הנמר של טרייסי

פרק 1

לתומס טרייסי היה נמר.

למען האמת הוא היה פנתר שחור, אבל זה לא משנה, כי הוא חשב אותו לנמר.

היו לו שיניים לבנות.

כך זכה בנמר שלו:

כשהיה בן שלוש והכיר את הדברים לפי הצלילים שלהם, מישהו אמר נמר! ומה שלא יהיה נמר! — טרייסי רצה אחד משלו.

יום אחד טייל בעיר עם אביו וראה משהו בחלון של מסעדת דגים.

"קנה לי את הנמר הזה," אמר.

"זה לובסטר," אמר אביו.

"אז אני לא רוצה אותו," אמר טרייסי.

כעבור כמה שנים ביקר בגן החיות עם אימו וראה נמר אמיתי בכלוב. הוא היה דומה לנמר מהמילה ששמע, אבל זה לא היה הנמר שלו.

במשך שנים ראה טרייסי תמונות של חיות שונות במילונים, בציורים, באנציקלופדיות ובסרטים. בין החיות האלה שוטטו פנתרים שחורים רבים, אבל אף לא אחד מהם לא היה הנמר שלו.

אבל יום אחד ביקר טרייסי בגן החיות לבדו. הוא היה בן חמש־עשרה. הוא עישן סיגריה ובהה בבנות, ולפתע עמד פנים אל פנים מול הנמר שלו.

זה היה פנתר שחור רדום, אך הוא התעורר מיד, זקף את ראשו, נעץ את עיניו בטרייסי, נעמד על רגליו, נהם כמו שפנתרים שחורים נוהמים, אמר משהו שנשמע כמו אַייג', צעד אל קצה הכלוב, עמד לרגע והביט בטרייסי, ואז דשדש בחזרה למשטח שעליו ישן קודם לכן, השתרע עליו ובהה הרחק בחלל, למרחק קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל, אם אמנם יש קילומטרים רבים ושנים רבות בחלל.

טרייסי מצידו עמד והתבונן בפנתר השחור. הוא התבונן בו במשך חמש דקות, העיף את הסיגריה, ניקה את גרונו, ירק, ויצא מגן החיות.

"זה הנמר שלי," אמר.

הוא לא חזר עוד לגן החיות להעיף מבט בנמר שלו, כי לא היה לו כל צורך בכך. הוא זכה בו. הוא זכה בכולו בחמש הדקות שבהן ראה כיצד הוא בוהה באינסוף בכניעה נמרית נוראה וגאה.

פרק 2

כשהיה בן עשרים ואחת נסע טרייסי עם הנמר שלו לניו יורק ומצא עבודה אצל אוטו סֵייפנג, יבואן קפה ברחוב וורן בוושינגטון מרקט. רוב בתי העסק האחרים באזור סחרו בתוצרת חקלאית, כך שמלבד הקפה בחינם במחלקת הטעימות היו לטרייסי גם פירות וירקות בחינם.

התשלום בעד עבודתו הבלתי מקצועית היה זעום, אבל העבודה הייתה טובה וקשה. בהתחלה התקשה להניף על כתפו את השקים של פולי הקפה ששקלו עשרות קילוגרמים ולצעוד איתם חמישים מטרים, אבל לאחר כשבוע נעשתה המלאכה קלה, ואפילו הנמר התפעל מהקלות שבה הטיל טרייסי את השקים לכאן ולכאן.

יום אחד ניגש טרייסי למנהלו הישיר, אדם בשם וָלוֹרה, לדון עימו בעתידו.

"אני רוצה להיות טועם," אמר טרייסי.

"מי ביקש ממך?"

מי ביקש ממני מה?"

"מי ביקש ממך להיות טועם?"

"אף אחד."

"מה אתה יודע על טעימת קפה?" אמר וָלוֹרה.

"אני אוהב קפה," אמר טרייסי.

"מה אתה יודע על טעימה?" שאל וָלוֹרה שנית.

"טעמתי קצת במחלקת הטעימות."

"שתית קפה עם דונאט במחלקת הטעימות, כמו כל אלה שאינם טועמים מקצועיים," אמר וָלוֹרה.

"כשהקפה היה טוב, ידעתי זאת," אמר טרייסי. "כשהוא היה גרוע, ידעתי זאת."

"איך ידעת?"

"כי טעמתי."

"יש לנו שלושה טועמים — נימו, פֶּבֶּרדי ורינגֶרט," אמר וָלוֹרה. "הם עובדים אצל אוטו סֵייפנג עשרים וחמש, שלושים ושלוש וארבעים ואחת שנים. כמה זמן אתה עובד בחברה?"

"שבועיים."

"ואתה רוצה להיות טועם?"

"כן, אדוני."

"אתה רוצה להגיע לראש הסולם בשבועיים?"

"כן, אדוני."

"ואתה לא רוצה להמתין לתורך?"

"לא, אדוני."

ברגע זה נכנס אוטו סֵייפנג בכבודו ובעצמו למשרדו של וָלוֹרה. וָלוֹרה זינק מכיסאו אבל אוטו סֵייפנג בן השבעים לא אהב את זה — כלומר, את הזינוק מהכיסא — ואמר, "שב, וָלוֹרה! תמשיך!"

"להמשיך?" שאל וָלוֹרה.

"כן, תמשיך מהיכן שהיית כשנכנסתי ואל תעשה דברים מטופשים," אמר אוטו סֵייפנג.

"דיברנו על האיש החדש הזה שרוצה להיות טועם."

"תמשיך."

"הוא עובד אצלנו שבועיים ורוצה להיות טועם."

"אז תמשיך לדבר על זה," אמר אוטו סֵייפנג.

"כן, אדוני," אמר וָלוֹרה. הוא פנה לטרייסי. "אחרי שבועיים בלבד," אמר, "אתה רוצה תפקיד שנימו, פברדי ורינגרט קיבלו רק אחרי שעבדו בחברה עשרים, עשרים וחמש ושלושים שנים? הבנתי אותך נכון?"

"כן, אדוני," אמר טרייסי.

"אתה רוצה פשוט לבוא לאוטו סֵייפנג ולקבל את הג'וב הטוב ביותר?"

"כן, אדוני."

"אתה יודע כל מה שצריך לדעת על טעימת קפה?"

"כן, אדוני."

"מה הטעם של קפה טוב?"

"קפה."

"מה הטעם של קפה מעולה?"

"קפה טוב."

"מה ההבדל בין קפה טוב לקפה מעולה?"

"פרסום," אמר טרייסי.

וָלוֹרה עמד לפנות לאוטו סֵייפנג ולשאול אותו "מה עושים עם חכמולוג כזה שבא מחוץ לעיר?" אבל אוטו סֵייפנג לא עודד את גישתו של וָלוֹרה. הוא רק חיכה שימשיך.

"אין לנו מקומות פנויים במחלקת הטעימות," אמר וָלוֹרה.

"מתי יהיה מקום פנוי?" שאל טרייסי.

"ברגע שנימו ימות," אמר וָלוֹרה. "אבל יש שלושים ותשעה אחרים באוטו סֵייפנג שמחכים לפניך לג'וב הזה."

"נימו לא ימות בזמן הקרוב," אמר טרייסי.

"אומר לו להזדרז," אמר וָלוֹרה.

"אני לא רוצה שנימו יזדרז."

"אבל אתה רוצה את הג'וב שלו?"

"לא, אדוני," אמר טרייסי, "אני רוצה שיהיו ארבעה טועמים במחלקת הטעימות."

"ואתה רוצה להיות הרביעי?" אמר וָלוֹרה. "ולא שיבלי, שהוא הבא בתור?"

"איזה תור?"

"התור של טועמי הקפה," אמר וָלוֹרה. "אתה רוצה להידחף בתור לפני שיבלי?"

"אני לא רוצה להידחף לפניו," אמר טרייסי. "אני רוצה להגיע מהצד למחלקת הטעימות כי אני יודע לטעום קפה ואני יודע מתי הוא טוב."

"אתה יודע?"

"כן, אדוני."

"מאיפה אתה?" שאל וָלוֹרה.

"מסן פרנסיסקו," אמר טרייסי.

"ולמה אתה לא חוזר לסן פרנסיסקו?"

וָלוֹרה פנה לאוטו סֵייפנג. "נסתפק בזה, נכון אדוני?"

וָלוֹרה לא ידע, וגם אוטו סֵייפנג לא ידע, שהנמר של טרייסי הוא שניהל את השיחה. הם חשבו שטרייסי עשה זאת.

בתחילה חשב אוטו סֵייפנג לעשות דבר מפתיע שראה פעם בתיאטרון. דבר שהיה מפתיע את וָלוֹרה, ואולי גם את טרייסי. אבל לאחר רגע החליט שהוא לא בתיאטרון אלא בבית היבוא לקפה שלו, שהוא בית עסק, ולא מקום של אמנות. בתחילה חשב שישכור טועם קפה רביעי, את טרייסי עצמו, פשוט כי היה לו האומץ לגשת לוָלוֹרה ולומר לו את האמת: שהוא, טרייסי, יודע לזהות קפה טוב כשהוא, טרייסי, טועם אותו, ויתר על כן שיש לו, לטרייסי, רעיונות בראשו. פרסום, למשל (איזו בדיחה היא, אחרי הכול, האמנות, חשב אוטו סֵייפנג. רק משום שנער מקליפורניה עונה בזריזות לשאלות של אימבציל אתה חייב לתת לו, על פי האמנות, את מה שביקש, ולעשות ממנו משהו. אבל מה הוא באמת הנער הזה? הוא איש של קפה? הוא חי ונושם קפה? לא. הוא פשוט חכמולוג).

וכך גמר אוטו סֵייפנג בליבו לא לעשות שום דבר מפתיע.

"במה אתה עובד?" שאל אוטו סֵייפנג את טרייסי.

"אני כותב שירים," ענה טרייסי.

"אה! מה אתה עושה בחברת אוטו סֵייפנג?" שאל הזקן. "אתה יודע מי אני?"

"לא, אדוני," אמר טרייסי. "מי אתה?"

"אוטו סֵייפנג."

"אתה יודע מי אני?" שאל טרייסי.

""מי אתה?"

"תומס טרייסי."

(אני הבעלים של החברה הזאת, חשב אוטו סֵייפנג. אני הבעלים שלה כבר ארבעים וחמש שנים. ומה יש לך?)

(לי יש נמר, חשב טרייסי בתשובה למחשבתו של אוטו סֵייפנג).

הם המשיכו לדבר, אך תחילה החליפו ביניהם את המחשבות אלה.

"מה אתה עושה בחברת אוטו סֵייפנג?" שאל הזקן.

"אני מרים וסוחב את השקים," אמר טרייסי.

"ואתה רוצה לשמור על הג'וב שלך?" שאל אוטו סֵייפנג.

טרייסי ידע מה הנמר עומד לענות וחיכה בציפייה שיענה, אך כעת הבחין שהנמר נרדם משעמום.

טרייסי שמע את עצמו אומר, "כן, אדוני, אני רוצה לשמור על הג'וב שלי."

"אז לכל הרוחות תחזור לעבודה," אמר אוטו סֵייפנג. "ואם תבוא שוב לבזבז את הזמן של וָלוֹרה ולדבר שטויות, אפטר אותך. וָלוֹרה יודע איך לבזבז את הזמן שלו בלי שום עזרה מצידך. נכון, וָלוֹרה?"

"כן, אדוני," אמר וָלוֹרה.

טרייסי חזר לעבודתו והשאיר את הנמר השקוע בשינה מתחת לשולחנו של וָלוֹרה.

כשהנמר התעורר וחזר לטרייסי, טרייסי לא דיבר איתו.

"אַייג'," אמר הנמר בתקווה לשבור את הקרח.

"אַייג' בתחת שלי," אמר טרייסי. "ככה לא מתנהגים לחברים. חשבתי שתמשיך לתמוך בי. לא חשבתי שתירדם. חשבתי שתגיד משהו הגיוני כשהוא שאל אם אני רוצה לשמור על הג'וב שלי. אתה קורא לעצמך נמר?"

"מויל," לחש הנמר.

"מויל," אמר טרייסי. "לך מכאן."

עד לסוף היום השליך טרייסי את השקים בשתיקה כעוסה, כי עד כה לא קרה שהנמר נרדם כשנדרשה תשובה לא מנומסת, וטרייסי לא אהב את זה. הוא נטרד מאוד מן האפשרות שזן חשוד חדר לשושלת היוחסין של הנמר.

בסוף יום העבודה הלך טרייסי עם נימו לרכבת התחתית. נימו היה עצבני כל הדרך, כי שתה קפה כל היום. הוא היה זקן כמעט כמו אוטו סֵייפנג ולא היה לו נמר. למעשה, לא היה לו כלל מושג שאפשר להיות בעלים של נמר. כל מה שנימו עשה הוא לחסום את דרכו של שיבלי לתפקיד הטועם. ושיבלי חסם את דרכם של שלושים ושמונה עובדים נוספים בחברת אוטו סֵייפנג.

ובכן, טרייסי חזר לעבודה, אבל גם כתב שלוש שורות שיר. בינתיים ימשיך לעבוד בחברת אוטו סֵייפנג, יחכה שהנמר יחזור לעצמו, לא יעמוד בדרכו של איש ולא יידחף לפני איש.

אחרי שירד מהרכבת התחתית ועלה לשדרת ברודוויי, החליט לשתות כוס קפה, ושתה כוס קפה. הוא היה טועם מקצועי וידע זאת. אבל הוא לא רצה לחכות שלושים וחמש שנים כדי להוכיח זאת. הוא שתה כוס שנייה, ואחריה שלישית, וטעם את הקפה במקצועיות.