ברוכים הבאים לחוות קולד קומפורט
אזהרת מסע מאת המתרגמים
קוראות וקוראים יקרים,
ברוכים הבאים לחוות קולד קומפורט ולעולמה המוטרף של סטלה גיבונס. אנא, סלחו לנו על עמידתנו בדרככם להנאה.
כל שנבקש הוא לספר לכם, בדיסקרטיות ובקיצור נמרץ, על כמה משיגיונותיה של בעלת הבית, כדי למנוע מכם את אי־ההבנות והמבוכות האורבות — בהנאה לא מוסתרת — לתיירים שאינם טורחים להצטייד באחד מאותם מדריכי כיס (״בֶּדֶקֶר״ הוא הידוע שבהם), האוצרים בחובם מידע חיוני שאוי לו למי שאינו משנן אותו מראש.
בקיצור, אתם עומדים להיתקל במעקשים שונים ומשונים, ובהם:
1. מילים שרק השד — והמחברת — יודעים מה הן עושות במשפט. כלומר, מילים שהמחברת פשוט תוקעת להנאתה, מחוץ להקשר (שעשוע שכזה, על חשבון הקורא).
2. מילים שלא תמצאו במילונים ובלקסיקונים: כלים חקלאיים שטרם הומצאו (בַּרדֶשֶת), פרחים מוזרים (זרבובית הכלב, שׂרוּל־הציץ) ועופות מוזרים (חַכְלירית). אלה דוגמאות אחדות לחלופות עבריות שעבדיכם הנאמנים נאלצו להמציא בחדווה.
3. שמות בעלי משמעות. אצל גיבונס רבים מן השמות הם בעלי משמעות מילולית. כשמצאנו חלופה חיננית הנשמעת טבעית לאוזן — למשל, לשמות ארבע הפרות — הטבלנו אותן בשמותיהן החדשים. אבל כשעמדנו מול שמות שבאנגלית נשמעים כשם לכל דבר ובעברית הם הבל־פה־של־כבש, או משקל־נוצה, השארנו אותם על כנם, בתעתיק. תרגומם היה תולש אותם באחת מאדמת אנגליה ומטיס אותם בטיסה ישירה לישראל.
4. ואם הזכרנו טיסות, הספר מכיל דגמי מטוסים בדיוניים, מכוניות מומצאות, ובכלל, כל מיני פיתוחים טכנולוגיים עתידניים שלא נראו באופק בזמנה של המחברת (טלפון ציבורי המאפשר לראות את בן שיחך), ואפילו מלחמה אנגלו־ניקרגואית עקובה מדם בדוי.
5. עגה של תושבי סאסקס — שחלק הארי שלה, עמכם הסליחה, אבד בתרגום, אבל מוטב כך מאשר להעבירהּ גיור כהלכה (במקרה כזה הייתם עומדים כעת לפני קריאת הספר ״חוות נחמה פורתא״, שם ההולם חוות בודדים בנגב).
6. קטעי פרוזה מופרזת (אפשר לומר אפילו מופלצת), שהם פרודיה על הכתיבה האופיינית לכותבי רומנים כבדי ראש על החיים האנגליים הכפריים. המחברת סימנה את הקטעים בכוכביות, ואף דירגה אותם באמצעותן, כנהוג בדירוג אתרים, מסעדות ומלונות לפי שיטת מדריכי ״בדקר״.
6. רמיזות ואֶרמזים מהספרוּת ומהתרבות של התקופה. זר, ותייר בזמן, לא יבינו זאת (פה ושם מצאנו לנכון לסייע בהערת שוליים).
7. את כל היתר — ואת הקריצה אל ג'יין אוסטן — תגלו בעצמכם.
דרך צלחה!
שהם סמיט ואמנון כץ
הקדמה
לאנתוני פּוּקווֶרְת'י, נכבדי,
מג״מ, מב״מ2
טוני יקירי,
אני מגישה לך את הספר הזה ביראת כבוד עמוקה, כפי שאך מתבקש שתנהג מי שעושה את צעדיה הראשונים באמנות זו — היפה, הקשה והסוטה מכולן — בעומדה מול רב־אמן. מי כמוך מכיר את העונג שמקנה משחק ״ויסט״ מחושב מול האח המבוערת. אך אם יורשה לי, אבקש לנצל את ההזדמנות ולתאר, באופן מעמיק יותר ומרומז פחות מכפי שעשיתי עד כה, את הקשיים שנלוו להפקת צרור דפים זה, המוגש לעיונך.
כידוע לך, עשר שנים מחיי כיוצרת עברו עליי בהמולה הסתמית והוולגרית של מערכות העיתונים. האל לבדו יודע איזו השפעה הייתה לדבר על תפוקתי בתחום הספרות. ואפילו ברגע זה אינני מעיזה לחשוב על כך. יש דברים (למשל, אהבה ראשונה וביקורות ספרות) שאישה בגיל העמידה אינה ששה לבחון מקרוב.
למעשה, השפעת אותן שנים רעות על סגנוני (אם יורשה לי להתנאות באותו מרכיב נפלא באוזני סופר, שהסיפורת הצלולה והדקדקנית שלו העשירה את ספרותנו לעד) הייתה חמורה מכפי שניתן לשער.
חייו של עיתונאי הם דלים, מכוערים, גסים וקצרים — וכך גם סגנונו. אתה, המיומן כל כך בליטושו המעודן של כל ביטוי צלול ודקדקני, ודאי תבין את גודל האתגר שעמד בפניי עת התחוור לי, בתום עשר שנים של עבודה עיתונאית שבמהלכה למדתי לומר במדויק ובמשפטים קצרים את מה שהתכוונתי לומר, שאם ברצוני לכתוב יצירות ספרות ולזכות בביקורות חיוביות, עליי ללמוד לכתוב כאילו איני לגמרי בטוחה מה ברצוני לומר, ואת זאת לומר במשפטים ארוכים ככל האפשר.
חלילה לי מלהעמיד פנים שהדפים הבאים מצליחים להביע את מה שהתחיל לבעור במוחי בזוהר טהור לפני כעשור. וכי מי מאתנו יכול להתיימר לכך? אבל הדבר נעשה! אֶקוֹ! אֶ פִינִיטוֹ! והריהו לפניך כמו שהוא, ויהא ערכו אשר יהא.
הלוא תבין, טוני, עליי לפרוע חוב. ספריך היו בעבורי, בעשר השנים האחרונות, יותר מספרים. הם היו לי מעיינות של רעננות, מרגוע לנפש, עיניים בחשכה. הם העניקו לי (בתוך ההמולה הסתמית והוולגרית של מערכות העיתונים) עונג. לא מן הנמנע שלא אל העונג הזה כיוונת, כי מי מאתנו אינו טועה? אבל היה זה, ללא ספק, עונג.
כמו כן עליי להודות שהיססתי לא מעט בטרם העזתי להרהר באפשרות לפרוע ולו שבריר מחובי אליך באמצעות ספר המבקש להיות... מצחיק.
שכּן ספריך שלך אינם... מצחיקים. ספריך עוסקים במאבקים רוחניים כבירים, המתרחשים על רקע אגם, קרחון או ביצה. הדמויות שלך חצובות מסלע יסוד, הן חסרות גיל ומושלכות כאניצים של קש אל ים תשוקות גועש. אתה מצייר את הטבע בשיא גולמיותו, בבני אדם ובנופים. היופי המאיר את דפיך טמון כולו בשלווה הרצינית של תשוקה מסופקת ובהומור הבוגר המאיר ברכות את דמויות המשנה שלך. בכוחך לצייר טרגדיות של שגרה ביתית (מה הם מאה העמודים הראשונים של ״הסיפוק של מרטין הוֹר״ אם לא תיאור מופתי של התלקחות דלקת בכיס המרה?) ממש באותה בהירות שבה אתה מצייר את פורענויות הנפש. וכי אוכל אי־פעם לשכוח את מַאטי אֶלגִינבְּרוֹד? לא ולא. ספריך, יותר משהם ספרים, הם סופות רעמים. ולי לא נותר אלא לומר בפשטות, ״תודה, טוני.״
אבל מצחיקים... לא.
על כל פנים, אין לי ספק שאתה גדול מספיק — בכל מובן של המילה — למחול לספרי על פגמיו.
וכמו כן, ואך ורק מפני שחשבתי על כל אותם אלפי אנשים, שכמוני עובדים בהמולה הסתמית והוולגרית של משרדים, חנויות ובתים, ושלא תמיד יודעים אל נכון אם משפט זה או אחר הוא ספרות או קשקוש, אימצתי את השיטה ששִׁכלל הֶר בֶּדֶקֶר3 המנוח, וסימנתי בכוכבית אחת, שתיים או שלוש את הפסקאות שלטעמי הן מעודנות במיוחד. איני רואה מדוע שיטה זו, ששימשה את אותו אדון מסור בהציגו קתדרלות, בתי מלון וציורים של אמנים־גאונים, לא תוכל לשמש גם לדירוג קטעי רומנים.
גם למבקרי הספרות ודאי תצמח מכך תועלת.
ואם כבר מדברים על אמנים־גאונים, הו מה נפלא הוא הרגע הזה, רגע שבו אפילו טירונית חסרת ניסיון כמוני, שמיטב שנותיה היצירתיות התבזבזו בהמולה הסתמית והוולגרית של עולם העיתונות, זוכה לנחמת־מה ולהתרוממות פתאומית של הנפש למחוזות של שלווה ורגש מפעֵם, בבואה לחתום:
שלך לנצח, טוני יקירי,
בעלת חובך אסירת התודה,
סטלה גיבונס
ווטפורד
ליונ'ס קורנר האוס4
בּוּלוֹן סוּר מֶר
ינואר 1931 — פברואר 1932
