אני מכיר את המוות כבר מזמן, אבל עכשיו גם המוות מכיר אותי.
אני פוקח עיניים בזהירות, ממצמץ פעמים אחדות. האפלה מחווירה לאִטה. חדר ריק, מואר רק בהבהובים ירוקים ואדומים של מכשירים קטנים ובפס האור שחודר מבעד לדלת הפתוחה כדי סדק. דממת לילה של בית חולים.
אני מרגיש כאילו התעוררתי מחלום שנמשך ימים רבים. כאב עמום, חמים ברגל ימין, בבטן, בחזה. בראשי זמזום רפה שהולך ומתחזק. בהדרגה אני קולט מה לבטח קרה.
שרדתי.
תמונות עולות. אני יוצא מהעיר על האופנוע, מאיץ, לפנַי העיקול. הגלגלים מאבדים אחיזה, אני רואה את העץ בא לקראתי, מנסה לשווא לחמוק, עוצם עיניים...
מה הציל אותי?
אני מציץ מטה אל גופי. תומך צוואר, רגל ימין מקובעת, כנראה גבס, עצם הבריח חבושה. לפני התאונה הייתי בכושר טוב, אפילו טוב מאוד לגילי. אולי זה עזר לי.
לפני התאונה... האם זה לא היה משהו אחר לגמרי? אבל אני לא רוצה להיזכר בזה. אני מעדיף לחשוב על היום שבו לימדתי את הילדים להקפיץ אבן על המים. על ידיו המנופפות של אחי כשהתווכח אִתי. על הנסיעה לאיטליה עם אשתי ואיך מוקדם בבוקר טיילנו לאורך מפרץ בחוף אָמַלפי, בשעה שמסביבנו היום עלה והים הקציף מעדנות כנגד הסלעים...
אני נרדם. בחלום אנחנו עומדים במרפסת. היא נועצת בי מבט חודר, כאילו ראתה דרכי. בסנטרה היא מורה על החצר הפנימית, ששם הילדים שלנו בדיוק משחקים עם ילדי השכנים. בזמן שהבת שלנו מטפסת באומץ על חומה, הבן נשאר מאחור ורק מתבונן באחרים.
״הוא קיבל את זה ממך,״ היא אומרת.
אני שומע אותה צוחקת ושולח יד אל ידה...
