קוקושקה

חלק ראשון:
מרב־חדד־הבת־זונה

1

על הדשא, דשא ירוק, מטופח, כמעט בלי קרחות, הצטופפו ילדים. מאות ילדים. היו שם ביניהם גם ילדי כיתות ז' מבית הספר הממלכתי א' על שם בן גוריון. ילדים נבחרים היו שם על הדשא. במבט ראשון אי אפשר היה לנחש שרק חודש לפני כן הפכו אותם, את כל הילדים הנבחרים האלה, למקהלת עופרים. וכמה יפה הם היו לבושים! חולצות לבנות, חגורות והכל. אם לא ההתנהגות הזאת שלהם, התנהגות מחפירה לכל הדעות, באמת שאי אפשר היה לדעת. אבל ההתנהגות עשתה את שלה. וכל מי שהיה שם וראה אותם יכול היה לנחש מי הילדים האלה ומניין הם באים ולאן הם חוזרים. היו גם מי שהסתכלו עליהם במבט שופע בוז, אוי איך שהם נדחפים, ואמרו: "טעוני טיפוח, אלה. רואים."

שום דבר לא הזיז לילדי מקהלת עופרים שהרגישו שהזמן דוחק ואו־טו־טו חוזרים לאוטובוס. ובאמת החניה התמלאה בהם, באוטובוסים. והנהגים ישבו בפנים והדלתות פתוחות. הילדים ידעו מה זה אומר שפותחים את הדלתות. תיכף יעמיסו את כולם ושלום־על־ישראל. אז הם עשו אחד ועוד אחד, פתחו את הפיות וצרחו בכל הכוח אני־אני־אני ודחפו ונדחפו וטיפסו אחד על השני בלי לראות בעיניים.

ואריק המורה למוזיקה, שהפנים שלו האדימו מרוב מאמצים להרגיע, ניסה להרחיק אותם מעליו. באמת הופתע איזה חיות הילדים האלה יכולים להיות. אחר כך הרים את הקול וצעק: "קודם־כל כולם צעד אחורה!" הילדים לקחו חצי צעד. ואריק אמר: "קדימה, עוד צעד! מצידי כבר עכשיו אפשר לעלות לאוטובוס ושאף אחד לא ייבחר! אין לזה צורה." ונהגי האוטובוסים ישבו על המושבים שלהם והסתכלו בשאט נפש על עדרי הילדים. תיכף יידחפו פנימה ויתחילו לאכול על המושבים ולהוציא ידיים מהחלונות ולקום ולעבור ממקום למקום ומה לא. וכמה הם צועקים, כ־מה! זה חינוך זה?

נטליה עמדה בין כל הילדים על הדשא הירוק, בכניסה למרכז הקהילתי רננים בגבעתיים, עמדה בתוך הדחיפות ובתוך הצעקות. לא יכלה להרשות לעצמה להתרחק, אחרת מה? אם תתפוס איזו פינה בצד, איך תיבחר? אז היא עמדה בכל הצעקות ובכל הדחיפות ובכל המירפוקים, ולא צעקה. מה פתאום שהיא תצעק? גם ככה היא אחת שבקושי פותחת את הפה, אז לצעוק? ועוד איפה? על הדשא המטופח של המתנ"ס היפה, איפה שנמצא האודיטוריום, או איך־שלא־קוראים־לזה, עם הכיסאות האדומים מבד הקטיפה. אז שדווקא במקום כזה היא תשכח מהבושה, שבדרך כלל תופסת לה את הגרון כמו צבת?

אז היא עמדה בקושי, בגלל איך שכל הילדים דחפו וטיפסו אחד־על־השני. עמדה ותקעה את המבט בנעלי־הספורט המלוכלכות שלה, אלה הנעליים שכמה שניקתה בנייר טואלט רטוב, בכל זאת נשאר להן הצבע־לא־צבע הזה, שלא דומה לכלום. ובאין רואים התפללה. ממש כך. פתאום באה לה התפילה הזאת לראש, אולי בגלל כל הפעולות בבני עקיבא שאליהן הלכה עם בטי. לא בגלל שנעשתה דתייה. זה לא. אפילו לממלכתי־דתי היא לא הולכת, נגיד כמו בטי שההורים שלה מכריחים אותה ללמוד שם רק בגלל שמפרידים בין בנים לבנות, כי ככה זה במקום שבו מלמדים מה זה דרך־ארץ ומידות־טובות. מאז שבטי לומדת בממלכתי־דתי הזה ומרוב שכל הזמן מזבלים לה את המוח על אלוהים, היא התחילה להאמין בהשם, כמו איזה אחת שהחליקה על השכל. נטליה הלכה לבני עקיבא משום שבסוף הפעולות חילקו טופי תות ועוגיות ריבה וסופגניות בחנוכה ואוזני המן בפורים. וזה לא דבר של מה בכך כל הפינוקים האלה.

נטליה עמדה על קצות האצבעות, להגביה את עצמה מעט, שאריק יבחין בה. וככה שומרת בקושי־בקושי על שיווי המשקל, בין כל הילדים שדחפו וצרחו אני־אני־אני, היא עצמה את העיניים ולחשה: "בבקשה־בבקשה אלוהים תעשה שאריק יבחר אותי!"

*

זה באמת היה עניין גדול, הבחירה. לכן כל הילדים נדחפו, כמו לא היו החזרות שהיו. חודש שלם של חזרות. ולא רק על השיר, אלא גם על ההעמדה ובמיוחד על העניין הזה של ליישר שורות. ועל איך שעולים לבמה ואיך שיורדים ממנה ואיך לא משנה מה — לא דוחפים! שום דבר לא יצא מזה. וכמה אמרו להם, חזרו ואמרו לילדים האלה, הנבחרים: אתם מייצגים את בית הספר, בסוף שום דבר.

המועמדים הבולטים לייצוג היו מכיתה ז1 ומכיתה ז2. אבל לא מכיתה ז3 שהייתה כיתה טיפולית ומלאה בילדים שיצא להם שם של מופרעים. כולם שם היו מין ילדים כאלה שצוחקים בצפירות של יום הזיכרון ויום השואה. אז איך לא יצחקו באמצע "מי שחלם"? והרי זה שיר על שכול ועל המולדת, ככה הסבירה ריקה המחנכת, כשלימדה בשיעור שפה את המילים, כדי שיידעו ששיר הוא לא סתם מוזיקה ושיש לו כוונה. "תקשיבו," אמרה, "מי שחלם והתגשם לו החלום/ מי שלחם עד ששמע קול מנצחים".

בשיעור מוזיקה, אריק הניח את האצבעות השמנות שלו על הגיטרה וביקש מכל הילדים: "קודם כל להקשיב למנגינה." ורק אחר כך כולם שרו ביחד "וההרים עוד בוערים באש זריחות/ ובין ערביים עוד נושבת רוח ים/ אלף פרחים עוד משמחים כל לב בשלל פריחות..."

"יש פה ילדים ששרים באמת יפה," אמר אריק, ונטליה הייתה בטוחה שהסתכל עליה. אולי באמת התרשם מהחוש המוזיקלי שלה, שפיתחה בשיעורי הפסנתר אחר הצהריים. שבוע אחר כך, בשיעור־מוזיקה־של־אריק נכנס ארנון המנהל, שכבר לפי הדיבור שלו אפשר לדעת שהוא אחד שמחשיב־את־עצמו. והוא נכנס עם שלומית הסגנית שלו, שלבשה כרגיל את אחת מחולצות הסאטן המוגזמות שלה ושרשרת צבעונית מעץ עם תליון גדול, שהיה תלוי עליה כמו פעמון של צאן, ומגפיים מצ'וקמקים עם פרנזים מתנופפים. השפתיים שלה שצבועות באודם בורדו החליקו זו על זו. ראו עליה שהיא להוטה לדבר. אריק, שנכנס אחרון, עמד בצד כמו ילד נזוף ולא הוציא מילה מהפה. ארנון דיבר על שוויון ועל הזדמנויות. ילדי הכיתה ישבו בשקט בלי להבין מה השורה התחתונה והייתה איזו אווירה של אשמה באוויר. לקח לו זמן, לארנון, עד שהגיע לפואנטה ואמר: "יש פה ילדים ששרים יפה וזה נתן לי חומר למחשבה. למה שלא תהיה לנו מקהלה ייצוגית של בית־הספר?"

נטליה הזדקפה בכיסא שלה ומתחה את הצוואר, בדיוק כשארנון אמר שהוחלט לבחור מכל כיתה כמה ילדים להשתתף בכנס המקהלות השנתי שמתקיים בגבעתיים. "ואם לא יהיו שינויים של הרגע האחרון, מכל כיתות ז' יבחרו ילדים מתאימים." והוא הדגיש מאוד את המילה "מתאימים". ועצר לרגע־משמעותי, שידעו כולם שהוא מתכוון לזה. אריק כחכח בגרונו, ושלומית התפרצה לרגע־המשמעותי של המנהל ולתוך הכחכוח של אריק ואמרה בקול רם: "כחמישה עשר ילדים." היא השמיעה את קולה כאילו היה עליה להצדיק את קיומה, אחרת בשביל מה היא פה?

"לא סיימתי!" ארנון העמיד אותה במקום, והוסיף שלא מדובר בעניין כמותי ואין צורך לדבר על מספרים. "לא הכמות קובעת אלא האיכות." ושקודם ומעל הכל — "מעל הכל, יש תנאי — א' בהתנהגות." ושמבחינתו זה ייהרג ובל יעבור, התנאי הזה. "וגם אם יש כאן מישהו ששר כמו דיוויד ברוזה אבל עם ב' בהתנהגות, אין על מה לדבר!" ועוד כמה משפטים ברוח הזאת של הדברים.

גל אנחת אכזבה חלף בכיתה. ארנון צמצם את שתי עיניו ויצא לו מין חיוך קטן, חיוך כזה שאולי מחייכים המלאכים שעומדים בכניסה לשער־גן־העדן (ככה בטי אומרת: שיש גן־עדן עם שער ומלאכים־שומרים) ושם בכניסה לשער קורה שיוצא להם, למלאכים־השומרים האלה, החיוך הזה, הקטן, כשהנשמות מלמטה עולות למעלה ומגלות שיש להן ב' בהתנהגות.

קובי, עם הג' שלו בהתנהגות, פלט בלי גינונים: "כוס־אמא־ש'להם מי צריך את זה בכלל!" והועף מיד להתבייש בחדרה של שלומית־סגנית־המנהל, כי על דבר כזה באמת כי אי אפשר לעבור לסדר היום, "דבר כזה הולך ישר לתיק האישי!" היא צעקה וחשבה: אם לא המקום הראשון במרוץ־שדה השנה, באמת היה לו יותר טוב בכיתה הטיפולית.

נטליה שבה והזדקפה במקומה, כשארנון אמר: "וצריך להיות בעלי יכולת לימודית טובה ולהיות מסוגלים להשלים יפה־יפה את החומר הנלמד, כי החזרות והכנס ייערכו בשעות־הבוקר, במקום יום־הלימודים."

גבעתיים!

כבר ראתה את עצמה, עומדת שם, בגבעתיים! היא לא ידעה איזו עיר זאת, גבעתיים, היא מעולם לא הייתה שם, אבל כל האזהרות וכל האיומים עשו את שלהם. אם למקום הזה, בגבעתיים, מותר להכניס רק ילדים שמתנהגים יפה ושיודעים להשלים חומר־לימודי בכוחות־עצמם והם לא מכיתה ז3 ולא קובי, שיש לו בעיית אלימות אמיתית, אז ברור שגבעתיים זה מין מקום כזה שכדאי להגיע אליו. ובגבעתיים הכל יכול לקרות. זאת עיר ששם מגלים ילדים! כן, דברים כאלה קורים כל הזמן בגבעתיים, או ברחוב קלאוזנר 14 רמת אביב. במקומות האלה נורא קל להצליח בחיים. מספיק שילדים ילכו ברחוב כדי שיגלו אותם ויביאו לטלוויזיה או לשיר בפסטיבל או משהו. לשכונה שלה בירושלים, אף אחד לא מגיע ואף אחד לא מתגלה.

ולא רק זאת, ארנון הוסיף שבסוף הכנס ייבחרו שני תלמידים, בן ובת, כדי להתארח במקהלה המצטיינת בישראל, לשיר על במת יום העצמאות למדינת ישראל בטקס בהר הרצל.

*

את הדרך הביתה העבירה כמו סהרורית, רגע מרחפת על כנפי התקווה ומיד נופלת לתוך בורות הייאוש. מצד אחד — ההתנהגות א', אבל עכשיו כשהיא חושבת על זה, יש את החמור־ארוך. כל העניין לא היה באשמתה. אבל בכל זאת ובניגוד לכללי בית הספר וכולי. חמור־ארוך. והרי לא לעיתים קרובות יוצא לה שמזמינים אותה להשתתף, אז איך יכלה לסרב? ובדיוק כשהתרוממה קצת להקשות על הקופצים, נפלה עליה מרב־חדד.

אותה מרב שבסתר קראה לה מרב־חדד־הבת־זונה. בסתר, משום שזה פרינציפ אצלה, לא־לקלל. מרב הזאת שבהפסקה הפעילה מחרימה את המשחקים השווים ומשאירה רק את הדוקים, שחוטפת את העיתון של שיעור אקטואליה, כי ככה היא רוצה, ובגללה נטליה קוראת מהאמצע, כדי להגיע מהר־מהר לעיקר. מרב, שאוהבת לשבת בפיסוק רגליים ככה שרואים לה את התחתונים וכל התעודה שלה מלאה במספיק ואולי אף פחות מזה, דווקא היא נפלה ופתחה את הסנטר. בנסיבות אחרות נטליה יכלה לשמוח על התפרים של הילדה המנוולת הזאת. אבל קמה מהומת עולם ואת נטליה שלחו לשלומית הסגנית. "דבר כזה הולך ישר לתיק האישי!" הבהירה שלומית, כי בניגוד לכללי בית הספר וכולי. וילדה נפצעה. וזאתי ילדה? ג'אמוס! לטיול השנתי הביאה בייבי דול תכלת וחזייה שחורה. ובסוף אפילו לא תפרים.

ובכל מקרה המרב הזאת צוחקת מכל שטות — ואין לה שום סיכוי להיבחר. גם בגלל הצחוק וגם בגלל התעודה. היא בכלל הייתה צריכה להיות ב־ז3, אבל עם הפרוטקציה שיש לה... וזה לא סוד שיש. כולם ראו את הפעם ההיא שאמא שלה הגיעה לשיחה עם שלומית. ולא דובר בשיחת נימוסים. באמת לא כדי לשמוע איך מהללים את הבת שלה, הגיעה האמא הזאת. ובמסדרון, מתנדנדת בשיא הפוזה על נעלי העקב שלה, גבוהות ודקות כמו סיכות, היא פגשה את ארנון־המנהל. במקרה. וברגע שראתה אותו, את ארנון, נטפלה אליו ואמרה בקול מאנפף שכו־לם ישמעו: "איזה עולם קטן!"

והרי התוצאה: דווקא מרב, שהתנהגות למופת בטח לא נמנתה עם אחת מתכונותיה ולפי כל קנה־מידה דובר על ילדה מהסוג הגרוע ביותר, במופע סוף־שנה־שעברה ב"דירה להשכיר" קיבלה את התפקיד של היונה. נטליה הייתה סנאית. גם זה משהו, ברור. ובאמת כל העניין לא היה נורא כל כך לולא תלבושת־הסנאית שאימה תפרה. אוי. לקחה סוודר חום ישן. סוודר כזה, כנראה מצמר, כי כמה הוא גירד! והיא תפרה ממנו חולצונת כזאת ומכנסונים קצרים וחיברה לישבן ספוג ענק כבד וחום, והזנב הזה היטלטל מאחורי נטליה כמו רגל שלישית, עד לרצפה. ומהשאריות של הסוודר ההוא, הגדול, עשתה מין אוזניים חומות ועקומות, שהזדקרו לא לכיוונים שצריך. וככה עם הסוודר הזה, המגרד, ועם הזנב הזה הכבד, שמה שלא עשתה לא התרומם כמו זנב של סנאים, ועם האוזניים העקומות היא הלכה ברחוב וככה היא פנתה לשער־בית־הספר וככה היא חלפה על פני כל הילדים. "לאן זה?" שאלו, מתפקעים מצחוק והיא תקעה את הראש שלה בנעליה המלוכלכות וככה נכנסה. ככה: יצור כעור וחום, אוזניים שמוטות וכאמור הזנב. הכי גרוע היה אותו משהו ארוך וחום וכבד שהטלטל לה מהישבן.

"איזו סנאית חמודה," ריקה אמרה, רק כדי לצאת ידי חובה. מרב גנבה את ההצגה עם בגד בלט לבן שיריעות משי חצי־שקופות תפורות לשרווליו הלבנים, מרחפות כמו־חלום, עשתה תנועות רכות עם הידיים, כאילו שאינה יונה אלא פיה. והיא עברה בין כל הדיירים: התרנגולת והקוקייה והחתולה והסנאית, פורשת מעליהם את כנפי המשי שלה. פתאום התגלו אצלה, אצל מרב, איזו יכולת למשחק, איזו עדינות. חודשים לקח להם, לילדי הכיתה, לשכוח מהסנאית.

אבל אז היה מקום ליונה אחת. ועכשיו — מקהלה. נטליה ערכה רשימה של כל הצלחותיה: מחברת הלשון שריקה החזירה וכולה מסומנת ווי־אים עם הערה: "כתב ידך יפה וברור." וריקה היא אחת שמכשילה את כולם במבחנים. והחיבור בשיעור מולדת על שערי ירושלים. אבל אז נזכרה: אוי, חשבון. אפשר לשכוח מהמקהלה ומהכנס ומגבעתיים וכמה חבל שאימהּ לא דומה לאמא של מרב ובשום אופן לא תבוא לבית הספר ותגיד בקול הזה שלה: איזה עולם קטן, כי המקום שממנו מגיעה אמא של נטליה מוכיח בדיוק את ההפך: כמה שהעולם גדול.

במצב כזה, כדי להיבחר, היא צריכה נס. לא פחות. נטליה ובטי ישבו לא רחוק מהבניין, על הספסל שלהן, ודיברו. בטי, שהממלכתי־דתי באמת התחיל להשפיע עליה, סידרה את משקפיה העבים ואמרה שנטליה צריכה להרבות במעשים טובים ולעשות חסדים כדי שהשם ימלא את כל משאלותיה. נטליה ענתה לה שיש לה רק משאלה אחת.

המהלך ההכרחי במצב של חיפוש אחר מעשים טובים וחסדים היה לעשות משהו שנטליה שונאת ממש.

"למה שלא תלכי לעזור לאמא שלך בשוק?" בטי אמרה וסדרה את המשקפיים הכבדות שגלשו על גשר אפה.

"נו, וזה תופס?" נטליה שאלה.

"תלוי... זה סבל בשבילך?"

"ברור שכן."

"אז כן," אמרה בטי, "למה זה נקרא לכבד הורים. שזה בכלל מידות טובות! תאמיני לי, זה אפילו יותר מא' בהתנהגות. זה פרוטקציה אצל השם!"

*

המתינה יפה־יפה בתחנת האוטובוס לקו 25 למחנה יהודה. הגיע מתי שהגיע, באיחור ומלא באנשים. יצאה אל ריח דחוס ולח של דגים, נוזלים לא מזוהים וריח של פירות וירקות מעוכים שמתגלגלים מתחת לדוכנים. דוכן־דוכן הלכה מאחורי אימה בלי לעשות פרצוף. הקריאות של הרוכלים נזרקו מעל ראשה כמו אבנים: חמש־שקל, חמש־שקל, איזו־יופי־העגבניות או המלפפונים או הקלמנטינות או התפוחים, רק יופי יש פה, במקום הזה. והמילים והמבטים כולם מכוונים נגדה, לועגים לצורה שלה, ללבוש שלה, לפנים העכבריים שלה, לעיניים האפרפרות חסרות הייחוד, לשערה החום שאסוף בצמה דקה. מתגלגלים מצחוק, איך שהיא נגררת אחרי אימה השמנה, "מה, היא אוכלת לך את כל האוכל?" שואל אותה הרוכל מדוכן הדגים. הדג המת נועץ בנטליה עיניים קפואות והרוכל צוחק ואימה פותחת את הפה ומתמקחת על המחיר וכל שיני הזהב בתוך הפה שלה נוצצות כמו המטמון במערה של עלי באבא.

"אני עושה לך טובה!" אומר הרוכל ואימה עונה: "לא צריך טובות!" והולכת ונטליה נגררת אחריה, כתפיה שפופות ועיניה בתוך רצפת השוק מלאת השפכים, לא מתלוננת ומחכה בסבלנות כשאימה רוכנת ונוברת בפירות ובירקות החבולים והרכים מדי שבקרטונים מתחת לדוכנים. היא מתרחקת רק כשאימה מתחילה להתמקח על מחירם של הפירות הרקובים למחצה, והבושה, אוי הבושה, כשהיא מדברת אל הרוכלים בקול של תגרנית בשוק. ועוד במבטא רוסי. "ותגידי תודה!" היא שומעת. מאדימה, כשהרוכלים פונים אליה, אל נטליה, ואומרים: "קאק דילה? קאק דילה?" כמו חותמות של בוץ שנזרקות אל מצחה. הנה, צבת תופס לה את הגרון והיא תוהה אם סבל כזה ובושה כזאת נחשבים גם הם למעשה טוב מאיזה סוג.

ובזה לא נגמר הסבל. הרי סבל נעשה גרוע יותר כשלבושה נלווה ביזוי. אימה, אווה, התעקשה לעבור במקום הזה בשוק, איפה שאבא שלה, יאשה, יושב ומעשן במקום הקבוע שלו: על ארגז הפוך, חצי־מטר מהאיטליז של בן חמו. כשהוא מגיע עם הפקלאות, חבריו הפשפשונים, כך אימה קוראת להם, קמים מן הארגזים ההפוכים שלהם, זזים לצד ימין ולצד שמאל ומפנים מקום למחצלת של יאשה, עליה הוא מעמיד למכירה לַמפּות שהרכיב לבד ופונה לשחק שחמט.

היו אלו חבריו משוק הפשפשים שכיבדו אותו בסיגריות הראשונות. "מי שלא שותה ולא מעשן מת בריא!" אמרו. אחר כך הכירו לו את ויסוצקי. וויסוצקי צרח מתוך תקליטים שרוטים בחדר השינה. שם, על הרצפה, הרכיב את הלמפות, מלווה את המוזיקה בנקישות קצובות של הפטיש הקטן שלו. רק כשיצא מהבית נגמר הרעש. כך היה תמיד: יאשה הגיע ויצא וחזר והלך, טייל ושוטט, עבר מעבודה לעבודה, לא נשאר במקום עבודה אחד למעלה משלושה חודשים. "בטלן" ירקה אווה את המילה בפניו, "שילך קיבינימאט," הייתה אומרת. "בטלן אבא שלך, בטלן."

אווה התקרבה אליו כמו בשורות רעות, גוררת את השקיות ואת סל הפלסטיק. יאשה, שישב על ארגז למרגלותיה, התכווץ תחת הצל שלה. היא עמדה מעליו אוחזת את השקיות הכבדות, לא מניחה אותן, מפגינה את כוח הסבל שלה, להעמיס, לסחוב, לגרור, לשאת. באמת היכן תניח את השקיות האלה? על האספלט המטונף? אמרה: "צריך שתעזור עם הפרודוקטים."

"עוד לא גמרתי כאן," יאשה אמר, שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה, הפיל אותה לאספלט ומעך בנעלו, שולח חיוך מעודד לנטליצ'קה שעמדה במרחק בטוח משניהם. בן חמו פלט: "איזה ילדה יפה יש לך יאשה. דוגמנית." ונטליה, שלא צימחה שום איבר מהאיברים שאפשר לקשרם ליופי או לדוגמנות מסוג־כלשהו, השתבללה כולה, שיקעה את ראשה בין הכתפיים וחייכה לתוך האספלט. "ילדה טוב זה יש." ליהג יאשה.

"אל תחליף נושא," אווה אמרה. השקיות עצרו את הדם, וכפות ידיה לבשו גוון כחלחל, ואווה הרי אחות, יפה מאוד היא מבינה מה זה אומר כשעוצרים את זרימת הדם ובכל זאת לא הניחה את השקיות, עמדה במקום, כל הגודל שלה במקום אחד, הרגליים נטועות בתוך האספלט המטונף של השוק, כמו צימחו שורשים שביקעו את הקרקע.

בן חמו נכנס לתוך חנותו, האחרים התחפרו כל אחד על ארגזו, הביטו ימינה ושמאלה, לפנים, לאחור, למעלה ולמעטה, לכל הכיוונים רק לא לכיוונה של אווה. כשראתה שטוב לא יצמח ממנו, מיאשה, הניחה לידו שתיים מהשקיות הכבדות, מלאות במצרכים שאינם נוטים להתקלקל, כי מי יודע מתי יעשה טובה ויחזור הביתה. לו יכלה להרשות לעצמה הייתה הופכת אותן על ראשו, אבל למי יש כסף למחוות כאלה?

את סל הפלסטיק שמטה לרגע על הרצפה, טלטלה את ידיה, השיבה את זרימת הדם. אחר כך שבה והעמיסה על עצמה כמה מן השקיות, אחזה בסל וללא מילים הפכה את פניה, הפנתה אל יאשה את גבה הרחב והחלה מתרחקת בלי להסתכל לאחור. "תלכי, נטליצ'קה. תלכי עם אמא שלך," דחק בה אביה, ברוסית. ונטליה נסחבה בעקבות אימה, הלכה כפי שהולכת תמיד, במרחק מה, עיניה תקועות באספלט.

בחזור נדחפה עם כל־העולם־ואחותו שעמדו בתחנת האוטובוס. עמדה בלי להתלונן אפילו שהשקיות חתכו לה את כפות הידיים, שתי שקיות, אחת בכל יד. האחת מלאה בתפוחי אדמה והאחרת בתפוחים צהבהבים, מרובבים בחבורות חומות ובשקערוריות רכות, תפוחים סוג ז', שבתוך הפה המרקם שלהם דוחה כמו חול לח.

באוטובוס דחוס, האנשים דבוקים זה לזה, נטליה נצמדה לאימה. הרגישה איך השומן שלה, של אימה, רוטט בתוך שמלת־החלוק הזאת, הפרחונית. אנשים מקדמת האוטובוס צעקו: "יש עוד מקום! תכנסו לבפנים!" ואמא שלה, עם הבטן ועם השקיות ועם שני כתמי זיעה מתחת לבתי השחי, החלה לפלס את הדרך במעבר הצר, דוחפת את כולם במרפקיה, מועדת על שקיות וסלי שוק. הנהג צעק: "יש עוד, יש עוד, תתקדמו!" וכולם התקדמו בתוך האין־מקום. והריחות. אוי. דגים ובשר ובצל וכוסברה ושמיר ושום וזיעה חמוצה ובגדים מצחינים והכל ממש בתוך האף שלה. ושום חלון פתוח. והאוטובוס נוסע ובולם. נוסע ועוצר. מזנק, נוסע ועוצר. והאוויר דחוס, לח, תלוי לאנשים מהנחיריים. ואין ברירה אלא לנשום את כל זה.

אימה נדחפה עד למושב שהתפנה ממש לידה, דחסה לתוכו את נטליה, "תשבי!" הורתה לה, ברוסית. ונטליה, כבר ירוקה מבחילה, כבר לא היה אכפת לה מהרוסית של אמא שלה, קרסה לתוך המושב הפנוי ולא הספיקה לקחת נשימה והנה מישהי נדחפת ונעמדת מעליה. וזו אחת עם שיער צבוע בלונדי ושורשים כהים, והשיער שמנוני כזה שנדבק לקרקפת שלה והיא נושמת בכבדות, ועם כל נשימה נפלטים מבית החזה שלה חרחורים ואנחות. הריאות שלה ממש מצפצפות והיא מתנשמת מעל נטליה, גומרת את מעט האוויר סביבה, נועצת בה מבטי תוכחה. ואף שלא הייתה זקנה ולא בהיריון, נטליה ערכה חישוב מהיר: כמה מעשים טובים עשתה עד לרגע זה? והחליטה: מה שבטוח־בטוח, זה לא הזמן לעגל פינות. קמה ופינתה לה מקום. "מה קמת? היא לא זקנה ולא בהיריון," אווה אמרה. ונטליה חשבה: חייב שזה ייחשב מעשה טוב. אולי משהו מהקשקושים של בטי עובד.