ההתחלה של כל הדברים

פרולוג

האגדה על השלישייה

את האגדה על השלישייה מכיר כל תושב קֶרֶט, יהודי או נוצרי, ורבים מתושבי מחוז מָרַמוּרֶש כולו. היא מספרת על שלושה אחים אי אז במאה השמונה־עשרה, אלישע, יצחק ויעקב, שיצאו מטְשוֹרְטְקוֹב אל מחוז מרמורש. לפני צאתם לדרך באו ליטול עצה מפי אביהם, לאן יפנו וכיצד ידעו את הדרך. אמר להם אביהם: "רתמו לכם סוס ועגלה, סעו מעיר לעיר, מכפר לכפר, והשם יראה לכם את הדרך."

בהגיעם אל העיירה סֶלישְט נשבר אחד האופנים של העגלה. אם כך, שיער יעקב, זה המקום שהראה לו השם, ולכן התיישב בעיירה. שני אחָיו נפרדו ממנו לשלום והמשיכו לרכוב, עד שבסמוך לעיירה קֶרֶט התמוטט הסוס ומת. לא יכול להיות סימן גדול מזה, אמר אלישע, והחליט לקנות שביתה במקום. יצחק החליט לעשות כמו הסוס, ללכת וללכת עד שיאפסו כוחותיו. מספרים שהתעלף על גדות נהר הוויסְלָה, לא רחוק מוורשה. יש האומרים כי נוכרים ניסו להטביע אותו בנהר, אך המים הקפואים העירו אותו מתרדמתו וכך ניצל. אחרים טוענים כי נוכרים סעדו אותו שלושה ימים והשיבו את רוחו בלחם שיפון וביי"ש. כל אגדה, כידוע, תלויה במי שמספר אותה.

כך או כך, יום אחד התבשרו תושבי סלישט שיוזף השני, קיסר אוסטריה בכבודו ובעצמו, עומד לבקר בעיירתם הנידחת, כי הגיעו עד אליו השמועות שניתן לכרות זהב ומתכות בהרי הקרפטים שבאזור. עוד נודע להם כי הקיסר מבקש להתארח באחד מבתי התושבים, ואף עומד על כך שלא יטרחו עבורו במיוחד. במפורש נאמר להם כי השליט מתאווה ללמוד את אורח החיים היומיומי של נתיניו.

תושבי סלישט לא היו משכילים במיוחד - אנשים פשוטים, קשי יום, ברובם עובדי אדמה, ומקצתם סוחרים - אבל טיפשים הם לא היו. מייד כששמעו את הודעת השליחים מיששו כל הגברים את צווארם בדאגה. כולם הבינו שאם הקיסר מבקש לא לטרוח עבורו, הרי שמוטב גם מוטב להם לטרוח. אלא שבכל העיירה כולה לא היה בית אחד שהתאים לאירוח הקיסר. או אז קם יעקב ואמר בביטחון: "ניסע לאלישע אחי בקֶרֶט!" ואף שתושבי סלישט לא שמעו על אחיו העשיר של יעקב, קפצו כולם על ההצעה.

אבל כאשר הגיעו אל קרט, נדהמו לגלות שאין בית עלוב יותר בכל המחוז מביתו של אלישע. אחיו העשיר של יעקב גר בצריף עץ נרקב, שכנראה נבנה מעצים זולים שנרטבו בסערות החורף בטרם נמשחו בשמן. בבקתה היו שני חדרים, חדר אחד שבו כיריים ותנור הסקה, שולחן אוכל ושידה, וחדר שני שבו נפרשׂו חמישה־עשר מזרנים זה לצד זה: שניים לאלישע ואשתו, שנים־עשר מזרנים לילדיהם, ועוד אחד לחמותו הקשישה בת התשעים, שאותה כינו בחיבה 'הנערה'.

תושבי סלישט עמדו מול ביתו של אלישע ומיששו את צווארם בפעם השנייה. בינם לבין עצמם לא הבינו כיצד הלכו שולל אחרי הבטחות שווא של יהודי מטורף. מידת הייאוש שלהם, כנראה, העכירה את צלילות דעתם. אלא שאז יצא אליהם אלישע ונשא את נאומו הידוע, נאום שנרשם בדברי הימים של קרט: "יהודים ונוכרים אנו, אויבים מרים באמונתנו. תפילה אצל האחד היא כפירה אצל האחר. אבל מיקלוֹש ושמואל חברים בנפש. וחיים יודע שבעת צרה הוא יכול לסמוך רק על אנדוֹר. ואיוואן יודע שרק אליעזר יכול לחלץ אותו מנושיו. ומדוע? כי אמנם אמונות שונות לנו, אך בפי כולנו תפילה. ואדם ללא תפילה - כמו כלי ריק הוא. שוקת ללא מים. אבוס ללא שעורה. גוף ללא נשמה. הבה נישא כעת יחד תפילה בלבבות."

אף שרוב רובם של השומעים ידעו שאין דבר וחצי דבר בין מיקלוש לשמואל, ושרק לפני יומיים חיים ואנדור התקוטטו בכיכר השוק, מילותיו של אלישע עוררו בהם השראה. הקהל הביט בו בעת שהרכין את ראשו אל מול השכינה, ויחד עימו נשאו תפילה. איש איש במילותיו. איש איש וכאבו. כל אחד והברית שלו. יש האומרים כי אפילו 'הנערה' קמה ממשכבה והצטרפה למתפללים, מעשה ניסים של ממש.

אך כשפקחו סוף סוף את עיניהם לראות מה חוללה סערת אמונתם, ראו כי הבית הוא אותו הבית, קורותיו עדיין נוטות לנפול וחלונותיו שבורים. האיש שלפני רגע הרטיט את ליבם נראה להם עכשיו מגוחך ושקרן. ראשו היה עדיין מכונס, קומתו התנדנדה לפנים ולאחור, אך דבקותו נראתה להם עתה כמשובה. לאחר שעה ארוכה, כשפקח אלישע את עיניו, ראה כי רק אחיו יעקב עומד לצידו, ומולם נותרו שלושה קבצנים. שניים מהם רקדו עירומים, והשלישי נשכב בתוך השוקת וצעק אל 'הנערה': "אני תינוק! אני תינוק!" השאר נפוצו לכל עבר, מחשבים את קיצם לאחור ומתכננים את הדרך הקצרה ביותר להימלט מהמחוז לפני הגעתו של הקיסר.

היה אפילו רגע שבו יעקב הביט באלישע אחיו והתערער באמונתו. הוא פסע אל תוך הבקתה לחפש יי"ש, או לפחות תה רוסי חם, אך אפילו עשבי מרפא לא היו בנמצא. אלא שאז ראה מן החלון את אחיו יצחק, או כך לפחות היה נדמה לו. הלה התקרב לעברם רכוב על הסוס שאיתו יצאו למסע מטְשוֹרְטְקוֹב. כן, כן. אותו הסוס שהתמוטט ונפח את נשמתו בקרט. אותו הסוס שקרס והכריח את אלישע להתיישב בעיירה. אותו הסוס שמעד מיובש ומותש זקף כעת את ראשו ופסע בקלילות לעברו.

יש הטוענים כי גם לאגדה יש גבולות. הרי לא ייתכן שהסוס היה אותו הסוס ממש, ונראה שלכל היותר התגלה דמיון מפתיע בינו לבין הסוס המקורי. כנגדם סיפרו אחרים שאי אפשר להם ליהודים לאחוז באמונה ובהיגיון כאחד. נכון, קשה לסמוך על אדם כיעקב בענייני זיהוי, וייתכן כי דמיון בין סוסים אינו דבר נדיר. אך כאשר ראה יעקב את אחיו יצחק מגיע מוורשה הרחוקה, רכוב על סוס שהתפגר לפני שנים, החליט שנס יהיה גם יהיה כאן, ויצא שוב מן הבית להתפלל עם אחיו.

ואכן, למחרת בבוקר, ביתו העלוב של אלישע היה לאחוזה. בית בן שתי קומות ושבעה חדרים, ולצידו קמה אורווה גדולה שיש בה מקום לעשרים סוסים. בכל המחוז כולו לא היה כביתו של אלישע לאירוח הקיסר, והנוכרים, שכבר היו בדרכם לים השחור, חזרו לקרט כדי לחזות בלא ייאמן.

הקיסר ופמלייתו לא הפסיקו לשבח את המארחים. "איזו פשטות," התלהבו השרים. "כמה גולמיים יכולים להיות החיים," התפייטו היועצים. "ומי צריך בכלל קוויאר רוסי וברווז צרפתי," הצטנע בנו של הקיסר, בעוד אלישע, יעקב ויצחק ממהרים להגיש להם את המנה החמישית בארוחת הערב. מייד לאחר מכן התקינו עבורם גיגיות עם מים מחוממים ותרכיז פרחים, ובזמן שהאצילים טבלו בשמנים המבושמים, מיהרו האחים להחליף את נוצות האווז ביצועיהם של האדונים. הקיסר בכבודו ובעצמו הוא זה שסיכם את הביקור במילים: "טוב שלא טרחתם עבורנו. עכשיו אנו מבינים כיצד חיים פשוטי העם. אין מה להתלונן."

לאות הוקרה ביקש הקיסר לדעת את שמות המשפחה של מארחיו, והשתומם לגלות ששם האחים הוא קליין, כלומר, קטן. הקיסר ניגש אל שלושת האחים ואמר להם: "אמנם אני מכיר אתכם ימים מעטים, אבל דבר אחד אוכל לומר בבטחה - קטנים אתם לא! אתה, אלישע, שם משפחתך יהיה מעתה שטרן (כוכב), כי הארת לנו את הדרך ככוכב. אתה, יצחק, שהבאת עימך את השגשוג מן המרחקים, שמך ייקרא מעתה בלום (פריחה). ואילו אתה, יעקב, שירדת לכאן מההרים הגבוהים, שמך יהיה אדלר (עיט)."

כך נרקמה האגדה על השלישייה מקרט, שהצילה את מחוז מרמורש, והביאה כבוד לאנשי הפלך בכלל וליהודים בפרט. וככל שאר האגדות, סוד הקסם הטמון בה לא כרוך בשאלת אמיתותה ההיסטורית, אלא דווקא באפשרותה להתנתק מן ההיסטוריה. ולכן, מאתיים שנה לאחר מכן, כאשר בחודש אחד נולדו בקרט שלושה ילדים עם אותם השמות בדיוק, אותו שם פרטי ואותו שם משפחה, היה בעיירה מי שראה בכך בשׂורה, אך אחרים חששו כי זוהי בשורה הנושאת בחובה אסון.

חלק ראשון

הכרזה

1

כשנכנס יעקב אדלר לביתו שבקיבוץ נורים, זיהה מעטפה לבנה־צהובה על המזנון שבכניסה. המעטפה הונחה מעל ספר הטלפונים של דפי זהב ומתחת לבקבוק זכוכית ריק, שלרוב שימש כאגרטל לפרח אחד. אלא שבאותו זמן היה האגרטל ריק ומלוכלך משאריות של מים מעופשים.

יעקב אדלר הרים את המעטפה, שלא היה כתוב עליה דבר, שלף ממנה את דף הנייר וקרא את השורות הראשונות - היה כתוב שם משהו לגבי העזיבה של אשתו והסיבות לדבר. באמצע הפִּסקה השנייה הוא זרק את הדף על המזנון, ואז עשה את מה שתמיד נהג לעשות בכניסה לביתו: הוא קרא בשמה של טוני שלו. משלא נתקבלה תשובה, הוא פשט ליד הדלת את בגדי העבודה שלו מבריכות הדגים ויצא בתחתוניו אל החצר.

בכל יום שטף אדלר את עצמו בצינור של הגינה, אפילו בחורף. אחר כך הפעיל את הממטרות של הדשא ונכנס בחזרה לביתו לבצוע חתיכת לחם שחור. את הלחם טבל בגביע גבינה לבנה, ואמר בפה מלא כדי שכל הבית ישמע, "אני שואל אותךְ, מה בנאדם צריך יותר בחיים שלו, מה?"

בכל אופן, כמו שהתרגל בשנים האחרונות, גם באותו יום לא זכה אדלר למענה מטוני שלו. הוא שיער שהיא נחה בחדר השינה או מעיינת במחברות של עופרי מהתיכון. מה חיפשה שם כל הזמן? אף אחד לא ידע. מה כבר אפשר לגלות על מישהו מסיכומים של הצהרת בלפור או נגזרות של פונקציות? מובן שאדלר אף פעם לא העז לשאול אותה לפשר העניין. בקיבוץ תמיד אמרו שאם לתורה יש שבעים פנים, לשכול יש שבע מאות, וכל אחד צריך לסלול לעצמו את הדרך חזרה מן הכאב. אז יש מי שמפסל, ויש מי ששותל יערות, וישנו אפילו מישה לייבזון אחד שערק מן השורות ועבר אל העיר. אין מה לעשות.

אלא שדווקא באותו יום שתיקתה של טוני הפליאה אותו, ורק אז הוא נזכר במכתב שקודם לכן זרק בעצבים על ספר הטלפונים כאילו היה פתק כביסה ישן. כשחזר לעיין בו שוב, לא נתקף אימה ולא היכה את עצמו על חטא. נהפוך הוא. רגשות עזים של אהבה ודאגה אל טוני שלו הציפו אותו. ברור היה לו שלא היא זו שכתבה את דברי הבלע האלה. המילים שקרא כלל לא היו המילים שלה. למשל: "חשוב לי להדגיש, יקוב, לא מדובר על משהו ספציפי בך שמפריע לי. אני לא מתכוונת לגסות, לווכחנות, למלחמות האינסופיות, לסגפנות. לא. לא בגלל כל אלה אני עוזבת. אלא בגללך, ממש בגללך, יקוֹב."

אדלר היה מופתע. טענות כאלה מעולם לא שמע מצידה. אמנם מדי פעם רטנה על דברים שאמר, ופעמים בודדות אף גלש המרמור לכדי תלונה, אך אלו מעולם לא הפכו לביקורת של ממש, שלא לומר למין תוכחה שלוחת רסן. הייתכן שביום בהיר אחד הגיעה לכדי ביטול מוחלט שלו? למחיקה טוטלית של כל האהבה הגדולה שלהם? לא. זוהי לא דרכם.

מעבר לכך, היו לו הוכחות רבות לכך שמישהו אחר שׂם את הדברים בפיה. בראש ובראשונה, השפה הגבוהה של המכתב. "תחושת קְבס" שהיא חשה כלפיו? "מזור לנפשה" היא מחפשת? "המהות שלו" שממנה היא סולדת? כולם ידעו שלטוני אדלר אין עברית כזאת. אבל נוסף על העניינים הלשוניים, לטענתו של אדלר היו ראיות ברורות לזיוף המכתב. ראשית, שמה האמצעי של טוני, תרז, שבו חתמה את המכתב, הוא שם שמאז ילדותם בקרט לא השתמשה בו. שנית, הביקורת הקשה שהטיחה בחברי הקיבוץ הנפלאים, שאותם כינתה "אנשים צרי עין וחסרי תרבות", מוכיחה שמי שכתב את המכתב לא התאפק ושרבב את האג'נדה האנטי־קיבוצית שלו. שלישית, השקט שהתלוננה עליו - הרי זה מגוחך, כל הזמן רק ביקשה עוד ועוד שקט, וכאמור, אף אחד לא הפריע לה לבלות שעות עם המחברות של נכדם עופרי. אבל אלו היו מה שנוטים לכנות בשפת המשפט ראיות נסיבתיות, והן היו כאין וכאפס לעומת ראָיית הזהב שמצא יעקב אדלר בדמות כתב היד היפה והמעוגל של האדם שכתב את המכתב, כתב יד שלא היה יכול להיות שלה.

"אז של מי?" שאל אותו אחיו לוסיאנו, היחיד בכל הקיבוץ שהעז לעמת את אחיו עם המציאות.

"של מי שהכניס אותה לכל הסיפור הזה," ענה יעקב.

כשביקש ממנו לוסיאנו להציג את כתב ידה של טוני לשם השוואה, הופתע אדלר לגלות שבכל הבית לא מצא ולוּ מסמך אחד שעליו כתבה. חתימות פה ושם - כן, אבל אלו היו קשקושים חסרי פשר שאפילו אות אחת לא ניתן לזקק מהם. מעבר לכך, בכל המגירות, על כל המדפים, בין עשרות המסמכים שהיו פזורים במחסן, ומתחת לכל מחברות התיכון של עופרי, לא מצא יעקב אדלר אף לא רשימה אחת שבה ניתן לראות את כתב ידה של טוני שלו. יותר מארבעים שנה עברו מאז שהגיעה עם יעקב לקיבוץ נורים, ולא השאירה אחריה עדות אחת של ברכת יום הולדת, רשימת מכולת, הגיג, טיוטה.

"נו, אז מה?" התגונן יעקב בפני שתיקתו רבת המשמעות של לוסיאנו, "כאילו שכתב יד הוא סימן למשהו."

"סימן חיים," אמר לוסיאנו.

"אז ארבעים שנה היא לא כתבה," אמר יעקב.

"ארבעים שנה במדבר," סינן אחיו.

"אדם שרוצה להיעלם," אמר יעקב אדלר בנימה פסקנית, "פשוט נעלם."

"אבל היא באמת נעלמה!"

"נחטפה, אתה מתכוון!" אמר אדלר ואז השתתק.

הוא לא אהב את הרמיזות של אחיו. כבר מילדותם היה לוסיאנו ידוע במשיכתו למעשיות וגוזמאות. ובכלל, מה הוא מבין בנישואים? בשנות נעוריו חיזר לוסיאנו אחרי רות פרידמן, אהבה גדולה שנסתיימה בבכי רע. אירוסים שנגררו יותר מארבע שנים ונגמרו בלי חופה ובלי ילדים. והרי מאז שהיו קטנים הטיפה להם אימם: "אני לא יותר חכמה מכם, אבל יש לי יותר ניסיון," ובכך קבעה את עליונות הפרקטיקה על מידת ההיגיון.

מבחינתו של יעקב אדלר, המכתב המפוברק העיד על דבר אחר לגמרי: מישהו עזר לטוני, שלא לומר כפה עליה את ההיעלמות. מישהו ניסח נגדו כתב אישום, הפללה חמורה שאין בה הוכחות ורק ארס נוטף ממנה. אין כל ספק, טוני שלו שרויה בסכנה וכעת עליו להציל אותה.

נחוש בדעתו לצאת למשימה, נטל נייר ועיפרון וכתב לחברו משכבר הימים את השורות הבאות:

לכבוד: אלישע שטרן

ט"ז חשוון ה' תשמ"ח

8.11.1987

הנדון: הודעה על ביקור

אלישע,

עליי להגיע בדחיפות אל ביתך שבפריז. אגיע באווירון.

אין צורך לחכות לי בשדה התעופה.

בברכה,

יעקב אדלר

למחרת עלה על האוטובוס הראשון לבית שאן, ניגש לסניף הדואר ושלח לצרפת את המכתב. עוד באותו יום רכש כרטיס טיסה לפריז, ושלושה ימים לאחר מכן, בלי להודיע לאיש מהקיבוץ, כבר היה על המטוס. כשהגיע המכתב למעונו של אלישע שטרן, כבר היה זה יעקב אדלר בעצמו שהוציא אותו מתיבת הדואר, בדרכו חזרה מעוד שיטוט לילי חסר ערך.

"הגיע לך מכתב מישראל," אמר לשטרן וזרק את המעטפה על שולחנו, בדומה לאופן שבו השליך את המכתב ההוא של טוני.

♦

2

בזמן שיעקב אדלר נחת בשארל דה גול, ישב אלישע שטרן ליד שולחנו הרחב. לצידו ניצבה המכתבה החדשה, מעץ אלון מלא, שנשלחה אליו מה'סורבון' לפני שבוע, מחווה נאה לקבלת הפרס. הוא היה שקוע בכתיבת מכתבי תודה למאות האנשים ששלחו לו איגרות ברכה. תמיד היו לו כמה נוסחים מוכנים לקוראים שכתבו לו על ספריו, אלא שלנוכח המעמד החדש שזכה לו עם ההכרזה על זכייתו בפרס נובל, ברור היה שלא יוכל לשלוח תבניות מוכנות מראש לנשיא ארצות הברית או למזכ"ל האו"ם.

שטרן הופתע מאוד מביקורו של יעקב אדלר, לאחר שלא נפגשו יותר מארבעים שנה. הוא היה זקוק לזמן כדי להסתגל לרעיון שחבר הילדות שלו מקרט נמצא כאן, בביתו שברחוב רַמבּוּטוֹ ברובע המארֶה, בחלק השקט והמרוחק ממרכז פומפידו הסואן. כשהגברת מוֹרין, מנהלת משק הבית שלו, הודיעה לו שהלה ממתין בחדר הכניסה, נשען שטרן לאחור בכיסאו וביקש לדעת אם הגיע בגפו. אם טוני כאן, חשב, יהיה חייב לענוב את העניבה הכחולה שנמצאת בחדר הארונות. הגברת מורין תיאלץ להביא לו אותה, אבל בלי ששני האורחים שלו יבינו שהוא נערך אליהם באופן מיוחד.

כשהגברת מורין אישרה שהאדון אכן לבדו, נפלה רוחו של שטרן והוא ביקש ממנה למסור לאדלר שהוא בפגישה חשובה, מה שהיה נכון, אגב. איגרות הברכה שנערמו על שולחנו כינסו אותו בחדר אחד עם מכובדי העולם, ומיסטר סמיואלס, עוזרו האישי, ישב מולו מבוקר עד ערב כדי לתקן את האנגלית הקלוקלת שבפיו. אין ספק שלאות נימוס היה שטרן יכול לקום ולברך את אדלר לשלום. אבל לא פעם הוא שמע ממכרים משותפים שחבר הילדות הנאמן שלו מקרט מדבר בגנותו. שלא לומר, בגנות ספריו. ומילא אנשים שמבקרים את ספריו כי הם לא מבינים אותם, אבל שטרן היה מוכן לחתום על כך שאדלר אפילו לא קרא אותם. והנה כעת, אחרי שלבטח קיבל טיול מתנה מהקיבוץ, הוא מתייצב אצל חברו משכבר הימים כדי שידריך אותו בעיר האורות. סיור בפריז עם מקומי, זוכה פרס נובל, ודאי יהיה מעניין יותר מאשר להידחק עם מאות תיירים בחנות המזכרות של מגדל אייפל. ובכן, שימתין.

שטרן ביקש מהגברת מורין לומר לאדלר שישמח לפגוש אותו לארוחת ערב מאוחרת, ואף הנחה אותה להזמין להם שני מקומות בגדה השמאלית. לתומו חשב שאדלר ימתין במלון, אולי יסתובב קצת בעיר, ויפגוש אותו לקראת השעה תשע וחצי. אך עוד לפני שגברת מורין מסרה לאדלר את כתובת המסעדה, שמע שטרן את קולו הרם מדי של חברו: "אני דרישה להמתין עד סיום פגישה."

הצרפתית השבורה של אדלר הייתה מוכרת לשטרן. אחרי המלחמה ליוו שניהם את נערי דכאו לצרפת, ושהו איתם יחד בפנימיית טאוֶורני הסמוכה לפריז. אלא שאדלר, בניגוד אליו, כלל לא נכח בשיעורי הדקדוק שהציעו להם, ולא הראה שום עניין ברכישת שפת המקום. כיוון ששטרן ידע שגם בשיעורי הנימוס חברו מעולם לא הצטיין, הוא חשש שגם עתה יעורר מבוכה.

מדי פעם הגיעו אליו אורחים מישראל, מזכירים את הבדיחה השחוקה על המשותף בין אורחים לדגים, ובכל זאת נשארים אצלו להבאיש. לעיתים היה שטרן מוצא את עצמו נאלץ להתנצל בפני הגברת מורין, אחרי שאורחיו מישראל חקרו אותה כמה היא מרוויחה אצל החבר הקמצן שלהם ("בצחוק!"), או, האם היא מצטערת שלא הביאה ילדים לעולם ("אנחנו מקווים שזה בסדר לשאול!"). אבל כעת, כשיצא אל המבואה לפגוש את חברו, אפילו הוא נדהם לראות כיצד אדלר החל לפרוק את מזוודתו בחדר האורחים. לעיני כול פרשׂ על אחת מספות הקטיפה הפרחוניות את תחתוניו הרחבים.

"אלישע!" צהל אדלר לעברו משהבחין בו.

שטרן הביט בו בפיזור דעת. הביטחון שהפגין אדלר גרם לו לחשוב שאולי איזה מפגש מתוכנן ביניהם פרח מזיכרונו. הייתכן?

"קרה משהו, יקוב?" שאל שטרן בעברית, בעיקר כדי שהגברת מורין לא תבין. כך הם היו רגילים לדבר מילדות, כדי להסתיר את מעלליהם מדוברי היידיש.

"טוני בסכנה, אלישע," לחץ אדלר את ידו, "זה לא הזמן להתחשבן."

לפני ששטרן הספיק לענות פנה אדלר לסדר את כלי הרחצה שלו בחדר המקלחת. בדרכו חזרה, כשנתקל שוב בשטרן, טפח על שכמו כמפקד המשבח את פקודו והבטיח שאין בכוונתו להפריע.

"אני אזדיין בסבלנות," אמר ונחת על הספה שתחתוניו היו פרושים על משענתה, "רק אל תיתן לי להזדיין מדי. בסדר?"

המשך הפרק בספר המלא