הביקורות של בילי ג'ין

ספר כואב, שכתוב ביד בוטחת של אמן. בכל יצירת אמנות, אתה תמיד מצפה לסוף הטוב, ופה, מהרגע הראשון, אתה יודע שלא יכול להיות סוף טוב, ובכל זאת, הלב לא מרפה מהתקווה הזו שדברים יסתייעו אחרת. יופי של ספר - מניפת הדמויות והאפיון שלהן, קווי העלילה שנפגשים ומשתרגים אחד בשני.

זהו ספר מופלא ומשמעותי, אשר שייך לקורפוס העשיר של הספרות העברית, שכותבת את הסיפור האישי והלאומי בו זמנית. כמו עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" ואמיר גוטפריד ב"שואה שלנו", איצקוביץ׳ נוסך את האישי והפרטי שלו עם הסיפור של עיירה שאולי הייתה ואולי לא, ואולי אף קיימת, ואולי לא. איצקוביץ מישיר פנים מול הזכרון והפנטזיה, בין היש למדומיין ולא מפחד לערבב אותם יחד כדי לומר דבר מה חדש. יש פה מהלך ספרותי ואמנותי מבריק ומרגש, אשר דורש מהקורא להתמסר, אבל לגמרי משתלם. ככל שהספר מתקדם, כך גמעתי את העלילות השונות ועברתי עם הגיבורים את כל התחנות בחייהם ובמותם. עומס הדמויות והעלילות לעתים מקשה, אבל כמובן שמשתלם לקורא, כי ההקשרים בין העלילות והחיבור בין הזמנים מביאים לעומק חדש, ליופי שלא היה מתגלה אחרת. יש רגעים פחות טובים בהם העלילה מסתעפת באופן תלוש ומיותר (כמו 40 העמודים האחרונים בהם מתבהרת המוטיבציה), וגם הפתרון בעיני לא מספיק טוב, אבל אלה לא גורעים משמעותית מטיב היצירה. בעיני, הספר הזה שם את איצקוביץ עם גדולי הסופרים העבריים בשורה אחת. התרגשתי כי הרבה זמן לא קראתי ספר כל כך משמעותי.

זהו ספר מופלא על הקשר הסימביוטי בין אב לבנו וביניהם לעולם. העולם הזה, העולם שיכול היה להיות וזה שאנחנו צועדים עיוורים לקראתו. קראתי אותו באנגלית כשיצא ועכשיו בתרגום לעברית, פאוארס כותב את פלא היותנו בתוך העולם ומזכיר שוב, כמו בספרו הקודם זוכה פרס הפוליצר, מה המחיר של החיים שלנו פה, אבל גם מאיר על אנשים שיודעים ורוצים לחיות אחרת. רובי הילד הוא דמות רגישה ומופלאה, שלקחה אותי אל תוך המסע של מה היה אילו. הרומן עוסק ביכולת הטבעית, האנושית כל כך של התבוננות, ומזכיר שלפעמים צריך לחזור לזה - להתבונן ולהקשיב בלי להיות שום דבר אחר. כמו סלע, כמו באר. " יום אחד נלמד שוב כיצד להתאמן על המקום הזה המלא חיים, והיכולת לשבת בשקט ולהתבונן".

זהו ספר מופלא ומסעיר, שהשאיר אותי עם דמעות. הרבה זמן לא התרגשתי מיצירה כך. הספר כתוב נפלא (וערוך נפלא) והמעשה האמנותי בו פואטי ולירי כאחד. יש בו סיפור, אך יותר מכך, יש בו יצירת אמנות אמיתית ואמיצה שמדברת ונאבקת על הדקויות של הנפש, הרגשות, המאווים והתשוקות הגלויים והכמוסים. הכנות של הכותב ריגשה אותי במיוחד. נותרתי בתחושה שאינו מבקש להסתיר דבר ושהוא כותב את נפשו אל תוך הדף. הספר נטוע בהקשר התרבותי המקומי, אבל גם מספר סיפור של משפחה אחת, ובתוכה אדם אחד שמבקש להגשים עצמו ולא עוצר לשאול מה המחיר של ההגשמה העצמית. בתוך כל זה, הסופר נע במרחב התרבות והרוח האוניברסלים, ואומר דבר מה חדש ומרגש על היותנו בתוך העולם. מופלא.

קטן ומקסים. אהבתי כמעט הכל, ובעיקר את התחושה הנוגה ששוררת לאורך כל הספר.

קטן ומקסים. נכנסתי לעולמו של ז'יל ועברתי איתו את כל שלבי החיים. התרגשתי איתו ברגעים השמחים והכואבים שלו, בהפסדים ובנצחונות, בהצלחות ובכשלונות.

מבריק, נפלא. ברדוגו מעמיק את המסע שלו אל תוך הכתיבה, המעשה הספרותי וגם אל הישראליות. זה אולי הספר הנגיש ביותר שלו, אך ממשיך לחפור, לפרק ולהרכיב, באופן מעורר השתאות, ובצורה מורכבת ולא פשטנית, מושגים כמו משפחה, בית, פריפריה פיזית ומנטלית, פרידה ועוד. פשוט מעולה.

לופת, רגיש ומרגש. כתוב נפלא, לא מרפה לרגע, רק הולך ומתחדד ומתחזק.

יפהפה, רגיש ומרגש. הרגשתי את נפולי ואת חייו הקטנים של הילד, את הכאבים שלו וההתאהבויות שלו. מקסים.

לופת. סיפור קטן על חברות, שכאילו מתרחש רחוק מאוד מהאקלים ומהטמפרמנט הישראלי, אבל התרגום המפעים של דנה כספי מביא אותו ממש לכאן, כאילו הכל מתרחש בעיירה הקרובה. ספר מקסים ורגיש.

יפה, קטן, נוגה ומהורהר. אהבתי את הדרך שבה הזכרון מתעתע, את אי ההחלטיות שלו ואת האופן שבו הוא משתנה ככל שעוברות השנים, עד שלא בטוחים אם היה או לא היה. התרגשתי.

מבריק, יפה ופיוטי. גבר הולך לאיבוד וחוזר ואובד שוב, מסתבך והולך. מרגש, אמיתי ונכון.

מעניין, מאיר עיניים, ועדיין רלוונטי כתפיסה אסתטית.

קטן, מקסים ומכמיר לב. דמותה של קייקו כתובה באופן מרגש ופשוט, ללא שיפוטיות, אלא בהבנה עמוקה ובהזדהות עם מי שנמצא בשולי החברה וטוב לו שם. קייקו, כמו אליפלט של אלתרמן, עושה מה שצריך לעשות, כי צריך לעשות, בלי מדוע ובלי כיצד, בלי היכן ובלי איך ולמה. ספר פשוט יפה.

מופת. ספר עמוק ומשמעותי, כתוב באופן מושך ומעניין. סוף מבריק.

מרהיב, מרגש, אי אפשר להניח את הספר.

קצת לפני שהגעתי לסוף הספר, חשבתי שזה מוזר שאני לא מצליח להזדהות עם הגיבור. אבל פתאום זה נפל עלי, והרגשתי חמלה גדולה כלפי אליאס רוקלה, המורה והמחנך, שכל האמונות שלו הולכות ונסדקות, ובמקומן הייאוש גדל ומכרסם. רוקולה מבקש להשאר בתוך היופי, גם בעולם היומיומי שכבר לא מתעניין ביופי. אהבתי במיוחד את הרגע שבו אחד מחבריו בחדר המורים מתייחס ל"הר הקסמים" ואיך הדבר מהלך קסם על רוקולה, שרק רוצה להשאר עוד רגע בעולם של היופי והאמנות, ומוכן לעשות הכל בשביל זה. המהלך של הספר יפה ומעניין, החל באירוע המחולל בהתחלה, כתיבת קורותיו שלו ואיך הגיע לרגע הזה. עם זאת, המלל הדחוס, המשפטים הארוכים ומיעוט סימני הפיסוק מקשים על הקריאה והרחיקו אותי מעט מהיצירה. התרגום של דנה כספי מופלא, כהרגלה.

כמה חיכיתי לספר הזה. אחרי שנים ששמעון אדף הולך ומסתבך וכמעט איבד אותי, יוצא הספר הנהדר הזה, ובו אדף מזכיר עד כמה הוא גדול - השפה המופלאה שרק הוא יכול לכתוב, הסיפור האנושי שכתוב דרך העיניים הייחודיות שלו, הטבעי והעל טבעי הרקומים גם יחד. אהבתי את הדמות ראשית עלומת השם, את הדמויות הסובבות אותו (והרפרור לאדף עצמו), את החיים הקטנים והשוליים שהוא מנהל ומתעקש לנהל ולחזור ולהזכר. אהבתי את קיומו של המאורע שמשפיע ומעצב את כל חייו, ואת הדרך שבה הוא חוזר אליו פעם אחר פעם. כמובן שאדף חייב לסבך עם סיפורי המדרש, אבל אולי הרובד האלגורי, הכמוס, הוא שהופך את הכל ליפה יותר. "לפרקים בערבים אני יוצא מדירתי לסיבוב קצר, וזר פוגע בי ושואל שאלה, היכן זה והיכן זה, מה הכיוון שאפנה בו. כשאני שב הביתה אני תוהה אם התמזל מזלו, אם הסתייע לו להגיע אל יעדו בזכותי, או שמא שיבשתי, הטיתי אותו ממסלולו." מי עוד כותב ככה?

המהלך שנאמן עושה הוא הרבה יותר מלדבר רק על הקיבוץ - היא נוגעת בזכרון, ברבדים ובהתסעפויות שלו, ומקלפת לאט לאט בנסיון למצוא את הגרעין הבודד של מה שהיה. מובן שאי אפשר להגיע אליו ולכן היא בדרכה המופלאה שלה, מבצעת את התחקיר וחושפת לאט לאט את המבנים, בדיוק כמו בספריה הנפלאים הקודמים. זה ספר קטן וחכם, אבל גם עצוב, מפיח תקווה ומייאש בו זמנית.

קרקסי ונחמד. אהבתי את הדמויות ואת קו העלילה הראשי. דמותו של בובק נהדרת, מפתיעה ומצחיקה. יופי של ספר.

יפה, מארקס יודע לכתוב נשים.

ספר קטן ונפלא.

יפה ופילוסופי. מעשה ספרותי מעניין, שמבהר ומתבהר ככל שעובר הזמן ומבהיר גם את עצמו לעצמו.

נעים, שנון, זורם ולעתים גם מותח. אהבתי את מעשה היצירה שבתוך היצירה, את הרפלקסיביות והאינטרטקסטואליות.

ספר נפלא, כתוב היטב, קריא וקולח. הדמות של ז'וז'ף לא אמינה, לטוב ולרע, ולכן ברובו של הספר היה לי קשה להזדהות איתה. היא כתובה באופן רהוט, מדויק מדי. הספר מחדד את הקושי של החיים בתל אביב בפרט, את ההמולה והסחי, הבלגן רבתי, את הגבורה שבלחיות בכזה כאוס, אך גםאת התפרקותה המוסרית של החברה הישראלית, אבדן השליטה והכאוס המתחולל. יפה, ביקורתי, נוקב, רגיש.

יפה, רגיש, מלא רגעים קטנים ותובנות שנשארות איתך.

יפה אבל מורכב למדי. מתחבר ישירות לספרו האחרון של ברעם, "יקיצה", מרחיב את היריעה אבל גם את המניעים והמנעד הרגשי. הריאליזם בספר מרשים ומרגש.

זורם וקליט, כתוב יפה ועדיין מצליח לגעת ולתעתע.

סוחף אבל נטול עומק.

ספר נעים, קליל וחביב, קראתי במהרה ושוב נפלתי שבי בכתיבה של מורקמי. ובכל זאת, חסר עומק ממשי ורובד אלגורי. מה שנראה הוא מה שיש ולא מעבר לכך.