הביקורות של רחלה

זה ספר שיוצר דיאלוג ביננו לבין מה שאנחנו בורחים מפניו כל חיינו. ביננו לבין מה שאנחנו מסתירים ומשתדלים לא להקשיב לו על אף היותו "משהו" שכולנו נדונו במידה זו או אחרת בתוקף היותנו בני אדם – לחוות אותו. הספר הזה עוסק בחולי. בחולי ובעקבותיו בפחד ובמחשבה (ולא רק במחשבה) על מוות. הגוף החולה והנפש שאתו נמסרים כאן בסדרה של שיחות בגוף ראשון בהן מספרת הכותבת על חייה עם המחלה. המחלה הפיזית, המחלה שמסכנת את חייה בכל פעם "מחדש". תוך כדי פריסת האירועים והתחושות יש בממואר הזה דיאלוג גלוי עם יצירות רבות, טקסטים ספרותיים וטקסטים פסיכולוגיים שעוסקים במחלה ובהשלכות שלה על הסביבה ועל האדם החולה. אך הדיאלוג המשמעותי ביותר בעיני הוא הדיאלוג שמנהל הספר הזה אתי, עם הקוראת. הוא לא נותן לי לחמוק לבדיון או לפנטזיה. הוא שואל אותי בצורה סמויה אבל מתעקשת איך אני עם "אמיתות" חיי האדם? איך אני כשאני נתקלת בחולי, בסבל, במוות. הוא חודר מתחת לעור שלי ומבקש אותי כן לתת את הדעת על מה שביום יום אני בורחת ממנו. המחלה במובנים רבים היא ייצוג של הסבל האנושי, אך לא אחת היא גם ואולי בעיקר עדות לכוחו של האנושי לגדולתו, ליכולותיו. הייתי ממליצה לכולם להניח את הספר הזה על מדף הספרים, לרכוש אותו, בבחינת "גזור ושמור". כי הרי כולנו בשלב זה או אחר של החיים נתמודד עם הדברים המתוארים בו, או עם חלקם. ואולי דווקא עדיף שעכשיו, מי שעדיין ב"ממלכת הבריאים", יקרא יראה ישמע ישאל שאלות ובעיקר ישהה לרגע גם עם החלקים הללו של החיים. בעיני זה חשוב ואפילו מנחם. המילה האחרונה בספר היא "התקווה" זו שנחוצה כל כך דווקא עכשיו והמילה הראשונה היא "להיות". כי כותרת הספר היא חלק מהמונולוג ההוא של המלט. כותרת ששולחת אותנו לסבל ההוא העתיק, לשאלות הגדולות של האנושות והאנושיות שנמצאות (איך לא) בטרגדיות הקלאסיות.

במהלך שעות אחדות, דמות שאין לה שם, המורה, מי שהוא רק פונקציה במערכת, נרדף על ידי "הם", חומק במסדרונות ובחדרי בית הספר. מטרת "מסעו" היא להגיע בשלום לשער בית הספר משם למכונית ולבית כדי לחגוג את יום הולדתה של אשתו. זה מורה צעיר, וותק של עשר שנות הוראה, שאמנם הגיע די במקרה למקצוע אך נראה שהוא מצליח בו. לכאורה. האלימות, הרודפנות, הלחץ שנמצאים בחייהם של מורים ומורות רבים העובדים במערכת החינוך הישראלית מיוצגים כאן בצורה גרוטסקית מפחידה ומצחיקה כאחת. כי כן, יש בעתה גדולה, שמוכרת לכל מי שעובדת במערכת החינוך הממלכתי, שמקורה במשהו שבשנים האחרונות הפך את האלימות, את הזלזול והדורסנות כלפי הצוותים החינוכיים לנוכחות מוצקה בחצר בית הספר ובכיתות. בספר הקטן הזה יש ניסיון לשים עליה אצבע שלא לומר יד ולהציג אותה ככה במערומיה. ואלה מבישים. מאוד מבישים. המרחב הבית ספרי על בנייניו ואנשיו מוצג במלוא כיעורו ועליבותו שבריו והריסותיו. החל במנהל בית ספר שמעולם לא נכנס לכיתה, אחד כזה שהוצנח למערכת אחרי פרישה מהצבא, עבור דרך בירוקרטיה שמחסלת כל אפשרות לנשום חינוך, שדורשת טפסים על גבי טפסים, דרך התחנפות אינסופית להורים, לעירייה או למעבידים האחרים של המורים, וכלה בחומר הלימוד שמצטמצם ומצטמצם ומצטמצם ואיתו מוחות התלמידים. אחת הסצינות הנפלאות מתארת אבא המתעקש שבנו צריך לעבור מכיתת מב"ר "למדעית או מופ"ת או מה שזה לא יהיה... והאבא התעקש, והיא ניסתה להסביר לו, אבל זה לא עזר לה. הילד שלו מושלם הרי, אתה יודע איך זה, כל בעיות ההתנהגות שלו והנכשלים שלו, זה רק בגלל המורים שלא מבינים איזה מין גאון יושב להם בכיתה..." ארד לא חוסך את המבט המגחיך שלו גם מהמורות ..."יש בורקסים בחדר 105" הוא לחש אל חלל החדר (חדר המורות). עברה שנייה מתוחה. "יש בורקסים בחדר 105", ענתה בת קול. "יש בורקסים בחדר 105", ענו שתיים. "יש בורקסים בחדר 105", ענו ארבע. השמועה פשטה ברחבי החדר, רעבתנית כאש בשדה קוצים. כל שיחות הסרק וההסתודדויות נעצרו. לא פוליטיקה, לא רכילות. רק בורקסים. "יש בורקסים בחדר 105", חזרו קולות בזה אחר זה והתרבו עד שדבר מלבד המילים האלה לא נשמע..." ולצד הטירוף המשתולל במסדרונות ובלבבות, לצד העליבות, יש רגעים של יופי חינוכי שהעלו התרגשות לפחות בי שעה שהמורה פוגש בחוץ תלמידה שמורה אחרת הוציאה ובדיאלוג חכם ונכון שהוא מנהל אתה הוא מנסה להראות לה את חלקה בעניין. תקראו את הנובלה הזו. היא לא דיסטופיה, היא לא "רק" סיוט פרטי של מורה (מעידה שהיו לי לא מעט חלומות רדיפה כאלו במהלך הקריירה), זו אפילו לא סטירה. הספר הזה זו מציאות. כדאי מאוד שנדע אותה, כולנו, נתעורר ואולי גם נעשה משהו בעניין.

הנה סיפור אגדה למבוגרים. כך הרגשתי כשקראתי את הספר הזה. והוא היה מצחיק, ומנחם ומאפשר לחלשים לנקום בחזקים. כי כמו באגדה קלאסית בה האנדרדוג מנצח ויש בהזדהות אתו תרומה להתפתחות הילד הקורא, שבמציאות הוא חלש או מוחלש, כך הרגשתי אני כשקראתי את נקמתה של טרודי בפרדי, מי שהפך את חייה של בת דודתה דורה לגיהינום, הרגשתי את התרחבות הלב את הכוח חוזר לידיי. כי "סתם זקנה" (אני), בדיוק כמו "סתם ילד קטן", זקוקה לסיפור על כוחות, על נצחון והצלחה של מי שבמציאות כנראה לא תצליח להצליח... ולא זה לא כמו "הנוקמים" של יורם קניוק. שם יש אפלה ב"עבודת" הזקנים. אולי כי כאן אלו נשים ואולי כי יש בספר הזה המון חמלה והמון הומור והאיש הרע הוא איך לומר לא בפוליטיקלי קורקט די עלוב ואולי לא ממש רע אלא "רק" מנוול. ויש בספר הזה דמויות נהדרות שבא לי לפגוש אותן לסיידר חם ויער שחור בסנטה מריה (נדמה לי שאני יודעת איפה בית הקפה הזה). לצאת עם כוכי, שהופכת לחברה טובה של טרודי, על אף פער הגיל והמצב, לשבת אתן במסעדות בהן הן מבלות נהנות ומתכננות. מתכננות איך לנקום. כי "שלוש נשים כועסות שמהם שתיים חיות ואחד מתה עוד לא ברא השטן..." והנקמה מצחיקה ועושה מה זה טוב. הספר מלא ב"כאן" ומלא הומור על ה"כאן" הזה שלנו: "זה היה היום של 'שלישי בשלייקעס', אותו יום שנדיבות ממשלתית נדירה שורה עליו, ושבמהלכו כל מי שהצליחו להתבגר בשלום ולהתגבר, מי פחות ומי יותר, על בגידת הגוף הבלתי נמנעת, יכולים לצפות במחיר סמלי במיטב סרטי הקולנוע, אפילו החדישים ביותר. למרות השם, קוד הלבוש אינו מחייב להגיע להקרנה נתונים בזוג הכתפות המחזיקות את המכנסיים שלא ייפלו ואפשר לבוא לבושים איך שרוצים..." המרחב בו אני נמצאת עכשיו (חיפה) התאים לי לקריאת הספר שמתרחש ממש פה מעבר לרחוב ומעבר לוואדי ובדיוק על שפת הים ויכולתי לזהות את ה"קזינו" את הטיילת את המנזר ונהנתי. כך בפשטות נהנתי.

בעיני ספר נפלא על יחסי בת אם. זה ממואר כך שלא מתאים לכולם... שתי הדמויות כתובות נפלא.

המהלך שעובר הספר ממשפט הפתיחה "המכשפה לא ראתה אותו מעולם אבל הרגישה שהוא צופה בה" לסצינת הסיום, במיוחד למילת הסיום: "סליחה" הוא בעיני הלוז של הספר הזה. המכשפה אכן הצליחה לרפא אך אבוי לריפוי, הצליחה לעשות טוב שנבלע בתוך הרע, הצליחה לראות את האל שהסתיר מייד את פניו. "שלושה ימים בקיץ" הוא ספר שניתן לקטלגו כספר שואה, אך הוא יותר מכך. הוא מרשה לעצמו להתבונן באנושי, על מגוון צורותיו, ובמיוחד במתח הזה או בהפרדה הזו שאנחנו יוצרים בין מי שפוגע למי שנפגע. העלילה מתארת שלושה ימים בעיירה ליטאית, שלושה ימים שעוברים על דמויות שונות בה. יהודים ושאינם יהודים, נוצרים ופאגאניים, צעירים ומבוגרים. כולנו יודעים מה יקרה לתושבים היהודים עוד שלושה ימים ב 28/8/41 ועם זאת כולנו מנסים לשאוב מעט תקווה כי אולי האישה הזו או הילד הזה יצליחו להינצל, אולי הם לא... במהלך הקריאה, במיוחד בסצינות הסיום, שמתי לב לכך שאני מוכנה להסתפק במעט מאוד כדי להרגיש איזה משב של נחמה או מרפא לנפש. והאמת? זה אמר לי משהו על מצבי מצבנו עכשיו. על החיפוש של הטוב ולו הקטן ביותר להיתלות בו. להתנחם אתו. כי הספר נוגע בזיכרון הקולקטיבי שלנו של אז ושם ומהדהד את ה"זיכרון" הקולקטיבי של מה שקרה בנו ועדיין קורה כבר שנה וחצי. הסתמיות הזו של האכזריות, זו שלא נותנת תשובה לשאלה "למה?" מנקרת בנו לאורך הקריאה.

סיפורים מופלאים, מלאי רגישות שיודעים להתבונן בנפש האדם, האישה.

תמיד הייתה לי חולשה לרומן חניכה. ללוות את הצעיר או הצעירה, לראות את האפשרויות, המחשבות, הרגשות והבחירות בחברה הנתונה. אולי כי כל חיי עסקתי בחניכתם של בני נוער ואולי כי משהו במצב המאפשר שינוי קוסם לי כאדם. נותן תקווה. הספר הזה שנטוע בזמנים אחרים וודאי בתרבות אחרת, מאפשר הצצה לחייו של בן "ממזר", לבחירות שהוא, אביו ואמו עושים לאורך שנות הרומן. בחירות השייכות לעשייה ובחירות השייכות לרגש. השאיפה להצליח, שרבות מהיצירות הספרותיות והקולנועיות עוסקות בה לאורך התרבות האנושית, לטפס במעלה החברתי, לכבוש עוד פסגה – נמצאת גם כאן, בספר הזה. עם זאת המוכר מקבל כאן גוון אחר. שינוי שמקורו באופי הדמויות. והדמויות הללו "אחרות", מעניינות. הרומן על אף כותרת המשנה הוא לא רק על בן ואב אלא גם על בן ואם. פרקים שחושפים אירועים ועוד אירועים, מחשבות ומעשים ועם זאת משאירים את זוג ההורים והבחירות שלהם כחידה שלא הבן, וודאי לא אנחנו נצליח לפתור. וזה כל כך נכון בעיני. מודה כי לפרקים ניחמתי על כך שכבר לא מתרגמים את שמות הדמויות לעברית. שמות שוברי שיניים ועיניים...

אפשר לסכם את עלילת הספר הזה באמירה כי זהו ספר על שלוש חברות לאורך שנים, מילדותן לבגרותן. אבל זה לא יספיק. אז אפשר להוסיף ולומר, שיש בו מפגש בין תרבויות באופן מעורר אמינות ומעורר השתאות. וגם זה לא ימצה את החוויה בקריאה בו. אפשר לדבר על שלוש דמויות, שלוש נשים - ילדות משולי החיים שולי החברה שולי התודעה שלנו, שנכנסו דרך הספר הזה לנפשי ונראה לי שישכנו בה בי עוד ימים רבים. נטליה, בטי ואמיליה ארוגות זו בזו במרחב ובזמן. אליהן נוספות דמויות מרתקות אחרות. דמויות מהמשפחה, מהשכונה, מהשכונה ליד. דמויות שפועלות בהתאם לקודים החברתיים, שאליהם הן שייכות. דמויות שמנסות למרוד בגורלן, דמויות שהרגשות העזים ביותר שולטים בהן לצד כניעה חוזרת ונשנית למוסכמות חברתיות, תרבותיות. ויש בעלילה נערה שנעלמה ממש, ויש נערה שנאלמה כשאולצה להינשא בגיל כל כך צעיר רק כי היא שייכת לעדה מסוימת שמחתנת את הבנות בגיל צעיר בהתאם לרצון ההורים, ויש נערה שאביה נעלם והיא מתאהבת במי ש"אסור" לה להתאהב בו. וכולן נוגעות בסכנה ונוגעות בגבול ו"מפלרטטות" עם האיום עם החידלון והכעס. וכולן חוות הזנחה מהמבוגרים, מההורים מהמורים, מהחברה. וקיוויתי, והתרגשתי, ונחמץ בי הלב, וחשבתי איך זה יכול לקרות וידעתי שזה יכול לקרות, כן, גם עכשיו. הספר הזה טווה עולם שלם בשפה, בתאורי המקום והזמן, ביחסים בין הדמויות. הספר הזה מצליח בדרכו לגעת באמת, לשאול שאלות על אמת שנמצאת כל החיים לצד הבדיה השקר והעמדת הפנים. ולא פעם במהלך הקריאה שכונות בישראל ודמויות בירושלים ותל אביב נדמו לי כנאפולי של "החברה הגאונה".

הספר הזה מעמיד במרכזו דמויות שמתאהבים בהן. עולמם הרגשי, הפעולות שלהן, ההחלטות, האירועים הפנימיים והחיצוניים שמתרחשים גורמים לקורא לרצות לחבק אותן, להיות בקרבתן, לעזור להן.

הספר הזה הוא עלינו, על הפחדים שלנו. "אסף היה האבן שהושלכה בשלולית של כל מי שהכיר אותו. ערער את השקט, זעזע את המים, שלח גלים, אילץ את כולם להביט בפחדים של עצמם, על עצמם, על בני הזוג שלהם או הילדים שלהם." הוא שואל שאלות ולא חומק משהיה בתחושות, שבדרך כלל נוח לנו (לי) לא לחשוב או להרגיש. לא היה קל לקרוא בו. אולי כי המתים הפרטיים שלי צפו דרכו ושאלו אותי שאלות לא פשוטות על הדרך או הדרכים בהן אני הייתי, או לא הייתי לצידם. לא קל אבל חשוב או איך אומרים - מתגמל...

במהלך הקריאה בספר הזה הרגשתי, ובמידה רבה גם הבנתי, כי כאב החיים במסכה, צער החיים על פי המוכתב מבחוץ ולא על פי הפנימיות - חוצה מגזר, חוצה מגדר, חוצה גיל מין מצב משפחתי ועוד. העלילה היא עלילת התבגרותו של נער, שיש לו כהגדרת הסביבה בה הוא גדל, "נטיות הפוכות". נער שהוא "ילד טוב". "... תמיד להישאר ילד טוב. וילדים טובים מתחתנים עם אישה ורק עם אישה ולא עולה בדעתם האפשרות המופרכת להתחתן עם איש... יסתפקו גם באהבה, כזו שיש בה מספיק כדי למתוח חופה, כדי להקים בית. ילדים טובים בולעים ודוחקים ומחביאים עמוק עמוק, לא רק את התשוקות הכי בסיסיות שלהם, אלא את כל מה שאינטואטיבי, את כל מה שאותנטי, את כל המתפרץ והרוצה לבוא, את האיד המרוסן שלהם. להכול הם קוראים יצר הרע, הילדים הטובים. את הכול הם דוחפים בידיים וברגליים ובכל מה שרק יש בכוחם אל מתחת לשולחן, אל מתחת לאדמה, אל מתחת לעצמם, שלא ייצא משם לעולם." נכנסתי לעולם זר לי: עולם הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר, הקהילה האמונית, הבית הדתי. הוכנסתי בגילוי לב לתוך חיים עם ייסורי מצפון, עם תחושת אשמה תמידית במיוחד סביב ענייני מין וגוף. "ביקרתי" בעולם בו מחנכים מרשים לעצמם לעסוק ולקחת אחריות בדברים שאין להם בהם שום ידע, וודאי לא הכשרה. וזה לא היה לי קל. כאחת שחינכה לא מעט מתבגרים ומתבגרות ידעתי תמיד לומר: עד כאן התחום שלי ומכאן מעבירה הלאה ליועצת, לרכזת, לפסיכולוגית. במרחב אותו מתאר הכותב – מרחב הציונות הדתית - אין גבול כזה למחנך, לרב. אסתר, שנישאה לביני (גיבור הספר) אומרת לו שנים מאוחר יותר, כשזה תוהה מה היה יכול לעשות אחרת, ״יכולת קצת לא להאמין להם, ביני". באופן מפתיע רב הישיבה מתקשר אליו אחרי שנים כדי להתנצל, כי יום כיפור בפתח, כי הבין (אולי) שטעה. דמותו של ביני ודמותה של אסתר זוגתו מתוארות בחמלה, ביופי בהמון כאב ורגישות. סצינת הגילוי מול ההורים היא סצינה מופלאה. הגיבור אומר להורים מה שאומר ואז משתררת שתיקה. הוא רק רואה את הספרים והספרים כאיזו מטונימיה לעולם הדתי המסודר, המאורגן, היודע טוב ורע והכולא אותו. "אבא ואמא הביטו בי ולא אמרו שום דבר. לא הבטתי בהם. הבטתי אל המטבח ואז על הרצפה ועל זגוגית החלון ואז על מדפי הספרים. אבא ואמא הוסיפו לשתוק. עברתי עם המבט שלי ממדף ספרים אחד למדף ספרים אחר. למטה, במדפים התחתונים מונחים ספרי תלמוד בבלי, גדולים וכהים, שני מדפים ארוכים וגבוהים בהם מסכתות הגמרא עומדות זו לצד זו על פי הסדר. מעליהם ספרי התלמוד הירושלמי, הבינוניים בגודלם, אבל שמנים יותר, וגבוהים פחות. על ידם, בשלושה מדפים קרובים, עומדים דחוסים החומשים..." וכך הלאה והלאה. גם המפגשים של הבן עם אביו מצליחים לייצר אמפטיה לקושי של שניהם. הדרך בה הבן מוביל את ההסבר לאב המתוסכל - המבקש ממנו לא להתגרש כי יש להם זוגיות יפה, זוגיות טובה, כי מיניות היא לא הכל בחיים - הייתה כל כך חדה ובהירה ומתבוננת לאמת בעיניים. הוא שואל את אביו אם הוא היה יכול להיות בזוגיות עם חבר טוב שלו. האב לרגע לא מבין. ואז נדמה כי משהו נטמע בו. הספר מרבה לתאר בחמלה ובביקורתיות את החברה בה גדל והתחנך הגיבור. חברה שאומרת הכל במילים אחרות ומטשטשת את האמת. אולי מתוך איזו כוונה טובה אבל הטשטוש קיים. ביקורת על טיפולים ועל מטפלים שגורמים לנזק ופוצעים את הנפש שגם כך מלאה בייסורים. ובתוך כל הקושי הזה של קבלת הזהות ושל הגרושים יש גם אלוהים. עליו ביני מוותר. ויש תאורים של הארץ הזו על תחנות ההתבגרות בה, ויש איזו אמת שנגלית לאט לאט שמדברת על חיים זוגיים ושואלת שאלות למהות הזוגיות. שאלות שתפסו גם אותי בוחנת את הזוגיות שלי, בגילי, במבט קצת אחר. ויש כוח בדמויות ויש כוח בסיפור החיים הזה ויש בו אופטימיות גדולה שאפשר שצריך שזו המחויבות האמיתית שלנו להיות מה שנועדנו, שאין בזה רע. להיפך.

ספר קטן שמכיל בתוכו עולם שלם. ספר שחייבים לפנות עבורו שעה וקצת ולקרוא בו, עכשיו, היום, יום מאבק הנשים. ספר שעל אף היריעה הקצרה שלו מצליח לייצר מתח, מהלך, שינוי ולשבות לב. לכאורה, לא קורה בו כלום. הכנות לחג המולד במשפחה של ביל פרלונג החי בעיירה אירית קטנה ב1985. עוני, עליבות לצד חריצות ורצון להצליח. בעל, אישה, חמש בנות. ילדות טובות. לומדות היטב, מוערכות על ידי הסביבה. יחסי בעל ואישה המשורטטים ביד רגישה על הפחדים והמועקות שבהם. מה יש בספר? עלילה שעוסקת בכל כך הרבה דברים קטנים ומובילה להחלטה אחת משמעותית שמחליט פרלונג הגבר לעשות. החלטה אנושית שתשנה את חייו (ומבחינה היסטורית תשנה חיי נשים רבות) העלילה נעצרת בשלב מסוים שהשאיר אותי שואלת את עצמי מה יקרה, ומייד ממשיכה בראשי את העלילה ויודעת, לצערי יודעת היטב היטב, מה יקרה. הספר לימד אותי על מכבסות מגדלנה – מקומות ארורים ששימשו במשך שנים על גבי שנים כבתי מחסה לנשים נערות ש"סטו מדרך הישר". לא ידעתי על המקומות הללו. לא ידעתי על ההתעללות שעברו נשים אלה בשמו של האל, המוסר הדתי ואולי עוד רעיונות עיוועים שהתרבות מאמצת לחיקה גם כאן גם היום. ומה נדרש מאתנו כבני אדם אם לא לפקוח עין ולב לעיוותים שקיימים סביבנו גם היום ולא להסכים להם, פשוט לא להסכים. אפילו אם נדרש לשלם מחיר. "והוא שאל את עצמו אם יש טעם לחיות אם לא עוזרים זה לזה. מי יכול להחזיק מעמד לאורך השנים האלה, עשרות השנים, כל החיים, בלי לאזור די אומץ, ולו פעם אחת, לצאת נגד מה שקורה (...) ולהסתכל בפרצוף שלו בראי?" עמ' 99-100 וכן, בדיוק כך, לשחרר אותם ואותן עכשיו. לקבל החלטה אמיצה ואסטרטגית לא פשוטה אבל לטווח הכי רחוק - הכי נכונה, ולעשות זאת.

יש ספרים שהם כמו שיחה. כך "חשמל באוויר". בכל פעם חזרתי לספר והרגשתי כאילו נילי, גיבורת הסיפור, יושבת מולי או מוטב לצידי ומספרת לי את חייה. ולמה התחלנו לדבר? כי זיהינו משהו משותף בין שתינו. יתכן שזה הגיל, נטיות הראש או הלב, יתכן שזו האמא של שתינו שאנחנו מלוות את זקנתה ואולי אפילו הבעל שמחפש את עצמו בגיל אליו הגענו. בעלילה יש גילוי של עבר ואפילו איזו הפתעה שהחיים מזמנים כמו שהחיים מזמנים, אבל בעיקר יש איזו תחושת הווה שהייתה כל כך מוכרת לי. בגלל פגיעת ברק בדיור המוגן נילי מביאה את אמה ואת המטפלת לגור אתה. בעלה יונתן טס לשבתון. לבד. פתאום היא מוצאת עצמה חיה לצד האם והמטפלת. האם, ש"ככל שהשנים חלפו הפכה מרוכזת בעצמה, הפסיקה להתעניין, ונדמה שכל האחריות על הקשר שלהן עברה לנילי", ממשיכה בחייה בבית הבת בחיפה. ונילי באיזו גחמה שמשתלטת עליה, "מסתלקת" מביתה מצטרפת לסיור "נופים, קולינריה ושירה בטוסקנה בעקבות עודד נפתלי." (המשורר הנודע). תיאורי המדריכה והקבוצה מעמידים באור מגוחך את תופעת הסיורים הספרותיים בעקבות. הדינמיקה בין המספרת לבין הדמויות האחרות במקום ההוא באיטליה, ובמיוחד הדינמיקה הנפשית הפנימית של הגיבורה שבוחרת "להיצמד" לאיזו טעות ולקחת לעצמה זהות אחרת מומצאת – היו לב העניין בספר וקצת הצטערתי שנבלעו בין עניינים נוספים. הספר מחבר לאורכו בין קטעי פנטזיה לבין מה שקורה בפועל, בין קטעי שירה, הגות ופרוזה, בין מחשבה לרגש, בין עבר להווה. הכתיבה מתארת בצורה אמינה את ההיסטריה של תחילת הקורונה, ובימים שהצרות שלנו אחרות כל כך אחרות היה לי ממש נעים להיזכר בצרה ההיא.

דווקא עכשיו לקרוא על תקופות קשות? זה לא קצת מזוכיזם? דווקא עכשיו לקרוא על יכולת לצאת מתקופה קשה ובמיוחד על יכולת להשתנות, אולי להבין משהו על חיי כאן עכשיו. "השתקן" ספרו של ארי ליברמן "שכב" אצלי על המדף הדיגיטלי חודשים רבים. כי האמת? לא בא לי לקרוא ספר שואה. והנה עכשיו. דווקא עכשיו, פתחתי, נשארתי עד הסוף. ספר שכולו צעקה, שכולו מילים על אף שגיבורו שותק, ואחיו - מחליפו - אף הוא שותק עד ש... עיצוב דמויות נהדר גם אם חלק מהמעשים וההחלטות שלהן לא לגמרי מנומקים ובהירים. אולי כי ככה זה. כי בסיטואציות לא הגיוניות, לא צפויות, גם ההחלטה האנושית היא קפריזית מה. זה סיפורו של ילד, שהופך גבר ומגלה משהו על אביו. אבא שבכל ילדותו של הבן שתק על עברו. את הגילוי הזה הוא "פוגש" ביומנו של האב. לכאורה מבנה בנאלי, אך לא כך הרגשתי בספר הזה. כי מול שתיקת האב ואף לצידה נערמות מילים פטפטניות, מילים המנסות לדייק את הארוע ההיסטורי לוודא את הבנת הקורא דרך הערות שוליים רבות. הערות אלה תופסות כאן מקום מרכזי ודרכן עולה דמות נהדרת וקצת נלעגת של חוקר בעל שם, היסטוריון יודע כל. הספר נוגע בשאלות שמטרידות אותי עכשיו. האם תשאר אמונה? ואולי אם אדייק איך תהיה האמונה אחרי הימים הללו? האם יישאר ההומניזם? והאומנות? מה יהא עליה? “הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן,” אז הנה לא. הנבואה הזו לא התאמתה. יש אמנות גם אם חלקים ממנה השתנו. יש תרבות יש הגות ואפילו יש אמונה. ואלה מונחות, כמו תמיד, כמו גם עכשיו, לצד הרוע האנושי, הפנטזיה והכאב הגדול. מונחות, מחוברות ויונקות אלו מאלו. תקראו.

כמו קולאז' צבעוני, המשלב מילים ותמונות, מונחים אירועי הספר הזה מול עיננו הקוראות. שיחות, מפגשים, זיכרונות, דמויות, רעיונות. פיסות פיסות מהחיים של הכותבת בעבר ובהווה בעיר הגדולה ניו יורק. הגעתי אליו, כשאני מכירה קצת את ויויאן (ואמא שלה) מ"הקשרויות עזות", מכירה את ניו יורק, במיוחד את הברונקס מתאוריה, מכירה את הזמנים עליהם היא כותבת ומכירה את החברה בה היא "מסתובבת". כך שהקריאה בספר הזה הייתה עבורי כמו פגישה עם מישהי שהתגעגעתי אליה. והספר הזה מלא במפגשים. חלקם מתוכננים, רובם אקראיים. מפגשים אנושיים ומפגשים מעוררי מחשבה ורגש עם יצירות אמנות. כי גורניק מעמידה במרכז חייה את החוויה האמנותית. את חוויית הקריאה בספר, התרגשות הצפייה ביצירת אמנות, השפעתו של המופע התאטרוני על נפשה והתחושות העולות בה בהאזנה לקונצרט. הצורך הזה שלה באמנות הוא צורך אמיתי, הוא כמו נשימה, כמו חיים עבורה. "... המים, האורות, המילים בפרוזדור: נדמה שכולם התקבצו סביב הדמות הסחוטה, הקטנה, שהשתחוותה מול שולחן העץ מבלי לגעת בו. הדמות עצמה נותרה בודדת באופן מרהיב: מעבר לכאב, הנאה או איום. ידעתי ששמעתי את בקט – שמעתי באמת – בפעם הראשונה." החקירה שלה את היצירה, את העיר ואת עצמה "מאז שאני זוכרת, חששתי להיתפס כשאני רוצה" מרתקת. לא בטוחה שיש בספר מהלך ספרותי אבל יש בו ספרות, מעולה. גם הספר הזה נוגע בעין חדה ופקוחה בחווית החיים בעיר הגדולה, חוויית הניכור שכל כך אוהבים לכתוב עליה. וגורניק נותנת לחוויה הזו "תשובה" אנושית פשוטה מחממת לב ולעיתים, מה לעשות, גם אירונית. ההתבוננות שלה במרחב בו היא חיה, בהווה ובעבר, הסקרנות שלה, היכולת לפנות לכל אדם שפגשה בדרכה לדבר אליו או אליה בגובה העיניים בפתיחות וללא חשש הזכירו לי שניים. סיפורים של יוסל בירשטיין וירושלים שלו. בהתבוננות, באהבת האדם, כמו גם בכאב.

המספרת מקלפת שכבה אחר שכבה את חיי האם ומנסה כאילו "לפתור" את מעשיה. להבין את אורח חייה במשפחתה, לחשוף את הנישואין שנכפו עליה במצוות הגיל, החברה, התרבות, המשפחה ואת הצרכים שלה בזמנים השונים בחייה. לצד האם מופיעה דמות הסבתא שמעדיפה את הנכדה, מגדלת אותה ובכך יוצרת עימות חזיתי עם אמה של המספרת, בתה. נדמה כי דווקא במקום שנשים מופרדות מהגברים, מודרות, בעלות תפקידים מסורתיים ברורים - דווקא שם מלחמת הנשים גדולה. כך האם והבת נלחמות עליה, על הנכדה. המספרת נכנסת לתודעת האם, היא מייצרת דיאלוג אתה: ״מה זאת אומרת," אני שואלת בחצי פה, "אבל..." היא לא מניחה לי לסיים, "אולי עשיתי טעות. אבל גם ילדים עושים טעויות." "מה זאת אומרת." "לא כל הילדים יודעים להיות ילדים," היא נועצת בי מבט חום. "עשית לי דווקא. את רצית אותה." יש בקריאת הכתיבה של אלבג תקווה גדולה. היא מתארת סצינות יפהפיות למשל זו בה הסבתא עושה לילדות של המשפחה חורים באוזניים, או בסצינה בה הסבתא מורדת בבעלה. היא מתארת עולם שמצד אחד יש אליו סוג של געגוע ומצד שני שמחה גדולה שהיא את ואני כבר לא במקום הזה (ותהיה לגבי נשים שעדיין שם.) יש בכתיבה זעם וכאב פליאה ומחיקה והיא יפה, כל כך יפה.

מה לנו, עכשיו ב 2024, בישראל, בעיר אחת בשפלה, ולעולם המתואר ב"השתקפויות בעין הזהב" לקארסון מקאלרס? השאלה הזו עלתה בפתיחת הדיון בספר הנפלא הזה בקבוצת הקריאה ספר שראה אור בעולם שונה ב 1941 ויש בו משהו על זמני ואפילו על מקומי. המרחב בו מתרחשת העלילה הוא בסיס צבאי בו מתנהלות הדמויות, בו מתרחש רצח שנמסר עליו כבר בתחילת היצירה. זהו ספר שבודק את גבולות האנושי. מעלה חמש דמויות ששתיים או אפילו שלוש מהן בלתי נשכחות. אנשים ונשים שחיים לצד הרצון שלהם. התשוקה האסורה חברתית (ובימים בהם הספר פורסם אסורה גם חוקית) נמסרת כאן בתיאורים מדהימים, החל מתיאורי טבע וכלה בתיאורי רכיבה אחת בה כל ״השדים״ יוצאים. כן, הספר נוגע בדיוק רב ברוע האנושי, בהתמכרות האנושית ובשנאה. נוגע בעלילה בתאור הדמויות ובהכללות של המספר שמתחברות היטב לנימה השלטת בין הדפים. "ישנם רגעים ובהם רצונו הגדול ביותר של אדם הוא לאהוב אדם אחר, למצוא איזה מוקד משיכה לרגשותיו התועים. ואמנם כן, ישנם זמנים בהם מריטות העצבים, האכזבות והאימה הקיומית, כולן אחוזות תזזית כמו תאי זרע זכריים, מוכרחות להיפרק בשנאה. לקפטן העגום לא היה את מי לשנוא ובחודשים האחרונים היה אומלל מאד." דמותו של הקפטן המתוסכל מחייו, האכזריות שנמצאת בו כמו בדמויות אחרות, סצינות של תשוקה אדירה לצד איזה קיום פטפטני חסל כל ערך, וחוסר היכולת שלי שלנו לאהוב אף לא אחת מהדמויות המתוארות - יוצרות במקרה הזה ספרות נפלאה, בעיני. לשמחתי בנות הקבוצה חשבו אף הן כך. המילים, כשהן עשויות היטב, אין להן זמן או מקום. המילים, הן מה שתשארנה אחרי לכתנו, הן אלו שתקבענה את דמותנו את תקופתנו בזיכרון. שימו לב לזה כל המנהיגים, כל מקבלי ההחלטות האומללות. מי שבידו העט בידו הכוח. תרגום מעולה של ענת עינהר, כתר, 2023

״זהו עידן פוליטי" כותב ג'ורג' אורוול, וממשיך "כשאתה בספינה שוקעת, מחשבותיך יעסקו בספינות שוקעות." כך בספרה של אורנה לנדאו "תחנה אחרונה גן עדן", שנכתב ממש עכשיו, ובו התקופה בה אנחנו - מחשבותינו, פחדינו, כעסנו, חלומותינו, ייאושנו ותקוותינו – מוצאים מקום. הקשבתי לו לאורך שעות. שמעתי בקולה של טלי קרק המופלאה, שקראה באוזני את דמותה של שירה הגיבורה, הד לכל מה שמתרוצץ בשנה וחצי האחרונות בראשי. תחילה, מודה, שהרגשתי אי נוחות. כי למה לי ייצוג כה צמוד לחיי? ואז נשביתי והמשכתי והמשכתי לשמוע את קולות נפשי ופחדי כשהם מקבלים איזו נוכחות אחרת בעולם. לא פעם, תהיתי בדבר אותו ריחוק אסתטי ש"דורשת" מאיתנו האמנות, וודאי הספרות. ואז תוך כדי עלילה הבנתי כי התאוריה על מה ראוי ונכון (בספרות), היא חברתה הטובה של האידאולוגיה. וכאן, בספר הזה, האידאולוגיות מוצגות במערומיהן. אורנה לנדאו שואלת בדרכה מה עושה לנו אידאולוגיה? למה אנחנו כל כך זקוקים וזקוקות לאידאולוגיות? צורכים אותן בנעורינו ובבגרותנו? למה אנחנו מאמינים להן? מי עושה בהן שימוש מניפולטיבי? אחרי מה שקרה, הולכת שירה לחיות בגן עדן במחוז כלניות. להפריח את השממה תוך "החייאת" האידאולוגיות הציוניות ודובריהן. א.ד. גורדון, חנה מייזל, דוד בן גוריון הופכים לדמויות נוכחות ופועלות. שחלקים מהטקסטים שלהם הופכים לשורות בדיאלוג בהווה הסיפורי. השירים מעודדי החלוציות, המנהגים השיתופיים הנוקשים, כובד הראש של ראשית ימי הקבוצה והקיבוץ בשילוב עם רעיון ה"דמוקרטיה המגוננת" שנוצרה על ידי "המנהיג" הנוכחי שתפקידה, איך לא, להגן עלינו האזרחים - יוצרים תמהיל קיומי מעורר חרדה. לכאורה, הדאגה לאזרח נמצאת במרכז. מילים רבות נאסרות ב"גן עדן" כי הן גורמות לצער. מהדורות החדשות בטלוויזיה מראות "מנופיה המתחלפים של ארצנו היפה" והאנשים והנשים בגילי בגילנו שחולמים להחזיר את הארץ הזו למה שהייתה, לתקן את הקלקול, מוצאים עצמם שם במחוז ההוא עובדים עבודת חקלאות וחיים חיי קהילה. צעירים בוגרי מכינות ושנות שירות הופכים להיות "נוער כלניות" מחפשים משמעות לצד נקמה לצד התיישבות לצד צדק וכולם באופן פרדוקסלי "משבחרו להיות מוגנים בחרו לשתוק." על אף תחושת ה"מה יהיה אתנו?" שליוותה אותי ולפתה את בטני הצלחתי לחייך מדי פעם, להנהן בראשי כשמישהו בספר הזה הצליח לשים אצבע מדויקת על המתרחש בי, בנו, כאן, עכשיו. וודאי צחקתי כשהפנטזיה הפרועה שנמצאת בראש של רבים מאתנו מצליחה "להתממש" לקראת הסיום. אורנה לנדאו, שהיא מו"לית הוצאת "שתיים" בה ראה אור אחד מספריי, מצליחה כאן מעל הכל ולמרות הכל לסיים באיזו תקווה לימים ש"הבית שוב יהיה בית" וזה לא עניין של מה בכך. לפחות עבורי. תקראו, תקשיבו.

על אף הביקורות הלא ממש מחמיאות שקראתי פה ושם, משהו בספר הזה משך אותי. אולי הייתה זו העטיפה שהבטיחה לי עיסוק במילים, בכתיבה, ואולי ההבנה שזה הספר האחרון של סופר (שהיו זמנים בהם לא רציתי לקרוא בו עוד). כי כמו שיש ספרי ביכורים יש ספרי תіם. היצירות האחרונות של יוצרים שאני תוהה אם יש משהו משותף להם. האם חרב הזמן מונחת על דפיהם באופן בולט יותר? האם יש בהם איזו חירות חדשה? אולי הן יצירות "מרושלות", פחות מהודקות? ואולי יש בהן איזה ניסיון לדחוס את כל מה שעדיין לא נאמר או נכתב - כי יש עוד משהו שאני רוצה לתת לכם לפני שאלך, להכיר לכם עוד דמות, לספר לכם עוד סיפור, בקווי מתאר, בסקיצה, ברישום. אולי משהו כזה שיכול, אם היה זמן, להיות לרומן שלם. ואוסטר כאילו אומר כאן עזבו אותי מעלילה בנויה היטב. אין לי (לו) זמן לזה. אז מה אם אריסטו אמר. בספר הזה יש דמות. באומגרטנר. בן שבעים ואחת, אלמן, פרופסור לפילוסופיה. דמות שאני הקשבתי לה. הלכתי אתה בין הזכרונות שלה, הגעגועים שלה והארועים. דברים קטנים שמנוסחים ומצטברים באופן שייראו כאירועי חיים קטנים, מקריים (איך לא?). ואף כי הספר פותח בנפילה אין בו ממש דרמה. ספר שעוסק לא מעט בכתיבה, עוסק הרבה בהנצחה או במילים שנשארות אחרי מות. באומגרטנר מוציא לאור את שירי אשתו המתה בספר ולאחר שנים יש לספר הזה הד בעולם שמחזיר אותו לכתביה, ומחזיר בו איזו התרגשות וחיות. זה ספר שהגוף האנושי נמצא ונוכח בו, על תנועתו או אי תנועתו, על הקשר בינו לבין הנפש, על החרדות האוחזות בו, על יחסיו עם האחרים ובעיקר על זקנתו, וכן, יש בו לא מעט רגעי חיוך. "לפני זמן מה, כשעוד היה בשנות הארבעים או החמישים לחייו, התחיל לשים לב שרבים מידידיו ועמיתיו המבוגרים ממנו שוכחים לרכוס את מכנסיהם אחרי ביקור בשירותים, שבי השיער באמצע שנות השבעים או בראשית שנות השמונים לחייהם היו חוזרים למושבם ליד שולחן מסעדה בלי לשים לב לשערי האורווה הפתוחים לרווחה מתחת לחגורותיהם. תחילה שועשע באומגרטנר למראה המעידות המביכות הללו, אחר כך שועשע וגם התעצב כשראה אותן, ואז התעצב ולא שועשע כלל שכן ראה מספיק כאלה כדי להבין שהחנות הפתוחה היא תחילת הסוף, הצעד הראשון בדרכך מטה במדרון הארוך אל תחתית העולם. עכשיו שזה התחיל לקרות לו -..." וכך גם הסיום של הספר הזה. שקוטע, שמגיע לכאורה ללא הכנה, רגע לפני ש... כמו החיים.

יופי של סיפור - הדברים הקטנים האלה שעושים את החיים, הפירורים…

ספרי פרוזה העוסקים בסוגיות חברתיות היסטוריות, וודאי כאלו שעדיין מדממות, עלולים ליפול למלכודות: מטיפנות, דידקטיות או בקיצור שעמום. לספרה החדש של איריס אליה כהן ניגשתי בחשש. כתמונת מראה ל"גלבי", ספרה הקודם, שעסק בפגיעה, ב"העלמות" של הילדים, לוקחת הפעם הסופרת את הצד הפוגע ונכנסת לתוכו באומץ. ההורים החוטפים, שנתפסים בעיני הגיבורה כהורים המאמצים, מוצגים ביצירה בכאבם הגדול. פרקים שלמים מעידים בתמונות תמונות את ההתמוטטות הנפשית של מי שחוו את מוראות שואת יהודי אירופה על גופם ונפשם, את העובדה הנוראה שאף אחד לא הצליח לצאת מ"שם". הספר מציג את הזוג האמריקאי ("המאמץ") והמשפחה ממנה נלקחה הילדה (התימנים) כתאומי הפגיעה הגדולה. קורבנות של גורל, תפיסת עולם וכמובן מלחמה נוראית. הלב של אלה והלב של אלה פצוע. מעניין שב"מיין הארט" דווקא זהרה הבת שנשארה להוריה, המחפשת את אחותה החטופה, זו שבאופן אינטואטיבי אנחנו מאמינים כי הצדק בצד שלה היא זאת שמוצגת כלא מספיק רגישה. היא מנחיתה על בטי שלל אינפורמציה, יוצאת נגד הוריה המאמצים, וזו אין לה אלא להתחבט במשך כל העלילה אם נכון לה בכלל להיפגש עם זהרה. לאורך הספר נבנה מוטיב התאומות. בטי ההרה בזמן הסיפור הריון ראשון לתאומים היא התאומה של זהרה שמחפשת אותה, פרלה ובלנקה – דודתה ואמה המאמצת - תאומות שהבחירות שלהם במלחמה ולאחריה הפרידו ביניהן. הקרע בין התאומות הצעירות שנעשה לא מבחירה עומד כל הזמן מול הניתוק שנעשה לכאורה מבחירה - סכסוך בין האחיות הבוגרות - ושואל את הקורא, התוהה לסיבת הניתוק, מהי באמת בחירה. זה ספר שיותר מהיותו עוסק בטרגדיה של ילדי תימן הוא עוסק בחיים של דור שני – בחייה של ילדה נערה אישה צעירה עם הורים פגועי נפש. אין דרך אחרת לראות זאת. התקפי הבכי לצד פלאש בקים מטורפים שהעמידו שוב ושוב את הילדה חסרת אונים למולם. האם תאור סבלם מצדיק באיזה אופן את המעשה? אני לא בטוחה. האם אבדן הילדים שהם חוו עומד מול אבדן הילדים לו הם גרמו? גם כאן איני בטוחה. לא יכולתי שלא להדהד בתוכי את ספרה של רונית פיינגולד "ברכה" (הוצאת שתיים), שאף הוא מנסה בדרכו להבין לאן נעלמה תינוקת באותה תקופה באותם ימים מלאי ערפל. האם אכן מתה כפי שמסרו הרשויות או אולי גם היא נחטפה. ב״ברכה״ יש תשובה אחרת. העמדה שלי (הידיעות שלי) בנושא רלוונטיות כמובן לקריאת הספר אך גם בלי לנקוט עמדה מה היה, מה לא היה, עד כמה היה, ובמי לתלות את האשמה - הספר סוחף ומצליח לייצר דמויות מלאות כאב, נאבקות לחיות, צבעוניות ובמידה רבה מעוררות בנו חמלה גדולה. המודעות המפורשת של בטי האישה הצעירה כי "הסיפור הזה כל כך הוליוודי. כל כך מהונדס. טלנובלה קלושה, בלתי אמינה בעליל. כאילו כתב אותו איזה תסריטאי כושל. במקום למסור לאביה את הבשורה הנפלאה – אין יום שחולף מבלי שהוא שואל אותה, " נו, יש חדש?" – יהיה עליה להתעמת אתו." המודעות הזו מתעמתת בסופו של דבר אתנו, עם הידע ההיסטורי שלנו עם ההבנה והנכונות לקבל שנעשו מעשים נוראיים שבמבט ראשון נראים לנו מופרכים או לא אמינים. ואחרי הקריאה דווקא בימים אלה לזכור שעדיין נעשים מעשים נוראיים בעולמנו, והם לא "נחלתו" של צד אחד.

אנחנו כל כך זקוקות לגיבורות האלו, דווקא עכשיו!

מעולה

עלילת מתח מאוד רלוונטית. מתיישבת היטב על שאלות של זכרון, על הגבריות. מומלץ

ספר שבא לחבק אותו אותה במהלך הקריאה ולאחאיה

לא פשוט אבל שווה קריאה

זורם מסקרן עונג קטן לימי החום

זורם ומענג

לאט לאט מכשפות אותך המילים של "השנים הבאות"

שלושה חלקים לספר הזה: ילדות נערות ותלות. החלוקה הזו מפתיעה. טובה דיטלבאסן מכניסה אותנו לעולם הכתיבה, הוא העולם בו היא חיה. ובעולם אמנות הכתיבה יש תחושות של ילדה שרוצה להיות אחרת מהסובבים אותה, מהמשפחה מהרובע מהמעמד. יש ילדה שחולמת שמישהו יקרא את שיריה, שמישהו יפרסם את כתביה. בפרקי ההפיכה לאמן אנחנו פוגשים נערה שיודעת שספרים זו אהבת חייה וכתיבה היא התשוקה שמניעה אותה ומוכנה לוותר על הרבה למען השגת המטרה. אישה צעירה שמצליחה להשיג את מה שחלמה עליו. נעשית סופרת מוערכת. הכתיבה מבקשת ניתוק, דורשת בדידות והתמסרות. הכתיבה הספרותית תובענית ומנתקת את הכותבת המתמסרת לניתוק הזה. הכתיבה דרשה ממנה למצוא דרכים כדי להגיע למילייה הספרותי גם אם כרוך בזה ויתור על אהבה וזוגיות. ההתמכרות לסם שמגיעה בחלק האחרון מפתיעה ולא מפתיעה. לכאורה אישה שיש בה מודעות כל כך מדויקת לכל מנעד תחושותיה, יש לה הבנה מעמיקה של רצונותיה – ומעל הכל אישה שהיא ממש לא קרבן נעשית במחי מזרק אחד לשפחה שתעשה הכל כדי להשיג את המנה. נדמה לי שהמקבילה בספר הזה להתמכרות לפטידין ותחליפיו היא ההתמכרות הקודמת ליצירה. מעניין שאת החוויה של הסם היא, שמילים הן האמנות שלה, אומרת שאינה יכולה לתאר במילים. הספר הזה עורר בי מצד אחד הזדהות, מפגש עם המוכר לי ובו זמנית דחייה ומפגש עם הסתום והמפחיד. שווה קריאה.