טרילוגיית קופנהגן

1

בבוקר התקווה הייתה שם. היא הופיעה כזהרורית בשערה השחור החלק של אימי, שמעולם לא העזתי לגעת בו, והתיישבה על לשוני עם הסוכר שנבזק על דייסת שיבולת השועל הפושרת שאכלתי באיטיות בעודי מתבוננת בידיה הצנומות, השלובות, שהיו מונחות בלי ניע על העיתון ומסתירות ידיעות על השפעת הספרדית ועל חוזה ורסאי. אבי כבר יצא לעבודה, ואחי היה בבית הספר, משמע שאימי הייתה לבדה, אף כי הייתי לְיָדה, וכל עוד ישבתי בדממה ולא הוצאתי הגה, השלווה המרוחקת בליבה המוזר הייתה עשויה להימשך עד שהבוקר יזקין ויהיה עליה לצאת לקניות באִיסְטֵגֵדֶה, כמו עקרות בית רגילות.

השמש הפציעה מעל עגלת הצוענים, כאילו בקעה מתוכה, והַנְס־סְקַבּיָאס יצא ממנה בפלג גוף עליון חשוף וקערת רחצה בידיו. אחרי ששפך על עצמו מים, הושיט את ידו למגבת שלילי־היפה הושיטה לו. הם לא החליפו ביניהם מילה אבל היו כמו תמונות בספר שמדפדפים בו במהירות גדולה. כמו אימי גם הם ישתנו בעוד שעות ספורות. הַנְס־סְקַבּיָאס היה חייל בצבא הישע, ולילי־היפה הייתה אהובתו. בקיץ הם דחסו המוני ילדים קטנים לעגלתם הירוקה ולקחו אותם לכפר. הורי הילדים שילמו על הקייטנה קרונה ליום. גם אני הצטרפתי אליהם פעם, כשהייתי בת שלוש ואחי היה בן שבע. עכשיו אני בת חמש, והזיכרון היחיד שלי מהנסיעה הוא שלילי־היפה הורידה אותי פעם מהעגלה והושיבה אותי על החול החם במקום שנראה לי כמו מִדבר. והעגלה המשיכה לנסוע בלעדיי, התרחקה והייתה קטנה יותר ויותר, ובתוכה ישב אחי, ולעולם לא אראה אותו שוב וגם לא את אימי. כשהילדים חזרו הביתה סבלו כולם מסקביאס. בגלל זה קראו לו הנס־סקביאס. אבל לילי־היפה לא הייתה יפה. אימי, לעומת זאת, הייתה יפה באותם בקרים מוזרים ומאושרים שבהם הנחתי לה לנפשה ולא הפרעתי. יפה, בלתי מושגת, בודדה ומלאת מחשבות סודיות, שלעולם לא אתוודע אליהן. על הטפט הפרחוני מאחוריה, שאת הקרעים בו תיקן אבי בסרט דבק חום, הייתה תלויה תמונה של אישה מביטה מבעד לחלון. על הרצפה מאחורי האישה ניצבה עריסה ובתוכה תינוק. תחת התמונה היה כתוב: "אישה ממתינה לבעלה שיחזור מהים". מפעם לפעם הייתה אימי מבחינה בי לפתע ומלווה את מבטי הנודד אל התמונה שהייתה כה חביבה ועצובה בעיניי. אבל אימי פרצה בצחוק, וצחוקה נשמע כמו עשרות שקיות נייר מלאות אוויר המתפוצצות בבת אחת. ליבי הלם בחרדה ובעצב, כי דממת העולם הופרה, אבל צחקתי איתה כי אימי ציפתה שאעשה זאת, והעליצות המבהילה שלה השתלטה גם עליי. היא דחפה את כיסאה לאחור, קמה ונעמדה לפני התמונה בכותונת הלילה המקומטת שלה, ידיה על מותניה. ואז שרה בקול צלול ומתריס כשל נערה צעירה, קול שלא היה שייך לה ממש כשם שקולה השתייך לה בהמשך היום, כשהחלה להתווכח עם הסוחרים על מחירים:

אסור לי לשיר

כרצוני לילדי הקטן?

הַס, בְּנִי, שַׁן, הס בני, שן.

התרחק מהחלון, חבר,

חזור ביום אחר.

הקור והכפור השיבו לביתו

את הקבצן הזקן, שלא יאחר.

לא סבלתי את השיר הזה, אבל הייתי חייבת לצחוק בקול, כי אימי שרה אותו כדי לשעשע אותי. זאת הייתה אשמתי — אלמלא הסתכלתי על התמונה, היא לא הייתה מבחינה בי ומוסיפה לשבת בידיים שלובות בנחת, ועיניה היפות, התקיפות, נעוצות בשטח ההפקר שבינינו. וליבי יכול היה להמשיך עוד זמן רב ללחוש "אימא" ולדעת שבאורח פלא היא שומעת אותו. יכולתי להניח לה לנפשה עוד זמן רב, והיא הייתה אומרת את שמי ללא מילים ויודעת שיש בינינו קרבת דם. ודבר־מה הדומה לאהבה היה ממלא את העולם כולו, והנס־סקביאס ולילי־היפה היו מבחינים בו וממשיכים להיות תמונות צבעוניות בספר. אלא שעכשיו הם החלו לריב מיד עם תום השיר, צעקו זה על זה ומשכו זה לזה בשיער. עד מהרה החלו קולות נרגזים מחדר המדרגות לחדור גם הם לחדר המגורים, והבטחתי לעצמי שמחר בבוקר אעמיד פנים שהתמונה העלובה על הקיר כלל אינה שם.

וכעת כשהתקווה התנפצה לה, התלבשה אימי בתנועות אלימות ומרוגזות, כאילו כל פריט לבוש הוא עלבון. גם אני נאלצתי להתלבש, והעולם היה קר ומסוכן ועוין, כי זעמה הקודר של אימי תמיד התפרץ בצורת סטירה בפניי או דחיפה לעבר התנור. היא הייתה זרה וחידתית, ודמיינתי שהוחלפתי בלידתי ושהיא לא אימי האמיתית. משהתלבשה נכנסה לחדר השינה ונעמדה מול הראי, ירקה על פיסת נייר משי ורוד ושפשפה בו את לחייה בחוזקה. החזרתי את הספלים למטבח, ובתוכי החלו לזחול מילים ארוכות ומוזרות וכיסו את נפשי כמו קרום מָגֵן. פזמון, שיר, דבר־מה משכך וקצבי ומלנכולי עד אין־קץ, אבל לעולם לא אומלל או עצוב, כי ידעתי ששארית היום שלי תהיה אומללה ועצובה. כשגלי המילים המוארים האלה שטפו אותי ידעתי שאימי לא תוכל לפגוע בי עוד, כי עתה היא כבר לא חשובה לי. גם אימי ידעה זאת, ועיניה נמלאו עוינות קרה. היא מעולם לא הכתה אותי כשנִשמתי הייתה נרגשת כך, אבל גם לא דיברה איתי. מרגע זה ועד למחרת רק גופינו היו קרובים זה לזה. ולמרות החלל המצומצם הם נמנעו ממגע ולו הקל ביותר. אשת הימאי על הקיר הוסיפה להביט מהחלון בכמיהה, ממתינה לשובו של בעלה, אבל אימי ואני לא נזקקנו לגברים או לבָּנים בעולמנו. האושר המוזר שלנו, שברירי עד אין־קץ, שגשג רק כשהיינו שתינו לבד ביחד. וכשלא הייתי עוד ילדה קטנה, האושר מעולם לא חזר באמת למעט הבזקים חטופים נדירים ומקריים, שדווקא בשל כך יקרים לליבי עד מאוד עכשיו כשאימי מתה, ואין עוד מי שיספר את סיפורה כפי שהיה באמת.