בובה אחת קטנה עם חידוש עולמי – היו לה בגדים משלה ופיג’מה. הבובות ובתה של דודה מילי העסיקו אותי רוב שעות הביקור. הבת הייתה נערה בת שש־עשרה עם צבע שיער מיוחד ובולט – שילוב של ג’ינג’י עם בלונד. בגלל ייחוד זה קראו לדודה מילי מבית הספר לבנות שבו למדה בתה, ודרשו ממנה להפסיק לצבוע לה את השיער. הם לא האמינו לדבריה שזהו הצבע הטבעי שלה, וכפשרה דרשו שתאסוף את מחלפות ראשה ברשת לשיער.
המבוגרים שוחחו בהתלהבות על החדשות המגיעות מישראל, על פוליטיקה מקומית ועולמית, על בני משפחה אחרים, על מכרים ועל חברים. המפגשים האלה היו הדרך היחידה להתעדכן, לקבל מידע ולהעבירו הלאה. כיום אני יודעת להגדיר תפקיד חשוב נוסף שהמפגשים מילאו, והוא סיפוק צורך הסקרנות באמצעות רכילות מרחיקת לכת.
אחרי כשעתיים היינו יוצאים לדרך חזרה הביתה, ברגל כמובן. היינו צועדים ברחוב הראשי בעיר, רחוב סטפן הגדול (Stefan Cel Mare), דבר שכשלעצמו היה מעניין ביותר, כי איתנו טיילו עוד אנשים רבים, בייחוד צעירים וצעירות, חלקם לבושים לפי צו האופנה. מתוך החצאיות המתנפנפות ברוח צץ פה ושם טייפ שממנו שר קליף ריצ’רד:
“The young ones, darling, we are the young ones...“.
ילד חייב לאכול
עוד בהיותי תינוקת ינקתי יחסית מעט. כמנהג אותם ימים, הביאו לאימא תינוק של חברים שלאימו לא היה מספיק חלב, וכך נמצא פתרון לכמויות החלב העצומות של אימא. גם בהמשך הייתי אכלנית גרועה, רזה ושברירית, ואולי בגלל זה אימא נהגה לקחת אותי לספר מקצועי שקיצר לי את הפוני. “לא מספיק שהילדה לא אוכלת, חלשה ורזה, גם הפוני שלה יהיה עקום?“ נהגה לומר. אומנם היא בעצמה יכלה לעשות את המשימה החשובה מאחר שהיו לה שתי ידיים ימניות שאיתן תפרה ורקמה בכישרון ובדייקנות רבה. “אבל מה אם אזוז? ומה אם הפוני יצא עקום? עדיף שמישהו אחר יהיה אחראי לפוני“.
כל המשפחה מלבד אימא הייתה מודאגת מכך שאני לא אוכלת. בהשפעת אחותו של אבי, שהייתה רוקחת במקצועה, לקחו אותי לרופא הילדים, ד“ר בארבוצה (Barbuta), כדי שיביע את דעתו בעניין. הרופא רצה לדעת מה אני כן מכניסה לפה ובולעת. על כך אימא ענתה:
“היא אוהבת תפוחי אדמה מטוגנים עם מלח“.
“זה מצוין, תמשיכו לטגן לה תפוחי אדמה“, אמר הרופא.
אולי בהמלצת הרופא ואולי מהמלצות של אחרים התחילו לתת לי מדי יום כף גדולה של שמן דגים, וגם משהו דמוי שוקולד (kavit) שאמור היה להגביר את התיאבון. בערבי הקיץ הייתי יושבת במרפסת של הסנוניות שצופה לרחוב ומישהו מהמבוגרים – אבא, אימא או דודתי – היה מאכיל אותי בדומה לסנונית שמאכילה את אפרוחיה בקן שלה בפינה השמאלית שמתחת לתקרת המרפסת.
כל בוקר בחורף הייתי שותה קקאו מתוך ספל גדול, ואחרי הלגימה האחרונה הייתי מביטה בצללית הפנים שלי שהשתקפה בתחתית הספל. בערבים הייתי מחכה לאבא שיחזור מהעבודה. עם כניסתו לחדר שלנו הייתי מצהירה מייד שאני מבקשת שהוא ורק הוא יכין לי ביצת עין. אף על פי שהיה מגיע עייף, הוא היה מבצע את המשימה בכיף גם מפני שכך חסך לאימא את ההליכה למטבח הקפוא בחורף, וגם מפני שבזכותו אכלתי משהו. בין שתי הארוחות דבר לא היה בא אל פי חוץ מהפעמים שאימא טיגנה לי תפוחי אדמה.
בהיותי בת חמש, אחרי שהספר סיים לגזור לי את הפוני, לקחה אותי אימא ליוגורטייה חדשה שפתחו במרכז העיר, וקנתה לי יוגורט עם לחמנייה שאכלתי במקום עצמו. מאותו יום השתפר תאבוני, בייחוד נמשכתי למאכלים פיקנטיים ומלוחים. בביקור בבית חברים של ההורים, שהתקיים אחרי אכילת היוגורט המכונן, הגישו ארוחה קלה (gustare). אימא התפלאה שאכלתי בהתלהבות זיתים במרינדה של בצל וחומץ, ביצה ממולאת וכרוב שהוחמץ במלח.
מזל שהתחלתי לאהוב כרוב חמוץ, כי הוא טיפל בחוסר היכולת שלי לבטא את האות רֵי“שׁ. הדודה הרוקחת, אחות אבי, הסבירה:
“בשפה הסינית לא מבטאים את האות רי“ש. למשפחה שלנו אין שום זיקה או קשר לסין, אז אין שום סיבה הגיונית לכך שהילדה לא יכולה לבטא את הרי“ש“.
אימא הוסיפה:
"בסתיו את מתחילה גן חובה. הילדים בגן לא יבינו את הדיבור שלך ללא רי"ש".
יום אחד, כשיישבתי עם כולם ליד השולחן ומולי צנצנת ענקית של כרוב חמוץ, הזיזה אימא את הצנצנת ואמרה לי:
“אם את רוצה לאכול varza murata, כרוב חמוץ, את צריכה לומר: varrrrrrrrrza, כררררררוב“.
למרבה הפלא, לראשונה בחיי יצאה לי רֵי“שׁ לשונית, המלווה אותי עד היום בנאמנות ודואגת שתמיד אוכל לבקש כרוב חמוץ וגם יבינו אותי.
מעמד ה“לא אוכלת“ חלף, אולי בגלל שמן הדגים, אולי בגלל היוגורט, אולי כי התחלתי לבקר בגן ילדים ושם הרגשתי חייבת להיות כמו כל הילדים שאכלו את הכריך שלהם. ייתכן שהייתה לכך סיבה נוספת – בן דודי שהיה צעיר ממני בשנתיים, לקח לי את התואר “הילד שלא אוכל“. הוא היה חכם ובגיל צעיר יחסית כבר ידע לקרוא שעון עם מחוגים, למרות האמונה שהייתה רווחת באותם הימים שרק ילד שאוכל יהיה חכם, יוכל ללמוד, להתפתח ולשרוד בין הגויים.
אימא סיפרה שאימה שלה, סבתי שכבר גרה בישראל, הייתה אומרת שהחוכמה של התינוק, אם היא קיימת, באה לידי ביטוי בהתייחסות שלו למזון – אוהב לטעום דברים חדשים? נהנה מאוכל של המבוגרים? שמח לאכול? לדבריה, כך אפשר לחזות בביטחון רב אם התינוק יגדל להיות אדם חכם או לא. אחותי איששה את התאוריה הזו. בהיותה תינוקת היא אהבה לאכול וכבר בגיל שמונה חודשים החלה לדבר ואף ידעה לדקלם את הסיסמאות שצעקו ברחוב:
“Ana Pauker Gheorghiu Dej baga spaima in burgheji, אנה פאוקר גיאורגיו דג’ מאיימים על הבורגנים“.
באותם ימים טענו שילד חכם הוא גם ילד סקרן, יוזם, מלא תעוזה ויצירתיות. באחת הפעמים, כשאימא הייתה עסוקה זמן רב במטבח וציוותה על אחותי בת השלוש לשבת בשקט בסלון, היא מצאה מיכל גדול של ניבאה (nivea) ומרחה את המשחה הלבנה על כל הרהיטים הכבדים, הצבועים בלכה שחורה. לבסוף, כשאימא סיימה את עבודתה במטבח ובאה לבדוק מה שלום אחותי, נשמתה נעצרה, ובכעס רב צעקה:
“עזריה! עזריה!“
זהו השם היהודי של אחותי, שם שהשתמשו בו רק כשכעסו עליה. כמו רוב הילדים היהודים היה לנו שם יהודי ושם לועזי. אחותי נקראה על שם סבא מצד אבא ששמו עויזר, והשם הלועזי שלה הוא אודט. אימא המשיכה:
“עזריה, מה עשית? למה עשית את המעשה האסור הזה?“
אחותי החכמה ענתה שהרהיטים יפים יותר בצבע לבן.
לכן, אימא נשמה לרווחה כשאני הגעתי לעולם, וכבר מהימים הראשונים לא אהבתי לינוק ובמשך הזמן הפכתי לאכלנית גרועה. אימא האמינה שעדיף שילדה, אשר בבוא הימים תהפוך לאישה, לא תהיה חכמה במיוחד, סקרנית או יוזמת, שתדע את מקומה ולא תהיה כמו גבר, כי אז איזה גבר ירצה אותה?
לי אף פעם לא קראו בשם היהודי שלי, שפרה, גם כשכעסו עליי. אני וארבע בנות דודות קיבלנו את השם של סבתא שפרה מצד אבא, השם הלועזי שלנו היה ז’נה (Jana). אני הייתי הקטנה בנכדות וכינו אותי “ז’נה הקטנה“. כשסבתא שפרה ילדה את בנה השביעי קבע הרופא חד־משמעית שלידה נוספת תסכן את חייה. למרות זאת נולדו לה שני בנים נוספים, השמיני והתשיעי. השמיני הוא אבא שלי, שקיבל את השם שמחה, ובלועזית סמי, כי כולם שמחו שהתינוק בריא, חזק ונורמלי, ושאימו לא מתה בלידתו. השם שאבא קיבל התאים לו – גם בילדותו וגם בבגרותו היה שמח, אופטימי, מלא תקווה ואמונה שיהיה טוב.
לנתינת שם לרך הנולד הייתה חשיבות עליונה באותם ימים. עם זאת, המיוחד במשפחה של אבי הוא שלא לכל הילדים, תשעה במספר, היה אותו שם משפחה, אף על פי שכולם נולדו לאותה אימא ולאותו אבא. ששת הילדים הראשונים קיבלו את שם המשפחה גולדנר, שהוא שם המשפחה של סבא עויזר. מהילד השביעי ועד התשיעי שם המשפחה הוא מויסה. כיצד קרה הדבר? כשהילד השביעי נולד, סבי היה עסוק ועייף, וביקש מאבא שלו לרשום את הרך הנולד במשרד העירייה. כששאלו את הסבא רבא שלי כבד השמיעה “מה שם המשפחה של הילד?“ הוא ענה “מוישה“ – שהוא שמו הפרטי, כי חשב ששואלים אותו לשמו. הרומנים הפכו את “מוישה“ ל“מויסה“, וכך נוצר שם משפחה אחר לשלושת הילדים הצעירים. הדבר לא הפריע למשפחה. במציאות היום־יומית כל תשעת הילדים נקראו עויזר, על שמו הפרטי של אביהם, בעל המעדנייה הידועה בעיר ששמה “אצל עויזר“ (La Oizer).
כל המשפחה חזתה לאחותי עתיד מזהיר בתחום הלימודי והמקצועי, ואימא נגררה אחרי כולם אף על פי שהדבר סתר את תפיסת עולמה. אימא הייתה צועקת עליה לפני בחינות המעבר מבית הספר היסודי לתיכון:
“אם לא תלמדי את תהיי כלום, את תהיי תופרת!“
המחנכת של אחותי בבית הספר “אולטאה דואמנה“ (Oltea Doamna, שהיום נקרא “בית ספר מס’ 2 מיחאי אמינסקו“, Scoala Medie No. 2 Mihai Eminescu) סיפרה להורים:
“היא מציירת במחברת בזמן השיעורים, ועם זאת כששואלים אותה שאלה על החומר הנלמד היא עונה ומפגינה ידע רב“.
כשהתקשתה לפעמים במתמטיקה, היו לוקחים אותה לדוד שהיה פרופסור למתמטיקה ומומחה בשחמט. הדוד סיפר להורים שהסביר לה משהו קטן, שהעמיק והרחיב לה את ההבנה, ובכך נפתרה הבעיה, לעת עתה.
אחותי ואני, בפער של שש שנים בינינו, תפסנו כל אחת את המקום הייחודי שלה במשפחה בעזרת הבניית המציאות העתידית שלנו על ידי הסביבה, והציפיות של הסובבים אותנו ושלנו מעצמנו. לאחותי ייעדו מקצוע אקדמי בתחום המדעים המדויקים, ולעומתה אני, כשהיו שואלים מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ולא ידעתי מה לענות, היו עוזרים לי: “את תהיי אימא“. גם דודי, האח הצעיר משמונת האחים של אבא שאותו אהבתי והערצתי בשל השובבות וההומור שלו, נהג להקניט אותי בצחוק במילה שאינה קיימת בעברית – bleaga, שהיא שילוב של חנונית, קצת שקטה מדי, חולמנית.
למרות כל האווירה סביבי, הנראות כלפי חוץ הייתה חשובה לאימא, “מה יגידו האנשים?“ נהגה לומר, “ילדה יהודייה מבית טוב חייבת להצטיין בלימודים“. לכן גם איתי היא ישבה שעות רבות עד שהצלחתי ללמוד בעל פה את הבלדה הארוכה מאת בולינטיניאנו (Bolintineanu):
“האורלוגין מצלצל חצות, מי דופק על שער הארמון? אני הוא בנך האהוב מהקרב חוזר פצוע“ (Un orologiu suna noaptea jumatate, in castel in poarta oare cine bate? Eu sint buna maica, fiul tau dorit, eu si de la oaste ma intorc ranit).
וכמו ילדים יהודים רבים גם אני עמדתי בציפיות וקיבלתי פרס הצטיינות בסיום כיתה א’ ובכיתה ב’.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
