בחיי 7

אלמן שכזה
 

16.1.2008

אחרי ארבעים ושש שנות נישואים התאלמנתי. ביום ההלוויה, כשהצטופפנו מסביב לקבר בכרמי יוסף, קראתי הספד שכתבתי בבוקר. כמה שבועות מאוחר יותר פרסמתי אותו בעיתון 'הלמדווניקים' של תלמידי המחזור שלי בגימנסיה הרצליה. עשיתי זאת כדי למלא את העלון המשווע תמיד לחומר, וגם כדי שבנות הכיתה או ההכשרה (בייחוד עמליה – שם בדוי) תדענה שאני כבר פנוי.

22.1.2008

שבעת ימי האבל חלפו בחטף. כל החברים והידידים שהשמועה הגיעה לאוזניהם באו לנחם אותי ולהשתתף בצערי. לא נעים לי לספר, אבל אני חייב להודות שמזמן לא חגגתי שבוע עליז כל כך. באו כאלה שלא ראיתי אותם שנים וכאלה שלא ידעתי מי הם. המשותף לכולם היה פרצוף עטוי הבעת סבל עמוק, שהתחלף לחיוך רחב אחרי החיבוק הראשון. הסיפורים קלחו והזיכרונות בקעו מכל עבר. לראשונים שבאו היה נחמד כל כך ומעניין, עד ששכחו ללכת ולפנות מקום לעטויי צער חדשים. עד מהרה התחלקו הבאים לשתי קבוצות שהתרכזו בשני חדרים, הצעירים שבאו לנחם את שלושת היתומים תפסו את חדרו של ימי בן הזקונים (עדנה ואורי הגדולים יותר כבר לא גרו בביתי), והבוגרים שבאו אליי הצטופפו עימי בסלון.

אף פעם לא ידעתי שיש בארץ כל כך הרבה אלמנות וגרושות. באו כל חברות הילדות של אשתי וכמעט כל הידידות שבמשך חיי היה לי איתן שיג ושיח. רק עמליה, שחגגה כבר שלוש שנות אלמנות, לא באה. דווקא היא, שלקחה אותי לשלושה ימי בילויים ברומא ולימדה אותי כל מיני דברים חדשים שלא הכרתי, לא מצאה לנכון לבוא לנחם אותי. גם מילי לא באה, אבל עימה הספקתי להיפגש בצוהרי יום הבשורה, ושנינו החלטנו שיהיה בטוח יותר אם לא תבוא אליי בשבוע הקרוב, כי הרי אחרי תום השבעה נוכל להיפגש לעיתים מזומנות יותר ואפילו לא נפחד ללכת יחד לקולנוע. מי שכן באה הייתה תמר רובננקו (תמי), המורה יפת הרגליים מנתניה. היא לא באה לבד, היה לה כבר חבר חדש, גרוש גם הוא, ישב לצידה כל הזמן ורק נתן לה לדבר. הודות לו תמי ואני מתראים עכשיו לעיתים רחוקות יותר, וזה נוח לשנינו.

אורח שעשה לי כבוד רב והפתיע אותי כשהטריח את עצמו לבוא היה הסמג"ד שלי בפלמח, האלוף שייקה גביש. הוא בא עם מנכ"ל בית הפלמח זאב לכיש, ואני התרגשתי מאוד. מי שהתרגשה לא פחות ממני הייתה אחותי אביגיל, שהיא, יחד עם אביבה אחותי הקטנה, היו איתי כל ימי השבעה וקיבלו על עצמן לחלוק עימי את הפניית האוזן הקשבת לדברי המנחמים. אביגיל למדה עם שייקה גביש באותה כיתה בבית חינוך בצפון. שניהם היו כבר מעל גיל שמונים ואת החיבוקים שלא העזו לשתף ביניהם בימי בית הספר, החזירו לעצמם בשבעה על מות אשתי. עד מהרה ישבתי לצידם ושמעתי אותם אומרים שהגיע הזמן לערוך כנס כיתתי. שייקה התלהב מאוד וזאב לכיש הציע שהכנס יהיה באולם הגדול של בית הפלמח. אחרי שפתרו את שאלת המיקום התחילו למנות את מי כדאי להזמין לכנס ומי יזמין את מי.

שאלה אביגיל: "איפה צבי זיבל?"

אמר שייקה: "נהרג במבצע חורב מעל ניצנה, היה בטייסת של הפלמח. גם יונה לוין היה בפלמח, נהרג עם הל"ה. מה עם שלמה כץ?"

אמרה אביגיל: "הוא היה בשיירות לירושלים, אבל מת סתם מסרטן לפני עשרים שנה. שמעת על גדעון מנלי?"

"כן, הוא היה מנהל מחלקה בבית חולים בנהריה ונהרג כשאחד החולים התרגז וירה בו. מי שחיה עוד זאת חנה קליימן, אבל יש לה אלצהיימר. גם מרים ליבוביץ עוד חיה, אבל בדמנציה. לא מדברת ולא מכירה אף אחד, אבל אולי תשמח לבוא."

ככה עברו על שמות כל תלמידי הכיתה עד שהגיעו למסקנה שהם היחידים שיוכלו לבוא לכנס. כששמעתי את זה אמרתי: "יופי, אז בואו נערוך את הכנס כאן ועכשיו, למה לדחות? אביבה תביאי כיבוד!"

מי שעודדה אותי באותו שבוע תנחומים עליז הייתה בתי עדנה, שעזרה לי לקבל את פני המנחמים ולהקל עליי באותם מקרים שבהם לא זכרתי את שם הבאים. עם תום השבוע היא הציעה שתישאר לגור אצלי עם בתה מיכל, ותוכל על ידי כך לצוד שתי ציפורים במכה אחת. גם לבשל לי אוכל וגם להקל על מיכל, שתגור עכשיו יותר קרוב לגימנסיה ולא תצטרך להחליף שני אוטובוסים בדרכה ללימודים. מיכל למדה כבר בכיתה י"ב והצליחה לעבור בשלום מכיתה לכיתה, אף שהשיעורים שיעממו אותה והיא לא התביישה לדלג על כמה ימי לימודים בכל שבוע. כשיעצתי לה שתשב ליד התלמידים המחוננים, וכך תצליח לעבור את הבחינות (כמו שאני עשיתי כשישבתי ליד חנוך שכטר), אמרה שבנושא הזה יש לה בעיה כי התלמידים הנחשלים ממהרים לתפוס מקום לצידה ולא נעים לה להרחיק אותם.

מיכל, שירשה מאביה את חריפותו השכלית, הייתה שואלת אותי כבר מילדות שאלות שלא ידעתי מה לענות עליהן. כשהייתה בת שבע שאלה אותי אם אני וסבתא עוד עושים את זה. הייתי המום כי לא האמנתי שילדה בכתה ב' יודעת מה שאני בקושי ידעתי בגיל בר המצווה. ליתר ביטחון שאלתי אותה למה היא מתכוונת.

אמרה לי: "אתה יודע. אם אתה וסבתא עוד עושים המ... במיטה."

עכשיו הבנתי שהיא מתכוונת למה שחשבתי שהיא מתכוונת, אבל לא ידעתי מה לענות, כי אם אגיד לה שאנחנו עושים, אשקר, ואם אגיד שלא, היא תתייחס אליי בזלזול. כדי לצאת בכבוד מהבעיה אמרתי לה שקודם תגיד לי מה היא חושבת.

היא לא חשבה הרבה ואמרה: "אני חושבת שאתה כן, אבל סבתא כבר לא."

תשובה יותר מדויקת לא יכלה להיות, אבל חשבתי שזה לא יהיה חינוכי אם אאשר אותה. כשראתה שאני ממלא את פי מים, לא ויתרה ואמרה: "עוד לא ענית לי."

בדלית ברירה, החלטתי להגיד רק את מחצית האמת ואמרתי בקול רפה: "כן."

למשמע התשובה היא עוותה את פניה ואמרה: "פיכס..."

מאז לא דיברנו על הנושא במשך כעשר שנים, עד שעברה לגור אצלי עם עדנה וקיבלה את חדר הילדים. עכשיו אני הייתי זה ששאל אותה אם עשתה כבר את זה. היא לא שאלה למה אני מתכוון וענתה ישר שעוד לא, כי בשביל הפעם הראשונה היא רוצה למצוא מישהו ראוי ולא סתם איזה מתלמד בגילה. איזו נכדה חכמה יש לי. אימי הייתה מתפוצצת אם הייתה יודעת על איזה נושאים אני מדבר עם הנינה שלה.

הכנסה לקראת כנס ההכשרה
 

כמה שנים לפני פטירתה של דיצה אשת נעוריי, חוויתי אירוע שניפץ את התאוריה שלי שנשים המתנזרות מבעליהן יכולות להאשים רק את עצמן אם הן נבגדות. תאוריה זו לא הצדיקה את עצמה במבחן המציאות שלי כשהייתי כבר איש מבוגר בן 73. אני לא מדבר על בגידה באשתי, כי עימה היה לי הסכם בלתי כתוב שאיש כחפצו יעשה, אבל הבגידות במילי זוגתי החד־שבועית ובמחליפתה המורה מנתניה היו בלתי מוצדקות. הרי השתיים הללו עמדו לרשותי כל אימת שצייצתי, ומבחינה זו לא חשתי בשום חסר. אומנם נכון שלא התאמצתי ביוזמתי לנכס לי עלמת חן שלישית, אבל כשהמתנה הזאת נופלת לידי כפרי בשל, איך אני יכול להרחיק ממני את היצר הטוב, שלא מרפה מאיתנו מגיל העמידה עד גיל הישיבה?

על ביקורו המבורך של היצר הזה אני חייב להודות ליענקלה חי, חברי הטוב מגימנסיה הרצליה ומהפלמח. הוא טלפן אליי ערב אחד ואמר לי שפגש את סומסום הקטן, שהיה איתנו בהכשרת בית השיטה, ושניהם דיברו על כך שמזמן לא היה כנס הכשרה וצריך להיפגש. הבן של יענקלה, דן חי, למד אז בגימנסיה הרצליה ולבקשת אביו דיבר עם המנהל כרמי יוגב, וזה הסכים לתת את האולם הקטן לקיום המפגש. אחרי הבשורה הזאת יענקלה התקשר אל סומסום וקבע איתו שניפגש אצלו בעוד שבוע, והוא יביא אותי ואת עמליה לוצקי (שם בדוי), שארגנה את הכנס הקודם לפני עשר שנים, ושמרה את הטלפונים של כל ההכשרה. סומסום אמר שהוא יזמין גם את יהודה אפרוני השחקן, שיעשה לנו שמח בפגישה ויצחיק אותנו בחיקויים שלו. בשעה היעודה לחצנו, יענקלה ואני, על פעמון האינטרקום בביתה של עמליה ברחוב שרת. היא התנצלה שחזרה רק עכשיו מישיבה של מועצת העירייה, וביקשה שנעלה אליה לקומת הגג ונחכה לה עד שתגמור להתארגן. עלינו. את הדלת פתח לנו בסבר פנים יפות איש מבוגר שאמר שעמליה במקלחת, אבל הזמין אותנו להיכנס לסלון. היה זה סלון ענק שקירותיו לוחות עץ אלון בהיר המוסתרים פה ושם בתמונות נוף מרשימות. בחלקו האחד של החדר ניצב שולחן אליפסה גדול שבמרכזו אגרטל עם פרחים צבעוניים. בחלקו השני של הסלון נמצא שולחן עגול נמוך המוקף בשש כורסאות קטיפה ירקרקות. האיש, שהציג את עצמו כבעלה של עמליה, הוליך אותנו לעבר השולחן הנמוך, ובעוד אנחנו משתלטים על שתי כורסאות, הוא חזר אלינו כשהוא נושא שתי צלחות חרסינה בעלות שוליים מוזהבות, אחת מהן מלאה ערב רב של שקדים ואגוזים ובשנייה פזורים משולשים חתוכים של מיני גבינה צהובה שבכל אחד מהם נעוץ קיסם עץ דקיק.

"את זה עמליה הכינה לכם," אמר ואחר כך הוסיף ושאל מה נרצה לשתות. אני רציתי להגיד מילקשייק, אבל יענקלה המנומס הקדים אותי, ואמר שאנחנו מוזמנים למקום שבו תחכה לנו ארוחה שלמה. האיש לא ניסה לשכנע אותנו ונעלם באחד החדרים. משנשארנו לבד, אמר לי יענקלה שמשום מה, יש לו הרגשה שחזרנו להיות תלמידי גימנסיה המכינים שיעורים, אצל אחת התלמידות, והאבא שלה מציע לנו דברי כיבוד.

 שאלתי – מה פתאום אבא שלה?

אמר לי – אתה לא רואה? הוא יכול להיות אבא שלה. לא הסכמתי איתו, אבל גם לא התווכחתי.

 עמליה הגיעה אלינו אחרי רבע שעה כשהיא מדיפה ניחוח מתקתק וחיוך מאוזן לאוזן. בפלמח לא נמנתה על יפיפיות ההכשרה, אך בהחלט נחשבה לנעימת מראה ומבוקשת. עכשיו, כשנכנסה אלינו במכנסי ספורט לבנים וחולצת טריקו הדוקה, הצליחה לעצור את נשימתנו. ארבעים השנים שחלפו מאז גמרנו עם משחקי תופסת ומחבואים עשו לה טוב ואותנו הפכו לבוגרים מיושבים, שחיבוק מלווה בנשיקה על הלחי נחשב לדבר מובן מאליו. אל סומסום הקטן יצאנו בפז'ו שלי באיחור של חצי שעה. בדרך עמליה ביקשה לעצור לרגע ליד בית קפה ידוע, יצאה מהרכב ועד מהרה חזרה ובידה בונבוניירה מפוארת מקושטת בסרט אדום. יענקלה תכף הציע שנשתתף בהוצאות, אבל עמליה אפילו לא הייתה מוכנה להתווכח. סומסום פתח לנו את הדלת ועד שהתיישבנו בסלון סיפר לנו שיהודה אפרוני לא יכול לבוא כי בדיוק הערב הוא משחק ב"הבימה" עם חנה רובינא את "הדיבוק". בינתיים תרצה, אשתו של סומסום נכנסה לברר מי רוצה תה ומי קפה. עמליה ניצלה את ההזדמנות לתת לה את הבונבוניירה ותרצה אמרה שלא היינו צריכים כי יש לה עוגת פרג שהיא קנתה במו ידיה. בכל זאת לקחה את הבונבוניירה והניחה אותה על מדף קרוב, על כל צרה שלא תבוא. אחר כך כשהגישה את עוגת הפרג, עמליה התנדבה לקחת את הסכין ופרסה את העוגה לפרוסות. כמעט שעתיים ישבנו והעלינו זיכרונות מהימים ההם בפלמח, דיברנו על הדור המתמעט ומנינו מי מהחבר'ה חי ונושם ומי רק נושם. אני סיפרתי על המורה צדק שנתן לי רשימה של ארבעים ושמונה תלמידים שאותם היה רוצה לראות בלוויה שלו. "הבעיה היא – כך סיפרתי – שהוא בינתיים ממשיך לחיות ושלושה תלמידים מתוך הרשימה כבר עלו השמיימה לחכות לו." אחרי שעתיים של פטפוטי סרק, נזכרנו שאנחנו צריכים לארגן את כנס ההכשרה והחלטנו שניפגש שוב בעוד שבועיים, והפעם נבדוק עם יהודה אפרוני מתי הוא פנוי לפני שנקבע את המועד. בדרך חזרה הורדתי את יענקלה ראשון מהפג'ו ואחר כך הסעתי את עמליה לביתה. כג'נטלמן מושלם יצאתי מהרכב וליוויתי אותה עד דלת הכניסה. שם 'גנבתי' מיענקלה את ההרגשה שלו כשאמרתי לה שהיא מחזירה אותי לימי הגימנסיה. אותם ימים, כשהיינו מלווים בערב תלמידה לביתה ואם היה לנו אומץ, היינו נותנים לה נשיקה לפני הדלת. יותר לא הייתי צריך להגיד כלום, כי עמליה תפסה בכפותיה את לחיי והצמידה את שפתיה לשלי. כיוון שכך, נפלה עליי רוח גבורה והצמדתי את החזה שלי לשלה. מכאן לא היה לנו קשה להחליט שנערוך ישיבה מצומצמת של ועד ההכשרה, כלומר רק שנינו. הצעתי שאבוא מחרתיים לקחתה מהבית, אך היא אמרה שיהיה לה יותר נוח אם אבוא כבר מחר בערב כי יש לה ישיבת מועצה, והיא תשמח אם אבוא לקחתה בשמונה בערב משדרות רוטשילד פינת הרב גרפצלה (כתובת בדויה).

למחרת בשמונה בדיוק הייתי במקום שקבענו וחיכיתי כחמש דקות עד שגם היא הגיעה, הפעם בשמלה קיצית, עם כתפיות החושפות כתפיים חלקות שזופות, המתאימות למי שגרה בדירת גג, הגלויה לשמש הישראלית.

היא שאלה, "לאן ניסע?"  

סיפרתי לה שבית הורי אשתי ברחוב לטריס התפנה מדייריו, הוא עומד עכשיו ריק ושם אף אחד לא יפריע לנו לדון בכובד ראש על תולדות עם ישראל. בהתחלה חשבתי שאקח אותה לקומה השנייה של הווילה ואציג לה את המיטה הזוגית של הורי אשתי, אבל אחרי שמצאנו את עצמנו מתחבקים ליד הדלת הנעולה, היה לי חבל לגרור אותה עד למעלה והובלתי אותה ישר אל המיטה בקומת הקרקע, אותה מיטה רחבה שעליה חגגתי עם אשתי את ראשית חיינו המשותפים. כשהגענו בהליכה צמודה למיטה ואני התחלתי לחפש את כפתורי הכתפייה שלה, לא התנגדה, אך אמרה:

"כבר? ישר לעניין?"  

אמרתי: "כן, סחור־סחור כבר סחררנו בהכשרה."   

אמרה: "אתה צודק."   

מרגע זה שכחנו את כנס ההכשרה העומד לפתחנו וכל מה שהעסיק אותנו הייתה הכניסה הנוכחית העומדת לעשות לנו טוב. אחרי כשעתיים כשהחזרתי אותה חזרה למקום המפגש שלנו בפינת רחוב הרב גרפצלה, היא שברה את השתיקה ואמרה:

"אני חייבת להסביר לך למה קרה בינינו מה שקרה, שלא תחשוב שאני כזאת. יש לי חמש חברות טובות שנפגשות אצלי כל שבועיים ואין בינינו סודות. אני היחידה ביניהן שעד היום לא בגדתי בבעלי והן צוחקות עליי. תדע לך שזאת פעם הראשונה שעשיתי את זה לא עם בעלי. אבל אין לך מה לדאוג, אני לא אגלה להן את שמך."  

"למה לא? – אמרתי בחצי חיוך – מצידי את דווקא יכולה לספר..."

לזכותה של עמליה אני יכול להגיד שהיא קיבלה את דבריי בהומור, אף שאני חשבתי ברצינות שהוצאת דיבה שכזאת לא יכולה להזיק לי. כששאלתי אם היא רוצה שנמשיך להיפגש, אמרה שהיא לא יודעת והציעה שאתקשר אליה למשרד בעוד שלושה ימים. כשהתקשרתי במועד שקבעה קיבלה אותי בשמחה, אבל מצאה לנכון לבשר לי שיותר לא נערוך את ישיבות ועדת התרבות המצומצמת שלנו. המצפון לא נותן לה. כששאלתי מה עניין המצפון לכאן, ביקשה שלא איעלב כי היא לא מדברת על המצפון שלי, אלא על שלה. היא מראש החליטה שתעשה את זאת רק פעם אחת, כדי להסיר ממנה את הכינוי המעליב של 'הצדקת הקבוצתית'.

כנראה נשמעתי לה עצוב כי בסוף השיחה, כשעמדתי להניח את השפופרת ולהתנחם בזה שיש לי את מילי ותמי, אמרה: "אתה יודע מה, בוא ניפגש עוד פעם אחת, אבל לא יותר מפעם, כי לא מגיע לאהוד (לא בן עזר) שאעשה לו את זה." הסכמתי איתה בהחלט, כי אחרי שהוא קיבל אותי עם יענקלה כל כך יפה ואפילו שאל אם אנחנו רוצים לשתות, לא הייתי רוצה להשפיל את עיניי אם אתקל בו שוב.