פרק ראשון
גברים מסבירים לי דברים
•
2008
עדיין לא ברור לי למה טרחנו, סאלי ואני, ללכת למסיבה ההיא במדרון המיוער שמעל אספֶּן. כולם שם היו מבוגרים מאיתנו ומשעממים בדרכם המהוגנת, מבוגרים מספיק כדי שאנחנו, בנות הארבעים פלוס, "נעבור" כצעירות של האירוע. הבית היה נהדר — אם אתן אוהבות את סגנון הבקתות הכפריות של ראלף לורן — בקתה יוקרתית, ספוּנת שטיחים, בגובה של כ-3,000 מטר, עם קרנות איילים, הרבה שטיחי קילים ותנור לבנים. עמדנו לעזוב, כשהמארח שלנו אמר, "לא, תישארו עוד קצת כדי שאוכל לדבר איתכן." הוא היה גבר מרשים שעשה הרבה כסף.
הוא הניח לנו לחכות בזמן שהאורחים האחרים יצאו לאִטם אל ערב הקיץ, ואז הושיב אותנו סביב שולחן העץ המחוספס האותנטי שלו ואמר לי, "אז? שמעתי שכתבת שני ספרים."
השבתי, "כתבתי כמה, למען האמת."
"ועל מה הם?" הוא שאל, באופן שבו מדובבים את הילד בן השבע של החבר לתאר אימון בחלילית.
למען האמת, הם היו על כמה דברים שונים, השישה־שבעה ספרים שפורסמו עד אז, אבל באותו יום קיץ של שנת 2003 התחלתי לדבר רק על האחרון שבהם, "נהר של צללים: אדוארד מייברידג' והמערב הפרוע הטכנולוגי", ספרי על הרס הזמן והמרחב, ועל התיעוש של חיי היומיום.
הוא קטע אותי מיד לאחר שהזכרתי את מייברידג'. "האם שמעת על הספר החשוב מאוד על מייברידג' שיצא השנה?"
נלכדתי כל כך בתפקיד הצעירה התמימה שיועד לי, שהייתי מוכנה להשתעשע במחשבה שספר אחר על אותו נושא יצא בו־זמנית לשלי, ואיכשהו החמצתי אותו. הוא כבר סיפר לי על הספר החשוב מאוד — בלוויית המבט הזחוח המוכר לי כל כך אצל גבר שנואם, ועיניו נעוצות באופק המרוחק, המטושטש, של תחום הסמכות שלו.
רק תרשו לי לומר כאן שבחיי משולבים היטב גברים מקסימים, בתוכם עורכים רבים שהקשיבו לי ועודדו ופרסמו אותי מצעירותי, אחי הצעיר והנדיב לאין־קץ, חברים נהדרים שעליהם אפשר לומר — כמו פרח הכהונה בסיפורי קנטרברי שאני עדיין זוכרת מהשיעור של מר פֶּלֶן על צ'וסר — "אהב ללמוד וללַמד אהב."1 ועדיין ישנם גם הגברים האחרים. ובכן, "מר חשוב מאוד" המשיך לדבר בזחיחות על הספר שהייתי מוכרחה להכיר, כשסאלי קטעה אותו ואמרה, "זה הספר שלה." או כשניסתה לקטוע אותו, ליתר דיוק.
אבל הוא רק המשיך בקו שלו. היא נאלצה לומר "זה הספר שלה" שלוש או ארבע פעמים, עד שהוא הפנים את זה. ואז, כמו ברומן של המאה התשע־עשרה, הוא האפיר. העובדה שאני המחברת של הספר החשוב מאוד שהתברר שהוא לא קרא, אלא רק קרא עליו בניו יורק טיימס בוק רוויו כמה חודשים קודם לכן, בלבלה כל כך את הקטגוריות הסדורות שארגנו את עולמו, שהוא קפא ללא אומר — לרגע, וחזר לנאומו המתמשך. בהיותנו נשים, היינו מנומסות והתחלנו לצחוק רק כשיצאנו מטווח השמיעה שלו, ומאז למעשה לא הפסקנו.
אני אוהבת תקריות מהסוג הזה, שבהן כוחות חשאיים וחמקמקים כל כך בדרך כלל מזדחלים מתוך העשב ומתגלים לעין כמו נחש האנקונדה שטורף פרה, או כמו גללי פיל על השטיח.
המדרון החלקלק של ההשתקה
כן, אנשים משני המגדרים צצים באירועים ונואמים על דברים לא רלוונטיים ועל תיאוריות קונספירציה, אבל הביטחון הנחרץ, הנוטה להתעמת, של הבור המוחלט הוא ממוּגדר מניסיוני. גברים מסבירים דברים לי ולנשים אחרות, גם אם הם לא יודעים על מה הם מדברים. חלק מהגברים.
כל אישה יודעת על מה אני מדברת. זו הנחת היסוד שמקשה לפעמים על כל אישה בכל תחום; שמונעת מנשים להתבטא בקול, או להישמע כשהן כבר מֵעֵזות להתבטא; שבדומה להטרדה ברחוב, דוחקת נשים צעירות לשתיקה המעידה שהעולם הזה איננו שלהן. כך מחנכים אותנו לספק עצמי ולהגבלה עצמית, כשם שמנחים גברים לביטחון עצמי מופרז חסר בסיס.
לא אתפלא אם חלק מהקו של הפוליטיקה האמריקנית מאז 2001 התגבש, נניח, מתוך חוסר היכולת להקשיב לקולין רוילי, האישה מהאף־בי־איי שהפיצה את האזהרות המוקדמות לגבי אל־קאעידה. וקו זה ודאי התגבש על ידי ממשל בוש שאי־אפשר היה לומר לו דבר, כולל לא שעיראק אינה קשורה לאל־קאעידה ואין לה נשק להשמדה המונית, או שהמלחמה לא תהיה "משחק ילדים". (אפילו מומחים גברים לא יכלו לחדור למבצר הזחיחות שלו.)
יהירות היא אולי סממן של מלחמה, אבל התסמונת הזאת היא מלחמה שכמעט כל אישה מתמודדת איתה ביומיום, מלחמה שהיא גם פנימית, מלחמתה באמונה שהיא מיותרת, בהזמנה לשתוק; מלחמה שגם אני לא לגמרי השתחררתי ממנה למרות קריירה מוצלחת למדי ככותבת (בהסתמך על מחקר רב ואיסוף מוקפד של נתונים). אחרי הכול, היה רגע שבו הסכמתי לאפשר ל"מר חשוב" ולביטחון המוגזם שלו לבלבל את הביטחון המשקשק שלי.
אל תשכחו שקיבלתי חיזוקים יותר מרוב הנשים בעניין זכותי לחשוב ולהתבטא, ושלמדתי כי מידה מסוימת של ספק עצמי היא כלי מוצלח לתיקון, להבנה, להקשבה ולהתקדמות — אם כי ספק עצמי מוגזם משתק, ואילו ביטחון עצמי מוחלט מייצר אידיוטים יהירים. קיים תָוֶוך משמח בין שני הקטבים האלה שאליהם נדחקו המגדרים, רצועת קו משווה חמימה של קח־ותן שבה כולנו אמורים להיפגש.
גרסאות קיצוניות יותר של מצבנו מתקיימות, למשל, באותן מדינות מזרח תיכון שבהן לעדויות של נשים אין מעמד משפטי: כך, אישה אינה יכולה להעיד שאנסו אותה ללא עד־גבר שיספק עדות נגדית לזו של האנס. דבר שמתקיים רק לעתים רחוקות.
אמינות היא כלי הישרדות בסיסי. בצעירותי, כשרק התחלתי להבין במה פמיניזם עוסק ומדוע הוא הכרחי, היה לי חבר שדודו היה פיזיקאי גרעיני. בחג מולד אחד הוא סיפר — כאילו זה סיפור קליל ומבדר — שאשתו של שכן בקהילת ייצור־הפצצות הפרברית שלו יצאה בריצה מביתה באמצע הלילה, כשהיא עירומה וצועקת שבעלה ניסה להרוג אותה. איך אתה יודע שהוא לא ניסה להרוג אותה? שאלתי. הוא הסביר בסבלנות שהם אנשים מכובדים מהמעמד הבינוני. לכן ניסיון־של־בעלה־להרוג־אותה פשוט איננו הסבר אמין להימלטותה מהבית בצעקות שבעלה ניסה להרוג אותה. מצד שני, זה שהיא מטורפת...
אפילו השגת צו הרחקה — כלי משפטי חדש למדי — דורשת הוכחת אמינות שתשכנע את בית המשפט שגבר מסוים הוא פוגעני, ותחייב את השוטרים לאכוף את הצו. לעתים קרובות צווי הרחקה ממילא אינם יעילים. אלימות היא אחת הדרכים להשתיק אנשים, להתכחש לקולם ולאמינותם, לטעון שזכותך לשלוט בהם קודמת לזכותם להתקיים. בארצות הברית נרצחות כשלוש נשים ביום על ידי בני זוגן (הנוכחיים או לשעבר), ורצח הוא סיבת מוות עיקרית של נשים בהיריון. בלב המאבק הפמיניסטי להשיג לאונס — בדייט, בנישואים, במשפחה — ולהטרדה מינית בעבודה מעמד משפטי של פשע, עומדת הנחיצות להפוך את הנשים לניתנוֹת־לאמוּן ולנשמעוֹת.
אני נוטה להאמין שנשים השיגו את המעמד של בני אדם כשפעולות מהסוג הזה החלו להיחשב ברצינות, כשהדברים הגדולים שעצרו אותנו והרגו אותנו הופנו — מאמצע שנות השבעים ואילך — למערכת אכיפת החוק. כלומר, הרבה אחרי הולדתי. ולכל מי שטוען שאיום מיני במקום העבודה אינו סוגיה של חיים ומוות, זִכרו שטוראית חיל הים מריה לאוטרבך, בת 20, נרצחה ככל הידוע על ידי עמית לעבודה בעל דרגה גבוהה משלה, בליל חורף אחד כשעמדה להעיד שהוא אנס אותה. השרידים השרופים של גופה ההריוני נמצאו בבור מדורת גן בחצר האחורית שלו.
הטענה החד־משמעית שהוא יודע על מה הוא מדבר והיא לא, ולוּ גם בחלק הכי מינורי של שיחה נתונה, מנציחה את הכיעור של העולם הזה ומחשיכה אותו מחדש. אחרי שספרי Wanderlust (תאוות נדודים) ראה אור בשנת 2000, היטבתי להתמודד עם ההתקפות המאיימות על התפיסות ועל הפרשנות שלי. בשני מקרים שאירעו בערך באותו זמן מחיתי על התנהגות של גבר, והתגובה הייתה שהתקריות לא אירעו כלל כפי שתיארתי אותן, שאני סובייקטיבית, הוזה, נסערת, סַלפנית — בקיצור, אישה.
רוב חיי הטלתי ספק בעצמי וויתרתי. המעמד הציבורי שרכשתי כהיסטוריונית עזר לי לייצב את הקרקע תחתי, אבל רק נשים מעטות מקבלות תמיכה כזאת. למיליארדי נשים בִּפלָנֶטַת־שבעת־מיליארדי־האנשים הזאת נאמר מן הסתם שהן אינן עדות מהימנות לחייהן, שהאמת איננה שייכת להן, היום כתמיד. זה חורג הרבה מעבר לגברים־מסבירים־דברים, אבל זה חלק מאותו ארכיפלג של יהירות.
גברים מסבירים לי דברים, עדיין. ואף גבר מעולם לא התנצל על הסבר שגוי של דברים שאני יודעת ושהוא לא. עדיין לא. אבל על פי טבלאות סטטיסטיות צפויות לי עוד ארבעים ומשהו שנות חיים, יותר או פחות, אז זה עוד עשוי לקרות. אם כי אני לא עוצרת את נשימתי.
נשים נאבקות בשתי חזיתות
כמה שנים אחרי האידיוט ההוא מאספן, הרציתי בברלין, והסופר המרקסיסטי טארק עלי הזמין אותי לארוחת ערב לצד סופר־ומתרגם ולצד שלוש נשים צעירות מעט ממני, שרוב הארוחה נשארו מרוחקות ודוממות. טארק היה נהדר. המתרגם אולי כעס שהתעקשתי למלא תפקיד מתון בשיחה, אבל כשסיפרתי ש"שביתת נשים למען השלום" — התנועה האנטי־גרעינית ואנטי־מלחמתית הנפלאה והלא ידועה דיה שהוקמה ב-1961 — סייעה להפסיק את ציד הקומוניסטים מטעם "ועדת בית הנבחרים לפעולות אנטי־אמריקניות" (HUAC), מר "חשוב מאוד" מס' 2 לגלג עלי. HUAC, הוא התעקש, לא התקיימה בתחילת שנות השישים, ובכל אופן שום ארגון נשים לא מילא תפקיד כזה במפלה של HUAC. הלעג שלו היה כל כך פוגעני, הביטחון שלו כל כך תוקפני, שוויכוח איתו נראה תרגיל מסוכן בדיון עָקר והזמנה לעוד עלבונות.
נדמה לי שאז כבר פרסמתי תשעה ספרים, כולל אחד שנסמך על מקורות ראשוניים וראיונות עם דמות מפתח מ"שביתת נשים למען השלום". אבל גברים־מסבירים עדיין מניחים שאני, במין איזו מטפורה של התעברות מגונה, כלי ריק שנועד להתמלא בחוכמה ובידע שלהם. פרוידיאני היה מתיימר לדעת מה יש להם ואין לי, אבל האינטליגנציה איננה ממוקמת במפשעה, גם אם אתה יכול לכתוב בזין שלך את אחד ממשפטי וירג'יניה וולף הארוכים והערֵבים לאוזן על הכנעה מעודנת של נשים בשלג. כשחזרתי לחדר שלי במלון חיפשתי קצת באינטרנט ומצאתי שאריק בנטלי, בספר ההיסטוריה הקלאסי שלו על "ועדת בית הנבחרים לפעולות אנטי־אמריקניות", מכתיר את "שביתת נשים למען השלום" כ"תנועה שאחראית לתקיעת המסמר האחרון בקריסתה של בסטיליית ה-HUAC," בתחילת שנות השישים.
לכן פתחתי את המסה שלי (על ג'יין ג'ייקובס, בטי פרידן ורייצ'ל קרסון) ב-Nation בחילופי הדברים האלה, בין השאר כקריאה לאחד הגברים הפחות נחמדים שהסבירו לי דברים: חבר, אם אתה קורא את זה, דע שאתה פורונקל בפניה של האנושות ומכשול לציוויליזציה. תתבייש.
המאבק בגברים־שמסבירים־דברים רמס נשים רבות — מהדור שלי, מדור העתיד המבטיח שאנחנו זקוקות לו נואשות, כאן ובפקיסטן ובבוליביה ובג'אווה, שלא לדבר על קודמותַי הרבות מספור שלא הורשו להיכנס למעבדה או לספרייה או לשיחה או למהפכה, או אפילו לקטגוריה "אדם".
אחרי הכול, "שביתת נשים למען השלום" נוסדה על ידי נשים שהתעייפו מהכנת קפה ומעבודות הדפסה ושלא קיבלו שום אפשרות ביטוי או תפקיד של קבלת החלטות בתנועה האנטי־גרעינית של שנות החמישים. רוב הנשים משתתפות במלחמות בשתי חזיתות: האחת בכל נושא אפשרי, והשנייה פשוט למען הזכות לדבר, להחזיק ברעיונות, לקבל הכרה וחֲזָקָה על עובדות ואמיתות, להיות בעלות ערך, להיחשב בנות אדם. דברים השתפרו, אבל המלחמה הזאת לא תסתיים בימי חיי. אני עדיין נאבקת, בשביל עצמי כמובן, אבל גם בשביל כל הנשים הצעירות יותר שיש להן מה לומר, בתקווה שיצליחו לומר אותו.
הערה מאוחרת
ערב אחד אחרי הארוחה, במארס 2008, התבדחתי כדרכי לעתים קרובות על כתיבת מסה שתיקרא "גברים מסבירים לי דברים". לכל כותב יש אורווה שלמה של רעיונות שלעולם לא יעלו על מסלול המירוצים ומדי פעם השתעשעתי בדהרת טרוט קלה לראווה של הפוני הזה. האורחת שלי, התיאורטיקנית והאקטיביסטית המבריקה, מרינה סיטרין, עמדה על כך שאכתוב את המסה כי נשים כדוגמת אחותה הצעירה סאם צריכות לקרוא את זה. נשים צעירות, היא אמרה, צריכות לדעת שההַמעטה בערכן אינה תוצאה של הכשלים הפרטיים שלהן; אלא של המלחמות המגדריות העתיקות והמשמימות, ורובנו הנשים עברנו זאת בזמן זה או אחר.
כתבתי את זה בישיבה מוקדמת אחת למחרת בבוקר. כשמשהו מתרקם במהירות כזאת, ברור שהוא כתב את עצמו איפשהו באחורי הראש במשך זמן רב. הוא רצה להיכתב; כבר קצר רוח לצאת למסלול המירוצים; הוא התפרץ בדהרה כשהתיישבתי אל מול המחשב. מאחר שמרינה האריכה לישון ממני באותם ימים, הגשתי לה את המסה לארוחת הבוקר, ובהמשך היום שלחתי אותה לתום אֶנגֶלהַרדט ב-TomDispatch שפרסם אותה אונליין זמן קצר אחר כך. היא נפוצה במהירות, כדרכם של פרסומים באתר של תום, וההפצה מעולם לא נעצרה — המסה נשלחה מחדש שוב ושוב וזכתה לשיתופים ולתגובות. התפוצה הנרחבת שלה לא דמתה לשום דבר אחר שעשיתי.
היא עוררה תגובות נרגשות. ונזעמות.
גברים אחדים הסבירו מדוע גברים־מסבירים־דברים־לנשים אינה באמת תופעה מגדרית. נשים ציינו אז, שכאשר גברים עומדים על זכותם לבטל את ההתנסויות שנשים חוו לטענתן, הם נוקטים בדיוק אותה הסברה שהזכרתי (לצורך התיעוד, אני אכן מאמינה שנשים מסבירות דברים בדרך פטרונית, בין השאר לגברים. אבל אין זה מייצג את המשתנה הגדול של יחסי הכוח שמופיע בצורות זדוניות הרבה יותר, או את דפוס הפעולה המגדרי הרחב בחברה שלנו.)
גברים אחרים הבינו את זה והגיבו בשלווה. אחרי הכול, המסה נכתבה בתקופה שבה גברים פמיניסטים צברו יותר נוכחות ושבה הפמיניזם נעשה משעשע מאי־פעם. אם כי לא כולם ידעו שהוא משעשע. ב-2008 קיבלתי ב-TomDispatch מייל מגבר מבוגר יותר מאינדיאנפוליס, ובו הוא כתב לי כי "מעולם, לא בהקשר אישי ולא בהקשר מקצועי, לא המעטתי בערכה של אישה"; והוא המשיך ונזף בי על שאינני מסתובבת עם "גברים רגילים יותר, או לפחות עושה קצת שיעורי בית קודם". הוא יעץ לי איך לנהל את חיי והעיר על "תחושות הנחיתות" שלי. לדעתו קבלת יחס פטרוני היא חוויה שנשים בוחרות בה — או יכולות שלא לבחור בה — ולכן כל האשמה עלי.
נוצר אתר אינטרנט ששמו "גברים מהאקדמיה מסבירים לי דברים", ומאות נשות אוניברסיטה שיתפו בו את הסיפורים שלהן על יחס פטרוני שקיבלו, על המעטה בערכן, על דיונים לגביהן ועוד. זמן קצר אחרי הופעת המסה נטבע המושג "הַסְגַּבְרָה" (mansplaining) ולפעמים הוא נרשם לזכותי. למען האמת, לא יצרתי את המושג בפועל, אף שהמסה שלי — על כל הגברים שמופיעים בה ומגלמים את הרעיון — כנראה שימשה לו השראה. (יש לי ספקות באשר למילה, ואני עצמי לא משתמשת בה הרבה; הרעיון שגברים פגומים מיסודם נראה לי קצת מרחיק לכת. במקום זה אומר שגברים מסוימים מסבירים דברים שהם לא אמורים להסביר, ואינם מקשיבים לדברים שעליהם לשמוע. אם זה לא ברור דיו במסה, אני אוהבת שאנשים מסבירים לי דברים שהם יודעים, ושאני מתעניינת בהם אבל עדיין לא יודעת אותם; השיחה משתבשת כשהם מסבירים לי דברים שאני יודעת והם לא.) ב-2012 המונח "הסגברה" — אחת ממילות השנה של הניו יורק טיימס ב-2010 — כבר זכה לשימוש בעיתונות הפוליטית של הזרם המרכזי.
טוב, זה קרה כי המונח השתלב היטב ברוח הזמן. TomDispatch העלה שוב את "גברים מסבירים לי דברים" באוגוסט 2012, ובמקרה — פחות או יותר באותו זמן — חבר בית הנבחרים טוד אקין (רפובליקני ממיזורי) פלט את ההתבטאות הידועה לשמצה שאין צורך בהפלה לנשים שנאנסו, כי "אם זה אונס לגיטימי, לגוף הנשי יש דרכים לבלום את הדבר הזה." עונת הבחירות ההיא תוּבּלה בהצהרות המטורפות בעד אונס ונגד העוּבדות מצד גברים שמרנים. והיא תוּבּלה גם בהסברים של פמיניסטיות על נחיצות הפמיניזם ועל המסוּכּנוּת של הגברים האלה. שמחתי להיות אחד הקולות בדיון הזה; למסה שלי הייתה תחייה של ממש.
תגובות נרגשות, תגובות נזעמות: הן עדיין מתחוללות בעודי כותבת. הרעיון המרכזי של המסה מעולם לא היה הטענה שאני במיוחד נתונה לדיכוי. השיחות המופיעות במסה נועדו לחדד את הנושא הרחב יותר של פתיחת המרחב לגברים ושל סגירתו בפני נשים — המרחב לדבר, להישמע, לקבל זכויות, להשתתף, לזכות לכבוד, מרחב להתקיים בו כאדם שלם וחופשי. זו אחת הדרכים שבה, בשיח אדיב, כוח בא לידי ביטוי; אותו כוח שנוכח גם בשיח לא אדיב ובפעולות פיזיות של הפחדה ואלימות, ולעתים קרובות בדרך שבה העולם מאורגן — משתיק ומוחק ומשמיד את הנשים כשוות בין שווים, כשותפות פעילות, כבני אדם עם זכויות, ולעתים קרובות מדי גם כיצורים חיים.
המאבק על ההתייחסות לנשים כבני אדם עם זכות לחיים, לחירות, ולמעורבות בזירות התרבותית והפוליטית נמשך, ולפעמים הוא מאבק די מר. הפתעתי את עצמי כשכתבתי את המסה, שהחלה בתקרית משעשעת והסתיימה באונס וברצח. הדבר הבהיר לי את קו הרצף שנמתח מפגיעה חברתית מינורית להשתקה אלימה ולמוות אלים. (ואני חושבת שניטיב אפילו להבין את המיזוגיניה והאלימות כלפי נשים אם נבחן את הניצול לרעה של כוח כמכלול, במקום להתייחס לאלימות במשפחה בנפרד מאונס ומרצח ומהטרדה ומאיוּם, באינטרנט ובבית ובמקום העבודה וברחובות; במבט כוללני, הדפוס ברור.)
הזכות להופיע ולדבר היא בסיסית להישרדות, לתחושת כבוד ולחירות. אני אסירת תודה על כך שאחרי חיים מוקדמים שבהם הושתקתי, לפעמים באלימות, גדלתי להיות בעלת קול, ונסיבות חיים אלה תמיד יקַשרו אותי לזכויות של חסרות הקול.
