ג'יין אייר

ביום ההוא לא היתה שום אפשרות לצאת לטייל. אומנם בבוקר שוטטנו במשך שעה בגן, שכל העלים כבר נשרו בו, אבל אחרי ארוחת הערב (כשלא היו אורחים נהגה גברת ריד לסעוד בשעה מוקדמת) הביאה רוח נובמבר קרה עננים קודרים וגשם סוחף, ושום גיחה החוצה לא באה בחשבון.
שמחתי על כך. לא אהבתי טיולים ארוכים, במיוחד אחר הצהריים, כשכבר קריר. שנאתי לחזור הביתה בשעת דמדומים צוננת, כשאצבעות הידיים והרגליים מעקצצות מקור, לבי מלא עצב בגלל הגערות של בסי האומנת, ורוחי מושפלת בגלל הנחיתות הגופנית שחשתי לעומת אילייזה, ג'ון וג'ורג'יאנה ריד.
אילייזה, ג'ון וג'ורג'יאנה התקבצו עכשיו סביב אמם בחדר האורחים. היא נחה על הספה ליד האח, ומכיוון שילדיה היקרים היו סביבה (ולא התקוטטו ולא בכו כרגע), נראתה מאושרת לגמרי. היא לא הרשתה לי להצטרף אליהם ואמרה כי "היא מצטערת שהיא נאלצת להרחיק אותי מהם, אבל עד שהיא תשמע מבסי ותראה במו עיניה שאני משתדלת ככל יכולתי להיות ילדה חברותית, עליזה וחייכנית יותר, קלילה, גלוית לב וטבעית, אין לה ברירה אלא לשלול ממני את הזכויות שמוענקות אך ורק לילדים שמחים ושבעי רצון."
"מה כבר בסי אמרה עלי?" שאלתי.
"ג'יין, אני לא אוהבת אנשים שמנסים להטיל דופי ולחפש פגמים. יש משהו דוחה ממש בילדה שמדברת אל מבוגרים בצורה כזאת. שבי לך באיזשהו מקום ותשתקי, עד שתהיי מסוגלת לדבר בנעימות."
ליד חדר האורחים היה חדר קטן לארוחות בוקר, ואני חמקתי לשם. בחדר היה ארון ספרים, ואני מיהרתי לקחת לי ספר, בדקתי היטב שיש בו תמונות, ואחר כך עליתי על המושב שעל אדן החלון, שילבתי את הרגליים בישיבה מזרחית, סגרתי כמעט לגמרי את וילון הצמר האדום והתעטפתי בבדידות הכפולה.
קפלי הבד הארגמני סגרו את שדה הראייה שלי מימין, וזגוגיות החלון השקופות משמאלי גוננו עלי אך לא חצצו ביני לבין היום האפרורי. מדי פעם, כשהפכתי את דפי הספר, סקרתי את אחר הצהריים החורפי. מרחוק נפרש לעיני משטח חיוור של ערפל ועננים, ומקרוב נשקפו מדשאה רטובה, שיחים מוכי סופה וגשם בלתי פוסק, שניתך בפראות במשבים עזים וממושכים.
חזרתי אל הספר - תולדות ציפורי בריטניה מאת בֶּוִויק. המלל הכתוב לא עניין אותי בדרך כלל, אבל בספר הזה היו כמה דפי הקדמה שלא יכולתי להתעלם מהם, אף על פי שהייתי ילדה בסך הכול. הם עסקו במקומות המחייה של עופות הים, ב"צוקי הסלע המבודדים", שרק העופות האלה שוכנים בהם, בחופי נורווגיה המשובצים איים, מהכֵּף הדרומי, הנקרא לינְדֶסְנֵס או נֵאז, ועד לכף הצפוני -

"שם גועשים משברי האוקיינוס הצפוני
במערבולות עצומות סביב אייה החשופים
של תוּלֶה הרחוקה; והאוקיינוס האטלנטי
מנפץ את נחשוליו אל צוקי ההברידים מוכי הסער". *

לא יכולתי לחלוף באדישות גם על פני תיאור החופים הקודרים של לפלנד, סיביר, שפיצברגן, נובה זמבלה, איסלנד וגרינלד, עם "מרחביו העצומים של האזור הארקטי, אזורי השממה הנידחת - מצבור הקרח והשלג, ששדות הקרח המוצקים שלו, אשר נערמו במשך מאות חורפים והתגבשו להררי הררים אלפיניים, מקיפים את הקוטב ומעצימים את הקשיים הרבים שיוצר הקור העז". מן הממלכות האלה, הלבנות כמוות, יצרתי עולם משלי, עולם מעורפל, כמו כל חיזיון עמום שצף במטושטש במוחו של ילד, אבל עולם מרשים להפליא. המילים בדפי ההקדמה נקשרו למראות שבאו בעקבותיהן והעניקו משמעות לסלע שניצב לבדו בים גועש, מלא משברים ורסס, לסירה מנותצת שעלתה על שרטון בחוף שומם, ולירח קר וחיוור כמוות, שהציץ מבעד לסורגי העננים בספינה הטרופה ששוקעת בים.
קשה לי לתאר את הרגשות שעוררה בי תמונה של בית תפילה שומם, מצֵבה חקוקה ניצבת בחצרו, שער נראה בין שני עצים, האופק הנמוך מוקף חומה שבורה, והירח שעלה זה עתה מעיד על בוא הערב.
שתי אוניות דוממות על ים רוגע נראו לי כמו דמויות רפאים.
שד המתגנב בעקבותיו של שודד ולופת את הצרור שעל גבו הטיל עלי אימה, ואני הפכתי את הדף במהירות.
כך גם הגבתי למראה יצור שחור ובעל קרניים, שישב לבדו על סלע וכמו השקיף על קהל רחוק שמתגודד סביב גרדום.
כל תמונה סיפרה סיפור, שהיה לעתים מופלא מכדי שאבין אותו בתפיסתי המוגבלת וברגשותי הבוסריים, אך בכל זאת עורר בי עניין עמוק, כמו הסיפורים שבסי סיפרה לנו לפעמים בערבי החורף, כשרוחה היתה טובה עליה. היא נהגה להעמיד את קרש הגיהוץ ליד האח שבחדר הילדים, הרשתה לנו לשבת סביבו, ובזמן שגיהצה את סלסולי התחרה בשמלתה של גברת ריד או את שוליה המקורזלים של מצנפת הלילה שלה, הזינה את לבותינו הלהוטים בסיפורי אהבה והרפתקאות שנלקחו מאגדות ישנות ומבלדות עתיקות או (כפי שהתברר לי בתקופה מאוחרת יותר) מתוך ספרים כמו פמלה* או תולדותיו של הנרי דוכס מורלנד.**
כך, כשספרו של בוויק על ברכי, הייתי מאושרת, מאושרת בדרכי לפחות. דבר לא הפחיד אותי חוץ מן האפשרות שיפריעו לי, וזו אכן התממשה מהר מדי: דלת החדר הקטן נפתחה.
"בּוּ! גברת דכדוכית!" קרא קולו של ג'ון ריד. אבל הוא השתתק, כי ראה שהחדר ריק לכאורה.
"איפה היא, לכל הרוחות?" המשיך ואמר. "ליזי! ג'ורג'י!" קרא לאחיותיו. "ג'יין לא כאן. תגידו לאמא שהיא יצאה החוצה לגשם, חיה רעה שכמוה!"
"מזל שסגרתי את הווילון," חשבתי וייחלתי בכל לבי שלא יגלה את מקום המחבוא שלי. ג'ון ריד אכן לא היה מוצא אותי בעצמו, כי לא התברך בתושייה או בתפיסה מהירה, אבל אילייזה פשוט תחבה את הראש בפתח הדלת ואמרה מיד: "היא יושבת על אדן החלון, ג'ק."
אני מיהרתי לצאת, כי התחלחלתי מהמחשבה שג'ון ייגש אלי ויגרור אותי משם.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בחשש ובחוסר ביטחון.
"את צריכה להגיד, 'מה אתה רוצה, מר ריד'," הוא ענה. "אני רוצה שתבואי הנה." והוא התיישב באחת הכורסאות ואותת לי בידו שעלי לגשת ולהתייצב לפניו.
ג'ון ריד היה נער בן ארבע עשרה, ולפיכך היה מבוגר ממני בארבע שנים, כי אני הייתי בת עשר בלבד. הוא היה מגודל ומגושם לגילו, עורו היה כהה ומחוטט, פניו רחבים וגסים, איבריו כבדים וגפיו ארוכים. בארוחות נהג לזלול, ולכן היה עורו צהבהב, עיניו היו עמומות וקהות ולחייו הידלדלו מצדי פרצופו. למעשה, היה עליו להיות בבית הספר, אבל אמו החזירה אותו הביתה לחודש חודשיים, "בגלל בריאותו הרופפת". מר מיילס, מנהל בית הספר, טען שמצבו של ג'ון היה תקין בהחלט אילו היו שולחים לו פחות עוגות וממתקים מהבית, אבל לבה של האם לא היה מסוגל לקבל דעה מחמירה כל כך ודבק דווקא ברעיון המעודן יותר, שחולשתו של ג'ון נובעת משקדנות מוגזמת ואולי גם מגעגועים הביתה.
ג'ון לא חיבב במיוחד את אמו ואחיותיו, וכלפַּי חש סלידה של ממש. הוא הציק לי והתעלל בי, לא רק פעמיים או שלוש בשבוע וגם לא פעם או פעמיים ביום, אלא בלי הרף, ולכן כל עצב מעצבי רטט מפניו, וכל פיסת בשר על עצמותי התכווצה כשהתקרב אלי. לפעמים הרגשתי חסרת אונים מרוב הפחד שעורר בי, כי לא היה מי שיגן עלי מפני האיומים וההתעמרויות שלו. המשרתים לא רצו להעליב את האדון הצעיר ולצדד בי נגדו, וגברת ריד היתה עיוורת וחירשת בכל הקשור לנושא הזה: מעולם לא ראתה אותו מכה אותי ולא שמעה אותו מגדף אותי, גם כשעשה זאת בנוכחותה, אם כי לרוב עשה זאת מאחורי גבה.
כמו תמיד צייתי לג'ון ונעמדתי ליד הכורסה שישב בה. במשך כשלוש דקות שרבב לעומתי את לשונו ושלף אותה החוצה רחוק ככל שהצליח מבלי לעקור אותה מפיו. ידעתי שבקרוב יסתער עלי ופחדתי מן ההכשה שלו, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מהרהרת במראה המבחיל והמכוער של היצור שירביץ לי בעוד רגע.
ייתכן שהבחין בהבעה שעל פני, מכיוון שלפתע, בלי להגיד מילה, חבט בי בחוזקה. התנדנדתי, ואחרי שהצלחתי לשוב ולהתאזן נסוגותי צעד או שניים מהכורסה.
"זה בגלל החוצפה שלך, כשענית לאמא קודם," אמר, "ומפני שהתחבאת מאחורי הווילונות, ובגלל המבט שהיה לך בעיניים בשתי הדקות האחרונות, נבלה שכמוך!"
מכיוון שהייתי רגילה לגידופיו של ג'ון ריד, לא עלה על דעתי לענות לו. חששתי רק מהמכה שבוודאי תגיע בעקבות העלבונות, ולא ידעתי איך אעמוד בה.
"מה עשית מאחורי הווילון?" שאל.
"קראתי."
"תראי לי את הספר."
חזרתי אל החלון והבאתי את הספר משם.
"אסור לך לגעת בספרים שלנו. את בת חסות שלנו, ככה אמא אומרת. אין לך כסף. אבא שלך לא השאיר לך כלום. היית צריכה לקבץ נדבות ולא לחיות כאן עם בני אצולה כמונו, לא לאכול ארוחות כמו שלנו ולא ללבוש בגדים על חשבונה של אמא. עכשיו אני אלמד אותך מה זה לחטט במדפי הספרים שלי. כי הם שלי. כל הבית שייך לי, או יהיה שייך לי בעוד כמה שנים. לכי ותעמדי ליד הדלת, לא ליד המראה ולא ליד החלונות."
עשיתי כדבריו, מבלי שהבנתי בתחילה מה הוא מתכוון לעשות. אבל כשראיתי שהוא מרים את הספר גבוה, מאזן אותו על כף היד ונעמד בתנוחת זריקה, זינקתי מיד הצדה בזעקת בהלה. אך לא הייתי זריזה מספיק. הכרך הושלך, פגע בי והפיל אותי, וראשי נחבט בדלת ונחתך. דם זב מהחתך והכאב היה חד. שיא הפחד כבר חלף, ורגשות אחרים באו במקומו.
"ילד רע ואכזרי!" אמרתי. "אתה כמו רוצח... כמו נוגש עבדים... אתה כמו הקיסרים הרומים!"
כבר הספקתי לקרוא את ההיסטוריה של רומי מאת גולדסמית' ולגבש דעה על נירון, קליגולה וכל השאר. תמיד ערכתי השוואות בלבי, אבל לא עלה על דעתי שאבטא אותן אי פעם בקול רם.
"מה?! מה?!" קרא. "מה היא אמרה לי?! שמעתן אותה, אילייזה וג'ורג'יאנה? חכי שאני אספר את זה לאמא. אבל קודם כול..."
הוא הסתער עלי. הרגשתי שהוא תופס אותי בשיער ובכתף, עט עלי בזעם נואש. הוא אכן נראה לי כמו רודן, כמו רוצח. הרגשתי שטיפות דם זולגות מראשי אל צווארי וחשתי כאב חד, והתחושות האלה גברו באותו הרגע על הפחד ואני הדפתי בפראות את המתקפה שלו. איני יודעת מה בדיוק עשו ידי, אך הוא קרא לי "נבלה! נבלה!" ושאג בקול גדול. ואכן ישועתו לא איחרה לבוא: אילייזה וג'ורג'יאנה כבר מיהרו לקרוא לגברת ריד, וזו עלתה למעלה והגיעה עכשיו אל זירת ההתרחשות, כשבעקבותיה בסי והמשרתת אבוט. הן הפרידו בינינו, ואני שמעתי אותן אומרות -
"נו, באמת! באמת! איך שהיא מתנפלת על האדון ג'ון!"
"ראיתם פעם פראות כזאת?!"
ואז פקדה גברת ריד: "קחו אותה לחדר האדום ותנעלו אותה שם," וארבע ידיים לפתו אותי מיד ונשאו אותי במעלה המדרגות.