סטלה מאריס

חלק ראשון
מות דורה

טרודי ודורה

מייד כשהתעוררה באותו בוקר חורפי היכתה בטרודי ההכרה שדורה, בת דודתה מצד אימה, עומדת להחזיר בכל רגע את נשמתה לבורא עקב מה שהוצג למשפחה המורחבת כהידרדרות מהירה של מום מולד בלב. טרודי בשום אופן לא קנתה את הגרסה הרשמית הזאת. מום שמום. לה לא היה ספק מה החיש את קיצה של בת הדודה היקרה. סוד גלוי היה זה, בשעתו אף הופיע כידיעה קטנה בעיתון מקומי, שבעלה של דורה השתחרר זמן קצר לפני כן מבית הסוהר לאחר שהורשע במעילה בכספי החברה שבה שימש מורשה חתימה. פרדי, הבעל, מעל רק כדי להמר על סוסים וברולטה ובשאר משחקים שלא היה לו בהם מזל, ואגב כך הימר גם על חיי אשתו. במשך שנתיים וארבעה חודשים, וגם זה אחרי ניכוי שליש, דורה הייתה נוסעת מדי שבוע לַמתקן שיועד לבעלי צווארון לבן ומזימות אפלות כמוהו. רכובה על גב שלושה אוטובוסים לכל כיוון, מהם דוהרים כמו כדי להרוג, מהם מזדחלים כמו כדי להכעיס. הייתה חוזרת הביתה כבדה מעצב ומבושה, רטובה מנחלי זיעה בקיץ וממי גשם בחורף, מה שלא חסך ממנה את ההתמודדות עם המבטים הצורבים והלשונות המצקצקות ועם חובות שניסתה להחזיר בעבודות מזדמנות. טיפול בקשישים עצמאיים ותשושים, אפיית עוגיות מלוחות ומתוקות, ובעיקר תיקוני תפירה באחריות בתוך עשרים וארבע שעות. את כל זה, במילים אלו או אחרות, היא הייתה מספרת לטרודי בשיחות טלפון ליליות ארוכות כשהקירות החלו לסגור עליה, אולי אפילו יותר מאשר על בעלה האסור הרחק מביתם.

ואם זה לא הספיק, נחת גדולה מהילדים גם כן לא הייתה לדורה. לטרודי ואסתר, בת דודה אחרת שמעולם לא התנגדה להלך מעט רכיל, יצא לדון לא פעם בנושא הבנים של דורה, ואסתר תמיד הייתה אומרת שגם אילו היו לה שונאים (ולא היו), היא לא הייתה מאחלת להם שני צאצאים כאלה. שני תפוחים שנפלו ישר מתחת לעץ של האבא. אחד ז'לוב מפחיד עם מוח של ציפור טיפשה, שאף פעם לא רצה ללמוד, והשני, שנחשב המוצלח מבין השניים, נשלח על ידי ההורים לאיטליה עם כסף שדורה חסכה מהפה כדי שיגמור שם הנדסה חקלאית אבל סיים רק את הפקולטה לריקודים, אוכל טוב ונשים איטלקיות עד שנשא לאישה אחת כזאת, קתולית מהבטן. טרודי תמיד הסכימה עם הניתוחים של אסתר, ותמיד אמרה לה שהיא עצמה לא הייתה יכולה לנסח את הדברים טוב יותר.

כשדורה ופרדי רק נישאו, פרדי אהב את אשתו כמו את העיניים שלו. העיניים האלה, בעלות הגוון הכחול המיוחד, היו יכולות להיחשב אחת האטרקציות של העיר הצפונית, כמעט בסדר הגודל של הגן הבהאי, טיילת לואי ומצפור סטלה מאריס. בצעירותן, טרודי קינאה מעט באופן שבו בעלה הנאה של דורה היה כרוך אחריה, מחמיא לה ומתגאה בה, אך זו הייתה קנאה קצרת מועד. מפני שקיץ אחד, במלאת כך וכך שנים לנישואים של פרדי ודורה, נסעה המשפחה המורחבת לפיקניק בכינרת כדי לציין את היום המאושר ובאותה הזדמנות גם את הניצחון חסר התקדים במלחמת ששת הימים. כשדורה יצאה מהאוהל המפואר שפרדי הקים עבורה, לבושה בבגד־הים־שני־חלקים שלה שכבר הספיקה לגדול ממנו לא מעט לגובה ולרוחב, נותרו החוזים בה הלומים מיפי גופה. אמנם חוסר המידתיות גרם לכך שהיא תהיה חשופה מעט יותר מהראוי לבילוי קיצי משפחתי על גדת גוף מים מתוקים, וחלק מבני המשפחה לא ידעו איפה לקבור את עצמם, אך זה נסלח לה בהיותה כה נעימה וחביבה על כולם. אבל טרודי, שמעולם לא הניחה ליופי חיצוני לסנוור או לערער אותה, ושבימים ההם עדיין היו לה עיניים חדות, הבחינה בסימנים על ירכה השמאלית ועל צווארה של דורה, וכשזו הסתובבה להוציא מהסל את קופסת האבטיח החתוך - שאצלה היה נטול גרעינים כבר אז, בשנות השישים של המאה שעברה - היא זיהתה סימנים דומים גם על העורף, כאילו היו לה לבת הדודה היקרה, בזמן שהמלחמה בחזית התחוללה, קרבות משלה לנהל. הסימנים הופיעו במרווחים קבועים כמעט, בגוונים שונים של כחול שטרודי לא ידעה להגדיר, מפני שרק שנים אחר כך למדה להבדיל בין כחול נייבי, כחול רויאל, כחול אינדיגו וכחול פטרול. כדי שלא להעכיר את האווירה ולקלקל את מצב הרוח הטוב לא שאלה את דורה דבר על הסימנים, אבל למחרת, בשיחתן היומית הקבועה אחרי שבע בערב, שעה שבה חברת הטלפונים הייתה נוטלת הפוגה קצרה מפשיטת עור הצרכנים, שאלה על כך את דורה וזו התחילה להשתעל ולהשתנק לתוך השפופרת. טרודי דמיינה איך כל הדם מטפס לדורה לראש ואיך הגוף החבול והכחול שלה עכשיו גם מסמיק ומתקבל משהו בגוון סגול. בת הדודה מלמלה דבר מה. דיברה על שילוב ביש מזל של החלקה במדרגות הרטובות של הכניסה לבית, היתקלות בשידה עתיקה שבדיוק עמדה שם, מתח שהשפיע לרעה על הגוף בתקופת המלחמה, מהמורה בכביש, מעידה לילית על חתול ענק, כורסה שכרעה תחתיה, מדף תבלינים שנפל עליה. אולי אמרה משהו נוסף או משהו אחר בכלל, שייתכן שהיה מובהק וברור בזמנו, אך סביר להניח שגם אז לא.

אף שהייתה צעירה וניסיונה בענייני אישות היה עדיין דל, טרודי לא האמינה לכל זה. בעוד דורה מתפתלת בדבריה מעֵבר לקו, כמו כבל טלפון ההולך ומסתלסל סביב עצמו, הרגישה טרודי שמישהו חובט בכל הכוח בה עצמה ושלחלופין, גלי כאב וצער אמיתיים לגמרי מגיעים אליה ממרחקים, מגוף מוכר ואהוב שאיננו היא, מתמקמים אצלה בירכיים, בצוואר, בעורף. כתמים כחולים וסגולים צפו מול עיניה. ראשה הסתחרר. מזל שישבה באותו זמן, ועוד על הכיסא הכי נוח שלהם, זה שיוסף והיא קראו לו בצחוק המרופד־מרופט.

דורה מיהרה לסיים את השיחה המוזלת עם טרודי כאילו הייתה זו שיחה בתעריף שעות היום חסר הרחמים, ולמרות פעמים נוספות שטרודי ניסתה לדובב אותה, לא הסכימה לדבר יותר לא על אותו יום בכינרת, לא על שיטת בחירת האבטיחים שלה, לא על הסימנים שעל גופה ובוודאי לא על התנהגותו של פרדי כלפיה. כל זה עד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמדינה כולה נתפסה עם המכנסיים למטה, וגם אצל דורה נהיה ממש רע.

בין שתי המלחמות העניינים הכספיים של פרדי ודורה הידרדרו במהירות. פרדי הימר על כל מה שזז וגם על מה שלא. החובות הצטברו. אנשי ההוצאה לפועל פשטו על בית הזוג לא פעם, נותנים עיניהם במכשיר הטלוויזיה שנקנה בתשלומים אינסופיים או במיטות הילדים, שדורה נשכבה עליהן כדי שלא יילקחו אבל משקלה לא היה רב. אנשי ההוצאה לפועל הנחושים לא בחלו גם במיטלטלין אחרים, שיצאו את הבית ואחרי כמה ימים או שבועות היטלטלו בחזרה אליו, רק אלוהים יודע איך, ודורה התפללה שהחזרת הרהיטים היא לא תוצאה של הלוואות בשוק האפור. כשהייתה לוחשת לטרודי את שתי המילים המפחידות האלו, עלו בראשה של האחרונה תמונות של שוק תלפיות, שבימים ההם עדיין הייתה עורכת בו את קניותיה, כשהוא מלא בדוכנים של אפר.

ב־25 בדצמבר 1973, טרודי זכרה את התאריך המדויק מפני שאלה היו היום והחודש שבו ציינו שתי הנשים את עלייתן ארצה, הגיעה דורה לביתם של טרודי ויוסף. השעה הייתה מאוחרת והיא ביקשה לישון אצלם לילה אחד בלי שישאלו יותר מדי שאלות על הפנס בעין או על האף והפה היפים שלה, המדממים. פרדי התקשר אליהם כל כמה דקות כמו משוגע, אולם דורה אסרה עליהם לאשר שהיא נמצאת שם. היא נראתה מבוהלת והכניסה את זוג הקרובים הדואגים לדילמה. אמירת האמת, מה שתמיד היה נר לרגליהם, או היענות לבקשתה של דורה. בסוף החליטו להפסיק לענות לטלפון. טרודי הייתה גאה ביוסף, מומחה איטום ובימים כתיקונם אטום לא קטן בעצמו, על שגילה רגישות מיוחדת למצב. ליוסף עצמו נדמו באותו ערב בנות הדוד, אחת מהן אשתו, גג רעפים בשיפוע נמוך מוזנח ודולף שיש לייבשו, לאוששו, לחזקו ולהשיבו לאיתנו. הנשים, מצידן, הרגישו שלא רק שיש פה מישהו לסמוך עליו אלא גם שבכל זאת לא כל הגברים אותו דבר. דורה אמרה לטרודי בבכי, תוך כדי שהפנים שלה הולכות ותופחות כמו על שמרים גם מהבכי וגם מדבר נורא שנעשה בה, שנכון שלימדו אותן אצל הנזירות להפנות את הלחי השנייה, אבל כבר לא נותרו לה לְחיים וגם לא טעם לַחיים, ושלולא הילדים, שהיא לא רוצה שיגדלו כמוה, בלי אימא, ולולא טרודי ואסתר שמחזיקות לה את הראש מעל המים, היא כבר מזמן לא הייתה פה. ככל שהתקדם הערב הדיבור הכביד עליה יותר ויותר וניכר היה בה שהיא מתייסרת. למרות זאת המשיכה לדבר כמעט בלי הפוגה וחבל שכך, מפני שהחלה טופלת דווקא על עצמה מיני האשמות, עד שלקראת חצות הודיעה שהיא מתכוונת ללכת בבוקר לכנסייה בסטלה מאריס, מרחק כמה רחובות משם, ולבקש להתוודות אצל הכומר על חטאיה, אם יש כאלה. ובטוח יש, החלה לקטרג על עצמה נמרצות. יכול להיות שגם היא מגזימה לגמרי, כל הזמן מנדנדת לו ומתלוננת. טרודי בטח יודעת עד כמה היא מומחית בלהתלונן. כל זה בזמן שפרדי אדם חולה בפסיכיקה שלו, וכל העניין עם ההימורים זה בגלל הילדות הקשה שהייתה לו כשהיה צריך להמר אם תהיה לו ארוחת ערב ואיפה יישן כל לילה, אם בכלל. על מי יוציא את הכעס שלו? ברוך השם שזה לא על הילדים. לפחות שהם יגדלו נורמלים, והיא רק מקווה שימשיכו להחזיק אותו בעבודה, כי גם עם הבוס הגדול כבר יש לו לא מעט עניינים. כן. היא תלך לכנסייה. מה יזיק לבקש קצת עזרה מהאימא הקדושה, כמו שהייתה עושה לא פעם. פעם. שם. מלהתפלל לאלוהים של היהודים - כבר התייאשה. כמה פתקים שהכניסה בכותל אחרי השחרור שלו בששת הימים, עם בקשות שפרדי יחזור למסלול, או אפילו לא מזמן בבית הכנסת השכונתי שלהם, ביום כיפור שבצהריים שלו התחילה המלחמה, שום דבר לא עזר. היא מוכנה לעשות עוד ניסיון אחד עם מערת אליהו, שאנשים חוזרים משם עם סיפורים של ניסים שזה לא להאמין. אבל קודם - הכנסייה והאימא. האימא הזאת הייתה היחידה שהכירה, והיא הרי כבר הצילה לה את החיים לפחות פעם אחת.

היו לילה לבן, מלחמה ארוכה וחורף קשה. למחרת מוקדם בבוקר, לבקשתה של דורה, בניגוד להחלטות הליליות שלה ולמרות שטרודי דיברה אליה בקול רך, פונה אליה בכינויי הילדות והיתמות שלה, ממש מתחננת שלא תעזוב בינתיים, שתנוח אצלם כמה ימים ואז יראו מה יעשו הלאה, יוסף הסיע אותה נפוחה כמו בלון היישר לביתה ולזרועות בעלה. הפרצוף שלה, המוגזם, בקושי הצליח להידחס ל'קונטסה' הקטנה שלו. מאז, ולמרות לא מעט מלחמות, מבצעים ועימותים בגזרה הלאומית, מגִזרת דורה ופרדי ארליכמן לא דווח ולא הודלף יותר דבר הנוגע לאלימות ביתית. בעניין זה שרר שקט כלל לא טבעי אבל בהחלט מתוח.

טרודי לא הקשתה יותר בעניין. אבל באותו ערב נֶהרו בטרודי - שלמרבה הצער התגלתה ברבות השנים והניסיונות שנכזבו העובדה המצערת של עקרותה - זוג עוברים. כעס ובקשת נקמה.

על היום שבו מתה דורה

בבוקר ההוא, גם כשכבר קמה מן המיטה, טרודי לא יכלה להפסיק לחשוב איך אפילו הזמנים הגרועים של בת דודתה האהובה, גם אלו האיומים ביותר, עומדים להיגמר, וכמה גם השנים שלה עצמה, בת שבעים ושמונה וחצי באביב הקרוב, הולכות ואוזלות. היא הרגישה את זה בכל איבר בגופה (לעיתים נדמה היה לה שגופה מצמיח איברים חדשים רק כדי שיכאיבו). בהחלט הגיעה לגיל שבו לא כדאי לדחות דבר. גיל שבו יש לתפוס את היום, כמו שאומרים. למצות כל רגע בו, גם אם מבעד לחלון נראה לה אותו היום קר, אפור ולא מזמין. נאמנה להחלטתה, ומכיוון שעוד לא הודיעו לה דבר אך היא ידעה שמחכים לה הלוויה וצער אינסופי ממש מעבר לפינה, וגם הגשם פסק סוף סוף, לא היה אפשר לדעת מתי יתחשק לו שוב, כזה מזג קפריזי וגרוע היה לאוויר באותו חורף, היא הכינה עצמה לצאת לקניות. בשעה עשר בבוקר לפי השעון הממהר שבסלון כבר הייתה לבושה קומפלט בכל השכבות החיוניות החוצצות בין אישה החלטית ותאבת חיים אך לא צעירה ובין גריפה מהגיהינום. על מצבור הבגדים החמים שלבשה, מרביתם פלנל, פוטר ופליז, נח מעיל צמר חום בעל כפתורי פלסטיק ענקיים, שהדיף ריח דק של נפטלין למרות שאווררה אותו בתנוחת צלוב במרפסת במשך שבועיים על מתקן עץ מיוחד שהקימה, מה שבאותה הזדמנות גם הבריח משם את העורבים. את תחילת סיום ההתארגנות סימנה נעילת זוג מגפונים חמים עם סוליות גומי שעמדו כל העונה ליד הדלת, מכשכשים באמרת הפרווה שלהם, מזומנים תמיד למעט פעילות מרגשת בחוץ, ומטפחת ראש צבעונית שטרודי קשרה מתחת לסנטרה באצבעות מוכות דלקת פרקים שהפכו מגושמות בגלל המחלה כמו גם בגלל כלא הסריגים שבו היו נתונות. היא הקפידה על קשירה כפולה כדי שהמטפחת, למרות שבד הגובלן שממנו הייתה עשויה סיפק אחיזת שטח מצוינת, לא תתעופף ממנה והלאה במשב הרוח הראשון - וכבר היו דברים מעולם. כדרכה, השאירה מחוץ למטפחת קווצת שיער חומה־ערמונית סמיכה ומשיית, שעיטרה את צידו הימני של המצח, שתרמז על אופיו של שאר השיער שנותר חבוי, ואם יעלה הצורך לענות על שאלות מהקהל תמיד תשמח להודות, לא בלי שמץ גאווה, שמדובר פה על חלק לגמרי מקורי שלה שמעולם לא נצרכה לצבוע, לסלסל, לעבות או להחליק.

בהזדמנות זו - מי יודע מתי יתאפשר לה לצאת שוב או מתי ישתנו, חלילה, חוקי הצרכנות - טרודי הכניסה לעגלת הקניות בקבוקים ריקים של בירה שחורה שהייתה צריכה לקבל עבורם את דמי הפיקדון, ותוך כדי כך גמרה אומר בליבה ללכת עד הסופר הגדול בכרמל הצרפתי, כי שם הכי משתלם כספית לעשות את העסק עם ההחזרות. שם גם בדרך כלל לא מסתכלים עלייך לא יפה כשאת מופיעה עם הבקבוקים, כאילו רצחת את סגן ראש הממשלה. זה סופר מרווח, מואר ויפה, ששם תוכלי להסתובב בין אנשים עם תיאבון בריא שבאים לקנות לעצמם דברים טובים ביוקר ואולי תוכלי לשכוח קצת מהבשורה המרה שצריכה להגיע אלייך ושאת בהחלט לא מחכה לה.

כשיצאה מהבניין העולם נראה לה רגיל לגמרי, כאילו שום דבר חשוב ויקר וחד־פעמי לא עומד להיגרע ממנו, כנראה עוד לפני שקיעת השמש. קרנה של זו, נעימה ומחממת, האירה את המפתן, האוויר היה צלול אחרי הגשם, העגלה המלאה החליקה כמו מעצמה וטרודי הפכה שלמה לגמרי עם ההחלטה. היציאה. הקניות. היעד שנבחר. חזרה פנימה רק פעם אחת כדי לבדוק את הגז, יצאה שוב ונעלה כדרכה את הדלת פעמיים, פעם אחת מצוות אנשים מלומדה ועוד פעם כנגד אותו גנב־רוצח נמוך ומוצק בכובע גרב וסוודר גולף שחורים שלבש אפילו בקיץ ושהיה עולה בדמיונה תמיד כשהייתה עוזבת את הבית, אורב לקורבנו שפוף בין שיחי ההיביסקוס והקיקיון שבחוץ.

שלא כמו חנות המכולת הקרובה שבקצה הירידה, הסופר הגדול היה ממוקם כל כך גבוה בהר, שבאמצע העלייה בגיל מסוים ועם ריאות משומשות יכולת לדמיין לעצמך שאת מטפסת על המון בלאן ולא היית קוראת לעצמך משוגעת. טרודי נשמה נשימה עמוקה והחלה את דרכה האיטית מעלה. הדרך לסופר עברה מחוץ למרכז לתרבות צרפת ודרך רחובות עם שמות של סופרים צרפתים מתים שבטח היו מתהפכים בקברותיהם המפוארים ברפובליקה אילו היו מקבלים אפשרות להציץ דרכם לרגע ואילו היו בוחרים לנצל את הרגע הנדיר כדי לבחון את המקומות הנקראים על שמם בארץ הקדושה. החזירים והרוח שסערה בלילה דרדרו במורד ההר עפר, תכולת פחים, אבני חצץ וענפים. הגשם, הגיל המתקדם והתחזוקה הלקויה עשו יד אחת בפירור אספלט הכבישים והמדרכות. מסביב גאו אין ספור תלוליות, מהמורות ומחסומים מכשילים. חיתולי תינוקות משומשים מוחזרו במהלך הלילה וחיתלו כעת ענפי עצי אורן שבורים ואת בסיס המתכת של צפרדע אשפה ירוקה. שתי קופסות גבינה מלאות למחצה הזינו היטב שני חתולי רחוב, שכלל לא נצרכו לריב על השלל ולקינוח המתינו להם גם עצמות עוף עם תועפות בשר עליהן. מספר כרכים של האנציקלופדיה העברית שכבו פעורים על הארץ, הערכים שלהם טבולים במיץ פחים. גם בורות נפערו בדרך, עמוקים כל כך שאישה לא צעירה ובגודל בינוני עלולה בהחלט להיבלע בתוכם בשנייה של חוסר תשומת לב. בדיוק כמו אז, בתקופת עליית הנוער, כשנפלה לבור שנחפר בחצר המוסד והעלו אותה משם בעזרת חבל כשהיא חבולה וכשדורה עומדת על שפת הבור וצורחת מילים לא ברורות בשפת האֵימה.

אחוזת שרעפים המשיכה להתקדם לאיטה, מנסה להתרכז, מניחה בזהירות רגל לפני רגל, מגלגלת את העגלה לראש ההר, העצב הסכיאטי שלה מלגלג למאמציה ושולח לה פריסות שלום קצובות ואכזריות, וגם דלקת המפרקים דולקת אחריה באוויר הקר. ועדיין נשארו לטרודי מספיק כוח, געגועים ואהבה כדי להתמלא בדמותה של דורה, שוודאי שוכבת לה עכשיו בטיפול הנמרץ קטנה, רזה וחיוורת, נתונה עמוק בתוך שמיכת בית החולים, שמצידה נתונה בתוך הציפה עם הפירמה של בית החולים. ואולי היא בכלל כחולה בקצוות, כמו הטיפוס הכחול ההוא בציור של פיקאסו שיוסף והיא ראו פעם בפריז ושזעזע אותה. העיניים בפנים הצפודות עצומות והפסים השחורים הקבועים והעקומים שקעקעה לה בגסות על העפעפיים לפני חתונת הבן מקעקעת מתלמדת, כאלה שכמו להכעיס דווקא נאחזו בעור היטב למשך שנים, בולטים אפילו יותר. וטרודי המשיכה והציצה אל מתחת לשמיכה ודמיינה איך הלב של דורה, שאולי כן ואולי לא נולד פגום, מתפורר לכל הגורמים שלו, בדיוק כמו המדרכה שהיא דורכת עליה עכשיו. חדרים ופרוזדורים, עליות ומסתמים, כלי דם, בשר ושריר, כל המקומות שבהם מאופסן עמוק הכאב שלה לא יכולים להכיל אותו יותר. ורק בינתיים, לזמן מאוד קצר, ליום, לשעה, לרגע, משהו עדיין חי ופועם דו־רה דו־רה. אבל ככל שחולפות הדקות הולך ונחלש דו־רה דו־רה. עד הקו הרציף של הסוף רהההההההההההההה.

המשך העלילה בספר המלא