גאווה ודעה קדומה

הערה מקדימה

מהדורה מוערת, כשמה כן היא — מהדורה המלווה בדברי ביאור ופרשנות של הטקסט המקורי של הספר. אפשר לקרוא את ג'יין אוסטן גם ללא תוספות כלשהן. על אף גילו, גאווה ודעה קדומה הוא ספר שכתיבתו רעננה, משמחת, יפה, אירונית וברורה על פניה גם בלי הערות. ובכל זאת בחרנו ליצור מהדורה מוערת לספר הזה — פסגת יצירתה של אוסטן, ספרה השני והידוע ביותר, הספר שאת המשפט הפותח שלו כל חובבת ספרות יודעת לדקלם. הסיבה לכך היא שאף שאוסטן מצחיקה ושנונה גם אחרי כל השנים האלה, במקרה של גאווה ודעה קדומה, השנים החולפות והנורמות החברתיות המשתנות בכל תחומי החיים — אהבה, נישואים, כסף, אוכל, בית — וכן הכבוד והאהבה שיש לנו לספר, הביאו אותנו לחשוב שללא הערות עלולה הקוראת בת זמננו להחמיץ רבדים שלמים של משמעות שבזכותם הפך גאווה ודעה קדומה מעוד סיפור תקופתי לסיפור על־זמני.

ההערות במהדורה עוסקות במגוון נושאים שמצאנו ראויים להתייחסות והבהרה, והשתדלנו שיוסיפו לחוויית הקריאה ולא יפגמו בה — שיעשירו את הקריאה ויַראו עד כמה אוסטן עדיין רלוונטית, חדה ומצחיקה. בנוסף, רצינו להראות שעל אף שהמציאות — על שלל הפרטים הטכניים שבה — השתנתה מאוד מאז כתבה את ספריה, טבע האדם דווקא לא. עשינו מאמץ לשבץ את ההערות כך שלא יפגמו ברצף הקריאה, לא יחבלו ברגעי שיא קומיים או רומנטיים, ויקשטו את הטקסט המקורי מבלי לקטוע אותו יותר מדי או שלא לצורך. במילים אחרות, השתדלנו ממש לא לקלקל את אוסטן.

דארסי וליזי מחכים לכן בין דפי הספר הזה, וכך גם פיסות מידע היסטוריות, עיצוביות, אופנתיות וחברתיות, שכולן נועדו למטרה אחת: לאפשר קריאה בספרה של אוסטן כפי שנועד להיקרא: ברצף ובהנאה.

תיהנו!

אביגיל קנטורוביץ'

פרק 1

מן המפורסמות היא שרווק בעל אמצעים זקוק לרעיה¹.

אף שידוע רק מעט על רגשותיו או דעותיו של גבר כזה עם הגיעו לסביבה חדשה, אמת זו חקוקה עמוק כל כך בתודעתן של המשפחות השכנות, עד שמייד הן רואות בו רכושה החוקי של מי מבנותיהן.

"מר בנט היקר," אמרה לו אשתו יום אחד, "האם שמעת שנמצא סוף־סוף שוכר לנת'רפילד פארק²?"

מר בנט השיב בשלילה.

"אכן כן," היא ענתה; "גברת לונג היתה כאן כרגע וסיפרה לי הכול."

מר בנט לא הגיב.

"אתה לא רוצה לדעת מי שכר אותו?" קראה אשתו בקוצר רוח.

"את³ רוצה לספר לי, ולי אין התנגדות לשמוע."

זו היתה הזמנה מספקת מבחינתה.

"ובכן, יקירי, דע לך שלדברי גברת לונג שכר את נת'רפילד בחור צעיר ובעל אמצעים מצפון אנגליה; הוא הגיע ביום שני בכרכרה של ארבעה⁴ כדי לבחון את המקום, ואהב כל כך את מה שראה, שסיכם עם מר מוריס מייד; הוא עתיד להיכנס לשם לפני סעודת מיכאל⁵, ואחדים ממשרתיו⁶ יגיעו אל הבית כבר בסוף השבוע הבא."

כרכרה של ארבעה סוסים

"מה שמו?"

"בינגלי."

"נשוי או רווק?"

"הו, רווק, יקירי, בהחלט! רווק בעל הון; הכנסה של ארבעת אלפים או חמשת אלפים בשנה.⁷ איזו בשורה נפלאה לבנותינו!"

"מדוע? איך זה קשור אליהן?"

"מר בנט היקר," השיבה אשתו, "לפעמים אתה מייגע כל כך! הרי ברור שאני מתכוונת להשיא לו אחת מהן."

"האם זו גם כוונתו בהשתקעותו כאן?"

"כוונתו! אילו שטויות אתה מדבר! אבל סביר בהחלט להניח שהוא עשוי להתאהב באחת מהן, ולכן עליך לבקר אותו ברגע שיגיע."

"אני לא מוצא בכך שום טעם. את והבנות תוכלו ללכת, או שתשלחי אותן לבדן. ואולי עדיף כך, שהרי את יפה כמותן ומר בינגלי עוד עלול להעדיף דווקא אותך."

"יקירי, אתה מחמיא לי. אכן זכיתי במתת היופי, אבל לא אתיימר ואטען שכיום אני יוצאת דופן. אישה שיש לה חמש בנות בוגרות⁸ צריכה להפסיק לחשוב על יופייה שלה."

"במקרים כאלה, לרוב לא נותר לאישה יופי רב לחשוב עליו."

"אבל יקירי, עליך ללכת לפגוש את מר בינגלי כשהוא יעבור לכאן."

"אני מבטיח לך שאין לי שום עניין בזה."

"אבל חשוֹב על בנותיך. חשוֹב איזה סידור זה יהיה לאחת מהן. סר ויליאם⁹ וליידי לוקאס נחושים בדעתם לבקר אותו, ולו רק בגלל זה, הרי אתה יודע שבדרך כלל הם לא מבקרים דיירים חדשים. אתה באמת מוכרח ללכת, אחרת אנחנו לא נוכל לבקר אותו."

"אין ספק שאת מקפידה מאוד על כללי הנימוס. סביר להניח שמר בינגלי ישמח מאוד לפגוש אתכן; אשלח לו באמצעותך כמה מילים ואתן את הסכמתי המלאה לכך שיבחר לו אחת מבנותינו; אם כי עליי לזרוק איזו מילה טובה על ליזי הקטנה שלי."

"אני מעדיפה שלא תעשה זאת. ליזי אינה טובה יותר מהאחרות; היא בוודאי לא מתקרבת לקרסוליה של ג'יין מבחינת היופי, או לקרסוליה של לידיה מבחינת המזג הנעים. אבל אתה תמיד מעדיף אותה."

"אף אחת מהן לא כלילת המעלות," הוא ענה. "כולן טיפשות ובורות כשאר הנערות; אבל ליזי ניחנה באיזו זריזות מחשבה שאין לאחיותיה."

"מר בנט, איך אתה יכול להעליב כך את בנותיך? אתה נהנה להרגיז אותי. אין בך רחמים על עצביי האומללים¹⁰."

"את טועה, יקירתי. אני רוחש כבוד רב לעצבייך. הם ידידים ותיקים שלי. את מדברת עליהם באריכות כבר עשרים שנה לפחות."

"אין לך מושג עד כמה אני סובלת."

"אבל אני מקווה מאוד שתתאוששי, ותזכי לראות עוד הרבה בחורים עם ארבעת אלפים בשנה עוברים לגור בסביבה."

"גם אם יגיעו עשרים כאלה לא יהיה בכך שום טעם, כי אתה תסרב לבקר אותם."

"סמכי עליי, יקירה, שכשיגיעו עשרים אבקר את כולם."

מר בנט היה תמהיל מוזר כל כך של חיוניות, הומור עוקצני, איפוק וגחמנות¹¹, עד שלאשתו לא הספיקו עשרים ושלוש שנות ניסיון כדי לעמוד על טיבו. אופייה שלה היה קל יותר להבנה. היא היתה קשת תפיסה, צרת אופקים ובעלת מזג הפכפך. כשחשה אי־שביעות רצון, היא דמיינה שעצביה בוגדים בה. מטרת חייה היתה לחתן את בנותיה; בינתיים, היא התנחמה בביקורים חברתיים ובחדשות.

פרק 2

מר בנט נמנה עם הראשונים שביקרו את מר בינגלי. הוא התכוון לבקרו מלכתחילה, אבל לכל אורך הדרך הבטיח לאשתו שלא יֵלך, והיא לא ידעה על הביקור עד הערב שלמחרת. העניין נודע כך: משראה את בתו השנייה עוסקת בעיטור כובע¹², הוא פנה אליה פתאום במילים:

"אני מקווה שמר בינגלי יאהב אותו, ליזי."

"לא נוכל לדעת מה יאהב מר בינגלי," אמרה אִימהּ בטינה, "מאחר שלא נבקר אותו."

"אבל את שוכחת, אימא," אמרה אליזבת, "שנפגוש אותו בנשפים, ושגברת לונג הבטיחה להציג אותו בפנינו."

"אני לא מאמינה שגברת לונג תעשה זאת. יש לה שתי אחייניות משלה. היא אישה אנוכית וצבועה, ודעתי אינה נוחה ממנה."

"גם דעתי אינה נוחה," אמר מר בנט; "ואני שמח לשמוע שאינך סומכת על כך שתביא לך תועלת."

גברת בנט לא טרחה להגיב, אך מכיוון שלא הצליחה להכיל את רגשותיה, החלה לגעור באחת מבנותיה.

"אל תשתעלי כל כך הרבה, קיטי, בשם אלוהים! הפגיני קצת חמלה כלפי עצביי. את קורעת אותם לגזרים."

"קיטי לא נזהרת בשיעוליה," אמר אביה; "התזמון שלה לוקה בחסר."

"אני לא משתעלת להנאתי," ענתה קיטי ברוגז.

"מתי הנשף הבא שלך, ליזי?"

"בעוד שבועיים ממחר."

"כן, זה נכון," קראה אִימהּ, "וגברת לונג תחזור רק יום לפני כן; לכן היא לא תוכל להציג אותו בפנינו, כיוון שלא תכיר אותו בעצמה."

"אם כך, יקירתי, אולי תיהני מיתרון על חברתך, ותציגי את מר בינגלי בפניה."

"בלתי אפשרי, מר בנט, בלתי אפשרי, הואיל ואיני מכירה אותו בעצמי; איך אתה יכול להקניט אותי כך?"

"אני מלא הערכה לזהירותך. היכרות של שבועיים זה בהחלט מעט מאוד. אי־אפשר לעמוד על טיבו של אדם בתוך שבועיים. אבל אם אנחנו לא נסתכן, מישהו אחר יעשה זאת; ואחרי הכול, גברת לונג ואחייניותיה ייאלצו לנסות את מזלן; ולכן, הואיל והיא תראה בכך מעשה של אדיבות, אם תסרבי למלא את התפקיד, אקח אותו על עצמי."

הבנות לטשו מבט באביהן. גברת בנט אמרה רק, "שטויות, שטויות!"

"מה פשר הקריאות התקיפות הללו?" זעק הוא. "האם פגישות היכרות והלחץ הכרוך בהן הם שטויות בעינייך? איני יכול להסכים איתך בעניין זה. מה תגידי, מרי? הרי את עלמה שנוטה להרהורים, קוראת ספרים עבים ואף מעתיקה פסקאות¹³."

מרי רצתה לומר דבר־מה נבון, אבל לא ידעה מה.

"בזמן שמרי מארגנת את מחשבותיה," הוא המשיך, "הבה נחזור אל מר בינגלי."

"נמאס לי ממר בינגלי," קראה אשתו.

"צר לי לשמוע; אבל מדוע לא אמרת לי קודם? אילו ידעתי זאת הבוקר, מן הסתם לא הייתי מבקר אותו. איזה חוסר מזל; אבל כיוון שבכל זאת ביקרתי אצלו, אין עוד מנוס מהיכרות."

התדהמה שאחזה בגברות ענתה על ציפיותיו; וייתכן כי זו של גברת בנט עלתה על כולן; אבל כשהמולת האושר הראשונית שככה, היא החלה להכריז שציפתה לכך מלכתחילה.

"כמה יפה מצידך, מר בנט, יקירי! אבל ידעתי שבסוף אצליח לשכנע אותך. אני בטוחה שאתה אוהב את בנותיך מאוד וידעתי שלא תזניח את ההיכרות הזאת. ובכן, אני שמחה מאוד! והבדיחה כל כך מוצלחת — הרי הלכת הבוקר ולא אמרת מילה עד עכשיו."

"ועכשיו, קיטי, את מוזמנת להשתעל כאוות נפשך," אמר מר בנט; ובעודו מדבר יצא מהחדר, מותש מהתלהבותה של רעייתו.

"איזה אב מצוין יש לכן, בנות," אמרה היא כשנסגרה הדלת. "אני לא יודעת איך תוכלו לגמול לו אי־פעם על אדיבותו; או לי, למען האמת. מה אגיד ומה אומר, בימינו לא כל כך נעים להכיר אנשים חדשים מדי יום; אבל למענכן נעשה הכול. לידיה, אהובתי, את אומנם הצעירה ביותר¹⁴, אבל סביר להניח שמר בינגלי ירקוד איתך בנשף הבא."

"הו!" אמרה לידיה בתוקף, "אני לא מפחדת; כי אני אומנם הצעירה ביותר, אבל אני הגבוהה ביותר."

את שארית הערב הן הקדישו להשערות בנוגע למועד שבו מר בינגלי יערוך ביקור גומלין אצל מר בנט, ומתי יהיה אפשר להזמינו¹⁵.

פרק 3

ואולם, כל השאלות שהצליחה גברת בנט לשאול בנושא, בעזרת חמש בנותיה¹⁶, לא הספיקו כדי לחלץ מבעלה תיאור משביע רצון של מר בינגלי. הן תקפו אותו בדרכים שונות; בשאלות ישירות, בהנחות יצירתיות ובניחושים קלושים; אך הוא חמק מניסיונותיהן המתוחכמים, ולבסוף הן נאלצו להסתפק במידע שקיבלו מיד שנייה, משכנתם ליידי לוקאס. הדיווח שלה היה חיובי ביותר. סר ויליאם התמוגג ממנו. הוא היה צעיר למדי, נאה להפליא, נחמד במידה קיצונית, והדובדבן שבקצפת — הוא התכוון להגיע לנשף הבא בלוויית חבורה גדולה. לא היה קץ לאושר! אהבת הריקוד היתה צעד בטוח לקראת התאהבות, ותקוות נמרצות ביותר בנוגע למר בינגלי קיננו בלבבות.

"אם רק אזכה לראות את אחת מבנותיי משתקעת בנוחות בנת'רפילד," אמרה גברת בנט לבעלה, "ואת כל השאר נישאות היטב כמוה, לא יחסר לי דבר."

כעבור כמה ימים ערך מר בינגלי ביקור גומלין אצל מר בנט וישב איתו כעשר דקות בספרייה. הוא קיווה שיזכה להציץ בעלמות הצעירות, שעל יופיין שמע רבות; אבל ראה רק את האב¹⁷. המזל שיחק יותר לעלמות, כי הן זכו להיווכח שהוא לובש מעיל כחול ורוכב על סוס שחור, וזאת עשו מחלון בקומה העליונה.

זמן קצר לאחר מכן נשלחה הזמנה לסעודה¹⁸ וגברת בנט כבר תכננה את המנות¹⁹ שיעשו צדק עם כישוריה כמארחת, אלא שאז הגיעה תשובה שעיכבה את הכול. מר בינגלי נדרש לנסוע העירה²⁰ למחרת, ולכן לא יוכל להתכבד ולהיענות להזמנתן וכולי וכולי. גברת בנט היתה נסערת מאוד. היא לא העלתה בדעתה איזה עניין כבר יכול להזעיק אותו העירה זמן קצר כל כך לאחר שהגיע להֶרטפורדשייר; היא התחילה לחשוש שהוא תמיד יתרוצץ ממקום למקום ולעולם לא יתמקם בנת'רפילד כנדרש. ליידי לוקאס השקיטה מעט את חששותיה כשהעלתה את האפשרות שהוא נוסע ללונדון רק כדי להזמין חבורה גדולה לנשף, ועד מהרה אכן הגיע דיווח שלפיו מר בינגלי עתיד להגיע לנשף בחברת שתים־עשרה גברות ושבעה אדונים. הבנות קוננו על מספר הגברות, אבל התנחמו יום לפני הנשף, כששמעו שבמקום שתים־עשרה הוא הביא איתו רק שש מלונדון — חמש אחיות ודודנית. וכשהחבורה נכנסה אל אולם הנשפים, היא כללה חמישה אנשים בסך הכול — מר בינגלי, שתי אחיותיו, בעלה של הבכורה וגבר צעיר נוסף.

מר בינגלי היה יפה תואר והתנהג כמו ג'נטלמן²¹; הוא ניחן במאור פנים וגינוניו היו נינוחים וטבעיים. אחיותיו היו נשים מעודנות ולבושות כיאה למעמדן הגבוה²². גיסו, מר הרסט, רק נראה כמו ג'נטלמן²³; אבל חברו מר דארסי משך עד מהרה את תשומת הלב הכללית בזכות גובהו והידורו, תווי פניו היפים, חזותו האצילית; וכן בזכות הדיווח שהתפשט בקרב הנוכחים כחמש דקות לאחר כניסתו, שלפיו הכנסתו עומדת על עשרת אלפים בשנה²⁴. האדונים קבעו כי הוא גבר נאה, והגברות חרצו שהוא יפה הרבה יותר ממר בינגלי, וכולם הביטו עליו בהערצה רבה במשך כמחצית הערב, עד שהתנהגותו עוררה סלידה והפכה את היוצרות; שכן התברר שהוא גאוותן; שהוא מתנשא על סובביו, וששום דבר אינו מספק אותו; ואפילו אחוזתו הגדולה בדרבישייר לא היתה יכולה להציל אותו מהרושם הלא־נעים, הדוחה, שיצר, ומן המסקנה שחברו עולה עליו בכל מובן.

מר בינגלי התוודע עד מהרה לכל האנשים החשובים בחדר; הוא היה נמרץ וחביב, רקד כל ריקוד, כעס כשהנשף הסתיים מוקדם והבטיח שיערוך נשף משלו בנת'רפילד. תכונות חביבות אלה כמובן דיברו בעד עצמן. איזה ניגוד בינו לבין חברו! מר דארסי רקד פעם אחת עם גברת הרסט ופעם אחת עם מיס בינגלי, סירב שיציגו אותו בפני כל אישה אחרת, ועד סוף הערב רק שוטט בחדר ושוחח מדי פעם עם אחד מחבריו. הדעה הכללית על אופיו²⁵ נקבעה. הוא היה הגבר הגאה והלא־נחמד ביותר בעולם, והכול קיוו שלא יחזור. גברת בנט נמנתה עם מתנגדיו הנחרצים ביותר, וסלידתה מהתנהגותו הכללית התחדדה לכדי טינה אישית, שכן הוא עלב באחת מבנותיה.

עקב המחסור בגברים אליזבת בנט נאלצה לשבת במשך שני ריקודים; ובמהלך פרק הזמן הזה עמד מר דארסי בסמוך אליה, והיא שמעה את השיחה שניהל עם מר בינגלי, שהפסיק לרקוד לרגע כדי לשכנע את חברו שיצטרף אליו.

"בוא, דארסי," הוא אמר, "אתה מוכרח לרקוד. לא נעים לי לראות אותך עומד כאן לבד. זה נראה מגוחך. מוטב שתבוא לרקוד."

"בשום אופן לא. אתה יודע שאני מתעב ריקודים²⁶, אלא אם כן אני מכיר היטב את בת זוגי. ובנסיבות כאלה זה יהיה קשה מנשוא. אחיותיך תפוסות, ואין כאן ולו אישה אחת שהריקוד איתה לא יגרום לי סבל."

"אינני מבין מדוע אתה בררן כל כך," קרא מר בינגלי, "בי נשבעתי! מימיי לא פגשתי כל כך הרבה עלמות חביבות; וכמה מהן יפות²⁷ במידה יוצאת דופן."

"אתה רוקד עם העלמה היפה היחידה בחדר," אמר מר דארסי, והביט בבכורה לבית בנט.

"אה! היא אכן היצור היפה ביותר שראיתי אי־פעם! אבל אחת מאחיותיה יושבת כאן מאחוריך וגם היא יפה מאוד, וכנראה גם נחמדה מאוד. אבקש משותפתי לריקוד שתציג אותך בפניה."

"למי מהן אתה מתכוון?" והוא הסתובב והציץ לרגע באליזבת, עד שצד את מבטה ואז הסיט את עיניו ואמר בצינה: "היא נסבלת, אבל לא יפה מספיק כדי לפתות אותי²⁸; אין לי כרגע כל חשק לחלוק כבוד לעלמות צעירות שנדחו על ידי גברים אחרים. כדאי שתחזור לבת זוגך ותיהנה מחיוכיה, כי לא תצליח לשכנע אותי."

מר בינגלי שמע בעצתו. מר דארסי הלך לדרכו ואליזבת נותרה עם רגשות לא חמים במיוחד כלפיו. אבל היא סיפרה את הסיפור לחברותיה בהתלהבות יתרה; שכן היתה עליזה ושובבה ונהנתה מדברים מגוחכים.

בסך הכול חלף הערב בנעימים על המשפחה כולה. גברת בנט ראתה את בתה הבכורה זוכה להתפעלות מצידה של החבורה מנת'רפילד. מר בינגלי רקד איתה פעמיים²⁹ ואחיותיו הכירו בנוכחותה. ג'יין היתה מרוצה מכך לא פחות מאִימהּ, אבל בשקט. אליזבת הרגישה שג'יין נהנית. מרי שמעה מישהו אומר למיס בינגלי שג'יין הנערה המוכשרת ביותר בסביבה³⁰; וקתרין ולידיה לא נותרו בלי בן זוג ולו לרגע, וזה היה עדיין הדבר היחיד שעניין אותן בנשף. לפיכך הן חזרו במצב רוח מרומם ללונגבורן, כפר מגוריהן, שבו היתה משפחתן בעלת המעמד הגבוה ביותר. כששבו הביתה גילו שמר בנט ער. כשקרא ספר הוא איבד את תחושת הזמן; והפעם גם הסתקרן מאוד לשמוע על תוצאות האירוע שעורר ציפיות גבוהות כל כך. הוא קיווה מאוד שאשתו תתאכזב מהזָר; אבל עד מהרה נאלץ לשמוע סיפור שונה לגמרי.

"הו! מר בנט יקירי," אמרה כשנכנסה לחדר, "היה ערב נפלא, ונשף מצוין. חבל שלא באת. ג'יין זכתה להערצה שאין כדוגמתה. כולם אמרו שהיא נראית נפלא; ומר בינגלי חשב שהיא יפה מאוד ורקד איתה פעמיים. שווה בנפשך, יקירי — הוא רקד איתה פעמיים; והיא היתה האישה היחידה בחדר שהוא הזמין לריקוד שני. בהתחלה הוא הזמין את מיס לוקאס³¹. התרגזתי כל כך כשראיתי אותו עומד איתה; אבל הוא לא התפעל ממנה כלל; טוב, ומי יכול להתפעל ממנה? והוא נדהם למדי כשראה את ג'יין מתקדמת בטור הרוקדים³². לכן הוא שאל מיהי, והציגו אותו בפניה, והוא הזמין אותה לשני הריקודים הבאים. את צמד הריקודים השלישי הוא רקד עם מיס קינג, ואת הצמד הרביעי עם מריה לוקאס, ואת הצמד החמישי שוב עם ג'יין, ואת הצמד השישי עם ליזי, ואת הבּוּלַנזֶ'ה³³ —"

"אילו רק היתה לו חמלה כלפיי," זעק בעלה בקוצר רוח, "הוא לא היה רוקד כל כך הרבה! בשם אלוהים, אל תוסיפי מילה על שותפותיו לריקוד. הו! לו רק היה נוקע את רגלו בריקוד הראשון!"

ריקוד שורות

"הו! יקירי," המשיכה גברת בנט, "הוא מצא חן בעיניי מאוד. הוא יפה תואר! ואחיותיו מקסימות. מימיי לא ראיתי שמלות אלגנטיות כאלה. סביר להניח שהתחרה³⁴ בשמלה של גברת הרסט —"

וכאן הוא קטע אותה שוב. מר בנט התרעם על כל תיאור של מחלצות. אי לכך היא נאלצה לחפש היבט אחר של הנושא וסיפרה, במרירות רבה ובהגזמה מסוימת, על גסותו המזעזעת של מר דארסי.

"אבל אני מבטיחה לך," הוסיפה, "שליזי לא תפסיד דבר מכך שלא מצאה חן בעיניו; שכן הוא איש דוחה ומחריד, וכלל לא ראוי לכך שירַצו אותו. כל כך יהיר ומתנשא שאי־אפשר לשאת את נוכחותו! הוא הלך לפה, הלך לשם, חשב שהוא נעלה על כולם! לא יפָה מספיק כדי לרקוד איתו! הלוואי שהיית שם, יקירי. כבר היית מעליב אותו כהוגן. אני מתעבת אותו לחלוטין."