מאז שהלכת

סוף

מתחילה מהסוף.

לכל אדם יש את סיפור ה־11 בספטמבר שלו. הסיפור על איפה הוא היה ואיך תפס אותו הפיגוע במגדלי התאומים. זה הסיפור שלי.

חמש וחצי לפנות בוקר. אני מתעוררת משינה לקול בכייה של ספיר. שעת ההנקה שוב הגיעה. מה חשבתי לעצמי כשהלכתי לישון מאוחר כל כך אתמול? בחוץ עוד חשוך. אני הולכת בעיניים חצי עצומות למיטה של ספיר ומרימה אותה על הידיים. שי מתחיל להראות סימני התעוררות. רק חמש וחצי בבוקר, והיום לפנינו ארוך ועמוס עד מאוד. אני מניקה את ספיר, ומבטי סוקר את הבלגאן בבית. בעוד שלוש שעות בערך יגיע אלינו צביקה, החבר הכי טוב שלי מהצבא. אנחנו נבלה את היום ביחד, ומחר הוא יעלה על טיסת המשך לטנסי, לבית שהוא חולק עם אשתו ג'קי.

זו השנה החמישית שלנו בניו יורק וכמתוכנן מראש גם השנה האחרונה. לפני חודש וחצי נולדה ספיר. לראשונה אנחנו מסתכלים על העיר מבעד לשני זוגות עיניים של הורים צעירים ורואים המולה, צפיפות, עשן מכוניות וזוהמה. בסתיו הניו יורקי הבהיר והרגוע של שנת 2001 העיר נישאת מעלינו מאיימת ומנוכרת, ובעיקר לא מתאימה לתינוקת העדינה שלנו. אנחנו מתחילים לחשוב שהגיע הזמן לחזור הביתה, לישראל.

שש בבוקר. שי מסיים להתארגן ליציאה למשרד ולוקח ממני את ספיר, כדי שאוכל להתלבש. בחולצה לבנה מכופתרת הוא יושב איתה רגוע על הספה בסלון, מצמיד אותה אל לבו ומסתכל עליי מתרוצצת ומנסה להתארגן הכי מהר שאפשר. כשאני מסיימת, הוא אוסף את התיק, פונה לעבר הדלת ונעצר בפתח. "הכול בסדר? אני יכול ללכת?" הוא שואל בנוהל הרגיל. אולי תחכה שצביקה יגיע ונאכל יחד ארוחת בוקר? חולפת מחשבה בראשי, ואני ממהרת לסלק אותה. שי תמיד יוצא מוקדם לעבודה ותמיד חוזר מוקדם. בעולם המעונב, המחויט והמיושן של וול סטריט הוא הופך סדרי עולם רק בשבילנו. אין טעם סתם לעורר בו רגשות אשם. הוא יֵצא מוקדם, יחזור מוקדם, וכולנו נצא לארוחת ערב. לא צריך לשבור את השגרה. אז כמו בכל בוקר, אני מאשרת בחיוך, "כן, הכול בסדר. אתה יכול ללכת."

חיבוק ארוך על מפתן הדלת, נשיקה, "יום טוב," הוא אומר לי, הולך לעבודה ואני נשארת לבד עם ספיר.

שבע בבוקר. בעוד שעה בערך יגיע צביקה. למרות שהוא חבר ממש טוב, כמו משפחה, אני מניחה את ספיר בעריסה ומסדרת במהירות את הדירה הקטנה. היתרון הגדול בדירות הקטנות של מנהטן הוא שאפשר לסדר אותן בשנייה. איזה כיף שצביקה מגיע! לא התראינו כבר שנה בערך, וזאת הפעם הראשונה שהוא יפגוש את ספיר. בזמן סידור הבית אני חושבת לאן כדאי לקחת אותו היום, ומחליטה לצאת איתו ועם ספיר לטיול בסנטרל פארק.

שמונה בבוקר. אנג'ל הדורמן מצלצל מלמטה, "גברת לוינהר, יש לך אורח."

"הוא יכול לעלות," אני אומרת. דפיקה בדלת וצביקה כאן. מתחבקים.

"איפה שי?" הוא שואל.

"בעבודה," אני עונה לו, וממשיכה ומספרת איך כמעט אמרתי לו להישאר. אבל לא.

"נצא לארוחת בוקר?" אני מציעה.

"אולי נישאר ונאכל כאן משהו קטן?" אומר צביקה, "אני עדיין לא רעב וקצת עייף מהטיסה."

"ברור," אני אומרת, הולכת למטבח ושמה לנו קורנפלקס וחלב בשתי קערות.

תשע ורבע בבוקר. הטלפון מצלצל. אני ניגשת אליו עם קערת הקורנפלקס ביד.

"הלו?"

"ליאתי, איפה שי?" פותחת גיסתי מור בשאלה. מור, האחות הכי צעירה של שי, חיה בניו יורק בשנים האחרונות. שיחות יומיות איתה הן דבר שבשגרה. "הוא כבר מזמן בעבודה, מורי. תתקשרי אליו," אני עונה, לא חושדת בכלום. חמש דקות לאחר מכן צלצול נוסף. "ליאת?" אני מזהה מיד את אבא שלי. יש דחיפות משונה בקולו, דחיפות כזו שלא מתאימה לשעת הבוקר המוקדמת. אימה מזדחלת בי. "ליאת? דיברת עם שי?" הוא שואל.

למה כולם מחפשים את שי פתאום?

"הוא בעבודה," אני אומרת, "מה קורה, אבא? למה כולם מחפשים אותו?"

"תגיד לה, תגיד לה," אני שומעת את אמא שלי ברקע. הקול שלה נשמע היסטרי, וההורים שלי גרושים בכלל. מה היא עושה שם?

"מה קרה, אבא?" אני חוזרת, והוא עונה, "מטוס פגע בתאומים."

"באיזה מגדל?" אני שואלת במהירות, והתשובה לא מאחרת להגיע. "בשניהם," אבא שלי אומר, ואז חוזר לאט, כאילו מנסה להבין בעצמו, "מטוסים פגעו בשני המגדלים."

אני מפנה לכיוונו של צביקה מבט המום.

וזה הסוף של החיים הראשונים שלי.

שי

קראו לו שי לוינהר, אבל כולם קראו לו לוינהרט (Levin-heart), ותמיד חשבתי שזה בגלל שהיה לו הלב הכי גדול בסביבה.

שי היה ילד פלא. אחד כזה שלמד לקרוא בגיל שנתיים בערך, קפץ כיתה ביסודי ובלט כמעט בכל תחום שבו בחר לעסוק. הוא היה בן בכור להוריו, צביקה ויהודית, והיו לו שתי אחיות ואח. שי היה שחיין, התאמן בקרב מגע, היה מדריך ורשג"ד בצופים ומתכנת מחונן. הוא היה סקרן, מוביל, חברותי ועדין, והיה לו חוש הומור משונה שהצחיק בעיקר אותו.

הכרנו בצבא, ביחידת מחשוב של חיל האוויר. בזמן שחבריי ואני בילינו את רוב זמננו בשק"ם, בהתחרדנות בשמש ובקיטורים על השירות הצבאי, שי עבד. ספון במעיל צבאי כחול וגדול, הוא היה יושב רכון בבועה שלו, בפינת המעבדה הקפואה, ומקודד. הוא תמיד היה הכי גבוה, הכי רציני והכי חכם מכולנו, אבל גם הכי צנוע. זה שהכי לא אוהב שכולם אומרים לו כמה הוא מוצלח.

תקופה לא ארוכה אחרי שהכרנו, שי יצא מִבּועַת הרצינות התמידית שלו והתחיל להגיע לחוג ריקודי שנות השישים. אני כבר הייתי די ותיקה שם, ומיד התנדבתי ללמד את הבחור החייכן והכריזמטי לרקוד. שי הצטיין ברוב התחומים בחייו, אבל בריקוד היה פחות מוצלח. לגובה העוטף שלו תמיד התלוותה גמלוניות משעשעת. ללמד את שי לרקוד היה, ככל הנראה, אחד הדברים היותר מסוכנים שעשיתי בתקופת הצבא.

למסיבת יום הולדת עשרים שלי, שי הגיע בהפתעה. הוא בא באיחור ואמא שלי פתחה לו את הדלת. היא תמיד תזכור את הבחור הגבוה עם העיניים המאירות שאמר לה בחיוך "הלכתי לאיבוד בדרך, אבל פתאום מצאתי את הבית." למחרת היא תחקור אותי עליו ואפילו תאמר, "זה יהיה בעלך." ואני אצחק ובלב קצת אקווה שהעולם אכן מוביל את הבחור הזה, שהלך לאיבוד, בדרך אליי.

מריקוד לריקוד התקרבנו יותר. כמה רמיסות של כפות רגליים והנפות מלחיצות לאחר מכן, החלו לעוף ניצוצות בין ההיא שרק רצתה כבר להשתחרר מהצבא להוא שהתקשה לזכור איך להפסיק לעבוד. לאהבה שלנו היה טעם של אדים על שמשה קפואה, של שוקו חם, של גשם ותמימות.

חצי שנה לתוך הקשר, ביום קיץ אחד, פתחתי עיתון וקראתי שטלי מתה. טלי גדלה איתי בשכונה. הכרתי אותה ואת תאומתה גלי מגיל צעיר, למרות שאף פעם לא היינו חברות קרובות. טלי נהרגה בתאונת אופנוע שלושה חודשים לפני חתונתה, בגיל עשרים. חייה הקצרים היו עבורי סטירת לחי, קריאת השכמה. פתאום הבנתי שחשוב לנצל כל שנייה ושאם מצאתי את האדם איתו אני רוצה לבלות את שארית חיי, אין טעם לחכות, גם אם אנחנו רק בני עשרים. שי, כמו שי, זרם עם כל שגיונותיי. באותו שבוע הודענו להורים שאנחנו מתחתנים. וכך, בזכות טלי, זכינו להיות נשואים יותר משש שנים.

מהחתונה שלנו אני זוכרת בעיקר שני רגעים. מגע ידיו כשכיסה את פניי בהינומה והשתהה רגע נוסף לליטוף והרגע ההוא באמצע החופה בו שאל את הרב הצבאי האם הגיע הזמן לנשק את הכלה. הרב עצר את הטקס, צחק ואמר שזה מראה על אהבה אמיתית. שי ואני מתחת לחופה. האהבה האמיתית הראשונה שלי.

אחרי הצבא עברנו לגור בניו יורק. החיים שלנו היו סרט הוליוודי דביק במיוחד, כזה של קומדיות רומנטיות ושירים של אייר סופליי. התרוצצנו בין הלימודים, לעבודה, לבית הקפה השכונתי והעתיד נראה מבטיח. היינו אנחנו נגד העולם. לא סתם זוג, יותר כמו ישות אחת. והחיבור המטורף הזה היה גם מה שכמעט פירק אותנו.

מרגע שהכרנו, שי תמיד שמר עליי. לצידו הרגשתי כמו בובת חרסינה, עטופה בהמון צמר גפן בתוך תיבת אוצר. הייתי הדבר הכי עדין, הכי יפה והכי מוגן בעולם. בניו יורק התזזיתית של סוף שנות התשעים החיבוק הזה החל מעט לחנוק אותי. עלו בי מחשבות שאולי לצדו אף פעם לא אוכל לגדול. תמיד הייתי בחורה של קצוות, מגיעה בשניות משיא האושר למעמקי הייאוש. התחלנו לדבר על פרידה, אבל קודם חייבים פסיכולוג. קבענו פגישה אצל פסיכולוג בברוקלין, שאליו הגענו ברכבת מלוכלכת עמוסה טיפוסים מוזרים. במשרדו המעוצב של הפסיכולוג האמריקאי המעונב ישבנו יחד על ספה צהובה קטנה. כיאה לפרק האמריקאי בחיינו, גם הפסיכולוג ההוא נראה כמו מישהו שלקוח מהסרטים. היו לו זקן תיש, חולצה משובצת, משקפיים עגולים והבעה עגמומית, והוא בהה בנו בשתיקה. שעה שלמה התפתלנו על הספה הקטנה, ממלאים את האוויר במילים באנגלית רצוצה. כמה קשה להסביר פער בשפה זרה. שי דיבר על "לשמור", ואני דיברתי על "לגדול". והפסיכולוג בהה בנו ולא אמר מילה.

הדבר הראשון שעשינו כשיצאנו ממשרדו של הפסיכולוג היה לפרוץ בצחוק גדול. מתח של חודשים ושל שעה על ספה צהובה התפרק בשנייה. שי הסתכל על חסר הבית בפינת הרחוב ואז עליי ואמר, "נעשה מה שאת רוצה, אבל אם את רוצה להיפרד, אני רוצה להמשיך לגור איתך כדי שאוכל לשמור עלייך עד שתחליטי לעזוב את העיר הזאת." הסתכלתי על הבחור שידעתי שתמיד ישמור עליי, ובחרתי בו מחדש.

החיים זרמו במסלולם, שי סיים תואר ועוד תואר והחל לעבוד בוול סטריט. כהרגלו, גם שם התקדם במהירות מטאורית ונותר צנוע ואוהב אדם. הוא עבד שם על גג העולם, במשרד בקומה ה־103, עם חלונות גדולים צופים לפסל החירות, וחלם על בית. שי תמיד רצה בית מלא בילדים. הוא דיבר על שבעה ילדים, ואני צחקתי והתחייבתי לשלושה ו"את השאר כבר תמצא דרך לעשות לבד". הספקנו אחת.

ההיריון עם ספיר היה סוג של חלום. שי חיכה בקוצר רוח לבת הראשונה. הוא לא הפסיק לצלם את ספיר מרגע הולדתה עד יום מותו, 40 יום לאחר מכן. "ספיר, תגידי אבא, א־בא," הוא אמר לה בחדר הלידה, דקות ספורות לאחר שהגיחה לעולם, והקול המאושר שלו עדיין מרצד ומהדהד בסרט הווידיאו הישן. זה רגע שיא בחייו של אבא צעיר, שהבת שלו לעולם לא תקרא לו "א־בא".