תנחומים לאמי

א

לא תִכננו את זה ככה, כמובן, אבל יצא שהטיסה שלי לפריז המריאה למחרת השלושים. אפילו לא למחרת, בעצם, אלא ממש בלילה אחרי שעלינו לקבר וגילינו את המצבה. כמה שונה היה המעמד הזה מהתוהו ובוהו הסיוטי של הלוויה. ההספד הקטוע של אבא, והיפחות של רונה שלא אִפשרו לה להגיד דבר אל תוך המיקרופון, וצרחות האימים שלךְ, שאי אפשר היה להרגיע, אפילו היריות של משמר הכבוד - לא החברים ביחידה של רוּבִּי, אלא חיילים טריים במדי פוליאסטר קשיח עדיין, טירונים שלוקטו והובאו במיוחד למשימה. חודש לאחר מכן, כרית של שיש הופיעה מעל הקבר, ושמו של רוּבִּי והמספר האישי שלו היו חרוטים בה בצהוב טרי. האותיות הבהיקו בשמש הקופחת של חודש יולי שעוד לא הספיקה לשנות את צבעם הדשן של רגבי האדמה שהיו מוטלים לפנינו, כאילו עוד עמדה בהם לחוּת רעננה. עמדנו מסביב לקבר במעגל - אדווה בודדה ושותקת - והיה משהו יומיומי במעמד הזה, יומיומי באופן מבהיל. לא היה בו שום מתח. שאון המכוניות נשמע מהכביש, מרחוק. לא הרכבתְ את משקפי השמש המנומרים שלך בבוקר ההוא. אני זוכר איך תלית את עינייך העירומות באבן אבל כאילו לא בה הסתכלת. עוד באותו הערב אבא היה אמור לקחת אותי לנתב"ג בטויוטה הלבנה, לראות אותי מתרחק באולם הנוסעים עם המזוודה שנדחסו בה החפצים שלא נשארו מאחור, לחזור הביתה ולהספיק לחטוף עוד שעתיים של שינה לפני שהוא מתעורר לעוד יום עבודה.

לא תִכננו את זה ככה, אבל קנינו את הכרטיסים מראש, ויצא שרוּבִּי נהרג שלושים יום בדיוק לפני המועד הנקוב. השבעה היתה כמו כל שבעה אצלנו במשפחה - כיסאות כתר פלסטיק, והסדינים על המראות, והדודות והדודים שדואגים תמיד שיהיו בורקסים לאורחים, ואוכל מבושל לנו, ושתייה מתוקה, וכלים חד־פעמיים, חולשים על המטבח מתוך תחושת שליחוּת נרעדת, נוראה, ולא מציעים לנו אלא מגישים צלחות פלסטיק עמוסות בתבשילים שמעלים ריח מבחיל, ומוסיפים ומפצירים, בקול מתוח, עמוס דאגה, מנסים להצניע את הרחמים שנחשׂפים בנגינה המתנצלת של הדברים, להכין לנו כריך, או חביתה, או סלט - משהו קל - הרי לא אכלנו כלום כבר כל היום. מלבד הנציגים של הממשלה ושל הצבא שבאו, חפויי ראש, לביקורים מהוססים, והזיעו בחליפות האזרחיות או בחליפות המדים שלהם על כיסאות הפלסטיק ומלמלו כמה שברי משפטים דלוחים מבין שפתיים חיוורות, זו באמת היתה שִׁבעה כמו כל אחת מהשבעות אצלנו במשפחה.

רונה ישבה אִתנו, במרכז הסלון, באותה החולצה הכחולה שלבשה בבוקר שהודיעו לה. קרע מכוער מסומן בה, בפתח הצוואר, מפריע את הגִזרה של הבגד כמו באיזו העוויה תמוהה, כמו בקצות החולצות של כולנו. אַת כרכת סביב ראשה מעֵין צעיף צבעוני שנח במרושל על שׂערהּ ועל כתפיה, בלי להסתיר הרבה, והיא לא התנגדה. גם אַת עטית צעיף כזה על ראשך. אַת שומרת את הצעיפים האלה במגֵרה של הגרביים, תחובים בפינה, ומשתמשת בהם בעיקר בנסיבות שמביאות אותנו אל בתי כנסת או אל בתי קברות. רעלות דקיקות, ניילוניות, ובהן שׂרוגים חוטי זהב סינתטיים, קושרים אותנו מחדש, קישור רופף, אל מסורת קדומה ואביונית, זרה ליומיום שלנו. אפשר היה לראות את השיער שלך מבעד לבד הדקיק, צבוע בגוון הזהוב הכבד שמאפיין אותך מאז ומתמיד, קצות הבד הצבעוני משתלשלים מצדֵי ראשך ונחים על חזך, כאילו מוסיפים כיסוי על שדייך. קמטים חדשים התאספו סביב פיך הקמוץ, החריפים שבהם חרוטים בקצות שפתייך ומעניקים לך הבעה כלבית, עייפה, שמרוכזת כולה בזפק הקטן שמידלדל מתחת לסנטר. עינייך משקפות את אור החשמל הצהוב במעטה המבריק שסוגר עליהן, אבל לא אומרות דבר. רק בוהות, מרוקנות, בפינה עלומה של החדר, נתלות במה שאפשר להן להיתלות בו, במה שנתקל המבט.

דוֹד בֶּבֶּר היה אחרון האורחים בכל אחד מימי השִׁבעה, גם זה שבו התייחסנו לשאלה שריחפה באוויר מאז מותו של בנך הבכור. של אחי. כמו בכל ערב, בֶּבֶּר עמד שעה קלה בדלת, לפני אבא, ושנה בקול שטוח, שוב, אם לא צריך עוד איזה דבר, ודיווח שג'ולי עברה על האסלות בשירותים, ושצריך לקנות עוד בקבוקי שתייה לאורחים, אז הוא יקפוץ מחר לסופֶּר בדרך מהמאפייה וידאג להכול. גם החבר שלו, שעובד אִתו במכס, הוא אמר, יקפוץ מחר וינהל את התפילה - מנחה וערבית - ויוסיף דרשה לעילוי נשמתו של רובי. אבא הודה לו חלושות, תודה אחי, והם נגעו זה בזרועו של זה במין מבוכה כזאת ששׂוררת לעתים תכופות בין אחים. הוא גישש במבטו אל פנייך החתומות, אבל לא נכנס עִמך אל תוך ההתבוננות. ולבסוף, כמו בכל אחד מערבי השִׁבעה, יצא דוד בבר מהדלת בראש מורכן. כולו יראת כבוד אל מול האסון, אל מול ניצוליו הקדושים, אנחנו, שהמקרה נגע בנו והפך אותנו למסומנים.

אבא נפנה חזרה אל תוך הבית שנאספה בו דממת הדלת הנטרקת, על כיסאותיו הריקים שפנו אל הסלון הריק, כמו בְּסוף, או רגע לפני תחילתה של מסיבה. הוא התנהל לו פנימה בעצלתיים התמוהים של הימים האלה, בכפכפי הפלסטיק השחורים, המתקתְּקים, והיטיב את הכריות על הספה, והעביר חפצים ממקום אחד לאחר. רונה נכנסה כבר לחדר של רובי ונשכבה לישון, או לעשות מה שלא עשתה מאחורי הדלת הסגורה של חדר ילדותו, טרוטת עיניים כפי שהיתה בכל אחד מהימים שעקבו למותו של רובי, שׁרויה בנים־לא־נים סהרורי, מבהיל.

קולו של אבא חדר את הדממה הסמיכה שעמדה בסלון הריק, המוכן לקבלת הפנים של מחר. "בנימין", הוא קרא בשמי, "זה לא משנה שום דבר. יש כבר כרטיס, ובמועד של הכרטיס אתה נוסע". אלה לא היו בשוֹרות גדולות. לא היה מקום לבשורות גדולות להתקבל במרחב הצמיגי שהתעבּה בסלון, בין צלחות הפיצוחים, וסורגי המאווררים הלבנים, וכלי הפלסטיק החד־פעמיים. ריח כהה פעפע מחולצותינו, המסומנות בקרע הזוויתי, אל החדר החנוק. כל החלונות היו סגורים והאוויר הקיצי הכבד, ההביל, לא זז. לנו לא היה אכפת. משהו תסס במטבח, תסיסה חרישית ולוחשת, מארון הכלים, או מצינורות הניקוז שמאחורי הקירות, או מהפח שמתחת לכיור (יכול להיות שדוד בבר שכח להוריד את האשפה?). גם אלה לא היו בשורות גדולות. אלה היו פני הדברים. הנהנתי חלושות והעברתי את מבטי אלייך. לא זזת ממקומך. פנייך לא משו. הן עטו את אותה ההבעה הריקה, את אותה הבהייה האילמת. ידך כיסתה את ידך, ושתיהן היו אסופות אל חיקך. רעד קל עבר בזווית העין שלך, מעֵין העוויה קלה, כאילו ניסית להתרכז בדבר־מה. איזו קריצה משונה. דבריו של אבא נטמעו בשתיקה שנקרשה בחלל. את לא אמרת דבר. וגם אני לא.

אחרי כמעט שלושים יום עזבתי אותך בבית, ואבא עזב אותי באולם הנוסעים. עליתי על המטוס ונסעתי.

ב

היה משהו מן האקראיות בבחירה שלי בפריז. היתה זו הצרפתית, למעשה, ששימשה מעֵין קצה חוט רופף לאחוז בו. קיוויתי לעקוב אחריו, למשוך בו, במטרה לפרום את המלכוד שחשתי שנקלעתי אליו. חיפשתי מולדת אחרת, חדשה, לא מוכּרת, והצרפתית היתה לנקודת המוצא הרעועה שלי, ידועה־לא־ידועה כמו דודה מסתורית שמגיעה לבקר בחופשות הקיץ.

על אף שהצרפתית המרוקאית היתה שגורה בפיכם, את ואבא השתמשתם בה רק בלחישות קדחתניות, או להבדיל, בצעקות רמות, כשרציתם שלא נבין אתכם כשהחלפתם ביניכם סודות רכים, התגרויות עסיסיות ועלבונות רושפים של זוג המנהל יחד את חייו בארץ החדשה־ישנה שבחרתם לכם, בתורכם. גם ההתנצלויות והפיוסים שלכם היו מתנגנים על האִנפופים והעיצורים המתוקים של הצרפתית שלא נתתי עליה את הדעת במשך כל שנות ילדותי. לא, היא לא היתה לי מוזיקה או שפת סתרים קוסמת. את מכירה אותי, אמא. למרות הכול, בִּיסודי אינני טיפוס רגשני. אני לא יודע ממי ירשתי את החוסן המפוכח הזה שממנו צמחתי, ושלא אַת ולא אבא ניחנתם בו. הצרפתית היתה לי הזדמנות, צוהר זוהֵר, אדן חלון גבוה שהיה עליי לטפס אליו ולעבור בו. אני ידעתי את זה היטב, מתוך הגוף, וידעתי שאיכשהו, גם אַת ידעת.

אולי את זוכרת את אדם, שהצטרף אלינו לכיתה באמצע כיתה ו'? את שמעת באסֵפת ההורים על התלמיד החדש שמגיע מאמריקה, ונתת לי עוגה דביקה עטופה בניילון נצמד להביא לו ולהורים שלו כשי. אני ידעתי מה גרם לך לחזר ככה אחרי האמא של הילד החדש. כשאדם ואני נשלחנו לשחק על השטיח הכחול בחדר שלי, את הצעת לגברת הדקיקה והמוקפדת שישבה על קצה הכיסא במטבח עוגיות תמרים וכוס תה מהקומקום הכסוף, והיא לא הסירה את הקרדיגן האדמדם שנח על כתפיה באופן שהיה זר לי, שהיה בו טעם שלא הכרתי. אבל הידידוּת הזאת לא האריכה ימים - לא ביניכן ולא בינינו. אדם המשיך ללוות אותי לכל אורך החטיבה והתיכון כמו לוויין, באותה הכיתה, ומיד לאחר מכן, עם הבגרות האחרונה, חזר לארצות הברית. הוא דווקא השתלב יפה בבית הספר שלנו, ולמד לצחוק, לשיר ולקלל, להתחיל עם בנות, להתרגש ולקרוא ולהבטיח בעברית ישראלית. אפילו למסע לפולין הוא יצא אִתנו וסחב את הדגל העצום שלא התנופף ברוח אלא השתלשל על גבו ועטף אותו כמו גלימה כחולה־לבנה מעל לחולצה הלבנה עם ההדפס האחיד שלבשנו כולנו. אבל בקיץ שאחרי התיכון, במקום ללכת לצבא, כאילו ירד המסך ונגמרה ההצגה, הוא עלה על מטוס ונסע לאמריקה, המולדת של ההורים שלו, והתחיל ללמוד בקולג' יוקרתי, כמו נער אמריקאי מן השורה. הוריו נתנו לו גם את האזרחות וגם את השפה. אתם, לעומת זאת, לא הורַשתם לי לא את זה ולא את זה. על הדרכון המרוקאי ויתרתם כשעליתם ארצה (וגם אלמלא הייתם נדרשים לוותר, איך הוא יכול היה לעזור לי, בעצם?), וגם את הצרפתית לא הנחלתם לנו, בגלל ההתעקשות של אבא שבישראל מדברים עברית, ושאם לא תקפידו על זה אִתנו, נהיה פה זרים לעולם. האמנתם בתמימות כנה שישראל תהיה התחנה האחרונה. לא דמיינתם שמי מאִתנו יבקש לעזוב. וכך, כשנחתּי בפריז בפעם הראשונה, נקודת הפתיחה שלי היתה אומללה למדי, כשבאמתחתי לא תעודת זהות ולא האמצעים להִתערוֹת בתרבות הצרפתית. עמדו לרשותי רק הדיבורים החלביים של הבית: "זהירות", "זה לא ייאמן", "קח", "תביא", "לעזאזל". את שפתך, את שפת אִמי, נדרשתי ללמוד בעצמי.

החלטתי, אם כן, שאת הטיול הגדול של אחרי הצבא, אני הופך למכינה לשפה הצרפתית בפריז. מסע חלוץ כדי לבדוק את הקרקע במולדת החלופית הפוטנציאלית. לא חצי שנה או תשעה ועשרה חודשים בהודו או בדרום אמריקה, אלא חודש וחצי בבירה האירופית, בין ההמון המזדרז במחילות המֶטרו, ולרגלי חזיתות הבניינים המפוארים, ובתוך המוזיאונים המפולשים ששלחו זרועות של טורי תיירים חמושי מצלמות להקיף את ארמונות האבן בתורים ארוכים. קיבלתי תעודת סטודנט של בית הספר ללימודי שפות של הסורבון, וכישורי שפה בסיסיים שאִפשרו לי לזקוף את אפי מול אותם סינים ואמריקאים ורוסים שהתפעלו התפעלות מגושמת מנופיהָ של העיר האפורה מתוך יציעי הפלסטיק ששטו על הסן. עשיתי מה שיכולתי כדי לנסות להיטמע בבני המקום, ולוּ למראית עין. קניתי בגדים מחנות יד שנייה במונמארטר, וניסיתי לסגל לעצמי סטייל מעודכן אך אגבי, גם אם על גבול המרופט; עישנתי בפתח החנויות כשאני שולח מבט מזוגג אל העוברים והשבים, והשתדלתי להתאים את הילוכי לקצב הפריזאי של הצועדים ברחובות, על אף שכמעט אף פעם לא היה לי יעד ברור.

בשיעורי השפה, לצִדם של מהגרים אסיאתים, פליטים קאריבים שזכו במלגות, תיירים אירופים צעירים ופנסיונריות מדרום אמריקה, המורה החמיאה לי על המבטא שלי. "ההורים שלי מגיעים ממרוקו", הסברתי בצרפתית הבסיסית שרכשתי בשבוע הראשון, "אז..." אמרתי, כאילו רומז שסופם של הדברים משתמע ולכן אין צורך לציינם. למעשה, לא ידעתי איך להשלים את המשפט. ואף על פי כן, קשיי ההגייה שלי החלו להתגלות עד מהרה, ובמיוחד בכל הנוגע לתנועות שאנחנו לא מבחינים ביניהן בעברית: ההבדל בין "אוּ" ל"אוּ", או בין "אוֹ" ל"אוֹ". עד מהרה, המסֵכה נקרעה מעל פניי. את בוודאי מכירה את התחושה הזאת, את הבגידה של הלשון, ואת החשיפה המביכה, המערטלת, שמספרת את הסיפור של הזרוּת פתאום, באחת, בלי הזדמנות לערער, להיתמם, או להסביר. זה קרה לך באסֵפות הורים, אצל הרופאה, ובברכות יום הולדת, והיה לעוד אחד מסממני ההיכר שלך, כמו קמט או נקודת חן בולטת שהשתלבה בתווי פנייך, גופנית מאוד, ושמרה אותך מקמצת במילים. את זוכרת? התעכבת פעם על העניין הזה? מעולם לא דיברנו על זה. מעולם לא היתה לנו הזדמנות.

עד מהרה, לימודי הצרפתית הפכו ממה שנראה כמו ירח דבש נעים, מעֵין אטרקציה לתייר המלומד, למאבק מתיש. כמו ניסיון לבנות מבנה מדויק כלשהו בחול על שפת הים, כשהגלים שוטפים אותו שוב ושוב, ומטשטשים את הפרטים שנחרטו ברוב עמל, מאיימים לחרב אותו לחלוטין אם אין מי שעומד על המשמר ומשחזר ומחדֵש את הבנייה באדיקות. אבל מצד שני בחרתי לי מולדת שלא היה קשה להתאהב בה - ובאמת שאין צורך להכביר במילים על הגנים, על פיתוחי האבן, על האמנות ועל מינֵי המתיקה, על הגשרים ועל הסן והקנאל. פריז מתפוצצת מיופי - ענוג, מלוטש, מעודן. יופי כמעט אובייקטיבי. אז ניסיתי להסתוות, ולשלוף את תעודת הסטודנט המקומית שלי, שאני ניבט ממנה המום, אל שומרי המוזיאונים שחייכו אליי בחביבות והטעימו "בבקשה" באינטונציה הצרפתית המתעגלת, והתירו לי להיכנס בלי לרכוש כרטיס - ומבלי שאידרש לומר אף מילה שתסגיר. ריחפתי בין היצירות, מתמסר, נשבה מרצון בקסמיו של כל מה שהעמידו מאחורֵי מסגרת, כל מה שהעלו על כַּן. בהתחלה שמחת לשמוע על דיווחיי המתרגשים. "אבא שלך לקח אותי לפריז לפני שרובי נולד", סיפרת לי, "החבר שלו, רוֹבֶּר, הוא הלך להיות רופא בצרפת, ומצא מישהי שמה שהוא התחתן אִתה. נו בטח שיהודייה, אבל שלהם. אני חושבת ההורים שלה הם היו מאנגליה. ואנחנו נשארנו אצלם בסלון אולי שבוע. חמישה ימים. היה להם דירה ממש ככה טלמון פטיט, ממש קטנטונת. וגם כשרובי ורונה התחתנו אנחנו נתנו להם במתנה כרטיס טיסה לפריז, אתה זוכר. הם מאוד נהנו מהעיר. מה אתה אומר, אולי נקפוץ אליך ארבעתנו לאיזה וויקאנד, לבקר אותך לפני שאתה חוזר?" וההצעה הזאת, שהיתה תשעים אחוז פנטזיה, עוררה בי התנגדות צוננת של מי שחומדים ברכושו. "אוף, אני מתגעגעת אליך, בנג'י. מתי אתה חוזר? רק סיימת עם הצבא וכבר ברחת לנו, בלי שנוכל ליהנות ממך בבית". וכשנעימת קולך הִסגירה שחשת, אולי בחוש אִמהי עדין, חרֵד, שההתפעלות שלי מקבלת גוון של משהו שמזכיר יותר קינון מאשר טיול תמים, חתכת: "בְּרֵף, מתי אתה חוזר?"

המשך הפרק בספר המלא