כבו את הירח

1.

לורן

שמונה ימים לפנֵי

14 בפברואר

אבא היקר,

אני גוססת, בעלי עומד להתאלמן, וזאת השנה הכי טובה שהיתה לי בחיי.

מפתיע, לא?

בשבועות האחרונים — בחודשים האחרונים — אני מרגישה שדברים משתנים. אתה זוכר שטסנו כולנו לקליפורניה וחזרנו במכונית? אני חושבת שהייתי בת עשר. אני זוכרת את התחושה שאנחנו מתקרבים לחוף המזרחי, כל הקילומטרים האלה כבר מאחורינו, הבית הולך ומתקרב, גם כשנותרו עוד מאות קילומטרים לפנינו. יכולתי להרגיש את זה. יכולתי לדעת שאנחנו מתקרבים.

ככה אני מרגישה עכשיו.

אבל אני עסוקה מדי בחיים מכדי להתעכב על זה. כמו שאומר רֶד ב"חומות של תקווה" — להתעסק בחיים או שיהיה לך עסק עם המוות. אני הולכת על האפשרות הראשונה.

כל אחד מגיב אחרת לאבחנה סופנית. אני בחרתי לדהור עליה כמו על סוס מרוץ, אבא. אני חושבת שהצלחתי. אני לא יכולה להגיד שהמחלה היא הדבר הכי טוב שקרה לי אי־פעם. אני לא סתומה. אבל אין ספק שהיא חלק עצום מהחיים שלי... ואני אוהבת את החיים שלי. יותר מתמיד.

הכתיבה אליך היא דרך להשאיר אותך בחיי אחרי מותך, אבא. שמונה שנים חלפו מאז, אבל אני תמיד מרגישה שאתה איתי. ככה אני רוצה שג'וש ירגיש אחריי. עבדתי על התוכנית שלי, והיום סיימתי אותה. נחמד שזה יצא דווקא היום — ביום הנישואין שלנו. שלוש שנים. אני רוצה שזה יהיה יום נהדר לג'וש, שיגרום לו לצחוק, להרגיש שאוהבים אותו עד הירח ובחזרה, כי אני לא מאמינה שנגיע ליום הנישואין הרביעי.

אנחנו כל כך בני מזל. לא משנה מה עומד לקרות, לא משנה כמה קרוב זה יקרה.

בקלות אפשר לבכות מהסיפור הזה, אפילו לחטוף התקף חרדה, אבל אז אני מסתכלת סביב ורואה את כל מה שיש לי, את כל האושר הזה... הוא דוחק את כל השאר הצדה. ממש ככה. מעולם לא הייתי מאושרת כל כך.

תודה על הכול, אבא. נתראה בקרוב.

לורן

2.

ג'ושוע

14 בפברואר

ביום הנישואין השלישי שלהם, ג'ושוע פארק חזר הביתה לפרובידנס, רוד איילנד, מפגישה בבוסטון עם מנהלי חברה למכשור רפואי. הם רכשו ממנו את הדגם שבנה, והוא שמח לסיים את שהותו בחברת אחרים ושמח עוד יותר לחזור הביתה לאשתו.

הוא עצר בחנות הפרחים לאסוף את שלושים ושישה הוורדים הלבנים שהזמין מראש, תוספת למארז שוקולד שקנה בחנות האהובה על אשתו והחביא היטב; לשעון עם רצועת עור; לפיג'מת משי כחולה ולשני כרטיסי ברכה — אחד רגשני ואחד משעשע. הוא לא התייחס בקלות דעת לימי נישואין, לא ולא.

כשפתח את דלת הדירה, ראה שהכול חשוך, מלבד שביל של נרות שהוביל לאורך המסדרון. עלי כותרת ורודים של ורדים היו פזורים על הרצפה. נו, נו, הוא כנראה לא היחיד שביקר בחנות פרחים.

פֵּבֶּלְס, הכלבה שלהם, ישנה על הספה, שרועה על הגבה.

"את עשית את זה?" שאל את פבלס. היא כישכשה בזנבה אך לא פקחה את עיניה.

ג'וש חלץ את נעליו ופשט את המעיל, שהיה רטוב מגשם ושלג נמס. הוא פסע לאט לאורך המסדרון אל חדר השינה, הזר הענקי אחוז בידיו, מתענג על הרגע, מרחיק את המחשבה המדאיגה שאשתו יצאה החוצה במזג האוויר הקשה הזה. הציפייה תססה בעורקיו. דלת חדר השינה היתה פתוחה מעט, ואור נרות ריצד מאחוריה. הוא פתח את הדלת לרווחה, וחיוך נפרש אט־אט על פניו.

אשתו שכבה במיטה על בטנה, עירומה לגמרי מלבד סרט אדום שנכרך סביב מותניה ונקשר בלולאת פרפר בשקע גבה. סנטרה נח על כפות ידיה, וברכיה היו כפופות כך שהעקבים כמעט נגעו בישבן החביב עד מאוד שלה.

"יום אהבה שמח," אמרה בקול צרוד.

"יום נישואין שמח." הוא השתהה בפתח, גומע את המראֶה — אשתו (המילה עדיין העבירה בו רטט) — שערה האדמוני גולש על כתפיה, עורה הבהיר קורן באור נרות.

"תנחש מה הכנתי לך," אמרה.

"אין לי מושג."

"מתחיל ב'ערב' ומסתיים ב'סקסי'."

"בדיוק מה שרציתי." הוא התיר את העניבה. "את לא עייפה מדי?"

"אני נראית עייפה? או שאני נראית כמו אחת שהולכת להשתרלל עד העצם?"

הוא צחק. "האפשרות השנייה, בהחלט." הוא ניגש אל המיטה, כרע על ברכיו ונישק אותה בכל האהבה, ההוקרה, התשוקה והאושר שבלבו.

"יש לך טעם של שוקולד," אמר והזדקף קצת. "תתביישי לך."

"מה אני אשמה שהשארת אותי לבד עם שוקולדים בטעם קרמל מלוח שאני אוהבת?" שאלה. "נדמה לי ששנינו ידענו מה יקרה."

"אבל החבאתי אותם!"

"לא הכי טוב. בקופסת נעליים בתוך מזוודה במדף העליון של הארון? בחייך. חתיכת חובבן."

"יש לך אף של כלב ציד."

"כן, כן, לֵך על דיבורים מלוכלכים," היא אמרה וצחקה. "קדימה. תפתח את המתנה ותעשה אהבה עם אשתך."

"כן, המפקדת," הוא אמר, ועשה, מחליק את ידיו על עור המשי שלה. אלוהים, הוא אוהב להיות נשוי. הוא אוהב את לורן, אוהב את החדר הזה ואת המיטה הזאת ואת העובדה שהיא השתדלה כל כך, הדליקה נרות, פיזרה עלי כותרת של ורדים, התפשטה ומצאה סרט אדום. עורה נדף ניחוח שקדים ותפוזים מג'ל הרחצה שלה. ציפורניה היו צבועות באדום. הכול בשבילו.

"אני הגבר הכי בר מזל בעולם," לחש על עורפה.

"כנ"ל. אבל אישה," אמרה ופרצה בצחוק, והם התנשקו שוב בחיוך.

"עד שהמוות יפריד בינינו" לא היה סתם ביטוי. ככה הם חיו, עטופים בשמיכתה הרכה והחמימה של אהבה עזה הדדית, וברגע הזה, בערב הזה, שום דבר אחר לא היה חשוב. הם היו חסינים, אפופי זוהר, בני אלמוות. הוא יאהב אותה עד אחרון ימיו, ובוודאות מוחלטת ידע שגם היא תאהב אותו עד יומה האחרון.

קצר או ממושך ככל שיהיה פרק הזמן הזה.

3.

ג'ושוע

כעבור שבועיים

26 בפברואר

קצת מוזר לחפש את אשתך בהלוויה שלה, לא?

אבל הוא חיפש. שוב ושוב הביט סביב אחר לורן, בציפייה שתיכנס ותנחה אותו מה להגיד לכל האנשים האלה, מה לעשות במהלך הטקס. איפה להניח את הידיים. איך להחזיר חיבוק.

היא היתה יודעת. זאת הבעיה. היא ידעה הכול על הדברים האלה — אנשים, למשל. איך להתנהל בָּעולם. אתמול, בליל השימורים לזכרה, היא היתה אמורה להגיד לו מה לומר לחברים שלה, שבכו ואחזו בידו וחיבקו אותו, שעה שהוא חש לא בנוח ונוקשה ומיוזע. אופייני למי שנמצא על הרצף. הוא לא אהב קהל. לא רצה לחבק אף אחד חוץ מאשתו. שכבר מתה.

היא היתה אומרת לו מה ללבוש היום. בסופו של דבר לבש את החליפה היחידה שלו. אותה אחת שלבש כשהציע לה נישואין, אותה אחת שלבש בחתונה שלהם לפני שלוש שנים. זה נורא ללבוש את חליפת החתונה שלך להלוויה של אשתך? היה עליו לבחור עניבה אחרת? האם החליפה הזאת מעיקה על אמה ואחותה?

ספסל הכנסייה היה קשה כמו אבן. הוא שנא מושבי עץ. ספסלי כנסייה, מה שלא יהיה.

דונה, אמה של לורן, התייפחה. הצליל הידהד בחלל הכנסייה. אותה כנסייה שג'וש ולורן התחתנו בה. אילו נולדו להם ילדים, האם היו מטבילים אותם כאן? ג'וש היה די אתאיסט, אבל אם לורן היתה רוצה שהכנסייה תהיה חלק מחייהם, הוא היה זורם עם זה.

אלא שלורן מתה.

חלפו ארבעה ימים מאז. מאה ושתים־עשרה שעות ועשרים ושלוש דקות מרגע שהיא מתה, פלוס־מינוס כמה שניות. פרק הזמן הארוך ביותר בחייו, אבל גם לא יותר משבריר רגע.

ג'ן, אחותה של לורן, נשאה את ההספד. הוא כנראה היה הספד מוצלח, כי אנשים צחקו פה, בכו שם. ג'וש עצמו לא ממש הבין את המילים. הוא בהה בכפות ידיו. כשלורן ענדה לאצבעו את טבעת הנישואין בטקס החתונה, הוא לא היה מסוגל להתיק את מבטו ממנה. ידו נראתה שלמה עם הטבעת הזאת. רק פס זהב פשוט, שבכל זאת העיד עליו משהו. משהו טוב ומהותי. הוא לא רק גבר, הוא גם בעל.

או ליתר דיוק, היה בעל. עכשיו הוא אלמן. חסר תועלת לחלוטין.

מה יצא לו מזה שהוא מהנדס ביו־רפואי, עם אינסוף תארים ומוניטין בטכנולוגיה רפואית? היו לו שנתיים וחודש למצוא תרופה לפיברוזיס ריאתי, מחלה שסותמת את הריאות ברקמת צלקת, חונקת את החלקים הבריאים ולא מאפשרת להם לנשום. הוא נכשל. לא שקל למצוא תרופה למחלה, שכן אז מישהו כבר היה מוצא. המכשירים היחידים בשוק נועדו לדחוף אוויר לריאות, להפעיל את שרירי בית החזה או לנקז ליחה, ואלה לא היו הבעיות של לורן.

הוא לא הצליח לפצח את זה. הוא לא מצא תרופה ולא עלה על ניסוי קליני שיחסל את הצלקות ותאי הסיב הארורים האלה. מיום שהיא אובחנה, הוא הקדיש את עצמו למצוא משהו שיציל את אשתו. לא רק שיאט את המחלה — יש תרופות כאלה, היא קיבלה אותן (פלוס שתי תרופות ניסיוניות, פלוס צמחי מרפא סיניים ורפואה מסורתית, פלוס תזונה אורגנית בלי בשר אדום).

לא. המשימה של ג'וש היתה למצוא — או ליצור — משהו שירפא אותה. ישקם אותה. יחזיק אותה בחיים.

הוא לא עשה את זה.

תצלום גדול שלה ניצב על המזבח. הוא צולם בטיול שלהם לפריז ממש לפני חג המולד, בשנה הראשונה לנישואיהם. לפני שהם ידעו. השיער הערמוני שלה מתעופף לאחור, והחיוך שלה מלא כל כולו הנאה, אהבה ואושר. הוא נעץ מבט כעת בתצלום, עדיין המום מכך שהצליח להתחתן איתה. היא היתה הרבה מעבר לרמה שלו.

בפעם הראשונה שנפגשו, הוא העליב אותה.

תודה לאל שהוא קיבל הזדמנות נוספת. לא שאלוהים קיים. אחרת היא עוד היתה בחיים. מי לעזאזל קטף מישהי כמוה בגיל עשרים ושמונה? אל מלא רחמים? זין על זה.

לא יכול להיות שהיא הלכה לעד. לא. נראה שלורן, שאהבה תעלולים ילדותיים כאלה, כמו להתחבא במקלחת או לזנק עליו כשציחצח שיניים, עשויה לעולל עכשיו את הטריק הגדול מכולם — לזנק מאחורי המזבח ולהגיד "בּוּוו! עבדתי עליך, מותק!" ואז היא תצחק ותחבק אותו ותגיד לו שהיא סתם העמידה אותו במבחן בשנים האחרונות. היא מעולם לא חלתה בכלל.

אבל שוב, גופתה כבר נשרפה...

ג'ן סיימה את ההספד כנראה, כי היא ירדה מהמזבח ונעמדה מולו.

"תודה רבה, ג'ן," הוא אמר במגושם. אמו, שישבה לצדו, נעצה בו מרפק, והוא קם וחיבק את גיסתו. או גיסתו לשעבר? זה לא נראה הוגן. הוא אהב להיות קרוב משפחה של ג'ן ובעלה דריוס, שלא לדבר על שני הילדים שלהם. הוא אפילו כמעט חיבב את דונה, החותנת שלו, שאחרי התחלה מחורבנת תיפקדה נהדר, בסופו של דבר. כשלורן גססה ממש.

עכשיו אשתו היא אפר בשקית בתוך מְכל מתכת. הוא חיכה לערכה מיוחדת שהזמין מקליפורניה, ובבוא הרגע הוא יערבב את האפר בתערובת האדמה האורגנית, ישתול קרנית בעציץ הבמבוק, ולורן תהפוך לעץ קרנית. בתי קברות הם מפגע סביבתי על אף יופיים, היא אמרה. "חוץ מזה, מי לא ירצה להיות עץ? עדיף על קומפוסט."

הוא כמעט שמע את קולה באוזניו.

כל הנאספים התחילו לצאת בטור מהכנסייה. ג'וש חיכה, כי עמד בקדמת הכנסייה. אמו שילבה את זרועה בזרועו. "תחזיק מעמד, מותק," לחשה. הוא הינהן. שניהם הביטו בבנג'מין וסוּמי קים, שכניה של אמו וחבריה הטובים, שניגשו אל המזבח ועמדו מול התצלום של לורן. בנג'מין השתחווה קלות, כרע על ברכיו, הידק את מצחו לרצפה, ולבסוף קם והשתחווה שוב. ואילו סומי עמדה ובכתה.

ג'וש נאלץ לכסות את עיניו לרגע אל מול מחוות הכבוד והיגון. לורן אהבה את בני הזוג קים, שהיו מין הורים נוספים לג'וש. בנג'מין תיפקד בחייו כמעט כמו האב שמעולם לא היה לו. וברור שלורן אהבה אותם. היא אהבה את רוב האנשים, ורובם החזירו לה אהבה.

בני הזוג קים ניגשו אליו וחיבקו אותו. וכך עמד ג'וש עם שלושת המבוגרים שגידלו אותו, וכעת הם חסרי אונים לנוכח אובדנו.

איש לא יוכל לעזור לו.

"אתה תתגבר, בן," אמר בנג'מין והביט בעיניו. "כרגע נדמה לך שלא, אבל אני בטוח שתצליח."

ג'וש הינהן. הוא ידע שבנג'מין לא ישקר לו. בנג'מין אחז בכתפיו והינהן גם הוא. "אתה לא לבד, ג'וש."

אמירה מלאת התחשבות, אבל ברור שהוא לבד. אשתו מתה.

"אולי נצא עכשיו?" שאל בנג'מין. כמו אמו של ג'וש, גם הוא ידע לספק לג'וש את הרמזים שנדרשו לו במצבים חברתיים. אם כי לורן עשתה זאת טוב משניהם.

זרם בהלה הבזיק בו. מה הוא יעשה בלעדיה?

"בוא נצא, מותק," אמרה אמו.

"בסדר," אמר. אם כי בעומק לבו הרגיש שזה לא בסדר לצאת מהכנסייה. לא בסדר לסיים את ההלוויה ולהמשיך הלאה.

אחרי הטקס נערכה ארוחת צהריים. אנשים הביאו המון פרחים, אם כי לורן העדיפה שהם יתרמו כסף למרכז התקווה, שהיה המקום האהוב עליה ביותר בפרובידנס, העיר שבה נולדה וגדלה. בין הנאספים היו גם כל עמיתיה ממשרד האדריכלים "פֶּרל צֶ'רצ'וֶול והאריס", שבו עבדה כמעצבת חללים ציבוריים: ברוס, הבוס הנפלא של לורן, שבכה עכשיו כאילו שכל את בתו; סַנטינו ולואיז, שהקפידו לצאת איתה להליכות כדי לשמור על תפקודי הריאות שלה; קוֹרי קנטור המגעילה, שכבר לפני שנתיים שאלה אם בסופו של דבר תוכל לקבל את המשרד של לורן, כמו נשר שיורד על הפגרים. ובכל זאת היא העזה להגיע להלוויה. ג'וש חש דחף לתפוס בזרועה ולגרור אותה החוצה, אבל הוא לא רצה שתיהפך למרכז תשומת הלב. הרי זאת ההלוויה של לורן.

גם המון חברות של לורן הגיעו: אַסמה מהמרכז הקהילתי; שרה, חברתה הטובה מילדוּת; מָארה מבית הספר לעיצוב; שרלוט המשונה — רווקה שגרה בקומה הראשונה בבניין שלהם, וג'וש היה כמעט בטוח שהיא מנסה להתחיל איתו מהיום שנפגשו, אם כי ידעה שהוא נשוי. וגם אנשים מילדותה של לורן, מהתיכון ומהמכללה, וגם מורים, חברים ללימודים, ואפילו מנהלת בית הספר היסודי שלורן למדה בו.

חלקם הגיעו למען ג'וש, בעקבות מודעת האבל שראו בעיתון. קשה להגיד שהם חברים שלו... אין לו הרבה חברים. לורן היתה חברה שלו. החברה הכי טובה שלו. משפחתה קיבלה אותו בחום רב, אבל בלעדיה הוא יהיה בה רק איבר רפאים. איבר שנכרת.

אישה שמנמנה בעלת תלתלים אפורים ניגשה אליו. "משתתפת בצערך," אמרה. קולה נשמע מוכר. הוא העיף מבט שואל לעבר אמו, אבל זו משכה קלות בכתפה.

"אממ... איפה הכרת את לורן?" שאל.

"לא הכרתי אותה. אני עובדת אצלך. קוקי גולדברג, המזכירה הווירטואלית שלך."

"אה! בטח... היי." קוקי גרה בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק. הם לא נפגשו מעולם, אבל לעתים די קרובות ראה אותה בזום ובסקייפ.

"כן, טוב, אני... משתתפת בצערך, ג'וש. כואב לי הלב עליך." קולה הצורמני נסדק, והיא נראתה המומה קצת מדבריה שלה. "טוב, אני צריכה לזוז. יש לי דרך ארוכה הביתה. תתקשר אלי אם תצטרך משהו."

היא הסתובבה והלכה.

"היא עובדת אצלך, ואתה לא מזהה אותה? יש לך רק עובדת אחת, ג'וש," נזפה בו אמו בעדינות.

"כן, אבל היא מחוץ להקשר כאן," אמר והתיישב.

הוא ישב ליד השולחן אבל לא אכל. ואולי כן? דריוס, בעלה של ג'ן, הביא לו כוס יין, כי שכח שג'וש לא שותה אלכוהול. בהמשך הזדמן לג'וש גם להחזיק את אוקטביה. היא עדיין נחשבת אחיינית שלו? הרי הוא האלמן של דודתה המתה. אם ככה, האם עדיין יש לו מקום בחייה ובחייו של סבסטיאן? הוא עדיין הדוד ג'וש?

סבסטיאן בן הארבע בכה ולא נרגע למרות כל מאמציו של דריוס. הילד היה בוגר דיו להבין שדודה לורן לא תחזור לעולם. ג'וש קינא בו. הילד לא חש שום צורך לשמור על איפוק. הוא בכה כמו שג'וש רצה לבכות — בכי חסר מעצורים, מבועת, מלא יגון.

"תתקשר אם תצטרך משהו," אמרה שרלוט המשונה, ועיניה המימיות נראו מוזרות. היא הושיטה לו פיסת נייר. מספר הטלפון שלה, כך הניח. היא התקרבה כדי לחבק אותו, ואילו ג'וש קם והושיט יד ללחיצה. מביך. לורן היתה מצילה את המצב ופותרת את התסבוכת, אבל בהיעדרה המבוכה נותרה בעינה. שרלוט הרימה גבה, אבל ג'וש לא ידע איך לפרש זאת. הוא תחב את פיסת הנייר לכיסו והתיישב בחזרה, אבל הנייר הרגיז אותו, עורר בו תחושת בגידה, ולכן קימט אותו וזרק אותו מתחת לשולחן, ובלבו התנצל לפני צוות המנקים, שבוודאי יגידו, איזה מין אנשים! זורקים אשפה על הרצפה, כמו בהמות.

הוא התכופף מתחת לשולחן וחיפש את הנייר. "מה אתה עושה?" לחשה אמו.

"סטפני," שמע אישה אומרת. "אני נורא מצטערת! איזו בחורה נהדרת היא היתה. אממ... איפה ג'ושוע?"

הפתק היה מעבר להישג ידו. הוא מתח את גופו, שמע שהכיסא שלו מתהפך מאחוריו וחפן את הנייר. הוא קם והרים בחזרה את הכיסא. "היי," אמר לידידתה של אמו.

"ג'ושוע, אתה זוכר את נינה, כן? מהמעבדה."

אמו עבדה כבר שלושים שנה במעבדה בבית החולים רוד איילנד. הוא לא זכר את האישה הזאת. "כן," שיקר ולחץ את ידה.

האישה משכה אותו לחיבוק, והוא עיווה את פניו. "שלא תדע עוד צער, חביבי," אמרה.

"תודה רבה." הוא עמד שם עוד רגע, ואז הסתובב וניגש לשירותים כדי להשליך את הנייר. הוא לא רצה את מספר הטלפון של שרלוט המשונה, או של כל אחת אחרת. הוא רק רצה שאשתו לא תהיה מתה.

הפרצוף במראה היה כמעט לא מוכר. הוא הרים את ידו כדי לוודא שזה אכן הפרצוף שלו. אבל הוא בטח חולם, לא? הזחילה אחרי פתק מתחת לשולחן... כל האנשים האלה שהוא לא ממש מכיר... עוד רגע הוא יתעורר במיטה, ליד אשתו. הוא יחבק אותה חזק ויריח את שערה, והיא תחייך בלי לפקוח את עיניה.

אבל לא. הוא עדיין עמד בשירותי הגברים והביט בפרצוף שבמראה.

שרה, חברתה הטובה של לורן, חיכתה לו שיצא. "הכול בסדר?"

"לא."

"גם אצלי לא." עיניה היו רטובות. היא אחזה בידו והידקה את אחיזתה. "סיוט ממש."

"כן."

"אכלת משהו?"

"כן," אמר, אם כי לא היה בטוח שזה נכון.

שרה הובילה אותו בחזרה אל שולחנו. אנשים דיברו איתו. חלקם בכו.

ג'וש בהה בשולחן. אולי גם ענה לאנשים שדיברו איתו. אבל זה לא ממש חשוב, מה?

בשלב כלשהו דריוס הסיע אותו הביתה. "רוצה שאני אכנס איתך, ג'וש?" שאל במגרש החניה.

"לא, לא... נדמה לי שאני מעדיף להיות לבד."

"אני מבין. תקשיב, ג'וש, אני עומד לרשותך, בסדר? בכל שעה, ביום או בלילה. שנינו התחתנו עם שתי אחיות, אז אנחנו משפחה לתמיד. אחים."

ג'וש הינהן. דריוס היה גבוה מאוד ועורו היה שחום כמו שוקולד, כך שהם לא נראים כמו אחים, שיער ג'וש. אבל המחשבה היתה נעימה. "תודה, דריוס."

"זה באמת מצב נורא." המשיך דריוס וקולו נשבר. "אני נורא מצטער. היא היתה... משהו מיוחד."

"כן."

"אני אכתוב לך מחר. תנסה לישון קצת, טוב?"

"כן. תודה."

הוא עלה במדרגות ברגליים כבדות. בששת הימים האחרונים לן בבית אמו ושמח על הנחמה המוכרת של בית ילדותו, על ריח הרהיטים. לורן, שאמה נטתה לדרמטיות יתר, הוקירה את השלווה הפנימית של אמו, העריכה את המסירות שלה לבנה היחיד והתפעלה מכך שסטפני גידלה אותו לבדה. לורן היתה לא רק כלתה של אמו, אלא גם הבת שסטפני לא זכתה לה.

כן, לורן היתה. ועכשיו היא איננה.

אלוהים ישמור, הוא ייאלץ להתרגל ללשון עבר.

הוא פתח את דלת הדירה ונכנס. הוא לא היה כאן מיום שלורן אושפזה... כמה זמן עבר מאז? שישה ימים? שמונה? נצח נצחים.

הנורות מעל אי המטבח זהרו בעדינות, והמנורה ליד כורסת הקריאה דלקה באור רך. מישהו היה כאן. הכול היה נקי ומצוחצח. הכריות שלורן קנתה היו מונחות על הספה, מסודרות ומותפחות. זר צבעונים צהובים ניצב על אי המטבח, בדיוק במרכז, צורם בעליצותו. השמיכות ששימשו את לורן — כי סבלה מקור בזמן האחרון — היו מקופלות, ואחת מהן נחה על גב הספה.

שקט מוזר.

פֶּבּלֶס, כלבת הרועים האוסטרלית הטיפשונת שלהם, התגוררה אצל ג'ן מאז האשפוז של לורן; ג'וש שכח לקחת אותה בחזרה. טוב, עוד יום אחד לא יעלה ולא יוריד.

ג'וש נכנס לחדר השינה. המכשירים הרפואיים של לורן — מכשיר החמצן הביתי והאפוד המכייח — כבר נלקחו משם. הוא נתן אישור לכך, נזכר ג'וש במעומעם. לתרום אותם למישהו שזקוק להם, או משהו כזה. בקבוקוני התרופות ומשחת העיסוי שהיו על שידת המיטה — נעלמו גם הם.

פיברוזיס רֵיאתי אידיופתי. עשר הברות של אבדון. מחלה חשוכת מרפא, שבדרך כלל פוגעת באנשים מבוגרים יותר, אבל מדי פעם בוחרת לפלוש לגופו של אדם צעיר. מחלה שתוחלת החיים שלה היא שלוש עד חמש שנים.

לורן קיבלה את הטווח הקצר יותר.

המיטה הזוגית היתה מסודרת ומכוסה, בדיוק כפי שלורן נהגה לסדר אותה, עד שגם המשימה הקטנה הזאת היתה מעבר ליכולתה. ג'וש תמיד השתדל לסדר את המיטה בדיוק כמוה, וכישלונותיו העלו חיוך על שפתיה. כריות הנוי הפרחוניות, חמודות וחסרות תועלת, היו מונחות עכשיו במקומן.

כאילו זה אך היתה כאן.

ג'וש שלף ג'ינס וסווטשרט MIT והחליף בגדים. במטבח הוציא את הצבעונים מהאגרטל והשליך אותם לפח, שפך את המים וזרק את אגרטל הפלסטיק לפח המחזור. אחר כך אסף את חלקי החליפה, החולצה והגרביים ואפילו תחתוני הבוקסר ונשא אותם אל גינת הגג, שהיתה חלק מן הדירה. הפעם לא חשב על כך שהוא שונא גבהים. צריבת האוויר הקר והלח התקבלה בברכה.

שחף ניצב בקצה מעקה הברזל והביט בו, נוצותיו סתורות ברוח הקלה.

ג'וש הדליק את מתקן הצלייה, את כל המבערים, במלוא העוצמה.

הוא שרף את הבגדים שלבש להלוויה של אשתו והמשיך לעמוד שם זמן רב אחרי שהיו לאפר.

שלג התחיל לרדת.