חלק ראשון
פרולוג:
אַלתָ'ה
1619
הם החזיקו בי שם במשך עשרה ימים. עשרה ימים בלי דבר שיארח לי לחברה מלבד הצחנה שעלתה מבשרי. אפילו עכברוש לא בא לברך אותי בנוכחותו. לא היה שם דבר שימשוך אותם אליי, לא נתנו לי אוכל. רק שיכר.
קול צעדים. ולאחריו שפשוף מתכת במתכת כשהבריח נמשך לאחור. האור הכאיב לעיניי. הגברים שעמדו בפתח הדלת זהרו לרגע, כמו ישויות מעולם אחר שבאו לקחת אותי איתן.
שליחי התובע.
1:
קייט
2019
קייט מתבוננת במַּרְאָה כשהיא שומעת את זה.
את המפתח מקרקש בחור המנעול.
אצבעותיה רועדות כשהיא ממהרת לתקן את האיפור, למחות את חוטי המסקרה הדקיקים שנמרחו על עפעפיה התחתונים כמו קורי עכביש.
היא צופה בדופק שלה פועם בצווארה תחת האור הצהוב, ממש מתחת לשרשרת שהוא נתן לה ביום השנה האחרון שלהם. שרשרת הכסף עבה, המתכת קרה על עורה. היא לא עונדת אותה בשעות היום, כשהוא בעבודה.
דלת הכניסה נסגרת בנקישה. נעליו חובטות ברצפת העץ. היא שומעת יין מפעפע לתוך כוס.
בהלה עולה בה, מרפרפת בכנפיה כמו ציפור קטנה. היא נושמת עמוק, נוגעת בצלקת הארוכה והדקיקה שבזרועה השמאלית. שולחת חיוך אחרון אל המראה בחדר האמבטיה. אסור לה להראות לו שמשהו השתנה. שמשהו קרה.
סיימון נשען על הדלפק במטבח, כוס היין בידו. קווי המתאר שלו בחליפה ארוכים וכהים, עצמות לחייו חדות כתער. שערו זהוב.
הוא מסתכל עליה מתקרבת אליו בשמלה שהיא יודעת שהוא אוהב. הבד הנוקשה נמתח לאורך האגן שלה. אדום. בדיוק כמו התחתונים שהיא לובשת. תחרה, עם סרטים קטנים. כאילו קייט היא עצמה חפץ שצריך להסיר ממנו את העטיפה, לקרוע אותה מעליו.
היא מחפשת רמזים. העניבה שלו איננה, שלושה מכפתורי החולצה שלו פתוחים, חושפים שכבה דלילה של תלתלים. הלבן בעיניו זוהר בגוון ורדרד. הוא נותן לה כוס יין, והיא מבחינה בריח מתוק וחריף של אלכוהול שנודף מפיו. אגלי זיעה מבצבצים על גבה, תחת זרועותיה.
שרדונה. היין האהוב עליה בדרך כלל. אבל עכשיו הריח עושה לה בחילה, מזכיר לה ריקבון. היא מגישה את הכוס אל שפתיה, אבל לא לוגמת ממנה.
"היי, בייב," היא אומרת בעליצות שליטשה אך ורק בשבילו. "איך היה בעבודה?"
אבל המילים נתקעות לה בגרון.
הוא מצמצם עיניים. זז במהירות, למרות האלכוהול, ואצבעותיו ננעצות בבשר הרך של שריר הזרוע שלה.
"לאן יצאת היום?"
היא יודעת שלא כדאי לה לנסות להשתחרר מאחיזתו, אף על פי שכל תא בגופה משתוקק לעשות זאת. במקום זה היא מניחה יד על החזה שלו.
"לשום מקום," היא אומרת, מנסה לשמור על קולה יציב. "הייתי בבית כל היום." היא הקפידה להשאיר את האייפון שלה בדירה כשהלכה ברגל לבית המרקחת, ואיתה מזומן בלבד. היא מחייכת ומתקרבת אליו לנשיקה.
הלחי שלו מחוספסת מזיפים. ריח נוסף נמהל באלכוהול, משכר ופרחוני. בושם, אולי. זאת לא תהיה הפעם הראשונה. ניצוץ קל של תקווה מתעורר בה. אם יש לו מישהי אחרת, זה עשוי לשחק לטובתה.
אבל היא טעתה בחישוב. הוא מתרחק ממנה, ואז — "שקרנית."
קייט בקושי שומעת את המילה לפני שהיד של סיימון פוגעת בלחְיָהּ בעוצמה שמסנוורת אותה כמו אור עז. בשולי שדה הראייה שלה היא רואה את הצבעים בחדר נמהלים זה בזה; הזוהר הזהוב של רצפת הפרקט, ספת העור הלבנה, הקלידוסקופ של קו האופק של לונדון שמחוץ לחלון.
משהו מתרסק במרחק: היא שמטה את כוס היין שלה.
היא נאחזת בדלפק, נשימותיה יוצאות מפיה בפרצי אוויר רדודים, דם מציף את לחייה. סיימון לובש את המעיל שלו, מרים את המפתחות משולחן האוכל.
"תישארי פה," הוא אומר. "אני אדע אם תצאי מהבית."
חבטות הנעליים שלו מהדהדות על רצפת הפרקט. הדלת נטרקת. היא לא זזה עד שהיא שומעת את המעלית חורקת במורד הפיר.
הוא הלך.
הרצפה מנצנצת מרסיסי זכוכית. ריח של יין מחמיץ את האוויר.
הטעם המתכתי בפיה מחזיר אותה למציאות. השפה שלה מדממת, נלכדה בין שיניה מכוח ידו.
משהו ניצת במוחה. אני אדע אם תצאי מהבית.
העובדה שהשאירה את הטלפון שלה בבית לא הספיקה. הוא מצא דרך אחרת. דרך אחרת לעקוב אחריה. היא זוכרת את המבט שהשוער נעץ בה בלובי. האם סיימון הגניב לו חבילה חדשה של שטרות כדי שירגל אחריה? המחשבה מקפיאה את הדם בעורקיה.
אם הוא יגלה לאן הלכה — מה עשתה — מוקדם יותר היום, מי יודע מה עוד הוא עלול לעשות. להתקין מצלמות, לקחת את המפתחות שלה.
ואז כל התוכניות שלה יעלו בתוהו. היא לעולם לא תצליח לברוח.
אבל לא. היא כבר התכוננה מספיק.
אם תעזוב עכשיו, היא תגיע לשם עד הבוקר. נסיעה של שבע שעות. היא תכננה הכול בקפידה בטלפון השני שלה, זה שהוא לא יודע עליו. התחקתה אחר הקו הכחול שהופיע במסך, שהסתלסל במעלה המדינה כמו סרט. פחות או יותר שיננה אותו.
כן, היא תצא עכשיו. היא חייבת לצאת עכשיו. לפני שהוא יחזור, לפני שהיא תאבד את האומץ שלה.
היא מוציאה את מכשיר המוטורולה ממקום המסתור שלו, מתוך מעטפה שהדביקה לגב השולחן שליד המיטה שלה. מורידה תיק נסיעות מהמדף העליון של ארון ההלבשה, ממלאת אותו בגדים. מחדר האמבטיה הצמוד היא מוציאה את כלי הרחצה שלה, את הקופסה שהחביאה בארונית מוקדם יותר באותו יום.
במהירות היא פושטת את השמלה האדומה ולובשת זוג מכנסי ג'ינס כהים וחולצה ורודה צמודה. אצבעותיה רועדות כשהיא פותחת את סוגר השרשרת. היא משאירה אותה על המיטה, מפותלת כמו חבל תלייה. לידה היא משאירה את מכשיר האייפון שלה בכיסוי הזהב שלו: זה שסיימון משלם עליו, יודע את הקוד שלו. זה שהוא יכול לאתר.
היא מחטטת בקופסת התכשיטים על השולחן שליד המיטה, ואצבעותיה נסגרות סביב סיכת הזהב בצורת דבורה שיש לה מאז ילדותה. היא מכניסה אותה לכיס ואז עוצרת ומעבירה מבט על חדר השינה: על השמיכה וּוילונות השמנת, על הזוויות החדות של הרהיטים הסקנדינביים. אמורים להיות לה עוד חפצים לארוז, לא? פעם היו לה הרבה דברים — ערימות על גבי ערימות של ספרים עם פינות דפים מקופלות, הדפסי יצירות אומנות, ספלים. עכשיו הכול שלו.
במעלית, האדרנלין מתלקח בזרם הדם שלה. מה אם הוא יחזור, יעצור אותה בדיוק כשתצא? היא לוחצת על הכפתור של קומת החניון התת־קרקעי, אבל המעלית נעצרת בפתאומיות בקומת הקרקע, והדלתות נפתחות בחריקה. ליבה דוהר. גבו הרחב של השוער פונה אליה: הוא מדבר עם אחד הדיירים האחרים. קייט בקושי יכולה לנשום. היא מתכווצת בפינת המעלית ונאנחת לרווחה רק אחרי שאיש לא מגיע, והדלתות נסגרות ברעד.
בחניון היא פותחת את נעילת ההונדה שקנתה לפני שהם נפגשו, שרשומה על שמה. היא מקווה שהוא לא יוכל להגיש במשטרה תלונה על גנֵבת רכב, כל עוד היא נוהגת במכונית שלה. היא צפתה במספיק תוכניות פשע. היא עזבה מרצונה החופשי, הם יגידו לו.
"מרצונה החופשי" זה ביטוי יפה. הוא מעלה בה מחשבות על תעופה.
היא מסובבת את המפתח, מתניעה ומקישה את כתובת הבית של דודה רבתא שלה באפליקציית המפות של גוגל. במשך חודשים היא חזרה על אותן המילים בראשה כמו על מנטרה.
בקתת ויווֹרד, קרוֹאוּז בֶּק. מחוז קמבּריה.
שהגיעו לקחת אותי לבית המשפט.
2:
ויולט
1942
ויולט שנאה את גראהם. היא תיעבה אותו מכול וכול. למה הוא זכה ללמוד דברים מעניינים כל היום, כמו מדע ולטינית ועל מישהו בשם פיתגורס, שעה שהיא הייתה אמורה להסתפק בתקיעת מחטים בבד קנבס? וגרוע מזה — היא חשבה, כשחצאית הצמר שלה גירדה את רגליה — הוא זכה לעשות את כל הדברים האלה כשהוא לבוש מכנסיים.
היא רצה במורד גרם המדרגות הראשי בשקט ככל האפשר כדי לחמוק מחמת זעמו של אבא, שסלד בכל תוקף מנשים פעלתניות (וכפי שנראה לה לעיתים קרובות, גם מוויולט עצמה). היא החניקה צחקוק כששמעה את גראהם מתנשף מאחוריה. אפילו בבגדים הכבדים שלה היא הצליחה לרוץ מהר ממנו בלי קושי.
ולחשוב שרק אתמול בלילה התפאר בפניה, שהוא רוצה להתגייס למלחמה! היה סיכוי גבוה יותר שחזירים יצמיחו כנפיים. ובכל אופן, הוא רק בן חמש־עשרה — צעיר מוויולט בשנה — ועל כן צעיר מדי. זה לטובתו, למען האמת. כמעט כל הגברים בכפר יצאו למלחמה, וחצי מהם מתו (לפחות זה מה שוויולט שמעה במקרה), כולל רב־המשרתים, המשרת ושני עוזרי הגנן. וחוץ מזה, גראהם אחיה. היא לא רצתה שהוא ימות. כנראה.
"תחזירי אותה!" הוא סינן לעברה.
כשהסתובבה ראתה שפניו העגולות ורודות ממאמץ ומזעם. הוא כעס על כך שגנבה את חוברת הלימוד שלו בלטינית ואמרה לו שהִטה לא נכון את כל שמות העצם בנקבה.
"לא רוצה," היא סיננה בתשובה, מצמידה את ספר הלימוד לחזהּ. "לא מגיע לך לקבל אותה. כתבת amor במקום arbor, למען השם."
כשהגיעה לתחתית המדרגות, הזעיפה פנים אל אחד הדיוקנים הרבים של אבא שנתלה במסדרון ופנתה שמאלה, עושה את דרכה בינות המסדרונות מחופּי העץ, עד שהתפרצה לבסוף אל המטבח.
"מה נראה לך שאת עושה?" צעקה עליה גברת קירקבּי, בידה האחת סכין קצבים ובשנייה פגר לבנבן של ארנבת. "עוד הייתי עלולה להוריד לעצמי אצבע!"
"מצטערת!" צעקה ויולט ופתחה בכוח את דלתות הזכוכית, וגראהם הופיע מאחוריה, מתנשם בכבדות. הם רצו לאורך גני המטבח, שיכורים מניחוח המנתה והרוזמרין, עד שהגיעו למקום האהוב עליה ביותר בכל העולם: אדמות האחוזה. היא הסתובבה וחייכה אליו. עכשיו, בחוץ, לא היה לו שום סיכוי להדביק אותה, אלא אם זה מה שתרצה שיקרה. הוא פתח את פיו והתעטש. היו לו אלרגיות עונתיות קשות.
"אוי," היא אמרה. "אתה צריך מטפחת?"
"תשתקי," הוא ענה ושלח את ידו אל החוברת. היא התרחקה ממנו בדילוג חינני. הוא עמד שם לרגע, מתנשף. זה היה יום חמים במיוחד, שכבת העננים הדקה לכדה את החום והפכה את האוויר לסמיך. זיעה נטפה מבתי השחי של ויולט והחצאית גירדה לה מאוד, אבל כבר לא היה לה אכפת. היא הגיעה אל העץ המיוחד שלה: עץ אשוּר, שעל פי דינסדייל, הגנן, היה בן מאות שנים. ויולט יכלה לשמוע אותו שוקק חיים מאחוריה: חדקוניות תרות אחר הלשד הקריר שלו; חיפושיות משה רבנו רועדות על פני עליו; שפריריות, פרפרי עש ופרושיים מעופפים בין ענפיו. היא הושיטה יד ושפרירית נחתה בכף ידה, כנפיה מנצנצות באור השמש. חמימות זהובה התפשטה בתוכה.
"איכס," אמר גראהם, שסוף־סוף הדביק את הפער. "איך את יכולה לתת לדבר הזה לגעת בך ככה? תמחצי אותו!"
"אני לא מתכוונת למחוץ אותו, גראהם," אמרה ויולט. "יש לו זכות קיום בדיוק כמו לך או לי. תראה כמה הוא יפה. הכנפיים שלו די דומות לקריסטלים, לא היית אומר?"
"את... לא נורמלית," הוא אמר וצעד לאחור. "את והאובססיה שלך לחרקים. זה גם מה שאבא חושב."
"לא מעניין אותי מה אבא חושב," היא שיקרה. "ובהחלט לא מעניין אותי מה אתה חושב. אם לשפוט מחוברת הלימוד שלך, עדיף שתחשוב פחות על האובססיה שלי לחרקים ויותר על שמות עצם בלטינית."
הוא צעד בכבדות קדימה, נחיריו רחבים. אבל לפני שהצליח להגיע למרחק חמש פסיעות ממנה, היא זרקה לעברו את החוברת — קצת חזק יותר משהתכוונה — וזינקה לתוך העץ.
גראהם קילל ונפנה בחזרה לעבר הבית, רוטן לעצמו.
היא הרגישה צביטת אשמה כשצפתה בגבו מתרחק בזעם. המצב ביניהם לא תמיד היה כזה. פעם גראהם הלך אחריה לכל מקום כמו צל. היא זכרה איך הוא נהג להיכנס למיטתה בחדר הילדים כדי להסתתר מפני סיוט או סופת רעמים, איך הצטנף לעומתה עד שהנשימות שלו הרעישו באוזניה. היו להם אין־ספור רגעי צחוק — רצים במהירות ברחבי האדמות עד שברכיהם נהיו שחורות מבוץ, מתפעלים מדגיגי הכסף הקטנטנים בפלג, מנפנוף כנפיו של אדום־החזה.
עד אותו יום קיץ נורא — שלא היה שונה בהרבה מהיום, למעשה, עם אותו אור דובשני שזהר מעל לגבעות ולעצים. היא זכרה ששניהם שכבו על הדשא מאחורי עץ האשור, שאפו את ניחוח פרחי הדרדר ושן הארי. היא הייתה בת שמונה, גראהם רק בן שבע. היא שמעה דבורים במקום כלשהו — קוראות אליה, מזמנות אותה אליהן. היא התקרבה אל העץ ומצאה את הכוורת, תלויה מענף כמו גוש זהב. הדבורים נצנצו, חגו מעליה. היא התקרבה, מתחה את זרועותיה וחייכה כשהרגישה אותן נוחתות עליה, רגליהן הקטנות מדגדגות את עורה.
היא הסתובבה אל גראהם, צוחקת בתגובה לפליאה שניכרה בפניו.
"אני גם יכול?" הוא שאל בעיניים פעורות.
היא לא ידעה מה יקרה, כך בכתה מאוחר יותר לאביה, כשהמקל שלו שיסע את האוויר בדרכו אליה. היא לא שמעה מה הוא אמר, לא ראתה את הזעם האפל בפניו. היא ראתה רק את גראהם, צורח כשהאומנת מֶטקַלף מיהרה להכניס אותו הביתה, את העקיצות בזרועו זוהרות בוורוד. המקל של אבא חתך את כף היד שלה, וּויולט הרגישה שמגיע לה עונש חמור הרבה יותר.
אחר כך אבא שלח את גראהם לפנימייה. עכשיו הוא חזר הביתה רק בחגים, זר יותר ויותר בעיניה. עמוק בפנים היא ידעה שאסור לה להתגרות בו כל כך. שהיא עושה את זה רק מפני שלא רק שלא הצליחה לסלוח לעצמה על אותו יום עם הדבורים, גם לא הצליחה לסלוח לגראהם.
בגללו היא השתנתה.
ויולט ניערה מעליה את הזיכרון והציצה בשעון היד שלה. השעה הייתה שלוש בסך הכול. היא סיימה את השיעורים לאותו יום — או, ליתר דיוק, המורה שלה, מיס פּוּל, הרימה ידיים. בתקווה שלא ישימו לב לחסרונה לפחות עוד שעה, היא טיפסה גבוה יותר, נהנית מהחום המחוספס של קליפת העץ מתחת לכפות ידיה.
בגומחה בין שני ענפים היא מצאה גרעין שעיר של אגוז אשור. תוספת מושלמת לאוסף — אוצרות דומים עיטרו את אדן החלון בחדר השינה שלה: ספירלה זהובה מקונכייה של שבלול, שאריות המשי מפקעת של פרפר. בחיוך רחב היא טמנה את אגוז האשור בכיס החצאית והמשיכה לטפס.
במהרה היא הגיעה לגובה שאִפשר לה להשקיף על אחוזת אוֹרְטוֹן הוֹל כולה, על מבני האבן רחבי הידיים שהזכירו לה עכביש מלכותי משחר לטרף למרגלות הגבעה. גבוה עוד יותר, והיא יכלה לראות את הכפר, קרואוז בּק — שמשמעו 'פלג העורבים' — מעברה השני של הגבעה. הנוף היה יפהפה. אבל משהו בו העציב אותה. היא הרגישה כאילו היא משקיפה על בית סוהר. בית סוהר ירוק יפהפה, עם שירת ציפורים ושפריריות ומי הענבר הזוהרים של הפלג — אבל בית סוהר, אף על פי כן.
שכן ויולט מעולם לא עזבה את אורטון הול. היא מעולם לא ביקרה בקרואוז בק.
"אבל למה אני לא יכולה ללכת?" היא שאלה את האומנת מטקלף כשהייתה צעירה יותר, וזו יצאה להליכה הקבועה שלה עם גברת קירקבי כמו בכל יום ראשון.
"את מכירה את הכללים," האומנת מטקלף נהגה ללחוש לה, ובעיניה ניצוץ של רחמים. "אבא שלך לא מרשה."
אלא שוויולט חשבה לעצמה — להכיר את הכללים ולהבין אותם הם שני דברים שונים. במשך שנים הניחה שהכפר מקום מסוכן, דמיינה כייסים ורוצחים מסתתרים מאחורי בתים קטנים (מחשבה שרק הגבירה את המשיכה שלה אליו).
בשנה שעברה היא הציקה לגראהם שיספר לה פרטים. "אני לא מבין ממה את כל כך מתרגשת," הוא העווה פנים. "הכפר משעמם נורא — אין בו אפילו פאב!" לפעמים ויולט תהתה, אם זה לא שאביה מנסה להגן עליה מהכפר, אלא להפך; הוא מנסה להגן על הכפר ממנה.
בכל אופן, בקרוב הבידוד שלה יסתיים — בערך. בעוד שנתיים, כשהיא תהיה בת שמונה־עשרה, אבא תכנן לערוך לה מסיבה גדולה לרגל "היציאה שלה לחברה". ואז — כך קיווה — היא תצוד את מבטו של רווק צעיר, אולי אפילו לורד לעתיד, ותחליף את הכלא הזה בכלא אחר.
"בקרוב תפגשי ג'נטלמן נאה שיכבוש את ליבך," האומנת מטקלף תמיד אמרה לה.
ויולט לא רצתה להיכבש. היא רצתה לראות את העולם כמו שאבא עשה בצעירותו. היא מצאה בספרייה כל מיני ספרי גיאוגרפיה ואטלסים — ספרים על המזרח הרחוק, מלאים ביערות גשם מהבילים ופרפרי עש גדולים כמו צלחות ("יצורים מחרידים," לדברי אבא), ועל אפריקה, שם העקרבים נוצצים כמו אבני חן בחול.
כן, יום אחד היא תעזוב את אורטון הול ותטייל בעולם — בתור מדענית.
ביולוגית, היא קיוותה, או אולי אנטומולוגית? בכל אופן, משהו שקשור בחיות, שמהניסיון שלה עדיפות הרבה יותר על בני אדם. האומנת מטקלף דיברה לעיתים קרובות על הפעם שוויולט הילדה הבהילה אותה: לילה אחד היא נכנסה לחדר הילדים, ולהפתעתה מצאה סמור בעריסה של ויולט.
"צרחתי כאילו רוצחים אותי," היא נהגה לומר, "אבל את שכבת שם, בריאה ושלמה, והסמור התכרבל לידך וגרגר כמו חתלתול."
היא שמחה שאבא מעולם לא גילה על התקרית הזאת. מבחינתו, מקומן של חיות או על הצלחת או על הקיר. יוצא הדופן היחיד היה סֶסיל, כלב הרידג'בֶּק הרודֶזי שלו, חיה אימתנית שאת אכזריותה אביה טיפח לאורך השנים. ויולט תמיד הצילה כל מיני יצורים קטנים ממלתעותיו נוטפות הריר. האחרון שבהם היה עכביש קופץ, שעתה התגורר מתחת למיטתה בקופסת כובעים שהיא ריפדה בקומבינזון ישן. היא קראה לו — או לה, היה קשה לדעת — גוֹלדי, על שם הפסים הצבעוניים ברגליו.
והשביעה את האומנת מטקלף לשמור עליו בסוד.
אבל היו גם הרבה דברים שהאומנת מטקלף לא סיפרה לה, ויולט הרהרה מאוחר יותר, בזמן שהתלבשה לקראת ארוחת הערב. היא החליפה לשמלת פשתן רכה — לאחר שהשליכה את חצאית הצמר התוקפנית על הרצפה — והסתובבה אל הראי. עיניה היו עמוקות וכהות, שונות מאוד מעיניהם של אבא וגראהם, שהיו כחולות כמו מים. לדעתה היו לה פנים מוזרות למדי, עם שומה אדומה מכוערת במצח, אבל היא התגאתה בעיניה. ובשערה, שהיה כהה גם הוא, עם ברק צבעוני כשל אבן אופל, שהזכיר את נוצות העורבים שהתגוררו בעצים מסביב לבית האחוזה.
"אני נראית כמו אימא שלי?" שאלה מאז שהיא זוכרת את עצמה. לא היו לה תמונות של אימה, אלא רק שרשרת ישנה עם תליון אובאלי חבול. האות ו' נחרטה בה, והיא נהגה לשאול את כל מי שהקשיב, אם שֵם אימה היה ויניפרד או וילהמינה ("קראו לה ואליס?" היא שאלה פעם את אביה, אחרי שראתה את השם בעמוד ראשי של עיתון. בתגובה הוא שלח את ויולט המבולבלת אל חדרה בלי ארוחת ערב).
גם האומנת מטקלף לא עזרה.
"אני לא זוכרת ממש את אימא שלך," היא הייתה אומרת. "הייתי חדשה כשהיא נפטרה."
"הם נפגשו בפסטיבל חג האביב בשנת אלף תשע מאות עשרים וחמש," גברת קירקבי אמרה לה, מהנהנת בחוכמה. "הם היו מאוד מאוהבים. אבל אל תשאלי שוב את אבא שלך על זה, או שהוא יצליף בך."
פירורי המידע לא בדיוק סיפקו אותה. כילדה, היא רצתה לדעת הרבה יותר — איפה ההורים שלה התחתנו? האם אימא שלה חבשה הינומה, נזר פרחים (היא דמיינה פרחי עוזרר לבנים שתאמו שמלת תחרה עדינה)? והאם אבא מצמץ כדי להעלים את הדמעות מעיניו עת הבטיח לאהוב ולשמור עליה עד שהמוות יפריד ביניהם?
בהיעדר עובדות מוצקות כלשהן, נאחזה ויולט בתמונה שבדמיונה, עד שיהיה ביכולתה לברר אם זה באמת מה שקרה. כן — אבא שלה אכן אהב את אימה עד כלות, והמוות אכן הפריד ביניהם (הייתה לה הרגשה מעומעמת שאימא שלה מתה כשילדה את גראהם). זאת הסיבה שהוא לא רצה לשמוע או לדבר על זה.
אבל לפעמים משהו טשטש את התמונה שהייתה לה בראש, כמו אדוות באגם.
ערב אחד כשהייתה בת שתים־עשרה, היא חיטטה במזווה בחיפוש אחר ריבה ולחם, כשהאומנת מטקלף וגברת קירקבי נכנסו למטבח עם מיס פול, שהייתה אז עובדת חדשה.
היא שמעה כיסאות נגררים על אבן ואת שולחן המטבח העתיק חורק כשהן התיישבו אליו, ואז קולות של פקק ונקישת זכוכיות כשגברת קירקבי פתחה בקבוק שרי ומזגה להן כוסיות. ויולט התאבנה באמצע הביס.
"איך המקום בעינייך עד כה, יקירה?" שאלה האומנת מטקלף את מיס פול.
"טוב — אלוהים יודע שאני מנסה, אבל היא עושה רושם של ילדה קשה כל כך," אמרה מיס פול. "בזבזתי חצי יום בחיפושים אחריה, היא התרוצצה ברחבי האדמות עד שכל הבגדים שלה התכסו כתמי דשא. והיא — היא..."
מיס פול שאפה נשימה עמוקה וקולנית.
"היא מדברת עם החיות! אפילו עם החרקים!"
לרגע השתררה דממה בחדר.
"אני ודאי נשמעת לכן מגוחכת," מיס פול אמרה.
"בכלל לא, יקירה," אמרה גברת קירקבי. "ובכן, אנחנו הראשונות שיגידו לך, שמשהו בילדה הזאת שונה. היא די... איך את מנסחת את זה, רות?"
"יוצאת דופן," אמרה האומנת מטקלף.
"מה הפלא," המשיכה גברת קירקבי, "כשאימא שלה הייתה מה שהיא הייתה."
"האימא?" שאלה מיס פול. "היא נפטרה, לא?"
"כן. סיפור נורא," אמרה האומנת מטקלף. "זמן קצר אחרי שהגעתי. לא היה לי ממש סיכוי להכיר אותה לפני שזה קרה."
"היא הייתה בחורה מקומית," אמרה גברת קירקבי, "מקרואוז בק. ההורים של האדון היו זועמים אילו ידעו... אבל הם נפטרו חודש לפני החתונה. וגם האח הגדול שלו. זאת הייתה תאונת כרכרה. פתאומי מאוד."
היא שמעה את מיס פול שואפת בחדות.
"מה — והם בכל זאת ערכו את החתונה? ליידי איירס... האם כרסה הייתה בין שיניה?"
גברת קירקבי פלטה צליל זהיר לפני שהמשיכה.
"הוא מאוד הוקסם ממנה, וזה כל מה שאני מוכנה להגיד. בהתחלה לפחות. יפהפייה של ממש היא הייתה. ומאוד דומה לגברת הצעירה, לא רק במראה החיצוני."
"מה זאת אומרת?"
שוב שתיקה.
"טוב, היא הייתה — מה שרות אמרה. יוצאת דופן. מוזרה."
