האישה המוזרה והעיר הגדולה

הערת המחברת

קוראות וקוראים, שימו לב: כל השמות והמאפיינים המזהים שונו. אירועים מסוימים אורגנו מחדש וכמה דמויות וסצנות הן תרכובות מחומרים שונים.

לאונרד ואני שותים קפה במסעדה במידטאון.

"אז מה," אני אומרת. "איך החיים שלך בימים אלה?"

"כמו עצם בגרון," הוא אומר. "לא מצליח לבלוע ולא להקיא. כרגע אני מנסה רק לא להיחנק."

לאונרד חברי הוא הומו שנון, אינטליגנטי, ומתייחס לאומללות שלו בדרך מתוחכמת. התחכום הזה ממריץ. פעם אחת, כמה מאיתנו קראו את הממואר של ג'ורג' קֶנאן1 ונפגשנו כדי לדון בספר.

"איש תרבות פיוטי," אמר מישהו.

"לוחם קר רוח חדור נוסטלגיה," אמר אחר.

"תשוקות חלשות, שאיפות חזקות, ותחושת עצמי יציבה בעולם," אמר שלישי.

"האיש הזה השפיל אותי כל חיי," אמר לאונרד.

האופן שבו לאונרד תפס את קנאן חידש בי את ההתלהבות מהיסטוריה רוויזיוניסטית — הדרמה המבויתת שבה רואים את העולם מדי יום מחדש מבעד לעיני מי שנעשה לו עוול — והזכיר לי למה אנחנו חברים.

לאונרד ואני חולקים בינינו את פוליטיקת הנזק. בכל אחד מאיתנו בוערת התחושה שנולדנו לאי־צדק חברתי קבוע מראש. הנושא שלנו הוא חיים שלא נחיו. השאלה לכל אחד מאיתנו: האם היינו מייצרים את חוסר השוויון אלמלא היה שם מלכתחילה — הוא הומו, אני "האישה המוזרה" — לשימושן של הטרוניות שלנו? לשאלה הזאת מוקדשת החברות שלנו. למעשה, השאלה מגדירה את החברות שלנו — מעניקה לה את אופייה ואת אופן הביטוי שלה — ומאירה את הטבע המסתורי של מערכות יחסים רגילות בין אנשים, יותר מכל אינטימיות אחרת שאני מכירה.

יותר מעשרים שנה לאונרד ואני נפגשים פעם בשבוע להליכה, ארוחת ערב, וסרט, בשכונה שלו או בשכונה שלי. פרט לשעתיים בקולנוע, אנחנו בקושי עושים משהו נוסף מלבד לדבר. אחד מאיתנו אומר תמיד, אולי נקנה כרטיסים להצגה, לקונצרט, לערב קריאה, אבל איש מאיתנו לא מסוגל לתכנן את הפגישה זמן־מה מראש. האמת היא שהשיחות בינינו הן המספקות ביותר לשנינו, ואיש מאיתנו לא מסוגל לוותר עליהן אפילו לשבוע אחד. מה שמושך אותנו כל כך זה אל זה הוא האופן שבו אנחנו מרגישים לגבי עצמנו כשאנחנו משוחחים. פעם צילמו אותי שני צלמים באותו יום. בכל תצלום זאת הייתי אני, בהחלט אני, אבל מצאתי שבתצלום אחד פני נראו שבורות ומרובות זוויות, ואילו בתצלום השני הן נראו כמו יצירה. כך זה גם איתי ועם לאונרד. הדימוי העצמי שכל אחד מאיתנו מציג בפני האחר הוא זה שאנחנו נושאים בראשינו: הדימוי שגורם לנו להרגיש קוהרנטים.

אז למה, תשאלו, איננו נפגשים לעתים תכופות יותר מפעם בשבוע, סופגים יותר מהעולם ביחד, מעניקים זה לזה את הנחמה שבשיחה יומיומית? הבעיה היא, שלשנינו יש נטייה לַשלילי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, בעיני שנינו הכוס תמיד חצי ריקה. או שהוא מעלה לדיון אובדן, כישלון, תבוסה — או אני. איננו מסוגלים להתגבר על עצמנו. היינו רוצים להיות שונים, אבל ככה שנינו מרגישים כלפי החיים: וכפי שאנחנו מרגישים כלפי החיים, כך אנו חווים אותם, באופן בלתי נמנע.

ערב אחד במסיבה היו לי חילוקי דעות עם חבר שלנו שמפורסם בכישורי הוויכוח שלו. בהתחלה הגבתי בעצבנות לכל התרסה שלו, אבל עד מהרה התעשתי ועמדתי על שלי בהצלחה גדולה משלו. אנשים התקהלו סביבי. זה היה נפלא, הם אמרו, נפלא. פניתי בהתלהבות אל לאונרד. "היית עצבנית," הוא אמר.

בפעם אחרת נסעתי לפירנצה עם האחיינית שלי. איך היה? שאל לאונרד. "העיר יפה," אמרתי, "האחיינית שלי נהדרת. אתה יודע שזה קשה להיות עם מישהו עשרים וארבע שעות ביממה במשך שמונה ימים, אבל הסתדרנו מצוין ביחד, צעדנו קילומטרים לאורך הארנו, הנהר הזה יפהפה." "כמה עצוב," אמר לאונרד. "שעצבן אותך להיות כל כך הרבה זמן עם האחיינית שלך."

בפעם שלישית נסעתי לסוף־שבוע בחוף הים. יום אחד היה גשום, השני שטוף שמש. לאונרד שאל שוב איך היה. "מרענן," אמרתי. "הגשם לא הרתיע אותך," הוא אמר.

אני מזכירה לעצמי איך קולי שלי יכול להישמע. קולי אשר חדור תמיד שיפוטיות, לעולם לא חדל לציין את הפגמים, ההיעדר, אי־השלמות. קולי שלעתים קרובות כל כך גורם לעיניו של לאונרד לעפעף בעצבנות ולשפתיו להיקפץ.

בסיומו של ערב ביחד, אני או הוא עשויים להציע מתוך דחף שניפגש שוב במהלך השבוע, אבל רק לעתים נדירות הדחף מתקיים מספיק זמן כדי שנפעל לפיו. אנחנו מתכוונים לכך, כמובן, כשאנחנו נפרדים — רוצים יותר מכול לחדש את הקשר מיד — אבל כשאני עולה במעלית לדירתי, אני מתחילה להרגיש על עורי את ההשפעה החושית של ערב מלא אירוניה ושיפוט שלילי. שום דבר רציני, רק נזק שטחי — אלף דקירות סיכה קטנטנות על פני זרועותי, צווארי, חזי — אבל היכנשהו בתוכי, במקום שאפילו איני יכולה לנקוב בשמו, אני מתחילה להתכווץ מהאפשרות להרגיש זאת שוב בקרוב.

חולף יום. ועוד אחד. אני חייבת להתקשר ללאונרד, אני אומרת לעצמי, אבל שוב ושוב היד שאמורה להיות מושטת לטלפון לא מצליחה לזוז. כנראה גם הוא מרגיש כך, מפני שגם הוא אינו מתקשר. הדחף שאינו ממומש מצטבר לכדי תבוסתנות. התבוסתנות מתקשחת ונהפכת לאדישות. כשמעגל הרגשות המעורבים — השיתוק שנהפך לתבוסתנות שנהפכת לאדישות — משלים את ההקפה, ההשתוקקות להיפגש נעשית דחופה שוב והיד המושטת אל הטלפון תשלים את המשימה. לאונרד ואני רואים את עצמנו כחברים אינטימיים מפני שהמעגל שלנו אורך שבוע בלבד.

***

אתמול, כשיצאתי מהסופרמרקט שבקצה הרחוב, ראיתי מזווית העין קבצן שבדרך כלל ממוקם לפני החנות: בחור לבן קטן שידו מושטת באופן קבוע ופניו מלאות נימי דם. "אני צריך לאכול משהו," הוא יילל כרגיל, "זה כל מה שאני רוצה, משהו לאכול, תעזרו לי בבקשה, רק משהו לאכול." כשחלפתי על פניו שמעתי קול מאחורי אומר, "הנה, אחי. אתה רוצה משהו לאכול? הנה משהו לאכול." פניתי לאחור וראיתי גבר שחור נמוך בעל עיניים קרות עומד מול הקבצן, משולש פיצה בידו המושטת. "בחייך, גבר," התחנן הקבצן, "אתה יודע מה אני..." קולו של האיש נעשה קר כמו עיניו. "אמרת שאתה רוצה לאכול משהו. הנה משהו לאכול," הוא חזר. "קניתי את זה בשבילך. תאכל את זה!" הקבצן נרתע באופן גלוי לעין. האיש הפנה אליו את גבו והשליך בשאט נפש את הפיצה לפח.

כשהגעתי לבניין שלי לא יכולתי שלא לעצור ולספר לחוזה, השוער — הייתי חייבת לספר למישהו — מה קרה זה עתה. עיניו של חוזה נפערו. כשסיימתי הוא אמר, "אה, מיס גורניק, אני יודע בדיוק למה את מתכוונת. אבא שלי נתן לי פעם סטירה בדיוק על אותו הדבר." עכשיו העיניים שלי נפערו. "היינו במשחק בייסבול, וקבצן ביקש ממני משהו לאכול. אז קניתי נקניקייה ונתתי לו. אבא שלי הכניס לי סטירה. 'אם אתה כבר עושה משהו,' הוא אמר, 'תעשה אותו כמו שצריך. אתה לא קונה למישהו נקניקייה בלי לקנות לו גם שתייה!'"

***

ב-1938, כמה חודשים לפני מותו, כתב תומס וולף לעורך מקסוול פרקינס, "היתה לי 'תחושת בטן', ורציתי לכתוב לך ולספר לך... שתמיד אחשוב עליך וארגיש כלפיך כמו בארבעה ביולי לפני שלוש שנים כשבאת אלי לסירה, ויצאנו לבית קפה על גדת הנהר ושתינו ואחר כך עלינו לגג של בניין גבוה, וכל המוּזרוּת והתהילה והעוצמה של החיים ושל העיר היו מתחתינו."

כמובן, העיר היתה ניו יורק — עירם של ויטמן וקריין — אותו הֶקשר אגדי שברא את המיתוס של הגאון הצעיר המגיע אל עיר הבירה של העולם, כמו חיזיון חילוני של הבשורה על הולדת ישו, כשהעיר ממתינה לגאון הצעיר הזה, לו ורק לו, שיחצה את הגשר, יצעד בשדירה, יטפס אל גג הבניין הגבוה ביותר, היכן שיכירו בו סוף־סוף כדמות ההירואית שהוא יודע שהינו.

זאת לא העיר שלי כלל. העיר שלי היא עירם של הבריטים המלנכולים — דיקנס, גיסינג, ג'ונסון, במיוחד ג'ונסון — זאת העיר שבה אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום, אנחנו כבר שם, אנחנו, המקורקעים הנצחיים שנודדים ברחובות האכזריים הנהדרים בחיפוש אחר העצמי המשתקף אלינו מעיני הזר.

בשנות הארבעים של המאה השמונה־עשרה צעד סמואל ג'ונסון ברחובות לונדון כדי לרפא את עצמו מדיכאון כרוני. הלונדון שבה צעד ג'ונסון היתה עיר מוכת מגפה: ביוב פתוח, מחלות, עוני; מחסור; מוארת באבוקות מעשנות; גברים שיספו זה את גרונו של זה בסמטאות נטושות בחצות הלילה. על העיר הזאת אמר ג'ונסון, "כאשר אדם עייף מלונדון, הוא עייף מהחיים."

עבור ג'ונסון העיר היוותה תמיד אמצעי לצאת מהחשיכה, המקום שקיבל את חוסר השקט העמוק שלו, את אי־הנחת התהומית שלו. הרחובות משכו אותו החוצה מתוך בדידות קודרת, איחדו אותו מחדש עם האנושות, החיו בו את נדיבותו הטבעית, השיבו לו את חוּמוֹ של האינטלקט שלו עצמו. ברחוב הגיע ג'ונסון לתובנותיו הנצחיות; כאן הוא מצא את חוכמתו. מאוחר בלילה, כשיצא לחפש שיחת בית מרזח, רווח לו כשראה את מצוקתו משתקפת בבני שיחו: אלה ששתו ושוחחו על האדם ועל אלוהים עד שהפציע השחר, מפני שכמוהו, איש מהם לא רצה ללכת הביתה.

ג'ונסון שנא את חיי הכפר ופחד מהם. הרחובות הסגורים, השקטים הביאו אותו לכדי ייאוש. בכפר נוכחותו המשתקפת לא היתה בנמצא. הבדידות נעשתה בלתי נסבלת. משמעותה של העיר היתה שהיא גרמה לבדידות להיות נסבלת.

***

חייתי תמיד בניו יורק, אבל בחלק גדול מחיי כמהתי לָעיר כמו מישהי מעיירה קטנה, שמשתוקקת להגיע לעיר הגדולה. לגדול בברונקס היה כמו לגדול בכפר. משחר נעורי ידעתי שישנו מרכז העולם, ושאני רחוקה ממנו. עם זאת, ידעתי גם שבמרחק נסיעה ברכבת התחתית מגיעים לדאונטאון של מנהטן. מנהטן היתה "עַרַבּי".2

בגיל ארבע־עשרה התחלתי לנסוע ברכבת התחתית, לצעוד לאורך ולרוחב האי בסוף החורף, בשיא הקיץ. ההבדל ביני לבין מישהי כמוני מקנזס, היה שזאת מקנזס עושה את קפיצת המהגרת הבודדה רק פעם אחת, בעוד שאני ערכתי הרבה מסעות קטנים העירה, וכל הזמן שבתי הביתה לשם הנחמה והעידוד, השעמום והעיכוב, לפני שעשיתי את קפיצת הראש האמיתית. דרומה בברודוויי, צפונה בלקסינגטון, על פני רחוב חמישים ושבע, מנהר לנהר, דרך גריניץ' וילג', צ'לסי, לואֶר איסט סַייד, צוללת אל ווֹל סטריט, מטפסת אל קולומביה. הלכתי ברחובות האלה במשך שנים, נרגשת ומלאת ציפיות, ושבתי מדי ערב הביתה לברונקס, היכן שחיכיתי שהחיים יתחילו.

כפי שאני ראיתי זאת, הווסט סייד היה מלבן ארוך של בתי דירות מלאים באמנים ואינטלקטואלים; העושר הזה, שהשתקף באיסט סייד בצורת כסף ומעמד חברתי, עשה את העיר זוהרת ומלהיבה להכאיב. טעמתי בפי עולם, עולם טהור. כל שהיה עלי לעשות זה להתבגר מספיק, וניו יורק תהיה שלי.

כילדות, חברותי ואני היינו משוטטות ברחובות השכונה, מתקדמות החוצה ככל שהתבגרנו, גִזרה אחר גִזרה, עד שלבסוף היינו לחבורת ילדות שחוצות את הברונקס במסע תגליות אל פנים הארץ. השתמשנו ברחובות כמו שילדים הגדלים בכפר משתמשים בשדות ובנהרות, בהרים ובמערות: כדי למקם את עצמנו על מפת העולם. הלכנו כל הזמן. כשמלאו לנו שתים־עשרה, ידענו מיד אם הדיבור או המראֶֶה של מישהו שבא לקראתנו היו טיפה לא בסדר. אם גבר ניגש ואמר, "מה נשמע, בנות? אתן גרות כאן בסביבה?" ידענו. אם אישה לא פסעה בהחלטיות לעבר רחוב הקניות, ידענו. גם ידענו שמלהיב אותנו לדעת. כשקרה משהו מוזר — ולא היה צריך לקרות הרבה כדי שאנחנו נחליט שמשהו הוא מוזר, תפיסת הנורמה שלנו היתה קפדנית — ניתחנו אותו אחר כך במשך שעות.

חברה מהתיכון ערכה לי היכרות עם הרחובות של צפון מנהטן. היו כאן כל כך הרבה שפות ומוּזרוּיוֹת חזותיות כל כך מדהימות — גברים מזוקנים, נשים בשחור וכסף. יכולתי לראות שאלה אנשים שאינם ממעמד הפועלים, אבל מאיזה מעמד הם היו? והיתה רוֹכלוּת רחוב! בברונקס מוכר ירקות ופירות בודד היה עשוי לקרוא, "גברת! עגבניות טריות היום!" אבל כאן, אנשים על המדרכה מכרו שעונים, מכשירי רדיו, ספרים, תכשיטים — בקולות רמים, עקשניים. יתר על כן, גברים ונשים שחלפו שם ניהלו איתם דין ודברים: "כמה זמן השעון הזה יעבוד? עד שאגיע לקצה הרחוב?" "אני מכיר את הבחור שכתב את הספר הזה, הוא לא שווה דולר." "מאיפה השגת את הרדיו הזה? השוטרים יגיעו אלי בבוקר, נכון?" כל כך הרבה המולה וחיוניות! אנשים זרים דיברו זה אל זה, גרמו לאחרים לצחוק, לצעוק, להתמוגג מנחת, לרשוף בכעס. המחוות וההבעות העזות הן ששבו כל כך את לבנו: הפלירטוט המסוגנן, חילופי הדברים הממולחים, אנשים מציתים תגובות שנונות, צוהלות, זה בזה, בעצמם.

כשהייתי בקולג', חברה אחרת הובילה אותי אל שדירת וֶסט אֶנד. מעולם לא ראיתי רחוב כל כך רחב ומפואר כמו זה, עם שוערים בפתחי בתי הדירות הגבוהים שניצבו בשורה לאורך שני קילומטרים וחצי. חברתי סיפרה לי שבבתי האבן הגדולים הללו גרים מוזיקאים וסופרים, מדענים וגולים פוליטיים, רקדנים ופילוסופים. עד מהרה שום נסיעה לדאונטאון לא היתה מושלמת ללא הליכה בווסט אנד מרחוב מאה ושבע עד שבעים ושתיים. השדירה הפכה לסמל עבורי. לגור כאן פירושו שהצלחתי. לא היה לי לגמרי ברור אם אני אהיה הדיירת האמנית/האינטלקטואלית או שאהיה נשואה לאחד כזה — לא יכולתי לראות את עצמי חותמת על חוזה השכירות — אבל לא משנה; כך או כך, ידעתי שאני אהיה בדירה.

בקיץ הלכנו לקונצרטים באיצטדיון לוּאיסון, האמפיתיאטרון הגדול בקמפוס של הסיטי קולג'. כאן שמעתי לראשונה את מוצרט ובטהובן וברהמס. הקונצרטים האלה הפסיקו להתקיים באמצע שנות השישים, אבל בסוף שנות החמישים, כשישבתי על ספסלי האבן האלה יולי אחר יולי, אוגוסט אחר אוגוסט, ידעתי, פשוט ידעתי, שהגברים והנשים סביבי גרים כולם בשדירת וסט אנד. כשהתזמורת עלתה והאורות כבו בערב המכוכב, הרך, הרגשתי שכל הקהל האינטליגנטי זז קדימה כאיש אחד, עורג אל המוזיקה, עורג אל עצמו בתוך המוזיקה: כאילו הקונצרט באוויר הפתוח היה שלוחה של סביבת חייהם. ואני, באותה מידה של אינטליגנציה, כך קיוויתי, רכנתי גם אני קדימה, אבל ידעתי שאני רק מחקה את תנועתם. עוד לא הרווחתי את הזכות לאהוב את המוזיקה כפי שהם אהבו. בתוך כמה שנים התחלתי להבין שייתכן לגמרי שלעולם לא אוהב.

כשראיתי את עצמי מתרחקת יותר ויותר לעבר השוליים החברתיים, שום דבר לא ריפא את לבי הכואב והכועס כמו הליכה בעיר. כשראיתי ברחוב את חמישים הדרכים השונות שבהן אנשים נאבקים להישאר אנושיים — המגוון וההמצאה של טכניקות הישרדות — הרגשתי איך הלחץ משתחרר, ההצפה מתנקזת. חשתי בקצות העצבים בסירוב המשותף לשקוע. הסירוב הזה נהפך לבן לוויה. מעולם לא הייתי פחות לבד מאשר לבדי ברחוב הומה אדם. כאן גיליתי שאני יכולה לדמיין את עצמי. כאן, חשבתי, אני מרוויחה זמן. איזה רעיון: להרוויח זמן. חלקתי אותו עם לאונרד במשך שנים.

גדלתי ועברתי לדאונטאון, אבל שום ציפייה לא התממשה, כמובן. הלכתי לאוניברסיטה, אבל התואר לא הביא לי משרד במידטאון. התחתנתי עם אמן, אבל גרנו בַּלוֹאֶר איסט סייד. התחלתי לכתוב, אבל אף אחד לא קרא אותי מעבר לרחוב ארבע־עשרה. דלתות החברה הנחשקת לא נפתחו עבורי. המיזם הנוצץ נשאר מרוחק.

***

בין חברי אני ידועה כאדישה לקניין. אנשים חושבים שזה משעשע שאני לא רוצה שום דבר. נוסף על כך אני גם לא מכירה שמות של שום דבר, ולא יודעת להבדיל בין מזויף לאמיתי, בין יוקרתי לסתמי. אין זה חוסר עניין מתוך אצילות נפש, אלא שחפצים תמיד הבהילו אותי; רתיעה קרתנית מפני צבע, מרקם, שפע — זוהר, שעשועים, עליצות — זאת הסיבה לאי־הנוחות שלי. כל חיי הסתפקתי בפחות מפני ש"חפצים" מכניסים אותי לחרדה.

לאונרד פיתח סגנון חיים שהוא לכאורה ההפך גמור מזה שלי, אבל למען האמת, אני חושבת שהוא למעשה הבבואה שלו. ביתו הגדוש בהדפסים יפניים, שטיחים הודיים ורהיטים מרופדי קטיפה מהמאה השמונה־עשרה, מזכיר מוזיאון שהוא האוצֵר שלו. ברור לי שהוא נואש למלא את החלל הפיזי שלו ממש כשם שאני לא. עם זאת, ממש כמוני, גם הוא מעולם לא הרגיש בבית בדירה שלו; גם הוא צריך להרגיש בטון מתחת לרגליו.

***

לאחר שסיימתי את לימודי בקולג', ניו יורק היתה עבורי מנהטן, אבל עבור לאונרד, שגם הוא גדל בברונקס, היא נשארה השכונות. מאז שהכרתי אותו — לפני יותר משלושים שנה — הוא התהלך ברחובות כפי שאני מעולם לא התהלכתי, לברוקלין, קווינס, סטאטֶן איילנד. הוא הכיר את סָניסַייד (קווינס), גרינפוינט (ברוקלין), רֶד הוּק (ברוקלין); וושינגטון הַייטס, איסט הארלם, סאוּת ברונקס. הוא הבין את המשמעות של רחוב קניות בקווינס שמחצית מהחנויות בו חסומות בקרשים, הכיר פיסה מקו המים של ברוקלין ששוחזרה, חלקת גן בהארלם מלאה בפרחים מוזרים, מחסן באיסט ריוור שהוסב לקניון של עולם שלישי. הוא ידע איזה פרויקטים של דיור ציבורי הצליחו ואיזה היו אסון. ולא רק את הרחובות הוא הכיר. הוא הכיר את הרציפים, את מגרשי הרכבות, את קווי הרכבת התחתית. הוא הכיר את סנטרל פארק ואת פרוספקט פארק בעל פה. הוא הכיר את הגשרים להולכי רגל שמעל האיסט ריוור; את המעבורות, המנהרות, את כבישי הטבעת. הוא הכיר את המבנים של סנאג הַרבּור (סטאטן איילנד) ואת סיטי איילנד (האי הקטן בברונקס) ואת ג'מייקה בֵּיי (לונג איילנד).

לעתים קרובות הוא הזכיר לי את ילדי הרחוב בסרטים האיטלקיים שלאחר המלחמה: הילדים היפים, המוזנחים של רוסליני, שהטביעו את חותמם על רומא בכך שהכירו את העיר מן היסוד. לאונרד דמה להם בעיני בכל פעם שעשינו את אחד המסעות הרגליים שלנו ברבעיה של ניו יורק: רעֵב למידע כפי שרק ילד ממעמד הפועלים יכול להיות, מידע שגורם לקרקע שמתחת לרגליך להיות שלך. איתו כמדריך, השכונות השתרעו למרחק קילומטרים בכל הכיוונים, ונראו לעינִי חסרת הידע כמו שממה, עד שהתחלתי לראותם כפי שלאונרד ראה: ים של גטאות שאין דומה לו, הפולט לעד חיים חדשים אל תוך מלבן הפאר והשגשוג.

במסעות האלה שלנו, אופיים של הזמן והמרחב השתנה לעתים קרובות תוך כדי הליכה. מושג ה"שעות" התאדה. הרחובות נהפכו לפס אחד ארוך של כביש פתוח שהשתרע לפנינו, כשדבר לא מעכב את התקדמותנו. הזמן התפשט ונעשה דומה לזמן של הילדות, כשנראה שהוא לעולם אינו נגמר, בניגוד לזמן עכשיו: תמיד מועט, תמיד דוחק, תמיד סַמָן קצרצר לבריאות הנפשית שלנו.

***

במסיבה בניו יורק לכבוד השנה החדשה ג'ים שועט לעברי. שרה מהנהנת ומסתלקת. בשנה שעברה הייתי צמודה לָאחת, לפני שנתיים לשני. הערב אני קולטת שלא ראיתי אותו כבר שלושה חודשים. אותה לא ראיתי שישה. אישה שגרה במרחק שלושה רחובות ממני ניגשת אלי בעיניים נוצצות. "אני מתגעגעת אלייך!" היא לוחשת בערגה, כאילו אנחנו זוג מאוהב בתקופת מלחמה שהופרד בידי כוחות שאינם נותנים לשליטתו. כן, אני מהנהנת, ומתקדמת. אנחנו נתחבק בשמחה, אני וכל האנשים האלה: ללא מבט של תרעומת, ללא הברה של תוכחה בינינו. וכמובן, אין צורך בתרעומת. כמו פיסות קליידוסקופ שנוערו, כולנו פשוט שינינו מיקום בדוגמת חילופי הדברים האינטימיים. רבים מאיתנו, שעד לא מזמן התראו באופן קבוע, ייפגשו עכשיו לעתים קרובות במקרה יותר מאשר באופן מתוכנן: במסעדה, באוטובוס, בחתונה בלופט. אה, אבל הנה מישהו שלא ראיתי זה שנים. לפתע, התלקחות של אינטנסיביות ואנחנו מתראים פעם בשבוע במהלך ששת החודשים הבאים.

לעתים קרובות אני נזכרת בחברויות עם השכנות בילדותי, נסיבתיות כולן. נשים עגלגלות, בעלות עיניים כהות, מלאות בהבנה אילמת לצורכי השעה. מה זה משנה אם לשכנתך בדלת הסמוכה קראו איידה או גולדי כאשר היית צריכה מישהי שתלווה לך עשרה דולר או תמליץ על מישהי שעושה הפלות או תהנהן במהלך התפרצות זעם בנושא נישואים? היה חשוב רק שיש שכנה בדלת הסמוכה. כפי שסארטר היה אולי מנסח זאת, הזיקות האלה בין הנשים היו אקראיות, לא מהותיות.

באשר אלינו: מעולם בהיסטוריה לא בוזבזה כל כך הרבה אינטליגנציה מוכחת על הרעיון של העצמי המהותי — שאין לו תחליף; ומעולם לא אפשרה סלידה מטיפת אי־נוחות פסיכולוגית שיתייחסו לרבים כל כך כאל אחרים אקראיים.

***

קאיוס, הסופר הרומי בן המאה השלישית לספירה, הבין שקשייו המרובים ביצירת חברוּיוֹת מקורם בחוסר היכולת שלו להתפייס עם עצמו. "לשום אדם אין זכות לצפות לחברוּת מצדם של אחרים אם אינו חבר של עצמו," הוא כתב. "חובתנו הראשונית כבני אנוש היא להיות חברים של עצמנו. ישנם אלפים שלא זו בלבד שהם אויבים של עצמם, הם אף הודפים את הכוונות הטובות ביותר של האחרים שמנסים לרַצות אותם, ועם זאת, אלה האנשים שמהם אנו עשויים לשמוע את הטרוניות הקולניות ביותר על כך ש'אין בנמצא בעולם משהו שנקרא חבר!'"

*** 

סמואל טיילור קולרידג' סגד להגדרה של חברוּת שכללה אידיאל שאפשר למוצאו אפילו אצל אריסטו. קולרידג', שחי בתקופה שאנשים בעלי רגישות השתוקקו לאחווה רוחנית, סבל מכישלונה התדיר לקרום עור וגידים כחברוּת; אבל הכאב לא איים על אמונתו, אפילו לא כאשר איבד את החברוּת שהגדירה את כל האחרות.

קולרידג' וּויליאם וורדסוורת נפגשו ב-1795 בהיותם בני עשרים ושלוש ועשרים וחמש, בהתאמה. וורדסוורת — קודר, רגיש, מתגונן — ניחן כבר אז באמונה פנימית יציבה שגדולתו כמשורר עתידה להתגשם; לעומת זאת, קולרידג' — מבריק, נפיץ, מפקפק בעצמו עד כדי אי־יציבות — כבר אז היה מכור לאופיום. פרט להם, כולם היו משוכנעים שהם נועדו לכישלון. אולם ב-1795 החלו להתגבש עולם חדש, שירה חדשה, קיום חדש, ובו ברגע הן וורדסוורת והן קולרידג' הרגישו את החידוש בעצמם, כל אחד מהם ראה את ההוכחה לקיומו משתקפת באישיות של האחר.

ההתאהבות ההדדית נמשכה יותר משנה וחצי. בסוף אותה תקופה הוכפלה שליטתו של הכאוס בקולרידג'; גאוותו של וורדסוורת התקשתה כמעט עד חוסר תנועה. האדם שכל אחד מהם היה במשך כשנתיים — זה שהתחמם בעונג השלם של האחר — לא היה עוד. הם לא בדיוק חזרו להיות האנשים שהם היו לפני כן; אלא שאף אחד מהם כבר לא הרגיש שהוא במיטבו בנוכחות האחר.

העצמי הטוב ביותר. במשך מאות שנים היה זה הרעיון המרכזי מאחורי כל הגדרה בסיסית של חברות: שחברו של אדם הנו ישות מוסרית שמתחברת למוסר של האחר. כמה זר הרעיון הזה לילדי התרבות הטיפולית!

כיום איננו מסתכלים כדי לראות, ועוד פחות מכך כדי לאשר, את העצמי הטוב ביותר שלנו זה בזה. ההפך הוא הנכון. הפתיחות שבה אנו מודים באי־היכולת הרגשית שלנו — הפחד, הכעס, ההשפלה — היא זאת שעליה נבנים קשרי חברות בני זמננו. שום דבר לא מקרב אותנו יותר זה אל זה מאשר הדרגה שבה אנחנו מתמודדים בגלוי עם הבושה העמוקה ביותר שלנו בחברת אחרים. וורדסוורת וקולרידג' סלדו מחשיפה עצמית כזאת; אנחנו מעריצים אותה. מה שאנחנו רוצים זה להרגיש מוכרים, כולל כל הדברים המכוערים: יותר מכוער יותר טוב. האשליה הגדולה של התרבות שלנו היא האמונה שמה שאנחנו מתוודים עליו הוא מה שהננו.

***

מדי לילה כשאני מכבה את האור בסלון שלי בקומה השש־עשרה לפני לכתי לישון, אני חווה הלם של עונג כשאני רואה את תִלי החלונות המוארים מתרוממים אל השמים, מתקהלים סביבי, ואני מרגישה מחובקת בידי התכנסות אנונימית של דרי העיר. הנחיל הזה של כוורות אנושיות, שגם הוא תלוי מעוגן בחלל, הוא הזמנתה של הארכיטקטורה הניו יורקית לקיום קשרים בינאישיים באשר הם. העונג שבדבר נותן מרגוע לנפש באופן שקשה להסביר.

המשך הפרק בספר המלא