אופי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אופי
מכר
מאות
עותקים
אופי
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2944מקורי
ספר מודפס
58.878.4מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Karakter. Roman van zoon en vader
  • תרגום: רן הכהן
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 310 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 40 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

בגיל 21 מחליט יאקוֹבּ לעזוב את בית אמו שברוטרדם ולצאת לחיים עצמאיים. עם אביו אין לו קשר. אמו סירבה להינשא לאב האמיד ובחרה לגדל את יאקוב לבדה. היא היתה אישה גאה, הממעטת להביע רגש. גם יאקוֹבּ נחוש לעצב את גורלו בעצמו, לרכוש לעצמו מעמד והון, ולהיחלץ מחיי עוני ודוחק. לאחר הרפתקה עסקית כושלת בהאג, הוא חוזר לעיר הולדתו ומפלס את דרכו צעד אחר צעד, בשקדנות, במשרד עורכי דין. הוא מתחיל את דרכו כקלדן, אך שואף להגיע גבוה ככל האפשר. מאחורי הקלעים של עולם המשפט הוא מתוודע לטיפוסים המאכלסים אותו, מתאהב, וגם נתקל באביו, המוציא לפועל הידוע בקשיחותו. דרמה רגשית סבוכה נפרשת ביחסים ביניהם. 

אופי הוא רומן חניכה הכתוב בנחישות מאופקת, ממש כמו אופיים של גיבוריו – הבן, האם והאב. הוא ראה אור בשנת 1938, והעניק לבּוֹרדֶוֶייק מעמד של קלסיקון בארצו, מטובי הסופרים ההולנדים של המאה ה-20.

פרדיננד בּוֹרדֶוֶייק נולד באמסטרדם ב-1884. הוא למד לתואר דוקטור למשפטים באוניברסיטת ליידן ואחר כך פעל כעורך דין ברוטרדם, סביבה המשמשת רקע לרומן אופי. הוא מת בהאג בשנת 1965. מאז 1979 ניתן מדי שנה "פרס בּוֹרדֶוֶייק" לספר הפרוזה ההולנדי הטוב ביותר.

זהו תרגום עברי ראשון ליצירתו. 

פרק ראשון

לא

בעונה השחורה משחור, סמוך לחג המולד, בא לעולם הילד יאקוֹבּ וילֶם קָטָדרֵפֶה בניתוח קיסרי באולם בית היולדות ברוטרדם. אימו הייתה עוזרת הבית בת השמונה־עשרה יאקובה קָטָדרֵפֶה, היא נקראה לשם קיצור יוֹבָּה. אביו היה המוציא לפועל א.ב. דרֵפֶרהָפֶן, גבר בשלהי שנות השלושים לחייו, שכבר אז נודע כחרב שאינה יודעת רחמים כלפי כל בעל חוב שנפל לידיו.

הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה עבדה זמן קצר בשירותו של הרווק דרֵפֶרהָפֶן כאשר נכנעו הוא ליופייה התמים והיא לכוחו. הוא לא היה מן הנכנעים, הוא היה גבר עשוי גרניט, ולב היה לו רק פשוטו כמשמעו כאיבר. אך בפעם היחידה הזאת נכנע, ולעצמו נכנע יותר מאשר לה. אילולי היו עיניה מיוחדות כל־כך, אפשר שדבר לא היה קורה. אך הדבר אירע בתום ימים של זעם כבוש בגלל תוכנית גדולה שהגה, יזם, וראה אותה עולה בתוהו מפני שהמממן חזר בו ברגע האחרון. ברגע האחרון ממש, אחרי הרגע האחרון, כאשר לא היה רשאי לחזור בו, כי כבר נתן את מילתו. לא היה בדל ראיה, לא היו שום עדים, וכאיש החוק ידע דרֵפֶרהָפֶן שאין בכוחו לעשות מאומה נגד מפר ההבטחה. כשהמכתב בכיסו - מנוסח בזהירות רבה אך נחרץ בסירובו - שב דרֵפֶרהָפֶן אל ביתו בשעה מאוחרת. הוא הרגיש שהדבר ממשמש ובא, כשהתקשר בימים האחרונים נאמר לו שוב ושוב שהמנוול איננו. הוא ידע שזהו שקר, הוא הרגיש זאת. ואז, בערב, הגיע המכתב, המסמך הכתוב הראשון והיחיד, והוא היה חסר אונים. מנוסח למופת, בוודאי עמד מאחוריו עורך דין.

דרֵפֶרהָפֶן בא הביתה, רותח מזעם בתוך תוכו, ובזעמו הכבוש כבש את הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה. הנערה לא הייתה כנועה מטבעהּ, היה לה כוח רצון עז, אבל היא הייתה נערה. מה שקרה לה גבל באונס, זה לא היה בדיוק זה, וגם היא לא ראתה זאת כך.

היא נשארה אצל אדונהּ, אך לא אמרה לו עוד ולוּ מילה. הוא היה שתקן מטבעו, שתיקתה לא הפריעה לו כלל ועיקר. העניין עוד יסתדר, חשב, ואם יהיו למעשה השלכות, אשא אותה לאישה. וגם הוא מצידו שתק.

כעבור שבועות אחדים שברה את השתיקה:

״אני בהיריון.״

״אהה,״ אמר.

״בקרוב אעזוב.״

״אהה.״

הוא חשב: העניין עוד יסתדר. בתוך שעה שמע את דלת הכניסה נסגרת, לא בטריקה, לגמרי כרגיל. הוא ניגש אל החלון. שם הלכה הברייה הצעירה, מזוודת נצרים תפוחה בידה. נערה חסונה הייתה, המזוודה לא כפפה את קומתה. הוא ראה אותה הולכת בערב שהחל להאפיר, היה זה בסוף אפריל. הוא הסתובב ושב אל השולחן שעליו שאריות ארוחת הצוהריים. רגע עמד ללא נוע, מהורהר, גבר רחב כתפיים, כבד אך לא כרסתן, ראש קשה כאבן על צוואר רחב וקצר, על ראשו כובע לבד שחור. העניין עוד יסתדר, חשב, ובכל זאת פקפק בזה. אז הלך בשלווה למטבח והדיח בעצמו את הכלים.

הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה לא השמיעה עוד דבר. מצבה לא הפריע לה כהוא זה, על כן המשיכה בעבודתה. היא השכירה את שירותיה כעוזרת בית, וכאשר לא היה אפשר עוד להסתיר את ההיריון, אמרה בפשטות שהאיש שלה נטש אותה. באותה עת היה מצבה לא רע בכלל, תמיד היו לה מזון די הצורך ומגורים ראויים. עד לרגע האחרון לא חסרו לה עבודות בית. היא לא נאלצה ללכת ללשכת העבודה, שם היו מתחקרים אותה ומגלים את מעמדה כאישה לא־נשואה. היה בכוחה לעבוד היטב, גופה היה חזק כברזל, המליצו עליה. בחודשים האחרונים עבדה רק אצל אנשים שאין ילדים בביתם, כך נמנעה מהמבוכה שבהיריון במשפחות עם ילדים; היא הצליחה להתקיים רק מן העבודה בבתים חשוכי ילדים.

בעוד מועד הסדירה מקום בבית היולדות, צעירה מאוד הייתה אך בהחלט לא נבערת, היא ניחנה מטבעה בראיית הנולד. היא בחרה גם ברגע הנכון להישכב במיטה, ועוד הספיקה לפוש קמעה. נערה נבונה, ללא קרובים וחברים, נערה שלא נזקקה ללמוד דבר, שידעה הכול. זאת הייתה יוֹבָּה.

עד לרגע האחרון הרגישה טוב במיוחד. האחיות, אף שכבר ראו הכול, נפלו בשביין של הפנים הרעננות, השיניים הקשות והעיניים בעלות ההבעה. וזאת חרף רצינותה, חרף שתיקתה, חרף לשונה הכבדה. מראש שאלו כיצד ייקרא הילד. יאקוֹבּ וילֶם. ואם בת היא, אז רק יאקובּה.

ציינו בפניה שהאב חייב במזונות. היא השיבה מייד בלהט:

״לילד לעולם לא יהיה אבא.״

״בסדר, אבל אנחנו לא מתכוונים לזכויות האב, אנו מתכוונים רק לכך שהאב חייב לכלכל את הילד שלך.״

״לא.״

״מה לא?״

״אני לא רוצה.״

אמרו לה שאחרי שתשתחרר תוכל לבקש סיוע לאימהות, סיוע לילדים.

כפות הידיים האדמדמות והקטנות של עוזרת בית, שמנמנות, ילדותיות, מוצקות, נחו ללא נוע על השמיכה. העיניים הכהות הביטו בעיקשות, הן היו סרבניות במפגיע. כעסה של האחות התפוגג עד מהרה, הילדה הייתה מנומסת מדי בעיניה, בעקשנות שלה דימתה לזהות משהו אצילי.

יחסים של קִרבה לא פיתחה עם איש. שכנתה היחידה לחדר, בסקרנותה הרבה, גיששה בזהירות מיהו האב. עלה בדעתה, היא עצמה לא ידעה מדוע, כי אדון עשיר מסתתר מאחורי המקרה. יוֹבָּה השיבה:

״זה לא משנה, לילד לעולם לא יהיה אבא.״

״למה לא?״

״ככה לא.״

הלידה לא התקדמה כלל ועיקר. הדבר היה מוזר בעיני הרופא, נערה כל־כך בריאה וחסונה. אבל הוא ניצב בפני עובדה. לבסוף החליט על ניתוח, יוֹבָּה הוסעה לחדר המתאים.

הרופא היה בעל ניסיון רב בתחום. אף־על־פי־כן לא ישכח לעולם את המקרה הזה, בחוג עמיתיו למקצוע ידבר עליו פעם אחר פעם, גם כעבור שנים. הוא ראה איך הנערה המורדמת נובלת תחת כליו. תוך שעה דילגה על תקופת הבגרות, הוא חשש לליבה, אך הלב נותר איתן. כל שעשתה החולה היה לנבול במהירות, כמו פרח בתוך גז רעיל. נגד כל הסיכויים קיווה להתאוששותה. לא מניה ולא מקצתיה. רק את המבט האופייני, המבט האצילי העז, הרציני, הצילה מעיי החורבות של נעוריה.

בכל יום בא וישב שעה קלה ליד מיטתה.

״בזמן הקרוב לא תוכלי לעבוד, את צריכה לפנות אל האב.״

״לא.״

״את חייבת לעשות את זה בשביל הילד.״

״לא ולא ולא.״

״טוב,״ הרגיע. ״על כל פנים את צריכה להכיר בילד שלך.״

היא הניחה לו להסביר לה את העניין, ואז הסכימה. היה זה ה״כן״ הראשון שלה.

היא ידעה שזהו בן זכר, אך לא ביקשה לראות את הילד. בכך בזבזה לא־מעט מן הרצון הטוב כלפיה. לא הבינו שאופייה פשוט לא התיר לה לבקש את הטובה הקטנה ביותר, אפילו לא שיראו לה את פרי בטנה.

במקרים כגון זה, רק לעיתים רחוקות סובל הילד מן הלידה. האחות הביאה אותו ביום השלישי.

״תביטי, יוֹבָּה, איזה עיניים יש לילדון הזה.״

היו אלה העיניים שלה, חומות, נוטות לשחור. לילד הייתה פלומת שיער שחורה.

״את יכולה כבר עכשיו לסרק לו שביל,״ התלוצצה האחות.

הילד שכב ליד האם עצבני וחסר מנוח. במיטות מימין ומשמאל התחלפו המאושפזות שוב ושוב.

״הייתי שמחה להשתחרר,״ אמרה יוֹבָּה.

כעבור שלושה שבועות שוחררה. היא עברה מאחות לאחות והושיטה יד, כף יד קטנה שהחווירה, הצטמקה והתגרמה.

״תודה לך,״ אמרה לכל אחת ואחת, ״תודה לך.״

״תודה לך,״ אמרה לרופא המיילד.

״תשקלי שוב את מה שאמרתי לך,״ הפציר הדוקטור דֶה־מֵרֶה. ״הכתובות של הסיוע לילדים והסיוע לאימהות היו תלויות מעלייך ימים רבים כל־כך, שאת בוודאי זוכרת אותן בעל־פה.״

״לא,״ אמרה יוֹבָּה, ״אבל תודה לך.״

סקירות וביקורות

האינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים 'אופי' מציב במרכזו התנהגות מפלצתית של אב לבנו, והתנהלות קשוחה בין אם לבנה. ובתוך כל זה ניכרת שאפתנותו של הגיבור להיחלץ מגורלו

העיבוד הטלוויזיוני ל'אופי'

האתולוגיה הינה חקר התנהגות בעלי החיים. מנקודת ראות צוננת, הרומן כז'אנר הוא חקר ההתנהגות האנושית, דהיינו האתולוגיה של ההומו ספיינס. זהו מין יוצא דופן, המתאפיין באינדיבידואליות גדולה התורמת לשונות רבה בין פרטיו. נקודת המבט האתולוגית לא זרה לרומן ההולנדי הקלאסי הזה מ-‭.1938 ‬ בעיקר בתיאור דמויות המשנה: "דה-חנקלר היה איש של מצבי רוח ונטה מטבעו למרה שחורה. הוא גירש אותה באמצעות התעמלות, בשעות הפנאי עסק בכל מיני ספורט. דחפים שלטו בו". או: "ראו מיד שמדובר בגברים הגונים, ראויים וטיפשים למדי, הגדול חד מעט יותר. היו אלה צעירים שעלו מאשפתות, לעולם לא יתנועעו בנוחות, לעולם לא ילבשו חליפות בגזרה טובה. הסיבולת שלהם הייתה גבוהה, מעולם לא חלו, הם התאימו יותר מכל להעתקת המסמכים הממיתה את הנפש". וגם הקרבה לזואולוגיה: "שני קווים דקים מכנפי האף אל זוויות הפה הזקינו אותה מעט, כאילו הסתירה יגון. הפה לא היה מעוקל דיו, השיניים הלבנות נצמדו לשפתיים, השיניים הקדמיות בלסת העליונה היו גדולות ומרובעות. ופתאום חשב קטדרפה: אני ממש כמו הזואולוגים, גם אני מתבונן קודם-כל בשיניים".

כותב הרומנים, כלומר האתולוג הפועל בקרב מין האדם, כשהוא מחבר דמות לדמות, עורך מעין ניסוי מעבדה, האם תיווצר דחייה או משיכה? "בין הטבע של דה-חנקלר לבין הטבע שלו לא שררה הרמוניה, שניהם חשו בכך, כבר בשיחה הראשונה". שימו לב למילה "טבע" כאן. אותה דמות משנית שהוזכרה, דה-חנקלר, פורס במהלך הרומן את מה שמן הראוי לראות ככוח הרעיוני המניע של חלק ניכר מהכתיבה, השקפת עולם שבאופן מוזר היא הומניסטית ופוסט-הומניסטית כאחת, כלומר חוקרת את האדם באופן כמו-זואולוגי, ועם זאת מודעת לכך שהאדם רב-פנים וייחודי: "מבחינתי קיימת בעולם רק תופעה מעניינת אחת, והיא האדם [‭...‬] את צריכה להתבונן באדם גם בתור תופעה, לא כאינדיבידואל [‭...‬] האדם הוא כוליות שאי אפשר לראות את כולה, לכן אנחנו מסתפקים בפנים אחדות שלו. לו רק היו לנו עיניים של זבוב, שרואות את כל הצדדים בעת ובעונה אחת". ראו איך גם כשהוא מתפעל מהאדם, הדמות משתמשת בדוגמה מהעולם הזואולוגי לתיאור ההתבוננות הנחוצה בו (עיני זבוב). האינדיבידואליות גדלה, לפי הדמות המרכזית ברומן, קטדרפה, ככל שמטפסים מעלה בסולם החברתי: "קטדרפה הבין אז שבצדק מדברים על ההמונים האפרוריים, ושהאינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים. להם ניתנה הזדמנות לצמוח, והם צמחו איש-איש בדרכו".

אם שער כניסה אחד לרומן הזה הוא השער האתולוגי, הרי שער אחר נפתח לנתיב הכבוש של הרומן על הצעיר הפרובינציאלי שבא לכבוש את עיר הבירה, בנוסח סטנדל ובלזק ('מרטין עדן' של ג'ק לונדון גם עלה בדעתי). בורדוייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקוב קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אמו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרפרהפן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני - הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם - השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה, אכן סטנדליים. בתבונה רבה מציב בורדוייק את המוטיב הקומוניסטי כמעין קונטרפונקט לעלילה הראשית השאפתנית והבורגנית. חברו הטוב של קטדרפה הוא קומוניסט והוא נוטל אותו לפגישות של המפלגה. אך הקומוניזם לא נועד לאנשים שאפתנים ואינדיבידואליים כמו קטדרפה.

מאפיין שלישי בולט של הרומן חלש מעט לטעמי. הרומן, שכותרת המשנה שלו הינה 'רומן על בן ואב', מעמיד במרכזו קרב בין הבן הלא-חוקי לאביו האכזר. האב, שעבודתו כמוציא לפועל הפושט על בתי חייבים כדי להשתלט על נכסיהם, מתוארת בכוח ניכר, מנסה להכשיל את בנו לאורך הטיפוס הנמרץ שלו במעלה הסולם החברתי. המניע של האב לא לגמרי ברור. האם הוא נוקם באם על שלא נעתרה להצעת הנישואים שלו? האם הוא מעוניין לחשל את בנו, במין אהבת אב עקומה שכזו? גם התנהלות הבן לנוכח התנכלות האב לא תמיד הייתה ברורה לי. בורדוייק מציג את ההתעמתות בין האב לבן באופן "מיתי" מעט מודגש מדי.

מהתנסויותיי המעטות בכמה דוגמאות מופת של הרומן ההולנדי במאה ה-‭20‬ יש בו חיבה לדמויות נוקשות, קרות, אף חיבה לאכזריות ולציניות. כך ברומן המופת 'שעות הערב' (‭1947‬) של חררד רוה וכך ב'לא לישון לעולם' (‭1966‬) של וילם פרדריק הרמנס. מסורת קשוחה וצינית שאולי הרמן קוך מנסה לשחזר היום. 'אופי' מעט מתעתע במובן הזה. יש כאן אכן התנהגות קשה ביותר, מפלצתית, של אב לבנו, התנהלות קשוחה ביותר גם בין האם לבנה, וכמו כן, כאמור, לא זר לרומן המבט הזואולוגי הקר. אבל מלבד זה שהרומן משופע באופן לא רגשני בדמויות בעלות לב טוב (במשרד עורכי הדין פרסו את חסותם על קטדרפה), הרי שקטדרפה מעורר כבוד ואצילי גם בשאפתנותו הפראית. מומלץ. 

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 15/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גם היום אפשר למצוא כאן אמירות מעניינות יעקב גולדברג Mako 28/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן הזה בוחן כיצד מתעצב אופיו של אדם, שלב אחרי שלב לילך קרסנטי הארץ 25/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Karakter. Roman van zoon en vader
  • תרגום: רן הכהן
  • הוצאה: הקיבוץ המאוחד, פועלים
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2023
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 310 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 40 דק'

הספר מופיע כחלק מ -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
21 דירוגים
13 דירוגים
5 דירוגים
3 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
24/11/2024

תמיד הייתה לי חולשה לרומן חניכה. ללוות את הצעיר או הצעירה, לראות את האפשרויות, המחשבות, הרגשות והבחירות בחברה הנתונה. אולי כי כל חיי עסקתי בחניכתם של בני נוער ואולי כי משהו במצב המאפשר שינוי קוסם לי כאדם. נותן תקווה. הספר הזה שנטוע בזמנים אחרים וודאי בתרבות אחרת, מאפשר הצצה לחייו של בן "ממזר", לבחירות שהוא, אביו ואמו עושים לאורך שנות הרומן. בחירות השייכות לעשייה ובחירות השייכות לרגש. השאיפה להצליח, שרבות מהיצירות הספרותיות והקולנועיות עוסקות בה לאורך התרבות האנושית, לטפס במעלה החברתי, לכבוש עוד פסגה – נמצאת גם כאן, בספר הזה. עם זאת המוכר מקבל כאן גוון אחר. שינוי שמקורו באופי הדמויות. והדמויות הללו "אחרות", מעניינות. הרומן על אף כותרת המשנה הוא לא רק על בן ואב אלא גם על בן ואם. פרקים שחושפים אירועים ועוד אירועים, מחשבות ומעשים ועם זאת משאירים את זוג ההורים והבחירות שלהם כחידה שלא הבן, וודאי לא אנחנו נצליח לפתור. וזה כל כך נכון בעיני. מודה כי לפרקים ניחמתי על כך שכבר לא מתרגמים את שמות הדמויות לעברית. שמות שוברי שיניים ועיניים...

1
16/1/2024

רומן מיוחד בעל אופי. אם,אב ובן בעלי אופי נוקשה,כל אחד בדרכו מתמודדים ומתעמתים אחד מול השני. כתיבה מיוחדת. ניתן לקרוא מה חשבתי על הספר בבלוג שלי https://rachelfaran.co.il/2024/01/07/אופי-ספרו-היחודי-של-פ-בורדוייק/

1
10/2/2025

מעולה. שונה מכל מה שקראתי.

13/7/2024

בנסיבות מזעזעות נולד יאקוב לעולם.האם לוקחת על עצמה את גידולו שורדת ומצפה שבנה כמוה ימצא את דרכו. בתקופה ותרבות בה לא ניתן מקום להכרה ולהבעה של רגשות הטראומה אינה מקבלת מילים אך משאירה את חותמה ביחסים נוקשים נטולי חום וקירבה. כתיבה מאופקת שמכילה בתוכה סערה של רגשות עוצמתיים של אהבה והחמצה.

30/5/2024

הספר מעניין, מיוחד מאד ומקסים

25/1/2024

יצירת מופת

17/12/2023

מעולה. כתיבה חדה, מדויקת וחכמה. מה משפיע על התהוותו של אופי, ועל צמיחת האישיות? תורשה? חינוך? מצב סוציואקונומי? נסיבות אקראיות? הסופר בוחן שאלות אלה ותוך כדי כך מפגין הבנה עמוקה בטבע האדם. נהניתי מאד.

28/11/2023

ספר מצוין. הדמויות, ה"טיפוסים" שהם כמעט מיתיים, מייצגי הנוקשות ההולנדית, הפוריטניות, תיאורי העיר רוטרדם, העולם החברתי, מעמדי, כלכלי בשנות ה 20-30 ועיקר העלילה, היחסים בין בן לאביו והאם, יחסי הגומלין ביניהם. מי מעצב את מי, מאילו מניעים. הכי רחוק מהישראליאנה... ממליצה בחום.

25/11/2024

טוב אבל מייגע

2/9/2024

צלחתי אותו בקושי רב. השמות ההולנדים שגעו אותי

24/2/2024

ספר מעולה.האווירה קודרת, מרירה ועם זאת הספר מושך להמשיך לקרוא. הדמויות מורכבות ומעניינות. העיר רוטרדם מתוארת תיאור חי וברור. התרגום גרוע ומעצבן - רן הכהן אוליי יודע הולנדית, אבל העברית שלו מחבלת ברצף הקריאה ופוגעת בהנאה. ומלבדו היה גם עורך לתרגום... חבל.

סקירות וביקורות

האינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים 'אופי' מציב במרכזו התנהגות מפלצתית של אב לבנו, והתנהלות קשוחה בין אם לבנה. ובתוך כל זה ניכרת שאפתנותו של הגיבור להיחלץ מגורלו

העיבוד הטלוויזיוני ל'אופי'

האתולוגיה הינה חקר התנהגות בעלי החיים. מנקודת ראות צוננת, הרומן כז'אנר הוא חקר ההתנהגות האנושית, דהיינו האתולוגיה של ההומו ספיינס. זהו מין יוצא דופן, המתאפיין באינדיבידואליות גדולה התורמת לשונות רבה בין פרטיו. נקודת המבט האתולוגית לא זרה לרומן ההולנדי הקלאסי הזה מ-‭.1938 ‬ בעיקר בתיאור דמויות המשנה: "דה-חנקלר היה איש של מצבי רוח ונטה מטבעו למרה שחורה. הוא גירש אותה באמצעות התעמלות, בשעות הפנאי עסק בכל מיני ספורט. דחפים שלטו בו". או: "ראו מיד שמדובר בגברים הגונים, ראויים וטיפשים למדי, הגדול חד מעט יותר. היו אלה צעירים שעלו מאשפתות, לעולם לא יתנועעו בנוחות, לעולם לא ילבשו חליפות בגזרה טובה. הסיבולת שלהם הייתה גבוהה, מעולם לא חלו, הם התאימו יותר מכל להעתקת המסמכים הממיתה את הנפש". וגם הקרבה לזואולוגיה: "שני קווים דקים מכנפי האף אל זוויות הפה הזקינו אותה מעט, כאילו הסתירה יגון. הפה לא היה מעוקל דיו, השיניים הלבנות נצמדו לשפתיים, השיניים הקדמיות בלסת העליונה היו גדולות ומרובעות. ופתאום חשב קטדרפה: אני ממש כמו הזואולוגים, גם אני מתבונן קודם-כל בשיניים".

כותב הרומנים, כלומר האתולוג הפועל בקרב מין האדם, כשהוא מחבר דמות לדמות, עורך מעין ניסוי מעבדה, האם תיווצר דחייה או משיכה? "בין הטבע של דה-חנקלר לבין הטבע שלו לא שררה הרמוניה, שניהם חשו בכך, כבר בשיחה הראשונה". שימו לב למילה "טבע" כאן. אותה דמות משנית שהוזכרה, דה-חנקלר, פורס במהלך הרומן את מה שמן הראוי לראות ככוח הרעיוני המניע של חלק ניכר מהכתיבה, השקפת עולם שבאופן מוזר היא הומניסטית ופוסט-הומניסטית כאחת, כלומר חוקרת את האדם באופן כמו-זואולוגי, ועם זאת מודעת לכך שהאדם רב-פנים וייחודי: "מבחינתי קיימת בעולם רק תופעה מעניינת אחת, והיא האדם [‭...‬] את צריכה להתבונן באדם גם בתור תופעה, לא כאינדיבידואל [‭...‬] האדם הוא כוליות שאי אפשר לראות את כולה, לכן אנחנו מסתפקים בפנים אחדות שלו. לו רק היו לנו עיניים של זבוב, שרואות את כל הצדדים בעת ובעונה אחת". ראו איך גם כשהוא מתפעל מהאדם, הדמות משתמשת בדוגמה מהעולם הזואולוגי לתיאור ההתבוננות הנחוצה בו (עיני זבוב). האינדיבידואליות גדלה, לפי הדמות המרכזית ברומן, קטדרפה, ככל שמטפסים מעלה בסולם החברתי: "קטדרפה הבין אז שבצדק מדברים על ההמונים האפרוריים, ושהאינדיבידואליות האמיתית מתחילה אצל המעמדות המיוחסים. להם ניתנה הזדמנות לצמוח, והם צמחו איש-איש בדרכו".

אם שער כניסה אחד לרומן הזה הוא השער האתולוגי, הרי שער אחר נפתח לנתיב הכבוש של הרומן על הצעיר הפרובינציאלי שבא לכבוש את עיר הבירה, בנוסח סטנדל ובלזק ('מרטין עדן' של ג'ק לונדון גם עלה בדעתי). בורדוייק מגולל כאן בכוח ובנחישות את סיפורו של יאקוב קטדרפה, צעיר שגודל ברוטרדם בידי אמו הענייה והגאה, שסירבה להינשא לאביו, המוציא לפועל האימתני דרפרהפן, שכפה את עצמו עליה. קטדרפה נחוש לפלס את דרכו, ובאופן אולי הולנדי אופייני - הולנד היא הרי שלב מרכזי בערש הקפיטליזם - השאפתנות שלו ממוקדת בטיפוס במעלה הדרגות בפירמת עורכי דין מצליחה. המיקוד הזה של הרומן בקטדרפה, והמיקוד של קטדרפה עצמו בהצלחתו, מיקוד שאינו נעדר שאר רוח ואינו חומרניות זולה, מעניק לרומן כוח ועוצמה, אכן סטנדליים. בתבונה רבה מציב בורדוייק את המוטיב הקומוניסטי כמעין קונטרפונקט לעלילה הראשית השאפתנית והבורגנית. חברו הטוב של קטדרפה הוא קומוניסט והוא נוטל אותו לפגישות של המפלגה. אך הקומוניזם לא נועד לאנשים שאפתנים ואינדיבידואליים כמו קטדרפה.

מאפיין שלישי בולט של הרומן חלש מעט לטעמי. הרומן, שכותרת המשנה שלו הינה 'רומן על בן ואב', מעמיד במרכזו קרב בין הבן הלא-חוקי לאביו האכזר. האב, שעבודתו כמוציא לפועל הפושט על בתי חייבים כדי להשתלט על נכסיהם, מתוארת בכוח ניכר, מנסה להכשיל את בנו לאורך הטיפוס הנמרץ שלו במעלה הסולם החברתי. המניע של האב לא לגמרי ברור. האם הוא נוקם באם על שלא נעתרה להצעת הנישואים שלו? האם הוא מעוניין לחשל את בנו, במין אהבת אב עקומה שכזו? גם התנהלות הבן לנוכח התנכלות האב לא תמיד הייתה ברורה לי. בורדוייק מציג את ההתעמתות בין האב לבן באופן "מיתי" מעט מודגש מדי.

מהתנסויותיי המעטות בכמה דוגמאות מופת של הרומן ההולנדי במאה ה-‭20‬ יש בו חיבה לדמויות נוקשות, קרות, אף חיבה לאכזריות ולציניות. כך ברומן המופת 'שעות הערב' (‭1947‬) של חררד רוה וכך ב'לא לישון לעולם' (‭1966‬) של וילם פרדריק הרמנס. מסורת קשוחה וצינית שאולי הרמן קוך מנסה לשחזר היום. 'אופי' מעט מתעתע במובן הזה. יש כאן אכן התנהגות קשה ביותר, מפלצתית, של אב לבנו, התנהלות קשוחה ביותר גם בין האם לבנה, וכמו כן, כאמור, לא זר לרומן המבט הזואולוגי הקר. אבל מלבד זה שהרומן משופע באופן לא רגשני בדמויות בעלות לב טוב (במשרד עורכי הדין פרסו את חסותם על קטדרפה), הרי שקטדרפה מעורר כבוד ואצילי גם בשאפתנותו הפראית. מומלץ. 

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 15/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
גם היום אפשר למצוא כאן אמירות מעניינות יעקב גולדברג Mako 28/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומן הזה בוחן כיצד מתעצב אופיו של אדם, שלב אחרי שלב לילך קרסנטי הארץ 25/01/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
אופי פ' בורדוייק

לא

בעונה השחורה משחור, סמוך לחג המולד, בא לעולם הילד יאקוֹבּ וילֶם קָטָדרֵפֶה בניתוח קיסרי באולם בית היולדות ברוטרדם. אימו הייתה עוזרת הבית בת השמונה־עשרה יאקובה קָטָדרֵפֶה, היא נקראה לשם קיצור יוֹבָּה. אביו היה המוציא לפועל א.ב. דרֵפֶרהָפֶן, גבר בשלהי שנות השלושים לחייו, שכבר אז נודע כחרב שאינה יודעת רחמים כלפי כל בעל חוב שנפל לידיו.

הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה עבדה זמן קצר בשירותו של הרווק דרֵפֶרהָפֶן כאשר נכנעו הוא ליופייה התמים והיא לכוחו. הוא לא היה מן הנכנעים, הוא היה גבר עשוי גרניט, ולב היה לו רק פשוטו כמשמעו כאיבר. אך בפעם היחידה הזאת נכנע, ולעצמו נכנע יותר מאשר לה. אילולי היו עיניה מיוחדות כל־כך, אפשר שדבר לא היה קורה. אך הדבר אירע בתום ימים של זעם כבוש בגלל תוכנית גדולה שהגה, יזם, וראה אותה עולה בתוהו מפני שהמממן חזר בו ברגע האחרון. ברגע האחרון ממש, אחרי הרגע האחרון, כאשר לא היה רשאי לחזור בו, כי כבר נתן את מילתו. לא היה בדל ראיה, לא היו שום עדים, וכאיש החוק ידע דרֵפֶרהָפֶן שאין בכוחו לעשות מאומה נגד מפר ההבטחה. כשהמכתב בכיסו - מנוסח בזהירות רבה אך נחרץ בסירובו - שב דרֵפֶרהָפֶן אל ביתו בשעה מאוחרת. הוא הרגיש שהדבר ממשמש ובא, כשהתקשר בימים האחרונים נאמר לו שוב ושוב שהמנוול איננו. הוא ידע שזהו שקר, הוא הרגיש זאת. ואז, בערב, הגיע המכתב, המסמך הכתוב הראשון והיחיד, והוא היה חסר אונים. מנוסח למופת, בוודאי עמד מאחוריו עורך דין.

דרֵפֶרהָפֶן בא הביתה, רותח מזעם בתוך תוכו, ובזעמו הכבוש כבש את הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה. הנערה לא הייתה כנועה מטבעהּ, היה לה כוח רצון עז, אבל היא הייתה נערה. מה שקרה לה גבל באונס, זה לא היה בדיוק זה, וגם היא לא ראתה זאת כך.

היא נשארה אצל אדונהּ, אך לא אמרה לו עוד ולוּ מילה. הוא היה שתקן מטבעו, שתיקתה לא הפריעה לו כלל ועיקר. העניין עוד יסתדר, חשב, ואם יהיו למעשה השלכות, אשא אותה לאישה. וגם הוא מצידו שתק.

כעבור שבועות אחדים שברה את השתיקה:

״אני בהיריון.״

״אהה,״ אמר.

״בקרוב אעזוב.״

״אהה.״

הוא חשב: העניין עוד יסתדר. בתוך שעה שמע את דלת הכניסה נסגרת, לא בטריקה, לגמרי כרגיל. הוא ניגש אל החלון. שם הלכה הברייה הצעירה, מזוודת נצרים תפוחה בידה. נערה חסונה הייתה, המזוודה לא כפפה את קומתה. הוא ראה אותה הולכת בערב שהחל להאפיר, היה זה בסוף אפריל. הוא הסתובב ושב אל השולחן שעליו שאריות ארוחת הצוהריים. רגע עמד ללא נוע, מהורהר, גבר רחב כתפיים, כבד אך לא כרסתן, ראש קשה כאבן על צוואר רחב וקצר, על ראשו כובע לבד שחור. העניין עוד יסתדר, חשב, ובכל זאת פקפק בזה. אז הלך בשלווה למטבח והדיח בעצמו את הכלים.

הנערה יוֹבָּה קָטָדרֵפֶה לא השמיעה עוד דבר. מצבה לא הפריע לה כהוא זה, על כן המשיכה בעבודתה. היא השכירה את שירותיה כעוזרת בית, וכאשר לא היה אפשר עוד להסתיר את ההיריון, אמרה בפשטות שהאיש שלה נטש אותה. באותה עת היה מצבה לא רע בכלל, תמיד היו לה מזון די הצורך ומגורים ראויים. עד לרגע האחרון לא חסרו לה עבודות בית. היא לא נאלצה ללכת ללשכת העבודה, שם היו מתחקרים אותה ומגלים את מעמדה כאישה לא־נשואה. היה בכוחה לעבוד היטב, גופה היה חזק כברזל, המליצו עליה. בחודשים האחרונים עבדה רק אצל אנשים שאין ילדים בביתם, כך נמנעה מהמבוכה שבהיריון במשפחות עם ילדים; היא הצליחה להתקיים רק מן העבודה בבתים חשוכי ילדים.

בעוד מועד הסדירה מקום בבית היולדות, צעירה מאוד הייתה אך בהחלט לא נבערת, היא ניחנה מטבעה בראיית הנולד. היא בחרה גם ברגע הנכון להישכב במיטה, ועוד הספיקה לפוש קמעה. נערה נבונה, ללא קרובים וחברים, נערה שלא נזקקה ללמוד דבר, שידעה הכול. זאת הייתה יוֹבָּה.

עד לרגע האחרון הרגישה טוב במיוחד. האחיות, אף שכבר ראו הכול, נפלו בשביין של הפנים הרעננות, השיניים הקשות והעיניים בעלות ההבעה. וזאת חרף רצינותה, חרף שתיקתה, חרף לשונה הכבדה. מראש שאלו כיצד ייקרא הילד. יאקוֹבּ וילֶם. ואם בת היא, אז רק יאקובּה.

ציינו בפניה שהאב חייב במזונות. היא השיבה מייד בלהט:

״לילד לעולם לא יהיה אבא.״

״בסדר, אבל אנחנו לא מתכוונים לזכויות האב, אנו מתכוונים רק לכך שהאב חייב לכלכל את הילד שלך.״

״לא.״

״מה לא?״

״אני לא רוצה.״

אמרו לה שאחרי שתשתחרר תוכל לבקש סיוע לאימהות, סיוע לילדים.

כפות הידיים האדמדמות והקטנות של עוזרת בית, שמנמנות, ילדותיות, מוצקות, נחו ללא נוע על השמיכה. העיניים הכהות הביטו בעיקשות, הן היו סרבניות במפגיע. כעסה של האחות התפוגג עד מהרה, הילדה הייתה מנומסת מדי בעיניה, בעקשנות שלה דימתה לזהות משהו אצילי.

יחסים של קִרבה לא פיתחה עם איש. שכנתה היחידה לחדר, בסקרנותה הרבה, גיששה בזהירות מיהו האב. עלה בדעתה, היא עצמה לא ידעה מדוע, כי אדון עשיר מסתתר מאחורי המקרה. יוֹבָּה השיבה:

״זה לא משנה, לילד לעולם לא יהיה אבא.״

״למה לא?״

״ככה לא.״

הלידה לא התקדמה כלל ועיקר. הדבר היה מוזר בעיני הרופא, נערה כל־כך בריאה וחסונה. אבל הוא ניצב בפני עובדה. לבסוף החליט על ניתוח, יוֹבָּה הוסעה לחדר המתאים.

הרופא היה בעל ניסיון רב בתחום. אף־על־פי־כן לא ישכח לעולם את המקרה הזה, בחוג עמיתיו למקצוע ידבר עליו פעם אחר פעם, גם כעבור שנים. הוא ראה איך הנערה המורדמת נובלת תחת כליו. תוך שעה דילגה על תקופת הבגרות, הוא חשש לליבה, אך הלב נותר איתן. כל שעשתה החולה היה לנבול במהירות, כמו פרח בתוך גז רעיל. נגד כל הסיכויים קיווה להתאוששותה. לא מניה ולא מקצתיה. רק את המבט האופייני, המבט האצילי העז, הרציני, הצילה מעיי החורבות של נעוריה.

בכל יום בא וישב שעה קלה ליד מיטתה.

״בזמן הקרוב לא תוכלי לעבוד, את צריכה לפנות אל האב.״

״לא.״

״את חייבת לעשות את זה בשביל הילד.״

״לא ולא ולא.״

״טוב,״ הרגיע. ״על כל פנים את צריכה להכיר בילד שלך.״

היא הניחה לו להסביר לה את העניין, ואז הסכימה. היה זה ה״כן״ הראשון שלה.

היא ידעה שזהו בן זכר, אך לא ביקשה לראות את הילד. בכך בזבזה לא־מעט מן הרצון הטוב כלפיה. לא הבינו שאופייה פשוט לא התיר לה לבקש את הטובה הקטנה ביותר, אפילו לא שיראו לה את פרי בטנה.

במקרים כגון זה, רק לעיתים רחוקות סובל הילד מן הלידה. האחות הביאה אותו ביום השלישי.

״תביטי, יוֹבָּה, איזה עיניים יש לילדון הזה.״

היו אלה העיניים שלה, חומות, נוטות לשחור. לילד הייתה פלומת שיער שחורה.

״את יכולה כבר עכשיו לסרק לו שביל,״ התלוצצה האחות.

הילד שכב ליד האם עצבני וחסר מנוח. במיטות מימין ומשמאל התחלפו המאושפזות שוב ושוב.

״הייתי שמחה להשתחרר,״ אמרה יוֹבָּה.

כעבור שלושה שבועות שוחררה. היא עברה מאחות לאחות והושיטה יד, כף יד קטנה שהחווירה, הצטמקה והתגרמה.

״תודה לך,״ אמרה לכל אחת ואחת, ״תודה לך.״

״תודה לך,״ אמרה לרופא המיילד.

״תשקלי שוב את מה שאמרתי לך,״ הפציר הדוקטור דֶה־מֵרֶה. ״הכתובות של הסיוע לילדים והסיוע לאימהות היו תלויות מעלייך ימים רבים כל־כך, שאת בוודאי זוכרת אותן בעל־פה.״

״לא,״ אמרה יוֹבָּה, ״אבל תודה לך.״