משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
מכר
אלפי
עותקים
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם
מכר
אלפי
עותקים

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם

3.9 כוכבים (21 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

דיוויד פוסטר וואלאס

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

תקציר

המסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם נחשבת לאחת מיצירות המופת של דיוויד פוסטר וואלאס. כוחו האינטלקטואלי והרגשי באים בה לידי ביטוי רב עצמה. בזכות כישרונו הרנטגני לפרק מבנים ומנגנונים חברתיים לגורמים ולחשוף את הזיוף העומד מאחוריהם, הופך שיט התענוגות בקריביים למקור בלתי נדלה לחקר סוגיות כמו פרסום ושיווק, הזדקנות, הגירה, היררכיות חברתיות ויחסי ניצול, רווח והפסד, תהיות קיומיות.
במיזוג של הומור מבריק ופיכחון קודר עוסק וואלאס בפרטי הפרטים של שיט התענוגות, ואלה מצטרפים יחדיו לפרשנות חברתית-פסיכולוגית מרתקת.
דיוויד פוסטר וואלאס, יליד 1962, הוא סופר ומסאי אמריקאי. פרסם בחייו עשרה ספרים, ביניהם רומנים, קובצי סיפורים קצרים וקובצי מאמרים. זכה בפרסים ספרותיים רבים ובקהל קוראים נלהב. בשנת 2008 שם קץ לחייו.

פרק ראשון

1



עכשיו שבת, השמונה־עשר במרס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לוֹדֶרדֵייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז' חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה.
ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9,500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר "Mon" בשלוש ארצות שונות. צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים "אלקטריק סלַייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח־האבן המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.
הצטרפתי (לרגע קל) לשורת רוקדי קוֹנגה.
אני חייב לומר שבמשימה הזאת פעל, לתחושתי, מעין עיקרון פּיטֶרי. מגזין יוקרתי מסוים מהחוף המזרחי שלח אותי בשנה שעברה בלי הנחיות מוגדרות לכתוב משהו מַסָּאִי על יריד מדינתי רגיל ושגרתי והיה מרוצה מהתוצאות. עכשיו מציעים לי את הדובדבן שבקצפת, משימה טרופית מעוטת דגשים והנחיות באותה מידה. אבל הפעם נוספה תחושת לחץ חדשה: סך כל ההוצאות ביריד המדינתי היה 27$ לא כולל משחקי מזל. הפעם שלפו "הַרפֶּר'ס" מכיסם מעל 3,000$ עוד לפני שראו אפילו תיאור תמציתי מוחשי אחד. הם חזרו ואמרו - בטלפון, בשיחות ספינה־יבשה, בסבלנות רבה - לא להילחץ. הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין. הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה - סע, תחרוש את הקריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית.
ראיתי הרבה אוניות לבנות ממש גדולות. ראיתי להקות דגיגים עם סנפירים זוהרים. ראיתי פאה נוכרית על ראשו של נער בן שלוש־עשרה. (הדגים הזוהרים אהבו להתגודד בין גוף האונייה שלנו לבין הבטון של הרציף, בכל מקום שבו עַגָנו). ראיתי את חופה הצפוני של ג'מייקה. ראיתי והרחתי את כל 145 החתולים בתוך "בית ארנסט המינגווי" בקִי וֶוסט, פלורידה. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין בינגו רגיל לבינגו־פרס, ומה זה אומר כשהקופה בבינגו היא "כדור שלג". ראיתי מצלמות וידאו שנזקקו ממש לעגלת שינוע; ראיתי מזוודות פלואורסצנטיות ומשקפי־שמש פלואורסצנטיים ומשקפי־צבט פלואורסצנטיים ומעל לעשרים סוגים של כפכפי גומי. שמעתי תופי פלדה ואכלתי רכיכות מטוגנות בבלילה וצפיתי באישה בשמלה כסופה וצמודה מקיאה בקשת בתוך מעלית זכוכית. הצבעתי על התקרה לפי הקצב, למקצב ה־2:4 של אותה מוזיקת דיסקו בדיוק שלקצבה שנאתי להצביע על התקרה ב־1977.
למדתי שיש עצמות של כְּחול מעבר לכחול עז מאוד־מאוד. אכלתי אוכל רב ומשובח יותר משאי־פעם אכלתי בחיי, ואת האוכל הזה אכלתי במהלך שבוע שבו למדתי גם מהו ההבדל בין "היטלטלות" לבין "התנדנדות" בים רוגש. שמעתי קומיקאי מקצועי אומר לחבורת נוסעים, בלי אירוניה, "אבל ברצינות". ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוּקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד־וֶסֶת וטריינינגים בצבע אדום־סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים. ראיתי דילֶריות בְּלֶקג'ק מקצועיות יפות כל־כך שבא לך לרוץ אל השולחן שלהן ולבזבז את כל כספך, עד הפרוטה האחרונה, על משחק בלקג'ק. שמעתי אזרחים אמריקאים בוגרים משכבת העלית שואלים בדלפק קשרי־אורחים אם צלילה עם שנורקל מחייבת הירטבות, אם הצליפה בסקיטים(*) נערכת בחוץ, אם הצוות לן על האונייה ובאיזו שעה מוגש מזנון חצות. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין הרכבו של הקוקטייל "פטמה חלקלקה" לזה של "קורקבן פלומתי". אני יודע מה זה "קוֹקוֹ לוֹקוֹ". במשך שבוע תמים הייתי מושאם של למעלה מ־1,500 חיוכים מקצועיים. נשרפתי והתקלפתי פעמיים. צלפתי בסקיט מעל הים. האם לא די בכך? בשעתו לא נראה שדי בכך. חשתי את כל כובד משקלם האריגי של שמים סובּטרופיים. תריסר פעמים ניתרתי לשמע קול נפיחת־האֵלים המפוצץ של צופר ספינת התענוגות. קלטתי את העקרונות הבסיסיים של משחק המָא־ג'ונג, ראיתי חלק מתחרות ברידג' בת יומיים, למדתי להדק אפודת הצלה מעל טוקסידו והפסדתי במשחק שח לילדה בת תשע.
[* המתרגמת: skeetshooting - ספורט קליעה שבו המטרות הן צלחות חרס שמועפות באוויר. הערות השוליים המופיעות בתוך סוגריים הן של המתרגמת. כל שאר ההערות הן של המחבר.]
(בעצם צלפתי בכיוון הסקיט מעל הים).
התמקחתי על כל־מיני קשקושים עם ילדים שסובלים מתת־תזונה. עכשיו אני מכיר כל הצדקה וכל תירוץ שניתן להעלות על הדעת להוצאה של יותר מ־3,000$ על שיט בקריביים. נשכתי שפתיים ודחיתי מריחואנה ג'מייקנית מג'מייקני אמתי.
פעם אחת ראיתי, הרחק למטה מעבר למעקה הסיפון העליון, במרחק־מה מצדו הימני האחורי של גוף האונייה, משהו שהיה לדעתי סנפיר אופייני של כריש ראש־פטיש שהתברבר בגלל השובל הניאגרי של הטורבינה הימנית.
שמעתי - ואין בכוחי לתאר - מוזיקת מעליות בסגנון רֶגאי. למדתי מה זאת אומרת לפחד מהאסלה שלך. רכשתי "רגלי ים" שהסתגלו לטלטולים ועכשיו אני מעוניין להיפטר מהן. טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה.
עכשיו אני מבין את המושג "פטוּר ממכס".
עכשיו אני יודע מהי מהירות השיוט המקסימלית של ספינת טיולים במונחי קשר.*
[* (אף־על־פי שמעולם לא הוברר לי מה זה בדיוק קשר)]
אכלתי שבלולים, ברווז, אלסקה אפויה, סלמון עם שוּמר, שקנאי ממרציפן ואומלט שאמור היה להכיל כמויות מזעריות של כמהין אטרוסקי. שמעתי אנשים בכיסאות נוח אומרים במלוא הרצינות שזה לא החום אלא הלחות. כמו שהובטח לי מראש, פינקו אותי - ביסודיות ובמקצועיות. כשהייתי שרוי במצבי־רוח קודרים התבוננתי ותיעדתי כל סוג של אדמומית, התקרנות, נגע קדם־מלנומי, כתם כבד, אקזמה, יבלת־עור, ציסטה חזזיתית, כרס בולטת, צלוליטיס ירכי, דליות, הזרקת קולגן וסיליקון, צביעת שיער גרועה, השתלות שיער שנכשלו - כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני. פיתחתי וטיפחתי טינה שיש לה פוטנציאל להימשך חיים שלמים כלפי מנהל המלון של האונייה - מר דֶרמָטיס, שמכאן ואילך ייקרא שמו מר דֶרמָטיטיס* - הערכה הגובלת בהערצה למלצר שלי, והייתי דלוק אש על החדרנית בחלק שלי במסדרון השמאלי של סיפון 10, הלוא היא פֶּטרה בעלת גומות־החן והמצח הרחב והכן, שתמיד לבשה בגדי אחות לבנים, מעומלנים ומרשרשים והדיפה את ריח הארזים הנורבגיים של נוזל החיטוי שקרצפה בו חדרי אמבטיה, זו שניקתה את תאי עד צאת נשמתו לפחות עשר פעמים ביום אך מעולם לא נתפסה בעת פעולת הניקוי עצמה - דמות שניחנה בקסם אישי שריר ומופלא, ושבהחלט ראויה לגלוית דואר שתוקדש רק לה.
[* איפשהו הוא קיבל את הרושם שאני עיתונאי־חוקר ולא היה מוכן לאפשר לי לראות את מטבח האונייה, את הגשר, את סיפוני הצוות, כלום, או לראיין מי מן הצוות או מן העובדים באופן רשמי, והוא הרכיב משקפי־שמש בִּפְנים, ענד כותפת, ושוחח ממושכות בטלפון ביוונית בזמן ששהיתי במשרדו לאחר שוויתרתי על חצי־גמר הקריוקי בטרקלין הרנדווּ לצורך פגישה מיוחדת אתו; אני מאחל לו רק רע.]

דייוויד פוסטר וולאס (באנגלית: David Foster Wallace;‏ 21 בפברואר 1962 - 12 בספטמבר 2008) היה סופר אמריקאי שזכה בפרסים ספרותיים רבים. הרומן פרי עטו "Infinite Jest" בן 1,097 העמודים נכלל ברשימת השבועון "טיים" כאחד ממאה הרומנים הגדולים (שראו אור בין השנים 1923-2006).

המוות והפחד הקיומי הם נוכחים קבועים ביצירתו של וולאס. עם זאת, כתיבתו מאופיינת בהומור חריף ומיוחד ובתפיסת עולם עמוקה ובסיסית של חמלה. הוא מציג ביצירותיו התבוננות חודרת ומעמיקה על החיים המודרניים המערביים בכלל ועל החברה האמריקאית בפרט. בתוך מצבי קיצון של ניכור הוא מציג את הרגש העז, את החום האנושי ואת הכמיהה להכלה.

סקירות וביקורות

לפנק, לפנק, להיחנק מתחת לכיף במסה של דיוויד פוסטר וואלאס מסתתר עצב ללא נשוא וכמיהה למוות בשנת 1995 נשלח הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין 'הארפר'ס' לשיט בן שבעה לילות באוניית פאר היוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. ההפלגה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית היוצאת כעת אצלנו בספרון: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית‭.(‬ וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.

השיט באוניית הפאר עלה ‭ 3,000‬ דולר. וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העילית‭."‬ סביר יותר, אחרי שקוראים את תיאורם, לתארם כאמריקאים דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי‭."‬

עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון שלו נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאוד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה‭,"‬ הוא כותב, "ששיטי תענוגות 7לק (שבעה לילות בקריביים) מושכים בעיקר אנשים מקשישים‭."‬ לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות ‭ (...)‬ הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה‭7-‬לק, האדרנלין, הריגוש‭."‬

טיעון זה הינו בעצם טיעון נגד מושג ה"בידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה‭."‬ המילה "לפנק" ‭ ,(to pamper)‬ מעיר וואלאס, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים ‭ .(pampers)‬ האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית‭".‬מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו - סוף סוף, לשם שינוי - להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים‭."‬ וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי, משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. וואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.

חשוב להדגיש שקורא עכשווי במסה, שמודע להתאבדותו של וואלאס ב‭,2008-‬ ישגיח על נקלה שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב ש"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא‭...‬ הרגשתי ייאוש‭...‬ כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות‭,"‬ יכול הקורא לשער שאומללותו אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה מוקדמת. זה לא ממעיט מערכה של הביקורת החברתית של המסה, אולי ההפך. כדאי לשים לב עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, משחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד החברה. לולא היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות של השיט, שלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.

וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא גם סופר, ו"דבר כיפי לכאורה‭"...‬ משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ניתן להבחין בכך הן בטון ההיסטרי-בהול במכוון, הן בהתעסקות הנברנית בטיפוגרפיה של הטקסט, בגודל ובעיצוב הגופנים, וכמובן בהערות שוליים, אחד מסימני ההיכר של וואלאס. נראה שהטון והעיצוב הטקסטואלי, כמו שם המסה, נועדו לאפיין את ה"מְ ספר" כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, לומר הכל בבת אחת, אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של ארגון הדברים. גם היחס של וואלאס לגופנים הוא כיחסו של ילד לצעצועים: הוא הופך בהם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. בדומה לזה הערות השוליים אינן כבדות ראש כבטקסט אקדמי, שהוא כמובן מקור השראתן, אלא להפך, הן קומיות ומופרזות, כאילו היו פרודיה ילדותית על כתיבה של מבוגרים.

בעמוד 7 מספר וואלאס: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה‭."‬ בעמוד 74 הוא כבר משתמש בעצמו בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות‭."‬ 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' מעצב את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום, ואז תולה עצמו.

עוד 3 מסות ביקורתיות על אמריקה:
הדמוקרטיה באמריקה > אלקסיס דה-טוקוויל
דלדולה של הרוח באמריקה > אלאן בלום
אמריקה > ז'אן בודריאר

בתמונה: ‭,'Fading Out'‬ אנדי דנזלר, 2011
אריק גלסנר 7 לילות 24/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

לפנק, לפנק, להיחנק מתחת לכיף במסה של דיוויד פוסטר וואלאס מסתתר עצב ללא נשוא וכמיהה למוות בשנת 1995 נשלח הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס בשליחות המגזין 'הארפר'ס' לשיט בן שבעה לילות באוניית פאר היוצאת מדרום פלורידה לקריביים ובחזרה. ההפלגה הזו הובילה לכתיבת המסה הניאו-ז'ורנליסטית המשעשעת-רצינית היוצאת כעת אצלנו בספרון: ריאליזם מדוקדק וביקורת חברתית מלווים בשנינות ובחשיפה אישית (מתונה יחסית‭.(‬ וואלאס גם מציג בה פואטיקה מקורית משלו, כפי שאציע בהמשך.

השיט באוניית הפאר עלה ‭ 3,000‬ דולר. וואלאס חוזר ומדגיש כי משתתפי השיט הם "אמריקאים משכבת העילית‭."‬ סביר יותר, אחרי שקוראים את תיאורם, לתארם כאמריקאים דודיים למדי, בני המעמד הבינוני-גבוה. וואלאס, לדעתי, בחר לתארם באופן מעט מוגבה על מנת לחדד את טיעוניו נגד תרבות השפע האמריקאית. כפי שהוא כותב: "צפייה בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט התענוגות. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר האמריקאי‭."‬

עיקר הביקורת החברתית של וואלאס היא לא על אי השוויון בין בעלי לנעדרי אמצעים. הטיעון שלו נגד שיט התענוגות נחלק למעשה לשני טיעונים. הראשון: הפלגת התענוגות היא דבר עצוב מאוד. התענוגות הינן הסחות דעת שקופות במיוחד מחרדת המוות. "אין זה מקרה‭,"‬ הוא כותב, "ששיטי תענוגות 7לק (שבעה לילות בקריביים) מושכים בעיקר אנשים מקשישים‭."‬ לאנשים אלה הפלגת התענוגות מציעה "מוצא נוסף ביחס למוות ‭ (...)‬ הפעילויות, המסיבות, החגיגות, הרינה והצהלה הבלתי פוסקות של ה‭7-‬לק, האדרנלין, הריגוש‭."‬

טיעון זה הינו בעצם טיעון נגד מושג ה"בידור" בכללותו, כטמטום עצמי מסיח דעת. אבל וואלאס טוען גם טענה אחרת, מורכבת יותר, הנוגעת לא להכחשת המוות אלא לדרדורם של אמריקאים בוגרים אל הינקות. השיט מבטיח "לפנק" את משתתפיו: "העלונים השונים של המגה-קווים ממש זרועים בפועל הזה‭."‬ המילה "לפנק" ‭ ,(to pamper)‬ מעיר וואלאס, מקושרת בתרבות האמריקאית העכשווית לחיתולים ‭ .(pampers)‬ האדם המפונק שב להיות תינוק נטול דעת. וואלאס מנתח לשונית את חוברת הפרסומת לשיט התענוגות ומראה כיצד היא לא רק משדלת להנאה, אלא מצווה אותה בסמכותיות הורית‭".‬מודעות הפרסומת מבטיחות לכם שתוכלו - סוף סוף, לשם שינוי - להירגע באמת ולעשות חיים, כי לא תהיה לכם ברירה אלא לעשות חיים‭."‬ וואלאס, קורא מעמיק של דוסטוייבסקי, משתמש בביקורתו כאן בוואריאציה על הטיעון הגאוני ששם דוסטוייבסקי בפי "איש המחתרת" נגד חזונות אוטופיים: לדבוק באושר פירושו לוותר על חירותך כי החירות פירושה גם לעשות מעשים קפריזיים, כמו ויתור על אושר. וואלאס משתמש בטיעון של דוסטוייבסקי לא נגד האוטופיה הסוציאליסטית אלא נגד האוטופיה שמציע הקפיטליזם האמריקאי.

חשוב להדגיש שקורא עכשווי במסה, שמודע להתאבדותו של וואלאס ב‭,2008-‬ ישגיח על נקלה שמדובר בטקסט דכאוני. כשוואלאס כותב ש"בשיט תענוגות להמונים יש משהו עצוב ללא-נשוא‭...‬ הרגשתי ייאוש‭...‬ כמיהה מוזרה למוות שמשולבת בתחושה מרסקת של קטנותי ואפסותי המתגלמת בפחד מפני המוות‭,"‬ יכול הקורא לשער שאומללותו אינה כרוכה רק בשיט עצמו, אלא היא נטייה מוקדמת. זה לא ממעיט מערכה של הביקורת החברתית של המסה, אולי ההפך. כדאי לשים לב עד כמה הדיכאון, הרגש הנורא הזה, משחק לפרקים תפקיד חשוב במרד ההרואי של היחיד נגד החברה. לולא היה וואלאס דכאוני, ניתן לשער, לא היה רגיש לפטרונות הסמכותנית ולהבטחות האושר הכוזבות של השיט, שלהן מקבילות רבות בתרבות זמננו.

וואלאס הוא לא רק עיתונאי דק אבחנה וחדור להט ביקורתי. וואלאס הוא גם סופר, ו"דבר כיפי לכאורה‭"...‬ משתמש באמצעים ספרותיים משוכללים. ניתן להבחין בכך הן בטון ההיסטרי-בהול במכוון, הן בהתעסקות הנברנית בטיפוגרפיה של הטקסט, בגודל ובעיצוב הגופנים, וכמובן בהערות שוליים, אחד מסימני ההיכר של וואלאס. נראה שהטון והעיצוב הטקסטואלי, כמו שם המסה, נועדו לאפיין את ה"מְ ספר" כילד פלא. הטון עושה זאת באמצעות הבהילות, שמדגישה את הרצון הילדותי להטיח את האמת, לומר הכל בבת אחת, אפילו על חשבון סדר מתון ו"בוגר" של ארגון הדברים. גם היחס של וואלאס לגופנים הוא כיחסו של ילד לצעצועים: הוא הופך בהם ומטה אותם ומשדך מילים לקיצורים מקוריים משלו. השפה הכתובה כמגרש משחקים. בדומה לזה הערות השוליים אינן כבדות ראש כבטקסט אקדמי, שהוא כמובן מקור השראתן, אלא להפך, הן קומיות ומופרזות, כאילו היו פרודיה ילדותית על כתיבה של מבוגרים.

בעמוד 7 מספר וואלאס: "טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה‭."‬ בעמוד 74 הוא כבר משתמש בעצמו בשפה הילדית: "בשתי הבריכות הקטנות יש מי ים והן די איכסיות‭."‬ 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' מעצב את וואלאס כילד הפיקח שמכריז כי המלך הוא עירום, ואז תולה עצמו.

עוד 3 מסות ביקורתיות על אמריקה:
הדמוקרטיה באמריקה > אלקסיס דה-טוקוויל
דלדולה של הרוח באמריקה > אלאן בלום
אמריקה > ז'אן בודריאר

בתמונה: ‭,'Fading Out'‬ אנדי דנזלר, 2011
אריק גלסנר 7 לילות 24/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם דיוויד פוסטר וואלאס

1



עכשיו שבת, השמונה־עשר במרס, ואני יושב בבית הקפה המלא עד אפס מקום של נמל התעופה פורט לוֹדֶרדֵייל, ואת ארבע שעות ההמתנה בין הרגע שבו היה עלי לעזוב את ספינת התענוגות לבין שעת ההמראה שלי לשיקגו אני מעביר בניסיון לארגן לעצמי מין קולאז' חושי היפנוטי של כל מה שראיתי ושמעתי ועשיתי כפועל יוצא של המשימה העיתונאית שזה עתה הסתיימה.
ראיתי חופי סוכרוזה ומים בצבע כחול עז מאוד. ראיתי חליפה אדומה עם דשים מתנפנפים. הרחתי את הריח שמדיף קרם שיזוף כשהוא מרוח על 9,500 קילו של בשר חם. פנו אלי בתואר "Mon" בשלוש ארצות שונות. צפיתי בחמש מאות אמריקאים משכבת העלית רוקדים "אלקטריק סלַייד". ראיתי שקיעות שנראו כמו עיבוד מחשב וירח טרופי שדמה יותר למין לימון מגודל מידלדל מאשר לירח־האבן המוכר והחביב, ירח ארצות הברית שאליו אני רגיל.
הצטרפתי (לרגע קל) לשורת רוקדי קוֹנגה.
אני חייב לומר שבמשימה הזאת פעל, לתחושתי, מעין עיקרון פּיטֶרי. מגזין יוקרתי מסוים מהחוף המזרחי שלח אותי בשנה שעברה בלי הנחיות מוגדרות לכתוב משהו מַסָּאִי על יריד מדינתי רגיל ושגרתי והיה מרוצה מהתוצאות. עכשיו מציעים לי את הדובדבן שבקצפת, משימה טרופית מעוטת דגשים והנחיות באותה מידה. אבל הפעם נוספה תחושת לחץ חדשה: סך כל ההוצאות ביריד המדינתי היה 27$ לא כולל משחקי מזל. הפעם שלפו "הַרפֶּר'ס" מכיסם מעל 3,000$ עוד לפני שראו אפילו תיאור תמציתי מוחשי אחד. הם חזרו ואמרו - בטלפון, בשיחות ספינה־יבשה, בסבלנות רבה - לא להילחץ. הם קצת מיתממים, לדעתי, האנשים האלה מהמגזין. הם אומרים שכל מה שהם רוצים זה מין גלויה חווייתית גדולה - סע, תחרוש את הקריביים בסטייל, תחזור, תספר מה ראית.
ראיתי הרבה אוניות לבנות ממש גדולות. ראיתי להקות דגיגים עם סנפירים זוהרים. ראיתי פאה נוכרית על ראשו של נער בן שלוש־עשרה. (הדגים הזוהרים אהבו להתגודד בין גוף האונייה שלנו לבין הבטון של הרציף, בכל מקום שבו עַגָנו). ראיתי את חופה הצפוני של ג'מייקה. ראיתי והרחתי את כל 145 החתולים בתוך "בית ארנסט המינגווי" בקִי וֶוסט, פלורידה. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין בינגו רגיל לבינגו־פרס, ומה זה אומר כשהקופה בבינגו היא "כדור שלג". ראיתי מצלמות וידאו שנזקקו ממש לעגלת שינוע; ראיתי מזוודות פלואורסצנטיות ומשקפי־שמש פלואורסצנטיים ומשקפי־צבט פלואורסצנטיים ומעל לעשרים סוגים של כפכפי גומי. שמעתי תופי פלדה ואכלתי רכיכות מטוגנות בבלילה וצפיתי באישה בשמלה כסופה וצמודה מקיאה בקשת בתוך מעלית זכוכית. הצבעתי על התקרה לפי הקצב, למקצב ה־2:4 של אותה מוזיקת דיסקו בדיוק שלקצבה שנאתי להצביע על התקרה ב־1977.
למדתי שיש עצמות של כְּחול מעבר לכחול עז מאוד־מאוד. אכלתי אוכל רב ומשובח יותר משאי־פעם אכלתי בחיי, ואת האוכל הזה אכלתי במהלך שבוע שבו למדתי גם מהו ההבדל בין "היטלטלות" לבין "התנדנדות" בים רוגש. שמעתי קומיקאי מקצועי אומר לחבורת נוסעים, בלי אירוניה, "אבל ברצינות". ראיתי חליפות מכנסיים נשיות בצבע פוּקסיה וז'קטים ספורטיביים בצבע ורוד־וֶסֶת וטריינינגים בצבע אדום־סגול ומוקסינים לבנים שנעלו אותם בלי גרביים. ראיתי דילֶריות בְּלֶקג'ק מקצועיות יפות כל־כך שבא לך לרוץ אל השולחן שלהן ולבזבז את כל כספך, עד הפרוטה האחרונה, על משחק בלקג'ק. שמעתי אזרחים אמריקאים בוגרים משכבת העלית שואלים בדלפק קשרי־אורחים אם צלילה עם שנורקל מחייבת הירטבות, אם הצליפה בסקיטים(*) נערכת בחוץ, אם הצוות לן על האונייה ובאיזו שעה מוגש מזנון חצות. עכשיו אני יודע מה ההבדל בין הרכבו של הקוקטייל "פטמה חלקלקה" לזה של "קורקבן פלומתי". אני יודע מה זה "קוֹקוֹ לוֹקוֹ". במשך שבוע תמים הייתי מושאם של למעלה מ־1,500 חיוכים מקצועיים. נשרפתי והתקלפתי פעמיים. צלפתי בסקיט מעל הים. האם לא די בכך? בשעתו לא נראה שדי בכך. חשתי את כל כובד משקלם האריגי של שמים סובּטרופיים. תריסר פעמים ניתרתי לשמע קול נפיחת־האֵלים המפוצץ של צופר ספינת התענוגות. קלטתי את העקרונות הבסיסיים של משחק המָא־ג'ונג, ראיתי חלק מתחרות ברידג' בת יומיים, למדתי להדק אפודת הצלה מעל טוקסידו והפסדתי במשחק שח לילדה בת תשע.
[* המתרגמת: skeetshooting - ספורט קליעה שבו המטרות הן צלחות חרס שמועפות באוויר. הערות השוליים המופיעות בתוך סוגריים הן של המתרגמת. כל שאר ההערות הן של המחבר.]
(בעצם צלפתי בכיוון הסקיט מעל הים).
התמקחתי על כל־מיני קשקושים עם ילדים שסובלים מתת־תזונה. עכשיו אני מכיר כל הצדקה וכל תירוץ שניתן להעלות על הדעת להוצאה של יותר מ־3,000$ על שיט בקריביים. נשכתי שפתיים ודחיתי מריחואנה ג'מייקנית מג'מייקני אמתי.
פעם אחת ראיתי, הרחק למטה מעבר למעקה הסיפון העליון, במרחק־מה מצדו הימני האחורי של גוף האונייה, משהו שהיה לדעתי סנפיר אופייני של כריש ראש־פטיש שהתברבר בגלל השובל הניאגרי של הטורבינה הימנית.
שמעתי - ואין בכוחי לתאר - מוזיקת מעליות בסגנון רֶגאי. למדתי מה זאת אומרת לפחד מהאסלה שלך. רכשתי "רגלי ים" שהסתגלו לטלטולים ועכשיו אני מעוניין להיפטר מהן. טעמתי קוויאר והסכמתי עם הילד הקטן שישב לידי שזה: איכסה.
עכשיו אני מבין את המושג "פטוּר ממכס".
עכשיו אני יודע מהי מהירות השיוט המקסימלית של ספינת טיולים במונחי קשר.*
[* (אף־על־פי שמעולם לא הוברר לי מה זה בדיוק קשר)]
אכלתי שבלולים, ברווז, אלסקה אפויה, סלמון עם שוּמר, שקנאי ממרציפן ואומלט שאמור היה להכיל כמויות מזעריות של כמהין אטרוסקי. שמעתי אנשים בכיסאות נוח אומרים במלוא הרצינות שזה לא החום אלא הלחות. כמו שהובטח לי מראש, פינקו אותי - ביסודיות ובמקצועיות. כשהייתי שרוי במצבי־רוח קודרים התבוננתי ותיעדתי כל סוג של אדמומית, התקרנות, נגע קדם־מלנומי, כתם כבד, אקזמה, יבלת־עור, ציסטה חזזיתית, כרס בולטת, צלוליטיס ירכי, דליות, הזרקת קולגן וסיליקון, צביעת שיער גרועה, השתלות שיער שנכשלו - כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני. פיתחתי וטיפחתי טינה שיש לה פוטנציאל להימשך חיים שלמים כלפי מנהל המלון של האונייה - מר דֶרמָטיס, שמכאן ואילך ייקרא שמו מר דֶרמָטיטיס* - הערכה הגובלת בהערצה למלצר שלי, והייתי דלוק אש על החדרנית בחלק שלי במסדרון השמאלי של סיפון 10, הלוא היא פֶּטרה בעלת גומות־החן והמצח הרחב והכן, שתמיד לבשה בגדי אחות לבנים, מעומלנים ומרשרשים והדיפה את ריח הארזים הנורבגיים של נוזל החיטוי שקרצפה בו חדרי אמבטיה, זו שניקתה את תאי עד צאת נשמתו לפחות עשר פעמים ביום אך מעולם לא נתפסה בעת פעולת הניקוי עצמה - דמות שניחנה בקסם אישי שריר ומופלא, ושבהחלט ראויה לגלוית דואר שתוקדש רק לה.
[* איפשהו הוא קיבל את הרושם שאני עיתונאי־חוקר ולא היה מוכן לאפשר לי לראות את מטבח האונייה, את הגשר, את סיפוני הצוות, כלום, או לראיין מי מן הצוות או מן העובדים באופן רשמי, והוא הרכיב משקפי־שמש בִּפְנים, ענד כותפת, ושוחח ממושכות בטלפון ביוונית בזמן ששהיתי במשרדו לאחר שוויתרתי על חצי־גמר הקריוקי בטרקלין הרנדווּ לצורך פגישה מיוחדת אתו; אני מאחל לו רק רע.]