ומסביב הים

חלק ראשון

השעה כבר היתה לקראת הבוקר. הם ירדו בסמטה המתעקלת מבית המרקחת הישן לכיוון הכיכר הקטנה, שם חיכו המוניות לאלה שסגרו את הלילה שתויים מכדי לנהוג בחזרה לעיירת הנמל שבתחתית ההר. בדרך היא סיפרה לו. שניהם לא הבינו למה, אבל פתאום זה יצא ממנה בשטף ארוך של מילים. כשסיימה, אחרי כמעט שעה, הכול היה ברור יותר ומורכב יותר. כשהשמש התחילה לעלות בקצה האופק, מטפסת במהירות מהים, הוא אמר לה שהלילה יישן בביתו, היא הנהנה בעצב והם נפרדו.

זה היה יום קר של תחילת ינואר. חמש שנים אחרי המשבר הגדול, אחרי שהכול קרס והשאיר את רוב האנשים תלויים באוויר, על חוטים דקים שנפרמו בזה אחר זה, בתחושה שתכף ייקרע החוט האחרון והם ייפלו ארצה ויתרסקו סופית. הוא בא במעבורת הגדולה, שעשתה את הסיבוב בין האיים השונים והגיעה לאי פעמיים בשבוע, הורידה את מעט האנשים שבאו מהיבשת או אספה את המעטים שנסעו אליה, ובעיקר הביאה את האספקה במכולות. אלה נפרקו במהירות מהמשאיות שתמרנו במיומנות על הכבש שנפרש בין ירכתי המעבורת לרציף.

כשירד, השמים היו אפורים וענן גדול ישב על ההר הגבוה שמעל לנמל, כאילו נתקע בפסגתו. החנויות והמסעדות היו סגורות והרציף היה רטוב מהגשם שירד קודם ומהגלים שהתנפצו עליו ללא הרף. הוא פסע את מאתיים המטרים עד למלון הקטן, היחידי שהיה פתוח כל השנה, ולקח חדר פשוט שצפה אל החוף השומם. בקיץ, חשב, יהיה פה הרבה רעש, אבל עכשיו זה לא משהו שצריך להתחשב בו. הוא שילם מראש לשבועיים ופרק את תכולת המזוודה לתוך ארון העץ הקטן.

אחרי שהכול היה מסודר, סגר את המזוודה הריקה והניח אותה בפינת החדר, שלא תפריע. לאחר מכן נשכב על המיטה בלי להוריד את הכיסוי שהיה מונח עליה וכעבור כמה דקות נרדם.

כשהתעורר היו השמים חשוכים, ורוח קרה חדרה מבעד לחלון הפתוח. הוא התרחץ והתארגן, ירד למטה, ובעזרת הנחיות מפקיד הקבלה לקח מונית ונסע לאכול ארוחת ערב במסעדה קטנה שהיתה פתוחה כל השנה בעיירה שבמעלה ההר. היו שם כמה זוגות מקומיים והרבה שולחנות פנויים. הוא התיישב בפינה והזמין. כשלגם מכוס היין, חשב שזהו, פה אף אחד לא מכיר אותו וכל מה שהיה לא חשוב עוד. יהיה לו שקט, והוא לא יצטרך להסביר שום דבר לאף אחד ולא להתנהג כמו שמצפים ממנו. מחר, מחר יהיה עוד יום, ואחר כך יבוא עוד יום, וכך יתחלפו הימים זה בזה, בלי ייחוד ובלי צבע.

כשהמלצרית שאלה אותו מה ירצה לקינוח, שם לב שעיניה מתמקדות בכף ידו הימנית, קטועת שתי האצבעות. היה לו נעים שאיש לא מזהה אותו. כך אנשים לא רואים אותו כמובן מאליו, כמי שברור מה הוא רוצה ואיך. הוא נזכר בחבר ישן, שחרד לפרטיותו כל כך, עד שאם היה נכנס למסעדה או לבית קפה והמלצרית שזכרה אותו מביקור קודם היתה מנחשת את הזמנתו, הבין שהגיע הזמן לאכול במקום אחר. הבעיה, הרהר במונית בדרכו חזרה למלון, שבמקום קטן כל כך אי־אפשר להחליף מסעדה ובית קפה בכל שבוע, אפילו לא בכל חודש.

למחרת בבוקר קם מאוחר ועשה את הדברים לאט. זמן, חשב, יש לו בלי סוף. אין שום מקום באי שירצה ללכת אליו ולא יספיק להגיע אליו. מזג האוויר היה נוח, השמש בצבצה בין העננים, והקור לא היה עז. הוא לבש את המעיל ויצא לשתות קפה. אחרי שהזמין אספרסו קצר, הוציא מכיס המעיל את הפנקס והתחיל לעשות רשימות.

דבר ראשון, כתב, צריך למצוא מקום לגור בו. לא מלון. דבר שני, רכב. דבר שלישי, ליצור סדר יום. דבר רביעי, למצוא חומר ומידע על האי, דברים לראות ולעשות בו. מספיק, החליט, קודם יגמור עם זה ואחר כך ירחיב את הרשימה.

הוא זכר שראה משרד תיווך בכניסה לעיירה, אחרי תחנת הדלק, וחשב שהבוקר יטפל בסעיף של "מקום לגור בו". אבל משרד התיווך היה סגור. האי היה ריק. ראשוני התיירים יגיעו רק באפריל, ועל דלת המשרד היה פתק עם מספר טלפון, שאליו ניתן להתקשר בשעת הצורך. הקול המופתע מהצד השני של הקו הבהיר שעד לאותו יום לא היה צורך. התברר שניקוס, המתווך, מתגורר באי וכמובן ישמח לפגוש אותו בעוד כשעה. בינתיים שוטט בסמטאות הריקות של העיירה. השעה היתה כמעט צהריים, והילדים עוד היו בבית הספר, אבל חלק מהחנויות היו פתוחות. הסופרמרקט הקטן, הקצב, חנות הירקות. רק מקומיים מעטים חלפו ברחוב. הם חייכו אליו בשמחה, והוא חייך בחזרה.

ניקוס היה בחור צעיר, מלא מעט, ובניגוד לרוב המקומיים היה לבוש בקפידה. היו לו כל הגינונים של אנשי היבשת, מהאייפון האופנתי ועד לעט המון בלאן היוקרתי שבצבץ מכיס חולצתו. אחרי ששתו קפה ניסה המתווך להבין מה הוא מחפש. יחידה עצמאית לא גדולה, לא חדר בתוך קומפלקס, ושתהיה מסודרת ומרוהטת וקרובה למרכז העיירה. הוא רשם את הדברים בפנקס קטן והבטיח לבדוק ולחזור אליו. כשביקש את מספר הטלפון שלו, הסביר שאין לו, אבל הוא מתאכסן במלון דלפין, ואין שום בעיה שישאיר שם הודעה והוא יחזור אליו. ניקוס אמר שהוא צריך כמה ימים ולקראת סוף השבוע כבר יוכל לקחת אותו לראות מקומות פוטנציאליים.

לפני שנפרדו שאל אם הוא יודע איפה ניתן לשכור רכב בתעריף לא יקר, וניקוס אמר לו שיבדוק וייתן לו תשובה גם לגבי זה.

מאחר שכבר הגיעה שעת הצהריים, הלך אל דוכן הסופלקי שמול בית הקפה, הזמין מנה והתיישב לאכול באחד השולחנות שעמדו בפתח. עכשיו, כשנושא המגורים ועניין הרכב היו בבדיקה, הגיע הזמן להחליט על סדר יום. הוא לא יוכל להתבטל כל הזמן. צריך למצוא תוכנית ולדבוק בה. שלושה ימים בשבוע יקום מוקדם ויעשה ספורט. בכל יום יקרא לפחות שעתיים, ועדיף אחר הצהריים. בכל יום ינסה לישון בצהריים, לא יותר משעה וחצי ולא פחות משעה. גם אם לא יירדם, יהיה במיטה בזמן הזה. פעם בשבוע, עדיף ביום שלישי, יצא לטיול רגלי של כמה שעות למקום לבחירתו. יש כמה מנזרים בפסגות רכסי ההרים שבאי, הוא יבקר בכולם ויעלה לשם ברגל. בכל בוקר ינסה לרשום את החלומות שחלם בלילה. אולי כך יוכל להבין אותם. שני ערבים בשבוע ילך לבר מקומי, שם ישתה לא יותר משלושה משקאות.

בשלושת הימים הבאים לא קרה מאומה. ביום חמישי השאיר לו ניקוס הודעה במלון, שיפגוש אותו ביום שישי בבוקר בבית הקפה והם ילכו לראות בתים. המתווך הראה לו כמה בתים קטנים, שחלקם היו חלק מבית גדול יותר. אחד מהם, בכפר הקטן הצמוד לעיירה, מצא חן בעיניו. הוא היה ממוקם בקצה היישוב ואחריו התחילו השדות ונמשכו לתוך העמק הקטן, שירד עד לים. בחלקה הצמודה היו כמה עצי זית, שנשקפו מחלונו. הבית היה במצב טוב יחסית, עם חדר שינה וסלון לא גדולים, מטבח קטן וגינה קטנה בחזית. המחיר היה מגוחך ביחס למה ששילם ביבשת. הבית היה פנוי, והוא אמר לניקוס שמבחינתו אפשר לסגור והוא ייכנס בתחילת השבוע. לגבי רכב, ניקוס אמר לו שבדק והיות שחלק מחברות ההשכרה מחזיקות מכוניות באי כל השנה ומאחסנות אותן במשך החורף, הוא יכול בתקופה הזאת להשיג לו מכונית עוד היום מאוד בזול. הם סיכמו שניקוס יסגור את נושא הבית ואת עניין הרכב, והוא נתן לו במזומן את מלוא שכר הדירה לכל התקופה.

בלילה התחיל לרדת גשם חזק, הרוח נשבה בעוצמה והדפיקות של הטיפות הכבדות על החלון הזכירו לו את הימים ההם, כשהפליג בספינות הדיג הגדולות. היה לו קשה להירדם, ולאחר זמן מה ויתר, הדליק את האור הקטן שלצד המיטה ופתח את הספר שהתחיל לקרוא יום קודם לכן. הוא לא הצליח להתרכז ומצא את עצמו קורא את אותו עמוד כמה פעמים. לבסוף ויתר גם על הניסיון הזה, כיבה את האור ושכב על גבו בעיניים עצומות, מחכה שהשינה תבוא. מתישהו הוא חלם.

הוא חלם על הלילה ההוא, הארוך והרע, שבו חשב שגם אם יגיע המחר, הוא לא יזכה לו. אחרי חצות אמר לו חבר, שגסס ודימם ללא הפסק באלונקה לידו, שאינו מפחד לא לראות שוב את השמש. "עם המורפיום," צחק, "אני לא מרגיש שום כאב, והפחד הוא רק בראש. הרי כולנו נגיע לשם, וחבל להילחם בזה. לפחות," המשיך, "הגשמתי את החלום שלי." "מהו?" שאל אותו, בדיוק ברגע שבו התפוצצו לידם עוד כמה פצצות מרגמה והאבק הקשה עליהם לנשום. "למות אחרי הורי," ענה, "אך לפני כל יתר יקירי. אתה מבין," השתעל וירק את הדם שהצטבר בפיו, "כל חיי פחדתי שאצטרך להתמודד עם האובדן. כל פעם ששמעתי על הורים שאיבדו ילד, על גבר או אישה שאיבדו שותף או שותפה לחיים, הייתי חושב איך אתמודד עם זה. תמיד כשהייתי צריך לאחל לעצמי משהו, ביקשתי שאמות לפניהם, שלא אצטרך להתמודד עם זה."

לפנות בוקר, בעוד אחד מהתקפי הצלילות שלו, אחז בידו והביט בעיניו. "היה לזה עוד חלק," גנח. "לְמה?" שאל מבולבל. "לחלום," השיב הגוסס בעיניים בוהקות, "וזה שאמות מהר. זה מספיק מהיר?" שאל וחייך בשיניים אדומות מדם. "אם אמות עד הבוקר? זה יהיה מספיק מהיר?"

אחר כך החבר מת, וכשהגיע הבוקר, השמש עלתה כמו בכל יום והכול נרגע, ובצהריים כבר אכל עוף מטוגן בבסיס. אבל למרות כל השנים שחלפו מאז אותו לילה, תמיד זכר את המשפט הזה. כשהגיע היום, הבין כמה מאושר היה החבר ההוא שזכה למות ראשון.

בבוקר פתח את הפנקס שהניח על השידה ליד המיטה וניסה לכתוב את מה שזכר מהחלום. כשסיים, התרחץ וירד לבית הקפה, התיישב ליד השולחן שצפה לים והזמין ארוחת בוקר. הוא חשב על החלום וניסה להיזכר בשם של החבר, אבל הצליח להיזכר רק בכינוי שלו בפלוגה, "הנופל", ולא בסיבה שבגללה כינו אותו כך.

בסיום הארוחה החליט שיעלה למנזר בקצה ההר שמעל לנמל. הוא נסע עד לנקודה בכביש שבה התחיל השביל שעלה אליו וחנה בצד הדרך. במדריך התיירים שמצא בחדר המלון קרא שהשביל נועד להולכי רגל בלבד, ובו יותר מאלפיים מדרגות רחבות.

הוא לקח בקבוק מים והתחיל לטפס. אחרי כרבע שעה נעשתה נשימתו כבדה, והוא עצר לרגע. הוא כבר היה גבוה מעל הכביש, והעיירה והנמל נפרשו תחתיו. מעבורת כתומה גדולה בדיוק נכנסה למפרץ ותמרנה בדרכה לרציף, מותחת אחריה קשת של שובל קצף לבן.

אחרי שנשימתו חזרה לסדרה המשיך לטפס. משני צדי השביל צמחו שיחים נמוכים קוצניים שהדיפו ריח של אזוב ומרווה, ופה ושם ראה עץ בודד או מחסות אבן נמוכים, ששימשו את הרועים המקומיים. המדרון השתפל מטה אל העמק בטרסות ענק מעובדות, שנתמכו בקירות אבנים וכרמי זיתים ניטעו בהן. ממרחק נראה כאילו צייר עיטר את ההר ברצועות של ירוק וחום בעשרות גוונים. השמש כבר היתה גבוה בשמים, וחולצתו נרטבה מזיעה ונדבקה לגבו. במעלה ההר ראה את המנזר, בוהק בלבן, על רקע השמים הכחולים, חסרי הענן. המדרגות היו חלקלקות וכמה מהן שבורות וחסרות, אבל הוא התקרב לפסגה. עדר עזים שחורות, שפעמונים לצוואריהן, דילגו בקלילות על מצוקי האבנים ומילאו את האוויר בצלצולים יפהפיים.

אחרי כשעה ורבע הגיע לרחבת המנזר הקטנה, ובה שער שנפתח לחצר הפנימית. משם עלה במדרגות קטנות לחדר התפילות. הרחבה הגדולה יותר בצד, שניצבה כמעט על סף הצוק, נתחמה בגדר נמוכה ונשקף ממנה הנוף של המפרץ והנמל והאיים הקרובים באופק. המנזר היה סגור, ומקרוב ראה שהסיד כבר התחיל להתקלף מהקירות. בבוא האביב, ידע, ייצבע מחדש בלבן בוהק, כמו בכל שנה מאז ולעולם. הוא התיישב על גדר האבן, שאף את האוויר הקר ונהנה מחום השמש על גופו. המאמץ של העלייה השתלם בזכות המראה והשקט. שקט שאין כמוהו בשום מקום מיושב. פתאום הבין שכבר שנים לא היה במקום שאין בו שום רעש מלאכותי. אף קול של מכונית, רדיו, אנשים, מטוסים או טלפונים לא נשמע. שום צליל של אדם או יציר כפיו. הוא ניסה להיזכר מתי היה במצב דומה ולא הצליח. מתי היה לבד, בלי אף אדם ובלי שום קול סביבו. הוא שמע דברים שלא שמע שנים: הרוח שעלתה מהים במעלה ההר רשרשה בענפי העצים ושרקה חלושות בצריח הפעמונים, קריאת ציפור במרחק, ובין לבין שקט מוחלט. הוא ראה את העיירה והנמל רחוק מתחתיו כמו בסרט אילם. היתה שם תנועה, אבל רחשיה לא הגיעו אליו. כך הוא ישב, והזמן איבד את חשיבותו. הוא ניסה לשמוע את הדברים שתמיד נבלעו בתוך מסך הרעש שבו העביר את חייו, ואחרי דקות או שעות נרדם.

צווחת עורב העירה אותו. השמש כבר עברה את מחצית השמים והחלה את דרכה מערבה אל תוך הים. מעט עננים הגיעו מכיוון היבשת, גבוהים ולבנים. הוא היה צמא ושתה את שארית המים מהבקבוק. כשחיפש מקום למלא אותו, גילה שהדלתות לחדרי השירותים סגורות. הוא הסתכל שוב סביבו, על האי והים שנפרשו לפניו, והחל לעשות את דרכו בחזרה מטה. השמש היתה מאחוריו והירידה היתה קלה בהרבה מהטיפוס. הוא הגביר את קצב הליכתו, מדלג בקלילות על מדרגות האבן, נהנה מהנוף ושורק לעצמו שיר ילדות ישן.

אחרי עשרים דקות מעד. הוא הניח את רגלו על אבן שנראתה חלק מהמדרגה, והיא ניתקה ממקומה. הוא החליק וכל גופו נפל הצדה, בעוד רגלו נשארה תקועה בבור הקטן שקודם מילאה האבן. בדרך לקרקע הרגיש שמשהו נקרע וניתק ברגלו, וכאב אדיר זרם במעלה גופו. הוא איבד את ההכרה כמעט מיד. כשהתעורר, ניסה לקום ולא הצליח. כאב לו מאוד. הוא התגלגל על הצד וניסה להבין איפה כואב לו ומה נפגע. רגלו השמאלית היתה מונחת בזווית לא טבעית. מתחת לברך, קצת מעל לקרסול, היתה בליטה גדולה. הוא ניסה להתיישב ורק במאמץ רב הצליח, ואז גרר את עצמו אל גזע עץ בצד השביל. כשנשען בגבו על הגזע הוקל לו. הוא הסדיר את נשימתו וניסה לחשוב מה לעשות. הוא העריך שהוא נמצא בערך בשליש הדרך למטה, והיה לו ברור שבמצבו אינו יכול להמשיך. הסיכוי שמישהו יעבור בשביל בדרכו למנזר היה קטן מאוד. זה היה סתם יום חול בינואר, באי ריק מתיירים, בדרך שמטפסת אל מנזר סגור. הוא ידע שלא אמר לאף אחד לאן הוא הולך ושאיש אינו מצפה לשובו במועד כלשהו. ההתנהלות שלו, חשב לעצמו, היתה די טיפשית.

כבר היה אחר הצהריים, והוא התחיל להרגיש את הקור. עוד מעט ירד החושך, ויתקרר עוד יותר. עליו למצוא פתרון איך לעבור את הלילה. בזחילה, החל לעקור ולאסוף את השיחים הקטנים שגדלו לצד השביל וריכז אותם לערימה. לאחר שאסף כמות מספקת, ניסה לחפור קצת בחול וכיסה את עצמו בשיחים. הוא היה צמא והרגל שלחה בגופו גלים של כאב, שהזחילה רק הגבירה. הוא קיווה שהשיחים יספיקו כדי לשמור על חום גופו וניסה לנדוד בדמיונו למקומות אחרים. אולי בבוקר יעבור מישהו בשביל ויחלץ אותו. ייתכן, הרהר, שזה סימן שהגיע הזמן שיקנה טלפון. אם היה לו טלפון, הרי היה יכול להתקשר ולהזעיק עזרה. השמש שקעה וכצפוי, הטמפרטורות צנחו עמה. כל פעימת דופק ברגלו שלחה גל של כאב למוחו. יכול להיות שזה הפתרון לכול, הוא פשוט יקפא כאן למוות, וממילא שום דבר כבר לא ישנה. השיחים לא ממש חיממו את גופו, אבל הכאב התחיל לעבור, ומחשבותיו הצליחו לקחת אותו למקומות ולזמנים אחרים. הוא שקע בשינה, ומתוך ערפיליה היה לו נדמה שהוא רואה אנשים רצים אליו וצועקים והרגיש שהוא נמצא מעל לכול, מרחף מעל השטח. האנשים התקרבו והלכו, והוא ראה את קווי המתאר של פניהם. הוא הרגיש שנוגעים בו, וגלי כאב שטפו אותו שוב. "רק לא ברגל," צעק, "אל תיגעו ברגל," ואז הרגיש דקירה בזרועו ושקע אל החשיכה והשכחה המבורכות.

המשך בספר המלא