לפני
היינו בחיים.
ההתנקשויות, התאונות, המלחמות והמגפות לא הטרידו אותנו. יכולנו לצפות בסרטים שהתייחסו בקלות דעת אל פעולת המוות, או בכאלה שהפכו אותה למעשה אהבה, אבל היינו מחוץ לתחום שהכיל את המשמעות המוחשית של אובדן החיים.
לילות אחדים, בעודנו במיטה, התעטפנו בנוחות של כריות רכות עצומות וביהירות הגיל הצעיר המאוחר שלנו וצפינו בחדשות בחדר הלא מואר, כשרגלינו משתלבות אלה באלה; ובדיוק ברגעים ההם, מבלי שנודע לנו על כך, התמקם המוות - כחלחל לגמרי - על משקפיו של מָאוּרוּ. מאה שלושים ושבעה אנשים מתים בפריז בפיגועים שאת האחריות עליהם נטל ארגון הטרור דאע"ש, שישה מתים בתוך פחות מעשרים וארבע שעות בכבישים בשלוש התנגשויות חזיתיות שונות, הצפה של נהר מביאה למותם של ארבעה בני אדם בכפר קטן בדרום ספרד, לפחות שבעים הרוגים בשרשרת מתקפות בסוריה. ואנחנו, שהזדעזענו לרגע, היינו מפטירים, "לעזאזל, איזו זוועה" או "מסכן, איזה ביש מזל," והחדשות, אם לא היו מסדר גודל רציני במיוחד, התמוססו כבר באותו הלילה בגבולות חדר השינה של זוג שהלך וכבה גם הוא. היינו מעבירים ערוץ וצופים בסוף של סרט כלשהו, ובינתיים אני הייתי מפרטת באיזו שעה אגיע מחר או מזכירה לו לעבור בניקוי היבש ולאסוף את המעיל השחור; אם עבר עלינו יום טוב, בחודשים האחרונים, יכול להיות שניסינו לשכב, אבל בחוסר חשק. אם החדשות היו יותר משמעותיות, ההשפעה שלהן היתה נמשכת עוד זמן־מה - היו מדברים עליהן בעבודה, בהפסקת הקפה או בשוּק, בתור לדוכן הדגים.
אבל אנחנו היינו בחיים, המוות היה של אנשים אחרים.
השתמשנו בביטויים כמו "אני מת" כדי לבטא עייפות אחרי יום עבודה ארוך, בלי שהמילה תפלח לנו את הנשמה. כשהיינו בתחילת הקשר שלנו, יכולנו לצוף באמצע הים, במפרץ הקטן המועדף עלינו, ולהתבדח, בשפתיים מלאות מלח ושמש, על טביעה היפותטית שתסתיים בשערורייה ובהרבה צחוק. המוות לא היה שייך לנו.
מה שחוויתי כילדה - אמא שחלתה ומתה בתוך חודשים ספורים - נהפך לזיכרון עמום שכבר לא צרב בי. אבא בא לקחת אותי מבית הספר שעה אחרי שחזרנו לכיתה מהפסקת הצהריים. מאות ילדים וילדות עלו במדרגות הלולייניות כדי להגיע לכיתות מחדר האוכל המשותף, בהמולה האמיתית של החיים שממשיכים לנוע בזמן שהכול נעצר בנקודה כלשהי. אבא הגיע לכיתה בחברת המנהלת. היא דפקה בדלת בדיוק כשהמורה לטבע סיים להסביר לנו שיש בעלי חיים חולייתנים ובעלי חיים חסרי חוליות. זיכרון המוות של אמא נותר אצלי כרוך תמיד באותיות הלבנות של הגיר על גבי הירוק של הלוח, האותיות שחילקו את ממלכת החי לשניים. היו גם כל אותם מבטים חדשים של אלה שעד אותו רגע היו שווים לי, ואני בשקט רב חשתי כיצד אני יורדת אל מחלקה שלישית, זאת של בעלי החיים הפגועים שתמיד תחסר להם אמא.
אף שלא היה אָיום פחות בשל כך, המוות ההוא כן הודיע לנו על בואו, ובהודעה ההיא היה גלום מרווח הזמן שקדם לו, זמן לפרידה ולבקשות, לאפיסת כוחות ולהזדמנות להביע את כל האהבה. והיתה מעל הכול התמימות שבאמונה בשמים, המקום שאמרו לי שהיא נמצאת בו, והתום של שבע שנותי שהציל אותי מהבנת האמת הקשה והמוחלטת שבעזיבתה.
מאורו ואני היינו זוג במשך שנים רבות. אחר כך, ורק למשך שעות אחדות, חדלנו להיות זוג. הוא מת פתאום לפני כמה חודשים, בלי שום הודעה מוקדמת. כשהמכונית התנגשה בו, היא לקחה אותו ודברים רבים אחרים.
בלי שמים ובלי נחמה ועם כל הכאב הכבד ההולם את הגיל הבוגר, כדי להימנע מהדיבור על מאורו בלשון עבר, פעמים רבות כשאני חושבת ומדברת אני משתמשת במילות היחס "לפני" ו"אחרי". ישנו מחסום פיזי. הוא היה בחיים באותו יום בשעת צהריים, איתי, הוא שתה יין ושאל אם אפשר לצלות לו עוד קצת את הפילֶה, הוא ענה לכמה שיחות מההוצאה לאור בזמן שהניח לידיו להשתעשע בטבעת המתכת שעל המפית, הוא כתב לי על צדו האחורי של כרטיס הביקור של המסעדה את שם הספר של סופרת צרפתייה שעליו המליץ לי בלהט, הוא גירד בתנוך האוזן השמאלית, בחוסר נוחות או בבושה, כנראה, ואחר כך סיפר לי על העניין. כמעט גמגם. כעבור כמה שעות הוא מת.
בלוגו של המסעדה משולב אלמוג. אני מסתכלת עליו פעמים רבות. אני שומרת את הכרטיס שעליו שרבט, בכתב ידו הברור והיפה, את שמו של הספר שכל כך מצא חן בעיניו. אולי מפני שכל אחד חופשי לייפות את אסונו בוורוד, באפור, בכחול ובירוק, כפי שמבקש ממנו הלב, מאז יום התאונה אני חושבת על הלפני והאחרי של חיי כמו על שונית המחסום הגדולה, חומת האלמוגים הגדולה ביותר בעולם. בכל פעם שאני חושבת אם דבר כלשהו אירע לפני המוות של מאורו או אחריו, אני מתאמצת לדמיין את חומת האלמוגים, למלא אותה בדגים בצבעים שונים ובכוכבי ים ולהפוך אותה לקו משווה של חיים.
כשהמוות חדל להשתייך רק לאנשים האחרים, הכרחי להכין לו מקום במלוא תשומת הלב בצד השני של השונית, אחרת הוא יתפוס את כל המרחב מתוך חירות גמורה.
מוות אינו דבר מיסטי. מוות הוא פיזי, הוא לוגי, הוא מוחשי.
1
"פּילי, בדיקת מוניטורים, מהר! היא נושמת?"
"לא."
"בואו נתחיל בהנשמה מלאכותית בלחץ חיובי."
כמו בתפילה אני חוזרת בקול שקט על ספירת ההנשמות של התינוקת. "אני יודעת, מתוקה. לא ככה אנחנו אמורים לקבל את פנייך, אבל את חייבת לעשות מאמץ ולנשום, את שומעת אותי?"
"שלושים שניות. אחת, שתיים, שלוש... שוכבת שם אישה אחת שהיא אמא שלך ובלעדייך היא אבודה. את רואה אותה? היי, קדימה, עשר, אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה... קדימה, תנשמי, ביקר לי מכול, אני מבטיחה לך שאם תצאי מזה, הכול יהיה בסדר, הכול טוב כאן. שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשע־עשרה, עשרים. כדאי לחיות, את מבינה? עשרים ושלוש, עשרים וארבע... לפעמים זה לא קל, אני לא אשקר לך, עשרים ושש, עשרים ושבע... בחייך, חמודה, אל תעשי לי את זה. אני מבטיחה לך שהחיים שווים את זה. שלושים."
דממה. הילדה לא נעה.
"פילי, דופק?"
אני נתקלת במבטה הדרוּך של האחות. זאת הפעם השנייה שאני נתקלת בו בתוך זמן קצר ואני מכירה אותו, את מבט התוכחה הזה. היא צודקת, לא הייתי צריכה להיות כל כך מחוספסת איתה, לא הייתי צריכה להיות מחוספסת בכלל, למען האמת. לא נוח לי. חם לי והכפכף על הרגל הימנית משפשף לי שלפוחית קטנה שנגרמה מהסנדלים בימים האחרונים של החופשה. אלה דקות גורליות, מיד אחרי הלידה, ומה שמיותר כרגע הוא השלפוחית והחום הזה. מבחינת הילדה, לעומת זאת, העדיפות העליונה היא להימנע מירידה של חום הגוף. אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב לצאת מהכפר עם עלות השחר ולבוא ישר לעבודה, בלי לעבור קודם בבית ולפרוק את המזוודות ולהשיל מעלי את התחושה המוזרה שמגיעה אחרי בילוי של כמעט שבועיים במקום אחר, רחוק מהעבודה, מהמקרים הקליניים של התינוקות שלי, מהבדיקות, מהמעבדה, רחוק מכל מה שמאפשר לי לתפקד.
החלטה חדשה. אני משפשפת בתנועות קצרות ומהירות את החלק התחתון של כפות הרגליים של הקטנה, וכמו תמיד, כשאני עושה זאת, אני מחניקה את החשק לחבוט חזק יותר, בדחיפוּת רבה יותר. "את לא יכולה לעשות לי את זה, לא את זה, אסור לי להתחיל את ספטמבר ככה, היי, קדימה, תנשמי, מתוקה." הערכת מצב מחודשת.
אני מנסה להתרכז במידע שעל גבי הצג ובילדה, אבל אני חייבת לעצום את העיניים לרגע אחד, מכיוון שאני לא מצליחה לאטום את האוזניים, והשאלות שממטירה עלי האם, שנשמעות כמו אנקה חסרת נחמה בחדר הלידה, מוציאות אותי מאיזון כפי שמעולם לא קרה לי. הסבל של הזולת נראה לי כעת כמו צלחת שופעת לאחר ארוחה דשנה. אין בי מקום עוד וכל זה גורם לי לסגת לאחור. כל הקולות המיוסרים נהפכים לַקולות של אמא של מאורו ביום הקבורה. קולות שקרעו לי את הנשמה.
"תנשמי, מתוקה, היי, קדימה, בחייך, תנשמי!"
אני מכווצת את הגבות ומנידה בראשי כדי להזכיר לעצמי שאין כאן מקום להעלות סוגיות שקשה לפתור. כאן לא מעלים סוגיות. כאן לא נזכרים. לא כאן, פאולה. תתרכזי. המציאות מכה בי כמו מים קרים וממקמת אותי במקומי בתוך רגע: בעריסת ההחייאה מולי שוכב גוף במשקל של פחות משמונה מאות וחמישים גרם שלא מצליח להתחיל בתהליך הנשימה. והוא נמצא בידיים שלי. לא נדרש לי זמן רב להבחין כיצד מופעל אצלי החוש השישי, שמדריך אותי לאחרונה יותר ויותר, אותו חוש הדומה לאיזון בין האובייקטיביות הקיצונית ביותר, שבה נמצאים פרוטוקולים והיגיון, לבין התבונה המוחשית של האינטואיציה, שבלעדיה - ואני בטוחה בכך - לא הייתי מסוגלת לטפל בהגעתם לעולם של אותם יצורים זעירים.
"תקשיבי, קטנה, אחד הדברים ששווה לחיות בשבילם הוא הים."
"פילי, תעצרי את ההנשמה. אני מנסה גירוי במגע בגב."
אני שואפת אוויר ומניחה לו להיפלט החוצה כאילו אני מתכוונת לזנק אל הלא נודע. המסכה הרפואית משמשת כחוצץ שכולא את האוויר הננשף, תערובת של פלואוריד ממשחת השיניים שמצאתי הבוקר בחדר האמבטיה של אבא ושל הקפה הזריז המר ששתיתי בתחנת דלק על הכביש המהיר. אני מתגעגעת לדברים שלי, לנורמליות שלי. אני מתגעגעת לקפה שלי ולמקינטה שלי. לריח של הבית, לקֶצב שלי, כשאני לא צריכה לתת הסברים וכשאני יכולה להתעסק בעניינים שלי.
אני משפשפת את הגב הזעיר שלה באופן הרך ביותר שאני יכולה.
"לים יש קצב משלו, את שומעת? הוא עושה ככה: הוא בא והולך, בא והולך. את מרגישה את הידיים שלי? הגלים באים והולכים, ככה. קדימה, מתוקה, הים שווה את זה, יש עוד דברים, אבל עכשיו תתרכזי בים, ככה, בעדינות, את מרגישה אותו?"
"היא נושמת."
הצווחה הראשונה היתה כמו יללה של חתול, אבל בחדר הלידה קיבלנו אותה בשמחה שמעוררת סערת קיץ.
"ברוכה הבאה..." לא ברור לי אם אני אומרת זאת לילדה או לעצמי, אבל אני חייבת להתאמץ כדי להכיל את הרגש.
אני מנקה אותה בתנועות מהירות שביצעתי כבר מאות פעמים. מרגיע אותי לראות שהצבע משתפר והעור השקוף עוטה גוון ורדרד מפיח תקווה.
"דופק?"
"מאה וחמישים."
"פילי, שימי לה מסכת סיפאפ ונכניס אותה לאינקובטור, בבקשה."
אני מביטה בעיניה מבעד למסכה כדי לומר שאני מצטערת על הנימה שהשתמשתי בה קודם. עדיף שהיא תהיה מרוצה, פילי, אחרת היא נעלבת ומענישה אותי בכך שהיא מעכבת בדיקות שביקשתי. לפחות היא ממשיכה להיעלב ממני, שזה דבר טוב. כבר כמה חודשים שכולם סולחים לי על ההתפרצויות שלי, וכשזה קורה, התגובות המתחמקות מצליחות רק לטעון אותי בזעם רב עוד יותר ובמצב רוח רע.
בזמן שאני ממתינה לאינקובטור, אני פונה לשפשף את הגב הזעיר של התינוקת, בעדינות, הפעם כדי להודות לה על הרצון העצום להיאחז בחיים, אבל אני לא מצליחה להימנע מהמחשבה שעמוק בפנים אני מתעסקת בדבר־מה נוסף, בצבע מסוים, סמוי, הקשור לעובדה שהיא עדיין כאן ואילו מאורו כבר איננו. כי הוא כבר איננו, פאולה. הוא איננו, ולמרות היעדרותו הוא חוזר אפילו כשידי נוגעות באותם גרמים בודדים של חיים רכים.
"הנה, אמא. תני נשיקה לבת שלך." אני מקרבת את הילדה לאמה לשניות בודדות כדי שתכיר אותה. "היה לה קצת קשה לנשום, אבל זהו. עכשיו נעלֶה אותה לטיפול נמרץ כמו שסיכמנו, אוקיי? אנחנו נתראה שוב עוד מעט ואני אסביר לכם הכול ברוגע." תהיי רגועה, הכול יהיה בסדר.
אבל את החלק האחרון אני לא מבטיחה לה. אפילו שהעיניים של האם מתחננות שאתן לה תקווה; אחרי מה שקרה עם מאורו, אני כבר לא מבטיחה שום דבר.