המשכיות

תמונות סדוקות

פעמים, עולות בעיני רוחי תמונות נשכחות

עם הזמן צִבען נחלש, הן נעשו דהויות

ובחלוף הזמן, גם הכאב בחלקו הִתְכַּהׇה

צלילי העבר נשמעים

כאילו העלו אבק של זמן, בין המיתרים

פעמים, יש ברצוני לשלוח ידיי אל תוך חלום

ולחבק זיכרונות כואבים

פעמים, אני שואל עצמי

אולי תמונות אלה, הן פרי דמיוני שלי?

כרך א'

החבר

הם גרו ברחוב פניקס, שכונה שקטה, יש אומרים מנוכרת מדי.

היו שם בתים בעלי שתיים ושלוש קומות, וילות רחבות ידיים ולהן צמודות גינות יְפות מראה, כאילו יד אומן נגעה בהן.

לצידי המדרכות חנו מכוניות יוקרה. שוטרי סיור מטעמם של דיירי המקום פטרלו מסביב לשעון לביטחונם של התושבים, דבר המעיד על רמת החיים של דיירי המקום.

שמש בוקר, שהבליחה מבין רכסי ההרים, פיזרה את קרניה לכל עבר. היא הבטיחה המשך יום נאה. תושבי המקום החלו לצאת מבתיהם בזה אחר זה כדי לְהֵרׇאוׄת. מבטם הקרין רוב חשיבות, הם היו מנידים בראשם לשלום איש לשכנו ומוסיפים ברכה קצרה במלמול שפתיים. כך הם פסעו להנאתם לאורך השדרה. הרחוב לאורכו היה שתול במרבד דשא ירוק המטופל בקפידה. רסיסי הלילה שירדו לפנות בוקר יצרו טיפות מים שנחו להן בין קִפלי עלי הדשא. הטיפות נראו בוהקות כאבני ספיר.

הליכתם לאורך השדרה הייתה מדודה ומהנה. גופם זקוף, ראשם מורם ומבטם חתום, כאילו אמרו לכול 'אנו גרים בשדרות רוזוולט.'

הם אחזו בכלביהם הגזעיים ברצועות מעובדות, מי ברצועות מעור קרוקודיל משובח ומי ברצועות מעין אלה שאין רואים בגנים ציבוריים.

בשעות הצוהריים המאוחרות אפשר היה לזהות מכוניות ישנות הנוסעות לאיטן, כאילו היו אלה נסיעות בתיור קבוצתי. על פני החולפים אפשר היה להבחין בהתפעלות מהולה בקנאה מרמת חייהם של תושבי המקום.

בית מספר אחת עשרה נמצא בכניסה לרחוב, הבית השני מימין. גרו בו סטיבן, סופר במקצועו, ורעייתו סוזן, עורכת דין ידועה העומדת בראש משרד עורכי דין בעל מוניטין רב שנים. המשרד הִתְפרס על הקומה השמונה עשרה, המשקיפה לנוף מרגיע נפש ומשרה יצירה.

בתוקף תפקידה טיפלה סוזן בתיקים המורכבים במשרד. בימים שלא הופיעה בבית המשפט, היא נהגה להגיע למשרד במכנסיים שהחמיאו לרגליה הארוכות, ופעמים תופיע בחצאית שחשפה את רגליה החטובות. כדרכה, היא הקפידה להתהדר בז'קט צמוד התואם לגזרתה. את שְְׂערה האדמוני היא אספה לאחור בצורת בייגל, מראה ששיווה לה אלגנטיות. את צווארה, שהתנשא מעל כתפיה, עטפה בצעיף משי התואם למלבושה שהסתיר מחשוף מושך עין.

שופטי בית המשפט העריכו את בקיאותה בחומר הנדון. היא זכרה לפרטי פרטים משפטים, ציטטות ותקדימים של פסקי דין אשר הקלו על השופטים בבואם לפסוק. בין השופטים היו כאלה שביקשו לראות אותה נוכחת במשפטם, הן בשל יופייה הנדיר, הנראה ממרחק של עשרים פסיעות, והן בשל מבטה החודרני ודיבורה העדין שטמן מלכודת לנחקרים. עדינות תנועותיה ברחבת התשאולים הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. היא גרמה לשופטים הנאה רבה ואף הערצה. הם לא חסכו ממנה מילות שבח, על דרך התנהלותה והדרך שֶׁהֵגנה על שולחיה.

לקראת סיום יומה העמוס היא נפגשה עם הקולגות לסיעור מוחות וכן קבלת החלטות בנושאי ארגון ומִנהל, גם כן דרכים ופעולות הדורשות את התערבותה בתיקים מורכבים. היא התעניינה גם בנושאי כוח אדם.

בדרך לביתה, היא נהגה לעיתים קרובות לעצור במרקט לשם השלמת מצרכים הדרושים לארוחות הערב. בין המצרכים שקנתה היה תמיד בקבוק יין איכותי או מומלץ. מיותר לציין שהיא שמרה באדיקות רבה על מסגרת נישואיה. הייתה שם אהבת אמת.

טויה, עוזרת הבית, הודיעה לסוזן שאינה חשה בטוב וכי עדיף שתישאר בביתה. היא חששה שמא תדביק את אנשי הבית.

"טויה," יעצה לה סוזן, "שתי כוס תה חם עם פלח לימון וכפית דבש, היכנסי למיטה, כסי עצמך היטב וראי שבדרך פלא תרגישי טוב לאחר זמן קצר. אני זוכרת שבעת היותי צעירה, אימי שתחיה טיפלה בי בשיטה זו. יקירתי, חזרי אלינו לאחר שתרגישי טוב."

"סוזן, אני מצטערת ש..."

"הכול בסדר, הדחוף דוחק את החשוב, דאגי לבריאותך."

"תודה סוזן, את נפלאה," אמרה טויה נרגשת.

"עִזבי, העיקר הבריאות, להתראות טויה."

'סוזן כל כך טובה אליי,' חשבה טויה לעצמה וחייכה.

בְהִכנסה לביתה, היא ניגשה לבעלה ונשקה לו נשיקת געגוע וכדרך אגב שאלה לשלומו. בשל מצבו הנפשי היא לא המתינה לתשובתו, ומיד החלה בניקיון הבית. את כלי המטבח, שנערמו עד להגעתה, היא שטפה במדיח. בעת שהחליקה ידה על משטח השיש, עלו בה התהיות לגבי בעלה סטיבן, אשר סירב לצאת לבילויים, להיפגש עם חברים והיא נענתה לרצונו.

לעיתים קרובות היא נהגה לגלוש באתרי האוכל לשם הכנת ארוחות מגוונות. מדי יום היא הכינה ארוחה שונה מקודמתה.

גינוני שולחן שהטמיעה בה אִמָּה, גרמו לה לְשַׁמֵּר בעקביות תרבות זו. היא הניחה על השולחן מפיות רקומות אשר תאמו למפה שעליו. המפיות נראו כמניפה יפנית המונחות במרכז הצלחות. ליד הצלחות הציבה כוסות לשתייה קלה, ומנגד העמידה גביעי יין מקריסטל. את הסכו"ם היא סידרה כבמסעדת יוקרה. פמוטי הנרות נראו זקורים כאילו צמחו מתוך השולחן.

לשם שינוי האווירה, היא לבשה בכל ערב בגד שונה מקודמו. למרות עייפותה, הכנת הארוחות הסבה לה הנאה מרובה. בעלה לא התייחס אליה ולמאמציה להכין עבורו ארוחות מדי יום. למרות זאת מחשבותיה היו נתונות לבעלה, אהובה.

מאז ספרו השני שכשל, נותר סטיבן חסר כוחות נפש. חרף הזמן שחלף הוא לא הצליח להתאושש. הוא בז לעצמו על היותו כה נמהר בצעדיו להוציא לאור את שני ספריו, שכשלו בזה אחר זה. הוא לא מחל לעצמו על שנהג בטיפשות. מצבו הנפשי הלך והתדרדר וזה הגיע לכדי הזיות.

בשעות לילה סטיבן היה מתעורר בבגדים שלבש מיום אתמול, דרוך היה לפגוש את חברו הנאמן. חשב לעצמו 'ברגע שאראה את פניו, אלך שמח לקראתו.' ואכן, כעבור זמן מה הופיע החבר. בראותו קם סטיבן ממיטתו, ניגש אליו וחיבק אותו בחום, ותוך כדי כך העלה חיוך שמח על פניו.

"נרד לחשוב?" הציע החבר.

"נרד גם נרד," השיב סטיבן בהינד ראש, "יש המון על מה לחשוב."

הוא היה מהלך בביתו הלוך ושוב כאסיר בתאו. שעות ארוכות היה פוסע בגפו, מרכין גופו, מניע את ראשו ושפתיו כאילו מדבר לעצמו.

"חברי, אתה יודע שחיכיתי לך זמן רב?" אמר סטיבן, "בפעם הבאה תודיע לי מראש כי בכוונתך לאחר ובכך תחסוך ממני דאגה, הלוא חברי אתה, אני יודע שהינך עסוק וכי אין בידיך זמן פנוי."

"חי נפשי," השיב החבר, "גם אני חשתי כמוך. ובכל פעם שאגיע באיחור יתקפו אותי מחושים בבטני. תמיד תחסר לי, סטיבי. אך ראה איזו מתנה יפה הבאתי לך כפיצוי, את תמונתי, שתזכור אותי אם וכאשר לא אהיה עימך. עכשיו סטיבי, אני איתך. ספר לי על מה חשבת לאחרונה, מחשבותיך גורמות לי עניין רב. אני רואה שאתה סופר שוב ושוב, תודה שאתה עושה זאת עבור שנינו, בסוף נַרְאֶה לכולם שאין כמונו."

הוא היה פוסע הלוך ושוב, סופר את אצבעותיו ומותח אותן לאחור עד לכדי כאב. מצחו המקומט העיד על המחשבות שסערו בראשו כאילו חיי אדם תלויים בו.

"סטיבי, חברי משכבר הימים, יש לי עניין חשוב לייעץ לך, שכח לרגע את הספרים שלך," אמר החבר.

"מדוע שאשכח? הרי אפשר למוכרם."

"הכיצד תמכור דבר, סטיבן? הרי ממדפי החנויות הורידו אותם. אני דואג לך, סטיבי, השקט נפשך והֱיֵה עימי לרגע. מדוע הינך מהלך הלוך ושוב בזמן שמעלינו נמצאת אישה טובת לב ויפת מראה? עלה אליה וברך אותה בברכת חלומות עמוקים."

"אעלה לשם רק אם תלך עימי," השיב סטיבן.

הם פסעו רכוני גוף עד לפתח הדלת של חדר השינה.

"אל תחשוש ממנה," לחש החבר.

סטיבן הגיע למרגלות המיטה ונעצר שם. הוא שלח מבט שואל לחברו, שעודד אותו בהנהון ראש, לאמור 'המשך.'

סוזן שכבה ללא שמיכה, לבושה הייתה בכותונת לבנה, שקופה. אפשר היה להבחין היטב בחמוקיה. כל הבוחן אותה היה נעמד מולה חסר מילים כי מתחת לכותונת היא לא לבשה דבר, כאילו אמרה 'אֱהֹב אותי.'

"עיניה עצומות, להפריע לה?" שאל סטיבן בעודו בוהה בה.

"לא, לא! אל תעיר אותה," השיב החבר, "אנו חייבים לעשות זאת מייד ועכשיו! זו הזדמנות פז שנפלה לידינו, בוא ונתחיל."

"לא היום אחי, לא היום," השיב סטיבן בטון מתנצל. "ביום אחר אעשה זאת."

הוא נעמד לידה כשידו האחת אוחזת בידו השנייה, להימנע מצעד פזיז.

"חברי, זוכר כיצד הייתי נמהר להוציא לאור את שני ספריי בטרם הבשילו?" ובעודו בוהה בסוזן לחש לעצמו, 'חלומות עמוקים סוזן.'

וכאילו מתוך חלום, שמעה סוזן דבר במעורפל. מפעם לפעם רגילה הייתה לחבק את סטיבן מתוך שינה. היא הסתובבה לצִידה וראתה כי איננו, פקחה עיניה לבדוק הכיצד קרה הדבר, והופתעה לראות את סטיבן עומד לידה. "הינה אתה, סטיבי שלי."

"חלומות עמוקים סוזן, חלומות עמוקים." חזר על עצמו פעם נוספת והשפיל מבט.

"בוא אליי, אהובי, בוא אליי," אמרה סוזן ופרסה אליו את שתי ידיה באצבעות פסוקות לאותת לו עד כמה היא כמהה לו.

"סטיבי שלי, בוא אליי. זה זמן רב שלא ידענו זה את זה."

"לך אליה ועשה לה חלומות עמוקים," דחק בו החבר.

סטיבן חש כי חברו מזרז בו. "חברי היקר, ראשי אינו פנוי לזאת. בוא ונרד מטה," והפנה מבטו לסוזן.

"ישנן סוגיות דחופות הדורשות מחשבה עמוקה, אלה דברים חשובים מאוד מאוד. חברי הטוב ואנוכי חושבים רבות."

"חברי אמרת?"

"כן, חברי, הוא טוב אליי ומכבד אותי ותמיד יימצא לידי, ויש פעמים שאינו עוזב אותי."

"מתי אראהו ואעמוד על טיבו?"

"לא היום, סוזן, לא היום. חלומות עמוקים, סוזן, הלוא אמרתי זאת?"

בהיותו בטרקלין היה פוסע הלוך ושוב, פעמים היה עוצר ובוהה ארוכות בכפות ידיו כאילו קורא דבר מתוכן. לפתע היה מנער את ידיו ומחייך אליהן, כאילו מצא פתרון לבעיה, והביט בחבר.

"מחר בלילה אהיה יותר תקיף אליה," אמר סטיבן בפנים חמורות.

"הרעיונות שלך מאוד מקוריים," השיב החבר.

סטיבן ראה כי חברו הטוב מעלה צחוק חרישי ודמותו נהפכת אט אט למכשפה הזקנה, זאת עם האף המחודד והמטאטא בין הרגליים.

"או, סטיבי, אתה חבר טוב, אנו נאחל לה חלומות עמוקים מאוד!"

"רְאה, חברי, בכל פעם שאני יוצא ממיטתי, היא מתעוררת לפתע ומבקשת ממני דברים מוזרים, אין היא רואה שאני עסוק מעל לראשי? אך אל דאגה, מצאתי דרך להפתיע אותה בעוד עיניה עצומות." מבטו של סטיבן היה חדור מטרה בעת דיבורו.

כישלונותיו של סטיבן לא עזבו אותו לרגע, נפשו הפגועה הִכְּתׇה בו ללא רחם וביטחונו העצמי נפגע. חלה החמרה במצבו, הוא לא כתב דבר ולא עשה מאומה זה שלוש שנים.

סוזן ידעה כי סטיבי נמצא בתקופה הקשה בחייו. הוא הדיר עצמו מאירועים שהיו חלק מאורח חייהם כגון מסעדות, בתי קולנוע, קונצרטים, מוזאונים ומסיבות לרוב. הוא זנח את עצמו הָחֵל במלבושו המרושל וכלה בשערותיו השחורות, שארכו וכיסו את אוזניו. עיניו, בגוון הירוק־דבש עם המבט השובב, החלו לשקוע לתוך ארובותיהן, הן נראו כאילו נחבאות מפני עצמן. פניו אמרו את המתרחש בקרבו, שפמו המהונדס שעיטר את חיוכו הממס נעלם בין זקנו שצמח. אחת למספר ימים היה רוחץ עצמו בחופזה, כאילו ממהר היה לדרכו.

מראהו המוזנח ציער את סוזן. חבריהם ודאי לא היו מזהים אותו אם וכאשר היו חולפים על פניו. היא דיברה אל ליבו כדי שיבין שהוא פוגע בבריאותו.

"יקירי, חדל לייסר את עצמך. אני מבטיחה לך, סטיבי, אתה תראה. זה יעבור כלעומת שבא. אנו נתגבר יחדיו, עוד יבואו ימים טובים מאלה."

בבוקר, לאחר צאת סוזן למשרדה, נהג סטיבן לחבוש כובע שחור עם מצחייה, להרכיב משקפי שמש גדולי מידות שהסתירו את פניו. הוא היה יוצא ומשוטט ללא מטרה ברחובות העיר. לאחר שעייף מלכת היה יושב באחד מספסלי הרחוב בראש מורכן במשך שעות, פעמים היה מנמנם.

ביושבו שם היו עולות בראשו התהיות על היותו כישלון מיום שנולד. כעס על עצמו על שהחל בכתיבה. 'מדוע לא שעיתי לאבי הטוב שיעץ לי להתרחק מהכתיבה. אבי היה נוהג לומר: 'ראה, בני, כתיבה, אין בה פרנסה יציבה. ראה אותי, לא חסר לי דבר. את הוצאות לימודיך התחייבתי לשלם, ואכן שילמתי אותן בזמן, תודה לאל, ובכך עמדתי בהבטחתי לעשות למען עתידך. חובות המשכנתא משולמים גם הם, ונוסף על זאת אני משלם את הוצאות הבית, קניות שוטפות, חופשות ומלבושים. את כל אלה אני משלם ממשכורתי, וזאת מתוך ידיעה שעבודתי הינה יציבה זה שנים.' איש חכם היה אבי, הוא צדק בכל אשר יעץ לי. עדיף לו הייתי פקיד או עובד במרקט, בהובלת רהיטים, ואפילו בעירייה, במחלקת התברואה, ובלבד שלא לשאת כל אחריות. אפסו כוחותיי, אלך לחיות הרחק מכאן, לא אביט לאחור, אל העצב והכאב, אל הפחד והקיבעון.' תסכוליו שעלו פעמים במחשבתו הכו ברקותיו עד למחשבות של אובדן.

בזמן שישב על הספסל, היה מביט בצעדיהם של העוברים והשבים וסופר אותם. לפעמים היה סופר כמה נשים הלכו ובאו לעומת גברים או כמה זוגות אחזו ידיים בעת שחלפו על פניו, הופתע לגלות שמספרם דל.

פעמים היה ממציא לעצמו משחק חדש, ובו היה סופר כמה בדלי סיגריות השליכו העוברים לצידי המדרכה וכמה מהם נשאו תיקים וכמה מהם נעזרו במקלוני הליכה וכך הלאה.

ילדים שחלפו על פניו גרמו לו לעמוד על רגליו. בראותו אותם היה מתגנב על פניו חיוך מאופק. סטיבן שמח לראות כיצד הילדים קופצים ושמחים. היה חושב לעצמו: 'ילדים הם תמימי דרך ומשוחררי מחשבות על עתידם.' הוא ראה אותם מקפצים ומאגרפים את ידיהם זה מול זה כמו בסרטים, ולאחר דקה ראה אותם מתחבקים ועל פניהם הטובות נמרח חיוך רחב. הוא הטה אוזן ושמע אחד מהם אומר: "רוצה להיות חבר שלי?" ולפתע שני הנערים פצחו בריצה, כאילו מסמנים חברות. תיק שנשאו על גבם נראה גְּדול מידות ביחס לגופם, ובעת ריצתם התיק נע כמטוטלת מצד לצד, כאילו גם הוא משתתף בשמחתם.

הוא היה סופר אותם ועוקב אחריהם עד שנעלמו מעיניו. אם היו כאלה שלא ספר בזמן, היה עומד על הספסל, מרים עצמו על קצות בהונותיו, מכווץ את מצחו ומצביע לכיוונם, ושוב היה מונה אותם מההתחלה ואומר לעצמו: 'חלילה לי להחסיר אחד.' הוא ביקש בליבו להיות כמותם. מראה הילדים גרם לו לחייך לרגע. תמונות אלו שעלו בעיניו גרמו לו לחבק את עצמו מתוך חמלה.

אנשים שחלפו על פניו השליכו לעברו מטבע.

"שיהיה לך לאכול," אמרו לו בחיוך מאולץ. הוא לא חש עצמו נפגע מכך שראו בו קבצן מן השורה. בסוף היום היה אוסף את המטבעות והשטרות שהיו מפוזרים לפניו, מכווץ אותם בשתי ידיו ודוחף אותם עמוק לתוך כיס מעילו ומסכם: 'אחסוך לי עוד, וכשאהיה בעל ממון אוכל לרכוש לי בית להתגורר בו.' יש לציין שמבטו של סטיבן לעבר החולפים לא עלה מעבר למותניהם, הוא חשש שמא יזהו אותו.

ימים רבים של שוטטות היו בעיניו עניין שבשגרה, הוא היה קרוב כְּהוא זה מאשפוז כפוי.

סוזן חששה כי מצבו הנפשי של סטיבן הולך ומחמיר, מצב שהדיר שינה מעיניה ומן הסתם השפיע על מערכת היחסים ביניהם. היא התגעגעה לאותם הימים שבהם ניהלו שיחות נפש. מאז ומתמיד היא העריצה אותו על הידע הרב הטמון בו, דבר שגרם לה הנאה מרובה. היא חשה חמלה כלפיו בראות את בחיר נעוריה מתרוקן מחוכמתו לנגד עיניה.

זה היה יום שלישי, עובדי המשרד נרגשים היו בראותם את הבוס הגדול נכנס למשרד. מעולם הם לא קראו בשמו, אלא 'בוס'. שמו הוזכר ביראת כבוד במסדרונות המשרד.

החבורה הנרגשת, ובראשם הבוס, נכנסו למשרדה של סוזן להרים כוסית לכבודה, על שהצליחה להביא חברת תרופות גדולה לזיכוי מחמת הספק, חרף הסתייגות הקולגות מהתיק המדובר, אשר לדעתם היה חסר סיכוי. החשש היה שהפסד בתיק המדובר יגרום מן הסתם פגיעה במוניטין של המשרד.

הבוס העריץ את סוזן מאז היותה צעירה. הוא זכר אותה מיומה הראשון, שבו הופיעה בדלת משרדו. מאז ידע כי נכונו לה הצלחות בהמשך הדרך. הוא התגאה בה על ערכיה והישגיה. בשל גילו המתקדם נמנע הבוס מלהגיע למשרד. הוא הופיע רק במקרים יוצאי דופן. המעמד ריגש את סוזן, בראותה את הבוס שטרח ובא לכבדה. היא הופתעה מקבלת הפנים החמה שערכו לה במשרד. לפני הרמת הכוסית אמר אחד הנוכחים:

"כמה מילים, סוזן."

נרגשת הייתה בהביטה לעברם. "הפתעתם אותי ובאותה עת גרמתם לי לסומק נעים. חבריי, זה לא היה קורה אלמלא רוחכם הלוחמת. תודה לכל מי שתרם את חלקו להצלחה בתיק," אמרה סוזן בפנים שמחות.

"זה היה קצר, סוזן." המשיך הבחור והעלה חיוך. וכולם הצטרפו אליו

וחייכו גם הם בחיוך של קִרבה.

"אם כן, אומר כמה מילים על מחסומי הנפש והרוח. אם אנו מוצאים פגם אצל האחר אנו מגבילים את עצמנו, ואם נמצא איכויות אצלו החיובי אצלנו יגדל."

היא הביטה אל הסובבים אותה ואמרה:

"'ככול שאנו מתפתחים יותר, יותר דברים יצאו מאיתנו.'

'חבריי, החוסר הוא המניע אותנו ולא היֵש, הרי לשם כך התכנסנו."

הבוס ניגש אליה בפנים אוהדות. "אין כמוך סוזן, תמיד תגידי דברי חוכמה ומשמעות. את חדה כחרב הסמוראי. מספר מצומצם של עורכי דין היו מסוגלים להתמודד עם תיק מורכב שכזה," הוא הרים ידו האוחזת בגביע היין, הביט סביבו והכריז בקול: "לסוזן."

וכולם השיבו בפנים טובות: "לסוזן."

היא הודתה לכולם, ניגשה אל הבוס וחיבקה אותו בחום. "מר קופר, אני נרגשת לראות אותך טורח ובא לכאן ובלבד לכבד אותי, תודה רבה."

בצאתה לרחוב היא פגשה ברוח נעימה הבאה לקראתה. היא חשה כאילו הרוח באה להנעים לה את הרגע. חיוך שמח עלה על פניה. אך למרות מצב רוחה המרומם היא חשה ברגשות מעורבים, מן חוסר רגיעות, מִן חוסר ודאות. בעלה העסיק אותה.

היא נכנסה למכוניתה ושמה פעמיה לעבר ביתה. בדרך היא הבחינה בחנות חדשה למוצרי גבר. חשבה שאולי תפתיע את בעלה בבושם מיוחד או דבר אחר שתמצא לנכון ואולי ובְשל כך יעלה חיוך של רצון טוב על פניו ורוח טובה תנוח עליו.

בהיכנסה לביתה היא הופתעה לראות את בעלה שרוע ללא תנועה על רצפת הטרקלין. נראה עליו כאילו היה חסר הכרה. היא השליכה מייד את שנשאה בידיה ומיהרה אליו מלאת חרדה, אחזה בכתפיו, ניערה אותו וקראה בשמו מספר פעמים. היא הסיטה את מבטה וראתה כי סטיבן אוחז בצוואר בקבוק וודקה שהיה ריק מתוכנו, משקה שמעולם הוא לא נהג לשתות.

"מדוע הינך שרוע כך על פניך?" שאלה סוזן בקימוט מצח המביע דחייה מאדי האלכוהול העולים ממנו, "ומהו המשקה הזה שאתה אוחז בידך," והצביעה לעבר הבקבוק בתנועת בוז. "הרי מעולם לא שתית ממנו!"

הוא פקח את עיניו בחוסר עניין והשיב בביטול:

"הכול לא בסדר איתי. משועמם אני, מוחי מתרוקן מתוכי ואין בי דבר להציע לעולם." ובשארית כוחותיו הוא החל לקום על רגליו מתנדנד מצד אל צד. תנועות ידיו נראו כאילו הן נטולות חיוּת, גופו הרפוי היטלטל מצד לצד, כאילו מנותק ממוחו. ובמבט מושפל הוסיף: "ראי אותי, לפנייך עומד אדם השפל בשפלים, חדל מעוף ועלוב נפש שכשל פעם אחר פעם," ובקול מתייפח הרים מבטו אליה, "יום אחר יום אני מבקש מהיושב למעלה לסיים את חיי," והפנה לעברה אצבע מרושלת, כאילו מוכיח אותה.

"ראי אותך, בשובך הביתה את שמחה ומלאת ערך עצמי, מעוררת קנאה בעיני כול." ובעוד גופו מיטלטל הוסיף: "אישה יפה המקרינה מיניות, שכולם מפנטזים לשכב עימה. מה את חושבת לך, גברת סוזן, עורכת הדין הידועה, שטיפש ונאיבי הייתי? ראיתי בעיניים אלה," ושלח שתי אצבעות רפויות לעבר עיניו, "בעיניים אלה ראיתי את האפסים האלה במשרדך, כיצד לוטשים בך את מבטם העורג ומפשיטים אותך בדמיונם."

"אל תדבר כך, סטיבי, אתה מעציב אותי. אני אוהבת אותך בכל נימי לב ונפש מיום שבגרתי, אין לי אחר על פניך. סטיבי, בוא נעלה וארחץ אותך, אתה תרגיש טוב."

ספק היה אם ברצונו לעשות כן. היא לפתה את זרועו בחיוך מעודד, והובילה אותו לחדר האמבטיה. ברגליים כושלות הוא עלה בגרם המדרגות.

הם נכנסו לחדר האמבטיה. היא הושיבה אותו על הכיסא והחלה להפשיטו מבגדיו. על פניה לא ניבט כל דחייה ממראהו ומאדי הצחנה שעלו מבגדיו.

לפתע הוא שמע את חברו אומר: "הלו סטיבי, חיפשתי אותך... מה לעזאזל אתה עושה כאן, סטיבן? המלך מתקלח לו, נפלת על ראשך? ומה איתי? כבר לא אכפת לך ממני? מקלחת אתה מבקש בעת זו? הלוא סוכם בינינו הדבר. חלומות עמוקים אמרנו, זוכר? שכחת שאמרת 'מחר אהיה תקיף אליה?' והוספת 'אעשה זאת בעוד עיניה עצומות?' להזכיר לך עוד, סטיבן?"

"מה אעשה, חברי הטוב, לא הופעת אצלי זה יומיים, ומן הסתם חשבתי שנעלמת לי לתמיד."

"טוב, טוב, הבנתי די," אמר החבר וניער את ידו בחוסר סובלנות, כאילו ביקש להשתיקו, "ומה עכשיו? האם תשליך אותי ככה, בהינף יד? זוכר שאמרנו להראות לכולם את מה שחשבנו? סטיבי, עזוב מקלחת זו, בוא איתי, נרד מטה ונחשוב יחדיו כבימינו הטובים."

"חברי הטוב, אמרתי זה כבר: גופי עייף ועצמותיי כואבות לי. המתן מעט, ואם תעלה בי אי נוחות בעת הרחצה, אברח לי ברגע. ובאשר

לחלומות עמוקים? האמן לי, לרגע לא זנחתי מחשבה זו. אני מתכנן את צעדיי היטב, והדבר בראשי על פי הסדר."

"הו, סטיבי הטוב, חששתי לרגע שמא חדלת לחשוב."

"לא, לא חדלתי," השיב סטיבן במבט חולמני, "אתה יודע איזו התעלות נפש אני חש ביושבי לחשוב עימך. אך בתקופה זו נפשי עייפה, וברצוני לשבת ולחשוב עם עצמי."

"בוא סטיבי וניכנס למקלחת," אמרה סוזן.

הוא עשה כדבריה ונעמד שם. היא עמדה להפשיט ממנו את התחתונים, ולפתע הוא שלח את שתי ידיו, אחז בהם וסירב להרפות.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*