יומנה של גברת כפרית

7 בנובמבר. הטמנתי את הפקעות בעציצים. בעודי עסוקה בכך באה ליידי בּוֹקְס לביקור. אמרתי בלי כֵּנוּת כמה טוב לראות אותה והפצרתי בה שתשב עד שאסיים את הטמנת הפקעות. ניסיון נחוש של ליידי ב' להתיישב בכורסה שכבר הנחתי עליה שני עציצי פקעות ואת שק הפחם סוכל מבעוד מועד, והיא עברה לספה.

האם אני יודעת, שאלה אותי, שכעת מאוחר מדי להטמין פקעות בעציצים? ספטמבר, אולי אפילו אוקטובר, הוא הזמן המתאים. האם אני יודעת שיקינתונים כדאי לקנות אך ורק ב"מקום־כלשהו" בהארלם? לא הצלחתי לקלוט את שם החברה, שהיה הולנדי, אבל עניתי שכן, אני יודעת, אבל סבורה שמחובתי לקנות מוצרים בתחומי האימפריה הבריטית. הרגשתי, ועודני סבורה, שזוהי תשובה מצוינת. למרבה הצער, נכנסה ויקי לטרקלין אחר כך ואמרה, "אמא, אלה הפקעות שקנינו בווּלווֹרת?"

ליידי ב' נשארה לתה (הערה: פרוסות הלחם בחמאה עבות מדי. לדבר עם אתל). דיברנו עוד קצת על פקעות, על האסכולה ההולנדית בציור, על אשת הכומר שלנו, על סכיאטיקה ועל במערב אין כל חדש.

(תהייה: האם אפשר לפתח את אמנות השיחה כשחיים בכפר כל השנה?).

ליידי ב' שאלה על הילדים. סיפרתי לה שרובין — כיניתי אותו "הילד" בנימה מרוחקת, כדי שהיא לא תחשוב אותי לרגשנית — מסתדר לא רע בבית הספר, וכי לדברי מדמואזל ויקי מפתחת צינון.

האם אני יודעת, שאלה ליידי ב', שהצטננויות הן הרגל מיותר לגמרי, ואפשר להימנע מהן אם שוטפים את אפה של הילדה במי מלח בכל בוקר לפני הארוחה? עלו בדעתי כמה תשובות נוקבות ושנונות, אך למרבה הצער, זה קרה רק אחרי שליידי ב' כבר נסעה לה במכונית הבֶּנטלי שלה.

סיימתי את הטמנת הפקעות ושמתי אותן במרתף. אבל חשבתי שוודאי יש במרתף רוחות פרצים, שיניתי את דעתי והעליתי את כל העציצים לעליית הגג.

הטבחית אמרה שהכיריים לא בסדר.

8 בנובמבר. רוברט בדק את הכיריים ואמר שאין שום בעיה איתם. הציע הצעה לא מקורית — להוציא את הפילטרים. הטבחית כעסה מאוד, וכנראה תתפטר. ניסיתי לפייס אותה ואמרתי שאנחנו נוסעים לבּוֹרְנְמוּת לכבוד חופשת אמצע השליש של רובין, וכך יוכלו עובדי משק הבית לנוח מעט. הטבחית השיבה בחומרה שהם ינצלו את ההזדמנות לניקיון יסודי. הלוואי שהייתי יכולה להאמין לה.

הגילוי שבזמן שרוברט הוריד את המזוודות מעליית הגג הוא שבר שלושה מעציצי הפקעות העיב במידה רבה על ההכנות לבורנמות. הוא אמר שחשב כי העציצים נמצאים במרתף ולכן לא ציפה להם.

11 בנובמבר. בּוֹרנמוּת. מתברר שההיסטוריה, כתמיד, חוזרת על עצמה. אותו המלון, אותה ההתרוצצות הקדחתנית בבית הספר בחיפוש אחר רוֹבּין, אותו אוסף ההורים, שרובם מתאכסנים אף הם במלון. הייתה לי נטייה עזה להחליף עם הורים אחרים בדיוק אותן ההערות שהחלפנו בשנה שעברה ובזאת שלפניה. דיברתי על זה עם רוברט, והוא לא ענה. אולי חשש לחזור על עצמו? זה מעלה תהייה: האם ייתכן שרוברט קולט את מה שאני אומרת גם כשאינו משיב?

מצאנו את רובין, שנראה רזה, ושוחחנו עם אם הבית שאמרה בעליצות לא לא, היא חושבת שהוא בסך הכול עלה במשקל בשליש הזה, ואז החלה לדבר על הבניינים החדשים (תהייה: למה כל בתי הספר צריכים להקים בניינים חדשים בערך פעם בחצי שנה?).

הוצאנו את רובין. הוא אכל כמה ארוחות, וממתקים רבים. הוא הביא חבר, ולקחנו את שניהם לטירת קוֹרְף. הילדים טיפסו, רוברט עישן בשתיקה ואני ישבתי לי על אבנים. שמעתי אישה מעירה, בעודה מביטה מעלה אל חצי מגדל שהחזיק מעמד כמה מאות שנים, שהוא נראה שברירי — ונדמה לי שזוהי בחירה משונה של שם תואר. האישה הזאת, כשטיפסה על גוש אבנים מוצק מאין כמוהו, העירה שהוא כנראה נפל ממקום כלשהו.

לקחנו את הילדים לארוחת ערב במלון. כשהחבר שלו לא שמע, אמר רובין: "היה לנו נחמד לבלות עם ויליאמס, נכון?" הזדרזתי להביע הערכה לַזכות שניתנה לנו.

אחרי הארוחה החזיר רוברט את הילדים לבית הספר, ואני ישבתי בטרקלין המלון בחברת עוד כמה אימהות, וכולנו דיברנו בנימה ביקורתית על הבנים שלנו ובהתלהבות רבה על בניהן של האחרות.

שאלו אותי מה דעתי על הרייט יוּם, אבל לא יכולתי להשיב מכיוון שלא קראתי אותו. יש לי הרגשה מדכדכת שדינו של הרייט יום יהיה כדין אורלנדו, ספר שיכולתי לשוחח עליו בתבונה רבה לפני שקראתי אותו, אבל לא הצלחתי להבין אותו כלל וכלל.

רוברט חזר מאוחר מאוד ואמר שכנראה נרדם תוך כדי קריאת ה"טיימס" (תהייה: למה לבוא לבורנמות כדי להירדם תוך כדי קריאת ה"טיימס"?).

בחלוקת הדואר האחרונה הגיעה גלויה מליידי ב', ששאלה אם זכרתי שיש אסיפת ועדה של אגודת הנשים ב-14. לא העליתי על דעתי להשיב.

12 בנובמבר. חזרנו הביתה אתמול, וכפי שקרה פעמים רבות כל כך בעבר, היכה בי גל עצום של אסונות ביתיים שתמיד מצטברים וממתינים לשבים הביתה אחרי היעדרות. בגלל הבעיה בכיריים אין מים חמים, ומלבד זאת, הטבחית אומרת שבשר הכבש הלך, ושאלה אם אני מוכנה לדבר עם הקצב מכיוון שבמזג אוויר כזה אין שום תירוץ. בניגוד לבשר הכבש, ההצטננות של ויקי לא הלכה לשום מקום. מדמואזל אמרה, ".Ah, cette petite! Elle ne sera peut-être pas longtemps pour ce bas monde, madame"; "אה, הקטנה הזאת! אולי היא לא נועדה לחיות זמן רב בעולמנו השפל, גברתי." אני מקווה שזוהי רק דרכה הלטינית לשוות דרמטיוּת למצב.

אחרי ארוחת הערב קרא רוברט את ה"טיימס" ונרדם.

13 בנובמבר. כיוון מחשבה מעניין אך מטריד בעקבות שיחה עם ויקי בעניין קיומו או אי־קיומו של מקום שהיא מכנה אותו גימ"ל־יו"ד־ה"א־נו"ן־מ"ם. גמרתי אומר להיות הורה מודרנית ולומר לה בתוקף שאין, לא היה ולא יוכל להתקיים מקום כזה. ויקי טענה שהמקום הזה קיים, והפנתה אותי לתנ"ך. נעשיתי מודרנית מתמיד ואמרתי לה שתיאוריות על עונש נצחי הומצאו כדי להפחיד את הבריות. ויקי השיבה בתרעומת שאותה הן אינן מפחידות כלל, היא נהנית לחשוב על גימ"ל־יו"ד־ה"א־נו"ן־מ"ם. הרגשתי שהגענו למבוי סתום ואין לי אלא להניח לה ליהנות בדרכה המשונה (תהייה: האם הילדים המודרנים יתמרדו נגד המודרניוּת, ואם כן, איזו צורה תלבש תגובתם של ההורים המודרנים?).

הייתי מודאגת מאוד בגלל מכתב מהבנק המתריע שחשבוני נמצא במשיכת יתר של שמונה פאונד, ארבעה שילינג וארבעה פני. לא הצלחתי להבין זאת, הרי הייתי משוכנעת שעדיין יש לי יתרת זכות של שני פאונד, שבעה שילינג ושישה פני. למרבה הרוגז, התברר לי שחשבונותיי, תוכן קופסת המזומנים והספחים בפנקס הצ'קים אינם תואמים [הערה: למצוא את המעטפה ששרבטתי עליה את ההוצאות בטיול לבורנמות, וגם את הפתק הקטן (כנראה בעמוד האחרון של פנקס) שרשמתי עליו את התשלום במזומן למנקה הארובות. ייתכן שכך יתבהרו הדברים].

כשהחזרתי את המזוודה לעליית הגג הצצתי בפקעות, ואני נוטה לחשוב שעל פי מראה הדברים ביקר שם החתול. אם כן, זה יהיה הקש האחרון. אגיד לליידי בוקס ששלחתי את כל הפקעות שלי לחָבֵרה חולה בבית אבות.

14 בנובמבר. הגיעו הספרים ממועדון ספר החודש, והתאכזבתי. תולדותיו של מקום שלא מעניין אותי, מאת מחבר שאינו חביב עליי. החזרתי אותו לעטיפה ובחרתי משהו אחר מרשימת ההמלצות. כשקראתי בעלון הספרותי הקטן שצורף לספר, התברר לי שחזו את המהלך הזה בדיוק וטענו כי "עשיתי את טעות חיי". התרגזתי מאוד, לאו דווקא משום שעשיתי (אולי) את טעות חיי, אלא בגלל המחשבה המדכדכת שכולנו דומים כל כך, עד שכותבים נבונים יכולים, כך מתברר, לחזות את התנהגותנו בדיוק מושלם.

החלטתי לא לומר דבר על העניין הזה לליידי ב', שממילא נוהגת בטרחנות מתנשאת כל כך בעניין מועדון ספר החודש, וטוענת שאינה זקוקה למישהו שיגיד לה מה לקרוא (הייתי רוצה למצוא מענה לשון מוצלח לזה).

קיבלתי מכתב בדואר מחברתי היקרה לספסל הלימודים, סיסי קראב, ששאלה אם היא יכולה לבוא לכאן לשניים־שלושה לילות בדרכה לנוֹריץ' (תהייה: למה נוריץ'? הופתעתי לגלות שיש בני אדם שנוסעים לנוריץ', גרים בה או באים ממנה, אבל אני מבינה שהגזמתי. הזכרתי לעצמי כמה מעט יודע האנגלי על ארצו, ועלה בי זיכרון מעורפל של ציטוט ברוח זו. אבל הזיכרון לא התגבש לכדי ציטוט של ממש).

שנים רבות חלפו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה, כתבה סיסי, והיא מניחה ששתינו השתנינו מאוד. נ"ב — האם אני זוכרת את האגם החביב והיקר, ואת היום ההוא עם עמילן הקנה הספרדי. אחרי מחשבה הצלחתי להיזכר באגם החביב והיקר בגינת אביה של סיסי, אבל בעניין עמילן הקנה הספרדי לא היה לי אפילו קצה חוט (תהייה: האם ייתכן שזהו אחד מסיפורי שרלוק הולמס? כך זה נשמע).

השבתי שנשמח מאוד לראות אותה, ויהיו לנו דברים רבים כל כך לדבר עליהם אחרי כל השנים! (במחשבה נוספת, אין בכך אמת; אבל לא אכתוב את המכתב מחדש בגלל זה). מהעמילן הספרדי התעלמתי לחלוטין.

כשבישרתי לרוברט על בואה הקרב של חברתי היקרה לספסל הלימודים, הוא לא נראה מרוצה. הוא שאל מה אנחנו אמורים לעשות איתה. הצעתי שנראה לה את הגינה, ונזכרתי מאוחר מדי שעונת השנה אינה מתאימה. מכל מקום, יהיה נחמד לדבר על ימים עבָרו (וזה הזכיר לי את עמילן הקנה הספרדי, שעדיין לא פוענח).

דיברתי עם אתל על החדר הנוסף, ולמרבה הרוגז, התברר לי שהפמוט הכחול היחיד נשבר, והשטיחון שליד המיטה בניקוי ולא יהיה אפשר להשיבו בזמן. לקחתי את השטיחון מחדרו של רוברט והנחתי אותו בחדר הנוסף בתקווה שרוברט לא יבחין בחסרונו.

15 בנובמבר. רוברט הבחין בחסרונו של השטיחון, ואמר שהוא מוכרח לקבל אותו בחזרה תיכף ומייד. החזרתי אותו לחדרו ולקחתי מרבד צבוע קטן ונחות מחדר הילדים לחדר הנוסף. מדמואזל נפגעה מזה ואמרה לוויקי — וּויקי אמרה לי — שבארץ הזאת מתייחסים אליה כמו לתולעת.

17 בנובמבר. סיסי קראב, חברתי היקרה לספסל הלימודים, הייתה אמורה להגיע ברכבת של שלוש. כשאמרתי זאת לרוברט, הוא אמר שלא יהיה לו נוח לאסוף אותה משם בגלל הכינוס הקהילתי השנתי למינוי בעלי התפקידים בכנסייה, אך בסופו של דבר הסכים לוותר על הכינוס. הדבר נגע לליבי. למרבה הצער, ברגע שיצא לדרך הגיע מברק שבישר כי חברתי היקרה לספסל הלימודים החמיצה את הרכבת המקשרת ותגיע רק בשבע. פירוש הדבר שיהיה עלינו לדחות את ארוחת הערב לשמונה, וזה לא ימצא חן בעיני הטבחית. לא יכולתי לשלוח הודעה למטבח באמצעות אתל מכיוון שזה היה אחר הצהריים החופשי שלה, לכן נאלצתי לבשר לטבחית בעצמי. היא לא הייתה מרוצה. רוברט חזר מהתחנה, וגם הוא לא היה מרוצה. מדמואזל, משום מה, אמרה, " !Il ne manquait que ça"; "רק זה היה חסר!" (הערה שלא הייתה מוצדקת כלל וכלל, שכן אי־הופעתה של סיסי קראב לא נגעה לה כלל. לא אחת נוכחתי בחוסר הטקט של הצרפתים).

כעבור עשר דקות חזרה אתל ושאלה אם להבעיר אש באח בחדר הנוסף. עניתי שלא, מזג האוויר אינו קר דיו — אבל כוונָתי האמיתית הייתה שלדעתי, איבדה סיסי את זכאותה למותרות. אחר כך הרגשתי שזוהי גישה נפסדת והבערתי את האש בעצמי. היא העלתה עשן רב.

רוברט קרא אליי מלמטה ושאל מה פשר העשן הזה. קראתי אליו מלמעלה שזה שום דבר. רוברט עלה למעלה, פתח את החלון, סגר את הדלת ואמר שעכשיו יהיה בסדר. לא רציתי לציין שהחלון הפתוח יצנן את החדר.

שיחקתי עם ויקי לוּדוֹ בטרקלין.

רוברט קרא את ה"טיימס" ונרדם, אבל התעורר בזמן בשביל לצאת למסעו השני אל התחנה. למרבה המזל, הפעם חזר עם סיסי קראב, שעלתה במשקל, ואמרה כמה פעמים שהיא מניחה ששתינו השתנינו מאוד — אמירה מיותרת בעיניי.

הובלתי אותה למעלה — החדר הנוסף היה קר כקרח בגלל החלון הפתוח, והאש עדיין העלתה עשן, אם כי פחות מקודם; היא אמרה שהחדר מקסים והשארתי אותה שם, אחרי שהפצרתי בה שתבקש כל דבר שנחוץ לה (הערה: לומר לאתל שהיא חייבת להגיב אם הפעמון בחדר הנוסף יצלצל — ואני מקווה שלא יצלצל).

בזמן שהתלבשנו לארוחת הערב שאלתי את רוברט מה דעתו על סיסי. הוא אמר שאינו מכיר אותה די זמן כדי שיוכל לשפוט. שאלתי אם היא יפה בעיניו. הוא אמר שלא חשב על זה. שאלתי על מה דיברו בדרך מהתחנה. הוא אמר שאינו זוכר.

19 בנובמבר. היומיים האחרונים היו קשים מאוד־מאוד בגלל הגילוי הלא צפוי שסיסי קראב מקפידה על דיאטה. הדבר עורר ברוברט סלידה כלפיה. חוסר האפשרות המוחלט להשיג עדשים ולימונים בהתראה קצרה מקשה מאוד על ניהול משק הבית. באמצע הארוחה התעקשה מדמואזל לדון בסוגיית הדיאטה, וקראה כמה פעמים, "!Ah, mon doux St. Joseph"; "אה, ז'וזף הקדוש המתוק שלי!" בעיניי זה חילול הקודש, וביקשתי ממנה לא לחזור על כך.

התייעצתי עם סיסי בעניין הפקעות, שנראות כאילו כרסמו אותן עכברים. היא אמרה: להשקות בלי סוף, וסיפרה לי על הפקעות שלה בנוריץ'. התייאשתי.

השקיתי את הפקעות בלי סוף (חלק מהמים עברו דרך רצפת עליית הגג אל המסדרון שבקומה השנייה), והעברתי את מחציתן למרתף מכיוון שסיסי קראב אמרה שבעליית הגג אין אוויר.

אחרי הצהריים באה אשת הכומר שלנו לביקור. היא אמרה כי הכירה פעם מישהו שקרובי משפחתו מתגוררים סמוך לנוריץ', אבל לא הצליחה להיזכר בשמם. סיסי קראב השיבה שלו ידענו את שמם אולי היינו מגלים ששמעה עליהם, ואולי אפילו פגשה אותם. הסכמנו שהעולם הוא מקום קטן. דיברנו על הריביירה, על גזרת השמלות החדשה, על חזרות המקהלה, על בעיית המשרתים ועל רמזי מקדונלד.

22 בנובמבר. סיסי קראב נסעה. היא הזמינה אותי בחביבות רבה לבוא להתארח אצלה בנוריץ' (אחרי שכבר סיפרה לי שהיא מתגוררת שם בדירת חדר עם שני חתולים, ומבשלת את העדשים שלה בעצמה על גזייה). אמרתי שאבוא בשמחה. נפרדנו ברגש רב.

כל הבוקר עניתי למכתבים שלא השבתי עליהם בזמן ביקורה של סיסי.

הזמנה מליידי בוקס לסעוד איתה ולפגוש את הידידים הספרותיים הנכבדים המתארחים אצלה, שאחד מהם הוא מחבר הספר סימפוניה בשלושה מינים. היססתי אם לכתוב שלא שמעתי על סימפוניה בשלושה מינים, ולבסוף פשוט קיבלתי את ההזמנה. שאלתי על סימפוניה בשלושה מינים בספרייה, אף שעשיתי זאת בשמץ של ספק. הספק התגלה כמוצדק בגלל הנימה שבה השיב לי מר ג'ונס, שהספר אינו נמצא במלאי שלהם ומעולם לא היה בו.

שאלתי את רוברט אם לדעתו כדאי שאלבש את שמלתי הכחולה או את שמלתי השחורה־הזהובה לביקור אצל ליידי ב'. הוא אמר ששתיהן יפות. שאלתי אותו אם הוא זוכר מה לבשתי בפעם האחרונה. הוא לא זכר. מדמואזל אמרה שלבשתי את הכחולה, והציעה לעשות כמה שינויים בשמלה השחורה־הזהובה. לטענתה, "לא יהיה אפשר לזהות את השמלה". הסכמתי, והיא גזרה חתיכות גדולות מגב השמלה. "Pas trop ,décolleté", אמרתי לה; "שהמחשוף לא יהיה גדול מדי." והיא השיבה לי בתבונה, ".Je comprends, Madame ne desire pas se voir nue au salon"; "אני מבינה, הגברת לא רוצה להופיע עירומה בטרקלין" (תהייה: האין לצרפתים נטייה להתבטא לפעמים בצורה מוזרה מאוד, והאם ישפיע הדבר לרעה על ויקי?).

סיפרתי לרוברט על הידידים הספרותיים הנכבדים, אבל לא הזכרתי את סימפוניה בשלושה מינים. הוא לא אמר דבר.

החלטתי בנחישות שאם תציג אותנו ליידי ב' לפני ידידים ספרותיים נכבדים, או לפני כל אדם אחר, במילים "הסוכן שלנו" ו"אשת הסוכן שלנו", אסתלק משם מייד.

אמרתי זאת לרוברט. הוא לא אמר דבר (הערה: להניח את נעלֵי הערב על אדן החלון, אולי האוויר הצח יוכל לסלק את ריח הדלק).

25 בנובמבר. בבוקר הלכתי להסתפר ולעשות מניקור לכבוד ארוחת הערב אצל ליידי ב'. רציתי לקנות זוג חדש של גרבי ערב, אבל מכתב מדכדך מהבנק, שעדיין טוען שאני במשיכת יתר, ומכתב לא נעים למדי מהאדונים פְריפּי וקוֹלמן, הדורשים לפרוע חשבון בלא דיחוי בדואר חוזר — כל אלה מנעו בעדי. נדמה לי שמוטב לא להזכיר זאת באוזני רוברט מכיוון שאתמול הגיע חשבון הפחם, והערה שהמיסים לא שולמו ומועד הפירעון עבר כבר מזמן. לכן כתבתי בנימוס לאדונים פ' וק' שהצ'ק יישלח בעוד ימים אחדים (אני מקווה שהם יחשבו שפשוט שכחתי היכן הנחתי את פנקס הצ'קים).

השמלה השחורה־הזהובה שמדמואזל תיקנה משביעה רצון בהחלט, אבל נאלצתי לסדר את שערי חמש פעמים משום שהסלסול לא נעשה כהלכה. למרבה הצער, רוברט נכנס בדיוק בזמן שהשתמשתי בשפתון חדש ויקר, והתנגד נחרצות לתוצאה.

(תהייה: אם יהיה אפשר להשפיע על רוברט שיבקר בלונדון לעיתים קרובות יותר, אולי הוא ירחיב את אופקיו בעניינים האלה?).

הייתי משוכנעת שנאחר מכיוון שרוברט לא הצליח להתניע את המכונית, אבל הוא התעקש לשמור על קור רוח. עליי להוסיף שהשתלשלות המאורעות הצדיקה את עמדתו, שכן הגענו לפני כל האחרים ואפילו לפני שליידי ב' ירדה למטה. ספרתי לפחות תריסר יקינתונים רומאיים בעציצים ברחבי הטרקלין (כנראה אחד הגננים גידל אותם, ולא משנה מה ליידי ב' אומרת. החלטתי לא להגיד עליהם דבר בשום אופן, אבל ברור לי שיש בכך קורטוב של חוסר נדיבות מצידי).

ליידי ב' ירדה למטה בשמלת תחרה כסופה ששוליה כמעט נוגעים ברצפה, תפורה בגזרה החדשה. בין שהגזרה החמיאה לה ובין שלא, השמלות של כל האחרות נראו פתאום מיושנות.

מלבדנו נכחו במקום תשעה בני אדם שרובם שהו אצלה. לא נעשו היכרויות. החלטתי שגברת אחת בשמלה כחולה דמוית טפט היא כנראה האחראית לסימפוניה בשלושה מינים.

כשהכריזו על ארוחת הערב לחשה לי ליידי ב', "הושבתי אותך ליד סר ויליאם. הוא מתעניין במוצרי מים, לידיעתך, וחשבתי שאולי תרצי לדבר איתו על התנאים המקומיים."

להפתעתי, פתחנו סר ו' ואני מייד בשיחה על אמצעי מניעה. אין לי שום מושג כיצד ומדוע עלה העניין, אבל בהחלט העדפתי אותו על פני מוצרי מים. מעברו האחר של השולחן ישב רוברט ליד סימפוניה בשלושה מינים. קיוויתי שהוא נהנה.

השיחה נעשתה כללית. כולם (חוץ מרוברט) דיברו על ספרים. כולנו אמרנו: א) שקראנו את חברים טובים, ב) שזה ספר ארוך מאוד, ג) שהוא נבחר לספר החודש באמריקה וודאי נהנה ממכירות אדירות, וד) שהמכירות באמריקה — זה מה שמשנה באמת. אחר כך עברנו לדון ברוח חזקה בג'מייקה ואמרנו: א) שהוא ספר קצר למדי, ב) ששנאנו — או לחלופין, אהבנו אותו מאוד, וג) שילדים הם באמת בדיוק כאלה. כאן התפרץ מיעוט קטן שטען שלא, אי אפשר להאמין שילדים כלשהם בעולם אפילו לא היו שמים לב שג'ון כבר לא נמצא שם. הם מוכנים לבלוע כל דבר אחר, אמרו, אבל לא את זה. הדיון נעשה ער מאוד. דיברתי עם איש צעיר וחיוור במשקפי קרן שישב לשמאלי על ג'מייקה, שבה איש מאיתנו לא ביקר. הדבר הוביל — אין לי מושג איך — לשיחה על ציד איילים, ובסופו של דבר על הומאופתיה (הערה: מעניין, אם יהיה פנאי, לשחזר את חוט המחשבה שהוביל מנושא אחד למשנהו. ועוד רעיון, מטריד ביותר: אולי לא קיים כלל חוט מחשבה כזה). בדיוק כשהגענו להחלפת דעות על גידול מלפפונים בחממות קמה ליידי ב' ממקומה.

עברנו לטרקלין, וכולנו קראנו כמה נחמד לראות את האש. החדר היה קר מאוד (תהייה: האם הקור מיטיב עם הפקעות?). הליידי בשמלת הטפט הכחולה פיזרה את שערה, אמרה שהיא מניחה לו לצמוח ואספה אותו שוב. כולנו התחלנו לדבר על שיער. מדכדך לגלות שכל אישה בעולם חוץ ממני, כך נראה, גידלה או מגדלת שוב שיער ארוך. ליידי ב' אמרה שכיום לא רואים עוד נשים בעלות שיער קצר בשום מקום, לא בלונדון, לא בפריז ולא בניו יורק. שטויות.

במשך הערב גיליתי שהטפט הכחול אינה קשורה כלל לספרות, היא מפקחת גהות ממשלתית, וכי הצעיר החיוור הממושקף הוא שכתב את סימפוניה בשלושה מינים. ליידי ב' שאלה אם דובבתי אותו על סטיות, מכיוון שתמיד יש לו דברים משעשעים כל כך לומר על העניין הזה. עניתי תשובה מתחמקת.

הגברים נכנסו, וכולנו הובלנו כעדר אל חדר הביליארד (דווקא בזמן שנדמה כי הטרקלין מתחיל להתחמם מעט). שם יזמה ליידי ב' משחק בכדורי ביליארד שדרש חשיבה ומיומנות ולא היה נעים כלל וכלל. אחת המיומנויות שנדרשו למשחק הייתה יכולת לכוון בקו ישר, שרובנו לא ניחנו בה. רוברט הצליח במשחק. שמחתי מאוד, והרגשתי שהתהילה המושגת מניצחון במשחק מספקת לא פחות מזו הכרוכה בכתיבת ספר כמו סימפוניה בשלושה מינים.

בדרך הביתה בירכתי את רוברט, אבל הוא לא ענה.

26 בנובמבר. בארוחת הבוקר אמר רוברט שהוא חושב שאנחנו כבר לא צעירים דיינו לבלות בחוץ עד שעה מאוחרת.

לצערם, פריפי וקולמן אינם יכולים עוד להרשות את דחיית תשלום החוב והם נאלצים לבקש שאשלח להם, בטובי, את הצ'ק בדואר חוזר. אחרת הם ייאלצו, בצער רב, לנקוט צעדים. כתבתי לבנק שיעבירו שישה פאונד, שלושה־עשר שילינג ועשרה פני מחשבון החיסכון לעובר ושב (נותרו שלושה פאונד, שבעה שילינג ושני פני כדי שחשבון החיסכון יישאר פעיל). החלטתי לדחות את תשלום חשבון החלב לחודש הבא, ולתת למכבסה משהו על החשבון ולא את כל הסכום. כך יכולתי לשלוח לפ' וק' צ'ק דחוי לאחד בדצמבר, כשתגיע הקִצבה. חוסר יציבות כלכלית היא עניין קשה מאוד.

28 בנובמבר. קבלה מפ' וק' והבטחה שבעתיד יתחשבו במשאלותיי — אבל נראה שהם אינם מבינים כלל את גודל המאמץ הכרוך בהחזרת החוב.

המשך הפרק בספר המלא