אפקט רוזי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אפקט רוזי
מכר
אלפי
עותקים
אפקט רוזי
מכר
אלפי
עותקים

אפקט רוזי

4.4 כוכבים (48 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: סיון בסקין
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

רב המכר העולמי "פרויקט רוזי" (מעל מיליון עותקים ביותר מארבעים מדינות) זכה להצלחה מסחררת והיה אחד הספרים הנמכרים בישראל בשנים 2014-2013. ב"אפקט רוזי", ספר ההמשך השנון והאינטליגנטי, אנו חוזרים אל עלילותיהם של דון ורוזי, שהפעם נאלצים לצלוח משימה מסובכת לא פחות ממציאת רעיה או איתור אבא ביולוגי — התמודדות עם חיי נישואים. וכפי שקרה ב"פרויקט רוזי", גם הפעם דון מנסה להתמודד עם מכשולים בדרכו הכמעט-מדעית, שרק מסבכת את העניינים עוד יותר.

לאחר שדון ורוזי נישאו, הם עזבו את אוסטרליה ועברו להתגורר בניו יורק. כעת דון מועסק כפרופסור לגנטיקה באוניברסיטת קולומביה, ואילו רוזי לומדת רפואה. אלא ששגרת חייהם המתוכננת בקפידה משתבשת בעקבות הודעה מפתיעה של רוזי: "אנחנו בהיריון". ההודעה נוחתת על דון בדיוק כשהוא עומד לבשר לרוזי על כך שחברו הוותיק ג'ין נזרק מהבית על ידי אשתו, לאחר שנתפס בוגד עם צעירה איסלנדית. כעת הוא צפוי להגיע לניו יורק ולהתארח בדירתם הקטנה למשך פרק זמן לא ידוע...

ההיריון הלא מתוכנן מניע סדרה של אירועים שמטלטלים את חיי הנישואים ומערערים את מצבו הנפשי של דון. בניסיון נואש לפתור את המתחים הזוגיים ולספק פתרונות מושכלים לבעיות של חבריו, דון הולך ומסתבך ברשת של שקרים. כדי להתכונן לתפקידו החדש כאבא, הוא יוצא לעקוב אחר ילדים בגן שעשועים ומשתתף בלידה שמסתבכת, ועקב כך נקלע להסתבכויות עם משטרת ניו יורק, עם עובדות סוציאליות ועם חוקרות פמיניסטיות בעלות אג'נדה לסבית. רוזי, מצדה, לא מוכנה לקבל את משטר התזונה הקפדני של דון, ומתחילה לפקפק ביכולתו להיקשר רגשית אל ילדם (אותו "בוסר–אדם", כהגדרתו).

וכך כתב ביל גייטס על "אפקט רוזי", ברשימה שציינה את חמשת הספרים הטובים ביותר שקרא ב– 2014 : "זהו אחד מהרומנים הטובים ביותר שקראתי מזה זמן רב. גרהם סימסיון חוזר אל הדמויות האהובות מ'פרויקט רוזי', ומוסיף מרכיבים חדשים ומרעננים. ‘אפקט רוזי' הוא רומן מצחיק ומעורר מחשבה על מערכות יחסים: מה גורם להן לעבוד, ומה נדרש מאיתנו להשקיע על מנת לשפר אותן."

פרק ראשון

1
 
מיץ תפוזים לא היה חלק מהתפריט של ימי שישי. אף על פי שרוזי ואני נטשנו את שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, דבר שהביא לשיפור ב"ספונטניות" אך הוביל לבזבוז מזון ולגידול ברשימת המצרכים ובזמן המוקדש לקניות, הסכמנו בינינו שכל שבוע חייב לכלול שלושה ימים ללא אלכוהול. כפי שחזיתי, היעד הזה התגלה כקשה להשגה ללא תזמון מראש. בסופו של דבר, רוזי הבינה את ההיגיון שבפתרון שלי.
ימי שישי ושבת היו הימים המתבקשים לצריכת אלכוהול. לאיש מאיתנו לא היו הרצאות בסוף־השבוע. יכולנו לישון עד מאוחר ופוטנציאלית לקיים יחסי מין.
את יחסי המין היה אסור בשום אופן לתכנן, לפחות לא בשיחה מפורשת, אבל למדתי להכיר את רצף הפעולות שעשוי להאיץ אותם: מאפין אוכמניות מ"מאפיית שמים כחולים", אספרסו משולש מקפה "אוֹתָה'ס", הסרת החולצה מעלי, וחיקוי של גרגורי פק בתפקיד אטיקוס פינץ' מהסרט "אל תיגע בזמיר". למדתי לא לבצע את ארבע הפעולות באותו הסֵדר, מאחר שזה היה הופך את כוונתי לשקופה. כדי לשמר את גורם ההפתעה, החלטתי על הטלה כפולה של מטבע, שתסייע לי לבחור בכל פעם על איזו פעולה לוותר.
הנחתי במקרר בקבוק של יין פּינוֹ גְרי מיקב אֶלק קוֹב, שנועד ללוות צדפות אשר נאספו באופן ידני ונרכשו באותו בוקר בצ'לסי מרקט, אך לאחר ששבתי מהמרתף עם הכביסה הנקייה, מצאתי שתי כוסות של מיץ תפוזים על השולחן. מיץ התפוזים לא התאים לשתייה עם יין. שתייתו לפני היין היתה מקהה את רגישות בלוטות הטעם שלנו לרמת הסוכר הקלה שאופיינית לפינו גרי, וכתוצאה מכך יוצרת תחושה של חמיצוּת. גם המְתנה עד לסיום שתיית היין היתה דבר בלתי מתקבל על הדעת. ערכו התזונתי של מיץ תפוזים מתפוגג במהירות - ולכן מקפידים במסעדות המתמחות בארוחות בוקר על מיץ "סחוט טרי".
רוזי היתה בחדר השינה, ולכן לא היתה זמינה באופן מיידי לשיחה. בדירה שלנו היו תשע קומבינציות אפשריות של מיקומים עבור שני אנשים, ושש מתוכן היו כרוכות בהימצאותנו בחדרים נפרדים. בדירה אידיאלית, כפי שהגדרנו אותה יחד לפני הגיענו לניו יורק, היו צריכות להיות שלושים ושש קומבינציות אפשריות, הנגזרות מקיומם של חדר שינה אחד, שני חדרי עבודה, שני חדרי אמבטיה וסלון עם מטבח פתוח. דירה לדוגמה כזאת היתה צריכה להיות ממוקמת במנהטן, קרוב לקו 1 או לקו A - כדי לאפשר גישה מהירה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה - ושיהיו בה נוף לנהר ומרפסת או גג שישמשו לברביקיו.
מאחר שהכנסתנו היתה מורכבת ממשכורת אוניברסיטאית אחת, בתוספת שתי משרות חלקיות בבר קוקטיילים אך בניכוי שכר הלימוד של רוזי, נדרשה פשרה כלשהי, ולכן דירתנו לא כללה דבר מהמאפיינים שהגדרנו. ייחסנו חשיבות מופרזת למיקום שלה בשכונת ויליאמסבורג, מכיוון שחברים שלנו, אייזק וג'ודי אֶסלר, התגוררו בשכונה והמליצו עליה. לא היתה כל סיבה הגיונית מדוע פרופסור לגנטיקה בן ארבעים (באותם ימים) וסטודנטית לתואר מתקדם ברפואה בת שלושים, יבחרו לגור באותה שכונה שבה מתגוררים פסיכיאטר בן חמישים וארבע ואמנית קרמיקה בת חמישים ושתיים, אשר רכשו את ביתם לפני עליית המחירים. שכר הדירה היה גבוה, ובדירה היו כמה כשלים שבהם סירבה הנהלת הבניין לטפל. כעת מערכת המיזוג לא הצליחה לתת מענה לטמפרטורה של שלושים וארבע מעלות צלסיוס ששררה בחוץ ושתאמה את טווח המעלות החזויות לסוף יוני בברוקלין.
פירושו של הצמצום במספר החדרים, בשילוב מערכת נישואים, היה שהוטלתי לתוך הקִרבה הממושכת והגדולה ביותר בחיי לבן אנוש אחר. נוכחותה הפיזית של רוזי היתה תוצאה חיובית ביותר של פרויקט הרעיה, אבל אחרי עשרה חודשים ועשרה ימים של נישואים עדיין הייתי צריך להסתגל לחיים בזוג. מדי פעם השתהיתי בשירותים זמן רב יותר משנדרש באמת.
בדקתי את התאריך בטלפון שלי - ללא ספק, יום שישי, 21 ביוני. הממצא הזה היה טוב יותר מתרחיש שבו מוחי כושל בזיהוי הימים. אבל זה אימֵת את קיומה של הפרה בתקנון האלכוהול.
הרהורי הופרעו על ידי רוזי, שהופיעה מתוך חדר השינה, לבושה במגבת בלבד. זה היה הלבוש האהוב עלי, אם לא מחשיבים "שום לבוש" כלבוש. שוב נדהמתי מיופיה היוצא מן הכלל ומהחלטתה הבלתי מוסברת לבחור בי כבן זוגה. וכמו תמיד, המחשבה הזאת לוּותה ברגש לא רצוי: רגע אינטנסיבי של פחד שיום אחד היא תעמוד על טעותה.
"מה מתבשל?" היא שאלה.
"שום דבר. הבישול טרם התחיל. אני בשלב איסוף המרכיבים."
היא צחקה, בנימה שהצביעה על כך שטעיתי בהבנת השאלה שלה. כמובן, השאלה הזאת לא היתה נחוצה כלל וכלל, לו שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות היתה עומדת בעינה. סיפקתי מידע שלמיטב הבנתי היה נחוץ לרוזי.
"צדפות בנות קיימא ברוטב של גזר, סלרי, בצלצלי שאלוט, גמבה ושמן שומשום. המשקה המומלץ לליווי המנה הוא פינו גרי."
"אני צריכה לעשות משהו?"
"כולנו צריכים לישון הלילה. מחר אנו מפליגים לנָבָרוֹן."*
[* ציטוט מהסרט "תותחי נברון" (1961), בכיכובו של גרגורי פק. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)]
תוכן המשפט שנאמר על ידי גרגורי פק היה חסר חשיבות. האפקט נבע במלואו מהביצוע, שהעביר רושם של מנהיגות וביטחון בהכנת צדפות ברוטב.
"ומה אם אני לא יכולה לישון, קפטן?" שאלה רוזי. היא חייכה ונעלמה אל תוך חדר האמבטיה. לא העליתי את נושא מיקום המגבת: קיבלתי זה מכבר את העובדה שהמגבות שלה מאוחסנות באופן אקראי בחדר האמבטיה ובחדר השינה, ולמעשה תופסות שני מקומות.
העדפותינו בכל הנוגע לסדר נמצאות בשני קצות הסקאלה. כשעברנו מאוסטרליה לניו יורק, רוזי ארזה שלוש מזוודות בגודל המרבי. כמות הבגדים לבדה היתה בלתי נתפסת. הציוד האישי שלי נכנס לשני תיקי צד. ניצלתי את המעבר לשדרוג הציוד שלי: נתתי את מערכת הסטריאו ואת המחשב הביתי שלי לאחי טרוור, החזרתי את המיטה, את המצעים ואת כלֵי המטבח לבית הורי בשֶפּארטוֹן, ומכרתי את אופנַי.
רוזי, לעומת זאת, הרחיבה את אוסף החפצים העצום שלה ורכשה פריטי נוי כבר בשבועות הראשונים לאחר הגעתנו. התוצאה ניכרה במראה הכאוטי של דירתנו: עציצים, כיסאות מיותרים ומעמד לא פרקטי לבקבוקי יין.
זה לא נבע רק מכמות הפריטים: היתה גם בעיה של ארגון. המקרר היה עמוס בקופסאות חצי ריקות של ממרחים, רטבים ומוצרי חלב מקולקלים. רוזי אפילו הציעה שנרכוש מקרר נוסף מהידיד שלי, דייב. מקרר לכל אחד מאיתנו! יתרונותיה של שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, עם הארוחות המפורטות במלואן לכל יום בשבוע, עם רשימת הקניות הקבועה ועם המלאי האופטימלי, היו ברורים מאי־פעם.
בגישתה הלא מאורגנת של רוזי היה יוצא מן הכלל אחד בלבד. היוצא מן הכלל הזה היה ערך משתנה. על פי ברירת המחדל, היו אלה לימודי הרפואה שלה, אבל כרגע זאת היתה עבודת הדוקטורט שלה על סיכונים סביבתיים להתפתחות מוקדמת של הפרעה דו־קוטבית. היא קיבלה סטטוס מיוחד בתוכנית ללימודי רפואה של אוניברסיטת קולומביה, בתנאי שתסיים את הדוקטורט במהלך חופשת הקיץ. תאריך ההגשה עמד כעת על חודשיים וחמישה ימים בלבד מהיום.
"איך את יכולה להיות כל כך מאורגנת בדבר אחד וכל כך לא מאורגנת בכל דבר אחר?" שאלתי פעם את רוזי לאחר שהתקינה את הדרייבר הלא נכון במדפסת שלה.
"זה בגלל שאני מתרכזת בדוקטורט שלי, ולא מתעסקת בדברים אחרים. אף אחד לא שואל אם פרויד נהג לבדוק את תאריך התפוגה של החלב."
"בראשית המאה העשרים עוד לא נהגו לציין תאריכי תפוגה."
זה מדהים איך שני אנשים כל כך שונים הפכו לזוג מוצלח.

גרהם סימסיון

גרהם סימסיון (באנגלית: Graeme C. Simsion) הוא סופר, תסריטאי, מחזאי ומנהל מערכות מידע אוסטרלי ממוצא ניו זילנדי.
 
סימסיון נולד באוקלנד שבניו זילנד בשנת 1956 ומתגורר כיום באוסטרליה. הוא בעל תואר שני בכלכלה ותואר דוקטור מטעם אוניברסיטת מלבורן. במהלך חייו כתב תסריטים, סיפורים קצרים ומחזות, וכן התמחה בייעוץ עסקי וניהול מערכות מידע. בשנת 1982 הקים חברת ייעוץ מצליחה, Simsion Bowles & Associates, שהעסיקה 70 עובדים ב-3 ערים שונות ונמכרה בשנת 1999. הוא פרסם שני ספרים וכן מאמרים שעסקו בניהול מערכות מידע והרצה בנושא ברחבי העולם.[1] בנוסף הקים סימסיון חברה לייבוא יינות בשם Pinot Now יחד עם סטיבן נוטון.[2]
 
"פרויקט רוזי" הוא ספר הפרוזה הראשון של סימסיון. הרומן זכה להצלחה חסרת תקדים עוד בטרם פורסם, כאשר נמכר ליותר משלושים וחמש מדינות בעולם וגרף מקדמות של כשני מיליון ליש"ט. כתב היד של הרומן זכה בשנת 2012 בפרס Victorian Premiere's Unpublished Manuscript, המוענק ליצירות הרואות אור באוסטרליה.[3] ספר המשך ל"פרויקט רוזי", ששמו "אפקט רוזי", יצא לאור באנגלית ב-2014, וב-2015 הגיע גם לישראל.
 
סימסיון נשוי לאן בויסט (Anne Buist), פרופסור לפסיכיאטריה,[4] ולהם 2 ילדים.

עוד על הספר

  • תרגום: סיון בסקין
  • הוצאה: אחוזת בית
  • תאריך הוצאה: פברואר 2015
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 398 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 38 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

אפקט רוזי גרהם סימסיון

1
 
מיץ תפוזים לא היה חלק מהתפריט של ימי שישי. אף על פי שרוזי ואני נטשנו את שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, דבר שהביא לשיפור ב"ספונטניות" אך הוביל לבזבוז מזון ולגידול ברשימת המצרכים ובזמן המוקדש לקניות, הסכמנו בינינו שכל שבוע חייב לכלול שלושה ימים ללא אלכוהול. כפי שחזיתי, היעד הזה התגלה כקשה להשגה ללא תזמון מראש. בסופו של דבר, רוזי הבינה את ההיגיון שבפתרון שלי.
ימי שישי ושבת היו הימים המתבקשים לצריכת אלכוהול. לאיש מאיתנו לא היו הרצאות בסוף־השבוע. יכולנו לישון עד מאוחר ופוטנציאלית לקיים יחסי מין.
את יחסי המין היה אסור בשום אופן לתכנן, לפחות לא בשיחה מפורשת, אבל למדתי להכיר את רצף הפעולות שעשוי להאיץ אותם: מאפין אוכמניות מ"מאפיית שמים כחולים", אספרסו משולש מקפה "אוֹתָה'ס", הסרת החולצה מעלי, וחיקוי של גרגורי פק בתפקיד אטיקוס פינץ' מהסרט "אל תיגע בזמיר". למדתי לא לבצע את ארבע הפעולות באותו הסֵדר, מאחר שזה היה הופך את כוונתי לשקופה. כדי לשמר את גורם ההפתעה, החלטתי על הטלה כפולה של מטבע, שתסייע לי לבחור בכל פעם על איזו פעולה לוותר.
הנחתי במקרר בקבוק של יין פּינוֹ גְרי מיקב אֶלק קוֹב, שנועד ללוות צדפות אשר נאספו באופן ידני ונרכשו באותו בוקר בצ'לסי מרקט, אך לאחר ששבתי מהמרתף עם הכביסה הנקייה, מצאתי שתי כוסות של מיץ תפוזים על השולחן. מיץ התפוזים לא התאים לשתייה עם יין. שתייתו לפני היין היתה מקהה את רגישות בלוטות הטעם שלנו לרמת הסוכר הקלה שאופיינית לפינו גרי, וכתוצאה מכך יוצרת תחושה של חמיצוּת. גם המְתנה עד לסיום שתיית היין היתה דבר בלתי מתקבל על הדעת. ערכו התזונתי של מיץ תפוזים מתפוגג במהירות - ולכן מקפידים במסעדות המתמחות בארוחות בוקר על מיץ "סחוט טרי".
רוזי היתה בחדר השינה, ולכן לא היתה זמינה באופן מיידי לשיחה. בדירה שלנו היו תשע קומבינציות אפשריות של מיקומים עבור שני אנשים, ושש מתוכן היו כרוכות בהימצאותנו בחדרים נפרדים. בדירה אידיאלית, כפי שהגדרנו אותה יחד לפני הגיענו לניו יורק, היו צריכות להיות שלושים ושש קומבינציות אפשריות, הנגזרות מקיומם של חדר שינה אחד, שני חדרי עבודה, שני חדרי אמבטיה וסלון עם מטבח פתוח. דירה לדוגמה כזאת היתה צריכה להיות ממוקמת במנהטן, קרוב לקו 1 או לקו A - כדי לאפשר גישה מהירה לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת קולומביה - ושיהיו בה נוף לנהר ומרפסת או גג שישמשו לברביקיו.
מאחר שהכנסתנו היתה מורכבת ממשכורת אוניברסיטאית אחת, בתוספת שתי משרות חלקיות בבר קוקטיילים אך בניכוי שכר הלימוד של רוזי, נדרשה פשרה כלשהי, ולכן דירתנו לא כללה דבר מהמאפיינים שהגדרנו. ייחסנו חשיבות מופרזת למיקום שלה בשכונת ויליאמסבורג, מכיוון שחברים שלנו, אייזק וג'ודי אֶסלר, התגוררו בשכונה והמליצו עליה. לא היתה כל סיבה הגיונית מדוע פרופסור לגנטיקה בן ארבעים (באותם ימים) וסטודנטית לתואר מתקדם ברפואה בת שלושים, יבחרו לגור באותה שכונה שבה מתגוררים פסיכיאטר בן חמישים וארבע ואמנית קרמיקה בת חמישים ושתיים, אשר רכשו את ביתם לפני עליית המחירים. שכר הדירה היה גבוה, ובדירה היו כמה כשלים שבהם סירבה הנהלת הבניין לטפל. כעת מערכת המיזוג לא הצליחה לתת מענה לטמפרטורה של שלושים וארבע מעלות צלסיוס ששררה בחוץ ושתאמה את טווח המעלות החזויות לסוף יוני בברוקלין.
פירושו של הצמצום במספר החדרים, בשילוב מערכת נישואים, היה שהוטלתי לתוך הקִרבה הממושכת והגדולה ביותר בחיי לבן אנוש אחר. נוכחותה הפיזית של רוזי היתה תוצאה חיובית ביותר של פרויקט הרעיה, אבל אחרי עשרה חודשים ועשרה ימים של נישואים עדיין הייתי צריך להסתגל לחיים בזוג. מדי פעם השתהיתי בשירותים זמן רב יותר משנדרש באמת.
בדקתי את התאריך בטלפון שלי - ללא ספק, יום שישי, 21 ביוני. הממצא הזה היה טוב יותר מתרחיש שבו מוחי כושל בזיהוי הימים. אבל זה אימֵת את קיומה של הפרה בתקנון האלכוהול.
הרהורי הופרעו על ידי רוזי, שהופיעה מתוך חדר השינה, לבושה במגבת בלבד. זה היה הלבוש האהוב עלי, אם לא מחשיבים "שום לבוש" כלבוש. שוב נדהמתי מיופיה היוצא מן הכלל ומהחלטתה הבלתי מוסברת לבחור בי כבן זוגה. וכמו תמיד, המחשבה הזאת לוּותה ברגש לא רצוי: רגע אינטנסיבי של פחד שיום אחד היא תעמוד על טעותה.
"מה מתבשל?" היא שאלה.
"שום דבר. הבישול טרם התחיל. אני בשלב איסוף המרכיבים."
היא צחקה, בנימה שהצביעה על כך שטעיתי בהבנת השאלה שלה. כמובן, השאלה הזאת לא היתה נחוצה כלל וכלל, לו שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות היתה עומדת בעינה. סיפקתי מידע שלמיטב הבנתי היה נחוץ לרוזי.
"צדפות בנות קיימא ברוטב של גזר, סלרי, בצלצלי שאלוט, גמבה ושמן שומשום. המשקה המומלץ לליווי המנה הוא פינו גרי."
"אני צריכה לעשות משהו?"
"כולנו צריכים לישון הלילה. מחר אנו מפליגים לנָבָרוֹן."*
[* ציטוט מהסרט "תותחי נברון" (1961), בכיכובו של גרגורי פק. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת.)]
תוכן המשפט שנאמר על ידי גרגורי פק היה חסר חשיבות. האפקט נבע במלואו מהביצוע, שהעביר רושם של מנהיגות וביטחון בהכנת צדפות ברוטב.
"ומה אם אני לא יכולה לישון, קפטן?" שאלה רוזי. היא חייכה ונעלמה אל תוך חדר האמבטיה. לא העליתי את נושא מיקום המגבת: קיבלתי זה מכבר את העובדה שהמגבות שלה מאוחסנות באופן אקראי בחדר האמבטיה ובחדר השינה, ולמעשה תופסות שני מקומות.
העדפותינו בכל הנוגע לסדר נמצאות בשני קצות הסקאלה. כשעברנו מאוסטרליה לניו יורק, רוזי ארזה שלוש מזוודות בגודל המרבי. כמות הבגדים לבדה היתה בלתי נתפסת. הציוד האישי שלי נכנס לשני תיקי צד. ניצלתי את המעבר לשדרוג הציוד שלי: נתתי את מערכת הסטריאו ואת המחשב הביתי שלי לאחי טרוור, החזרתי את המיטה, את המצעים ואת כלֵי המטבח לבית הורי בשֶפּארטוֹן, ומכרתי את אופנַי.
רוזי, לעומת זאת, הרחיבה את אוסף החפצים העצום שלה ורכשה פריטי נוי כבר בשבועות הראשונים לאחר הגעתנו. התוצאה ניכרה במראה הכאוטי של דירתנו: עציצים, כיסאות מיותרים ומעמד לא פרקטי לבקבוקי יין.
זה לא נבע רק מכמות הפריטים: היתה גם בעיה של ארגון. המקרר היה עמוס בקופסאות חצי ריקות של ממרחים, רטבים ומוצרי חלב מקולקלים. רוזי אפילו הציעה שנרכוש מקרר נוסף מהידיד שלי, דייב. מקרר לכל אחד מאיתנו! יתרונותיה של שיטת הסטנדרטיזציה לארוחות, עם הארוחות המפורטות במלואן לכל יום בשבוע, עם רשימת הקניות הקבועה ועם המלאי האופטימלי, היו ברורים מאי־פעם.
בגישתה הלא מאורגנת של רוזי היה יוצא מן הכלל אחד בלבד. היוצא מן הכלל הזה היה ערך משתנה. על פי ברירת המחדל, היו אלה לימודי הרפואה שלה, אבל כרגע זאת היתה עבודת הדוקטורט שלה על סיכונים סביבתיים להתפתחות מוקדמת של הפרעה דו־קוטבית. היא קיבלה סטטוס מיוחד בתוכנית ללימודי רפואה של אוניברסיטת קולומביה, בתנאי שתסיים את הדוקטורט במהלך חופשת הקיץ. תאריך ההגשה עמד כעת על חודשיים וחמישה ימים בלבד מהיום.
"איך את יכולה להיות כל כך מאורגנת בדבר אחד וכל כך לא מאורגנת בכל דבר אחר?" שאלתי פעם את רוזי לאחר שהתקינה את הדרייבר הלא נכון במדפסת שלה.
"זה בגלל שאני מתרכזת בדוקטורט שלי, ולא מתעסקת בדברים אחרים. אף אחד לא שואל אם פרויד נהג לבדוק את תאריך התפוגה של החלב."
"בראשית המאה העשרים עוד לא נהגו לציין תאריכי תפוגה."
זה מדהים איך שני אנשים כל כך שונים הפכו לזוג מוצלח.