חנות נוחות היא מקום מלא צלילים. צלצול הפעמון כשנכנס לקוח, צליליה של פרסומת למוצר חדש שמפרסם אליל נוער המועברים במערכת של החנות. קול קריאות העובדים, צפצוף סורק הברקוד. רחשים של הכנסת המוצרים לסלסילות הפלסטיק, רשרוש של שקיות נייר ללחם, טפיפות נעלי עקב בחנות. כל הצלילים מתערבבים לקול של חנות נוחות, וקול זה מלטף את עור התוף שלי כל הזמן.
בקבוק משקה מפלסטיק מוּצא ממכונת המשקאות, בקבוק חדש הנשלח להחליף אותו מעומק המקרר בעזרת מַגלל שמשמיע נקישות כשהבקבוק עושה את דרכו לתריס שנפתח. לרחש הזה אני מרימה את ראשי. לקוחות רבים מוציאים משקה קר מהמקרר בסוף סבב הקניות ממש בדרך לקופה, והגוף שלי כבר נע מעצמו בתגובה לצליל הזה. ראיתי לקוחה שמחזיקה בקבוק מים מינרליים בידה ומחפשת אחר משהו מתוק במקרר הקינוחים. הורדתי את ראשי והמשכתי במלאכתי. אני מלקטת מידע דרך הקולות הרבים שברחבי החנות, בשעה שידיי מסדרות על המדף משולשי אורז ארוזים בצלופן שזה עתה הגיעו. בשעת בוקר זו הדברים הנמכרים ביותר הם משולשי אורז, כריכים וסלטים. סוּגַאוַורָה, עובדת במשרה חלקית, בודקת מוצרים בעזרת סורק קטן. אני מסדרת בקפידה את המזון הארוז. ראשית, משולשי אורז עם גבינת דג זהבון, מוצר חדש שאני מסדרת בשתי שורות באמצע. לידם משולשי אורז עם טונה במיונז, שהם המוצר הנמכר ביותר בחנות, ובקצה המדף אני מסדרת משולשי אורז עם שבבי דגים, שלא נמכרים כל כך. כיוון שמהירות היא שֵם המשחק, השכל משמש כאן רק לעיתים רחוקות. הכללים שטבועים בי הם שנותנים הוראות לגוף.
בתגובה לצלצול מטבעות אני מסתובבת ומסתכלת לכיוון הקופה. אנשים שמשחקים במטבעות בכיסיהם או בידיהם באים בדרך כלל לקנות סיגריות או עיתונים וממהרים לחזור הביתה, ולכן אני רגישה במיוחד לצליל של כסף קטן. והנה, גבר צעיר מתקרב לקופה, בידו האחת הוא מחזיק פחית קפה וידו השנייה תחובה בכיסו. אני נעה בתוך החנות במהירות ומחליקה את גופי אל מאחורי הדלפק, כדי לעמוד "בהיכון" בקופה ולא לתת לו לחכות.
"ברוך הבא, בוקר טוב!" אני קדה קידה קלה ונוטלת מידו של הלקוח את פחית הקפה.
"וגם מרלבורו לייט."
"בבקשה."
אני שולפת בזריזות חפיסת מרלבורו לייט מנטול ומעבירה אותה מול הסורק.
"תאשר לי בבקשה את הגיל על המסך."
אחרי כמה נגיעות במסך שמתי לב שאצבעו של הבחור מפסיקה לזוז, ומבטו נח על המזון המהיר. אני יכולה לשאול אותו אם הוא רוצה משהו, אבל כשלקוחות מתלבטים, אני מחכה בסבלנות.
"אני רוצה גם נקניקייה."
"בהחלט, תודה רבה."
אני מחטאת את ידיי באלכוהול, פותחת את דלת הזכוכית ואורזת נקניקייה אחת.
"שאשים את הנקניקייה בשקית נפרדת?"
"לא, לא משנה, תכניסי הכול ביחד."
ביד מיומנת אני מכניסה לשקית ניילון קטנה את פחית הקפה הקר, את חפיסת הסיגריות ואת הנקניקייה. הבחור מכניס את ידו לכיס החולצה כאילו נזכר בדבר־מה. מתנועת היד הזאת אני מסיקה שהוא רוצה לשלם בכרטיס.
"אני אשלם בכרטיס."
"בסדר גמור. תחתום בבקשה על המסך," אני מחווה בידי.
אני כבר יודעת לקרוא את תנועותיהם של הלקוחות ואת מבטם, וגופי נע בתגובה. אוזניי ועיניי הן כמו חיישנים הקולטים את מחוותיהם ורצונותיהם, אבל אני מקפידה שלא לבחון אותם יתר על המידה, כדי שלא לגרום להם אי־נוחות, ומניעה את ידיי במהירות על פי המידע שכבר קלטתי.
"בבקשה, הנה הקבלה. תודה רבה על הקנייה!"
אני מושיטה לו את הקבלה. הבחור אומר תודה בשקט והולך.
"תודה על הסבלנות, בוקר טוב!" אני קדה קלות אל הבחורה הבאה בתור. אני מרגישה שהזמן הזה של בוקר מתנהל כשורה בתוך תיבת האור הקטנה שלי.
מבעד לחלונות הזכוכית המבריקים והחפים מטביעת אצבע אנשים ממהרים ברחוב. תחילתו של יום. העולם מתעורר, וזה הזמן שבו מתחילים גלגלי השיניים של כל הנעשה בו לנוע. גם אני גלגל שיניים אחד שמתחיל לנוע. אני אחת מרכיביו של העולם, ואני מסתובבת בתוך הזמן הזה שנקרא "בוקר".
כשיצאתי מאחורי הקופה להמשיך במלאכת סידור משולשי האורז, קראה אליי איזוּמי, האחראית על העובדים הזמניים.
"פוּרוּקוּרָה, כמה שטרות של 5,000 ין נשארו בקופה?"
"שניים."
"אה, זה לא טוב. היום אנחנו מקבלים הרבה שטרות גדולים משום־מה, ובכספת אין עודף. כשייגמר העומס אקפוץ לבנק להביא שטרות קטנים."
"תודה רבה!"
מנהל החנות עבד במשמרות הלילה בגלל מחסור זמני בעובדי לילה, ואיזומי, שהיא בת גילי בערך, אחראית על הנעשה בחנות במשך היום.
"אצא לבנק בערך בעשר. אם הלקוח שהזמין מגש סושי יגיע לפני שאני חוזרת, טפלי בו את."
"בסדר גמור!"
הבטתי בשעון, השעה הייתה תשע וחצי. בקרוב ייגמר עומס הבוקר ואז צריך לסיים בזריזות את סידור הסחורה ולהתחיל בהכנות לעומס של הצהריים. מתחתי את גבי, הלכתי אל המדפים וחידשתי את סידור משולשי האורז.
כל מה שהיה לפני שנולדתי כ"עובדת חנות נוחות" זכור לי רק במעורפל. גדלתי בפרוורים, בת למשפחה רגילה שאהבה אותי וגידלה אותי בצורה נורמלית. אבל אני הייתי קצת שונה.
כשהייתי בגן, מצאנו ציפור מתה בגינה הציבורית. ציפור קטנה, כחולה ויפה שנראה שהייתה שייכת למישהו פעם. התגודדנו סביב הציפור הקטנה שצווארה כבר היה רופס ומעוקם, ועיניה עצומות, והילדים האחרים בכו. "מה נעשה…?" שאלה ילדה אחת. חפנתי בזריזות את הציפור הקטנה בידיי והבאתי אותה אל אימי, שישבה על ספסל ושוחחה עם אחת האימהות.
"מה קרה, קֵייקוֹ? אוה, ציפור קטנה! מעניין מאיפה הגיעה... שנעשה לה קבר קטן?" אמרה אימי וליטפה את ראשי ברכות.
"לא, בואי נאכל אותה," אמרתי.
"מה?"
"אבא אוהב יַקיטוֹרי,1 אז בואי נצלה את הציפור לארוחת ערב." אמרתי בהטעמה ובאופן ברור, כי חשבתי שהיא לא שמעה אותי בפעם הראשונה. אימי נחרדה מדבריי וכנראה גם האישה שישבה לצידה, כי עיניה, נחיריה ופיה נפערו בבת אחת. זה היה פרצוף מוזר כל כך שרציתי לצחוק, אבל כשראיתי את מבטה הקפוא על שתי ידיי, הבנתי שמשהו לא כשורה. אולי ציפור אחת לא מספיקה.
"שאלך לאסוף עוד?"
העפתי מבט בשניים או שלושה דרורים שקיפצו בקרבת מקום. אימי התעשתה מהתדהמה שאחזה בה. "קייקו!" היא צעקה עליי בבהלה ובטון גוער, "אנחנו נעשה לציפור הקטנה קבר קטן ונקבור אותה. תראי, כולם בוכים כי הם עצובים על המסכנה הקטנה שמתה."
"אבל למה? לא חבל? היא ממילא מתה..."
דבריי הותירו את אימי ללא מילים.
כל שראיתי בדמיוני היה ארבעתנו אוכלים את הציפור בשמחה. אבי אהב יקיטורי, ואני ואחותי אהבנו מאוד עוף מטוגן. והרי היו בגינה כל כך הרבה ציפורים שאפשר לקחת הביתה, אז למה לקבור את הציפור במקום לאכול אותה? לא הצלחתי להבין.
אימי השתדלה בכל מאודה.
"תראי," היא אמרה, "הציפור הזאת קטנה מאוד וחמודה, נכון? בואי נחפור לה קבר קטן שם בפינה ונניח עליו פרחים, טוב?"
בסופו של דבר כך באמת עשינו, אבל לא הצלחתי להבין מדוע. כולם בכו וקוננו על הציפור הקטנה והמסכנה, ואז הלכו ותלשו ראשי פרחים מעל גבעוליהם והרגו אותם. "איזה פרחים יפים! הציפור הקטנה בוודאי תשמח!" אמרו בשביעות רצון, ורק אני הבטתי במחזה כאילו יצאו כולם מדעתם.
הציפור הקטנה נטמנה בבור קטן באדמה, בתוך האזור המגודר שהיה קבוע בו שלט "הכניסה אסורה". מישהו נעץ באדמה מקל ארטיק שהוצא מתוך פח אשפה, וכמות גדולה של גוויות פרחים הושלכה מעליה.
"את רואה, קייקו? זה עצוב, נכון? מסכנה, נכון?" לחשה אימי על אוזני שוב ושוב, כאילו ניסתה לשכנע אותי, אבל אני לא השתכנעתי.
היו עוד כמה תקריות כאלה. כשרק התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי, פרצה קטטה בין כמה בנים בשיעור התעמלות שגרמה למהומה גדולה.
"שמישהו יקרא למורה!"
"שמישהו יעצור אותם!" נשמעו קריאות וצעקות.
אני אעצור אותם, חשבתי. פתחתי ארון כלים שעמד בקרבת מקום, הוצאתי משם את חפירה, רצתי אל הבנים המתקוטטים וחבטתי בראשו של אחד מהם. בן־רגע התלקחה הסביבה עוד יותר. הילד אחז בראשו ונפל ארצה. הוא הפסיק לזוז, עדיין אוחז בראשו. רציתי לעצור גם את הילד שהתקוטט עימו והנפתי מעליו את האת.
"קייקו! לא! לא!" צרחו הבנות בבכי.
המורים שהגיעו בריצה נחרדו למראה המתרחש ודרשו ממני הסבר.
"צעקו שצריך לעצור אותם אז עצרתי אותם הכי מהר שיכולתי."
המורה נראה מבולבל ונסער. "אלימות היא לא הפתרון...", הוא מלמל.
"אבל כולם אמרו שצריך לעצור אותם. אז חשבתי שככה אעצור אותם, והריב ייפסק." לא הבנתי בכלל מה מכעיס אותו.
אבל המורים התכנסו, ואימי נקראה לבוא לבית הספר. היא הגיעה לבית הספר חמורת סבר. היא ביקשה סליחה מהמורה וקדה מולו נסערת, ואני הבנתי שעשיתי מעשה שלא ייעשה, אבל לא הבנתי מהו.
יום אחר נכנסה אחת המורות שלי למעין התקף זעם. היא הטיחה בכוח את יומן הנוכחות בשולחן וצעקה לכל עבר בכעס כזה שתלמידים התחילו לבכות ולהתחנן שתפסיק.
למרות תחנוניהם היא לא חדלה, אז החלטתי להשתיק אותה בעצמי. רצתי אליה ומשכתי למטה בכל כוחי את החצאית ואת התחתונים שלה. המורה הצעירה הייתה המומה כל כך שהחלה לבכות בעצמה, אבל לפחות הפסיקה לצעוק.
מורה מהכיתה הסמוכה הגיע בריצה ודרש ממני הסבר למעשיי. הסברתי שראיתי פעם סרט בטלוויזיה שבו הפשיטו אישה אחת, ואז היא השתתקה. למרות ההסבר שלי, שוב כינסו אספת מורים וקראו לאימי לבוא לבית הספר.
"קייקו, איך זה שאת לא מבינה..." חיבקה אותי אימי בדרכנו הביתה ולחשה באוזני, מיואשת. נראה ששוב עשיתי משהו רע בלי להבין מהו.
הוריי היו אובדי עצות. היה לי ברור שאני מעציבה אותם, וכיוון שלא רציתי שייאלצו להתנצל על דברים שאני מעוללת בלי להבין, החלטתי להקדים תרופה למכה ולהימנע ככל שאוכל מלדבֵּר מחוץ לבית. נהגתי לחקות את מה שעשו כולם או למלא אחר הוראות. חדלתי לגמרי לפעול על דעת עצמי. נראה שכשראו שאינני מדברת יותר ממה שנחוץ ושאינני פועלת עוד מיוזמתי, נשמו כל המבוגרים לרווחה.
כשעליתי לבית הספר התיכון, היותי שקטה יתר על המידה הייתה בעיה בפני עצמה, אבל בשבילי הייתה השתיקה דרך הפעולה ההגיונית ביותר והמפתח להצלחה בחיים. בתעודה שלי נכתב שכדאי שאתחבר יותר עם ילדים אחרים ואבלה איתם בחוץ בהפסקות, אבל אני דבקתי בהחלטתי והקפדתי שלא לדבר מעבר לנחוץ.
אחותי, הצעירה ממני בשנתיים, הייתה ילדה "נורמלית". למרות התנהגותי החריגה היא לא התרחקה ממני ולא בזה לי. להפך, היא העריצה אותי. שלא כמוני, אחותי ננזפה בגלל משובות ילדים רגילות. כשזה קרה, קרבתי אל אימי ושאלתי אותה, "למה את כועסת עכשיו?" רציתי באמת ובתמים להבין את סיבת הכעס, אבל שאלת התם שלי הייתה עוצרת את אימי, וההטפה הייתה נפסקת. אחותי פירשה את ההתרחשות הזאת כאילו אני יוצאת להגנתה תמיד, והייתה אסירת תודה, ומכיוון שמעולם לא היה לי עניין בממתקים או בצעצועים, ונתתי לה את אלה שלי, היא נהגה לכרכר סביבי.
משפחתי אהבה אותי מאוד, ומשום כך דאגה לי. "איך מטפלים בזה?" שמעתי את אבי ואימי מתייעצים ביניהם, וזכור לי שחשבתי לעצמי שיש בי משהו שצריך לטפל בו. אבי לקח אותי לייעוץ אצל מומחה בעיר רחוקה שהעלה את ההשערה שמא הבעיה נעוצה בחיי המשפחה. אבל אבי עובד בנק, אדם רציני ונעים הליכות, ואימי בעלת אופי כנוע מעט אבל טובת לב, וגם אחותי הקטנה התייחסה יפה אל אחותה הגדולה. "צריך לתת לה הרבה אהבה ולהיות קשובים אליה," קיבלו הוריי עצה שלא הזיקה ולא הועילה, והוסיפו לגדל אותי באהבה וכמיטב יכולתם.
לא היו לי חברים בבית הספר, אבל גם לא הציקו לי במיוחד. וכך הצלחתי איכשהו לסיים את בית הספר היסודי ואת חטיבת הביניים, בלי לומר דברים מיותרים.
גם כשסיימתי את לימודיי בתיכון והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, לא השתניתי. ביליתי בהפסקות בגפי ולא ניהלתי שיחות פרטיות רבות עם אחרים. לא התעוררו בעיות כמו אלה שהיו בבית הספר היסודי, אבל אז החלו אימי ואבי לחשוש מהיום שבו אצא אל החברה. היה ברור שלא אוכל להשתלב כאחד האדם. וכך הלכתי והתבגרתי וכל העת חשבתי לעצמי שאני מוכרחה לטפל בדבר הזה, שאין לו שם.
סמַייל מארט מול תחנת הרכבת בהִיאִירוֹמָאצִ'י נפתחה באחד במאי 1998, בשנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה.
אני זוכרת היטב איך נתקלתי בחנות הזאת בטרם נפתחה. כשרק התחלתי ללמוד באוניברסיטה הלכתי עם תלמידי החוג לצפות במחזה נוֹ. כיוון שלא היו לי חברים חזרתי הביתה בגפי, תעיתי בדרך, וכשהבנתי זאת, כבר הייתי באזור משרדים.
הבטתי סביב ולא ראיתי נפש חיה. מתחם הבניינים היפים והלבנים נראה בעיניי כמו נוף מלאכותי, הבניינים כמו נגזרו מנייר בריסטול לבן. זה היה בצהרי יום ראשון, ולא היה שם איש מלבדי. עולם רפאים של בניינים.
נתקפתי בתחושה שנשאבתי לתוך עולם אחר, החשתי את צעדיי והתחלתי לחפש את תחנת הרכבת התחתית. רווח לי כשסוף־סוף נגלה לעיניי שלט תחנת הרכבת התחתית ומיהרתי לכיוונו, כשלפתע ראיתי חלל דמוי אקווריום ריק בקומה הראשונה של בניין מבהיק מלובן.
על חלון הזכוכית הייתה מודבקת כרזה: "חנות סמייל מארט מול תחנת היאירומאצ'י נפתחת! דרושים עובדים!". הצצתי חרש פנימה מבעד לזגוגית החלון. המקום עדיין היה בשיפוצים, ולא היה בו איש. על הקירות היו מתוחות פה ושם יריעות ניילון, ושורות של מדפים לבנים וריקים עמדו שוממים זה לצד זה. התקשיתי להאמין שבמקום השומם הזה תיפתח חנות נוחות.
דמי הכיס שקיבלתי בבית הספיקו לכל צרכיי, אבל עבודה זמנית עניינה אותי. רשמתי את מספר הטלפון ולמחרת היום התקשרתי. ערכו לי ריאיון קצר וקיבלו אותי לעבודה מייד.
כשבוע ימים אחר כך הוזמנתי להתלמדות. כשהגעתי לשם בשעה הנקובה, המקום כבר קיבל צביון כלשהו של חנות נוחות. על כמה מדפי תצוגה כבר היו מסודרים בקפידה כל מיני חפצים, כמו כלי כתיבה ומטפחות כיס.
עובדים כמוני התאספו בתוך החנות. בחורה בגילי שנראתה גם היא סטודנטית, בחור שנראה כמו אחד שקופץ מעבודה לעבודה, אישה אחת מבוגרת יותר, כנראה עקרת בית. כחמישה־עשר איש בסך הכול, בני גילים שונים ובעלי מראה שונה שוטטו בתוך החנות בחוסר מעש.
לאחר זמן קצר הגיע המדריך מטעם החברה וחילק לכולנו מדים. לבשנו את החולצות וסידרנו את הופעתנו לפי כרזת העובד לדוגמה שהוצגה לפנינו. שיער ארוך נאסף בקוקו, ונתבקשנו להסיר שעונים ותכשיטים אחרים, וכשהאסופה האקראית שהיינו הסתדרה בשורה, נראינו כמו עובדי חנות נוחות מן המניין.
הדבר הראשון שתרגלנו היה הבעות פנים וברכות שלום. התבקשנו לעמוד בשורה זה לצד זה, לזקוף את הגב ולהרים את קצות שפתינו כדי לחייך כמו העובד שבכרזה. אחר כך כל אחד מאיתנו קרא בתורו את הברכה המקובלת, "אירַשאימַסֶה!"2
המדריך עבר בינינו, בחן כל אחד מאיתנו והורה לנו לחזור על הברכה אם נאמרה בקול שקט מדי או אם הבעת פנינו לא הייתה ידידותית דיה.
"אוֹקַמוֹטוֹ, לא להתבייש, חיוך גדול! אִיזאקי, בקול רם בבקשה! פוּרוּקוּרה, יפה מאוד! המשיכי כך, כל הכבוד!"
חיקיתי בהצטיינות את התנהגות העובד מסרטון ההדרכה שהקרינו לנו במשרד שמאחורי החנות. עד אז איש לא לימד אותי לעטות הבעת פנים נורמלית ולסגל אופן דיבור מקובל.
נותרו שבועיים עד הפתיחה, ואנחנו התלמדנו במסירות. התחלקנו לזוגות ותרגלנו שוב ושוב, לפעמים עם עובדי החברה, לפעמים מול לקוחות דמיוניים. איך להביט בלקוח, לחייך, לקוד קידה קלה, להכניס מוצרי היגיינה של נשים לשקית נייר, להפריד מאכלים או משקאות חמים וקרים בשקיות נפרדות, לחטא באלכוהול ידיים שנדרשו לטפל במזון מהיר. כדי שנתרגל לטפל בכסף הוכנסו שטרות ומטבעות אמיתיים לקופות, אבל על הקבלות נטבעה בגדול החותמת "התלמדות", ו"הלקוח" היה עובד אחר לבוש מדים, ולכן הרגשתי כאילו אנחנו רק מעמידים פנים.
היה משעשע לראות איך הלבישו באותם מדים אנשים שונים — סטודנטים, עובדים עצמאים, נגנית בלהקה, עקרות בית ותלמידי ערב — ויצרו מאיתנו יצור אחד: "עובד חנות נוחות". בסוף כל יום התלמדות פשטנו את מדינו וחזרנו למצבנו הקודם. דווקא אז כאילו החלפנו צורה והיינו ליצורים אחרים.
בתום שבועיים של התלמדות הגיע מועד פתיחת החנות. באותו יום התייצבתי בחנות מוקדם בבוקר. המדפים הלבנים, שפעם עמדו ריקים, היו עתה עמוסים בסחורה עד אפס מקום. הפריטים המסודרים בקפידה נראו לעיניי כלא־אמיתיים.
שעת הפתיחה הגיעה, וברגע שהאחראי מטעם החברה פתח את דלת החנות, הכתה בי התחושה, "זהו, זה קורה". אלה לא הלקוחות הדמיוניים שתרגלנו איתם בזמן ההתלמדות, אלה לקוחות אמיתיים. הגיעו כל מיני אנשים. כיוון שהיינו באזור משרדים חשבתי שיגיעו רק אנשים לבושים בחליפות או במדים, אבל הלקוחות הראשונים היו דווקא תושבי הסביבה שהחזיקו בידיהם את קופוני ההנחה שחילקנו לקראת הפתיחה. הראשונה שנכנסה הייתה אישה מבוגרת מאוד שנעזרה במקל הליכה, ואחריה זרם של לקוחות שלרובם היו קופוני הנחה לקניית משולשי אורז ארוזים או קופסאות של ארוחת צהריים מוכנה, ואני הבטתי מהופנטת בזרם אנשים הנכנסים זה אחר זה אל החנות.
"פורוקורה! קדימה, קבלי את פני הלקוחות!" הנחה אותי האחראי, ואני התעשתּי.
"ברוכים הבאים! היום מכירת הפתיחה שלנו! כולכם מוזמנים!"
קולי הקורא בתוך החנות המלאה בלקוחות אמיתיים נשמע זר באוזניי.
לא עלה בדעתי שלקוחות מקימים כל כך הרבה רעש. ההדהוד הנוקשה של נקישות העקבים, קולות אנשים, רחש עטיפות הצלופן של אריזות ממתקים המושלכות אל סלסילת הקניות, קול פתיחת הדלת של מקרר המשקאות. אך לא נתתי למהומה שהקימו הלקוחות להכניע אותי, וקראתי במלוא כוחי שוב ושוב, "אירשאימסה!".
הררי המזון המוכן והממתקים שהיו מסודרים בסדר מופתי כל כך עד שנראו לא אמיתיים הלכו וקרסו כהרף עין תחת ידי הלקוחות. והחנות, שבתחילה נראתה מלאכותית, הלכה ולבשה חיים לנגד עיניי.
הראשונה שניגשה אל הקופה הייתה אותה גברת מבוגרת ואלגנטית שנכנסה ראשונה לחנות. עמדתי מאחורי הקופה וחיכיתי, הופכת במחשבתי שוב ושוב את תוכנו של ספר ההדרכה. הגברת הניחה על הדלפק את סלסילת הקניות ובתוכה כמה פחזניות, כריכים ומשולשי אורז.
כל העובדים שמאחורי הקופה הזדקפו למראה הלקוחה הראשונה הניגשת לקופה. תחת עינו הפקוחה של האחראי, קדתי אל הגברת כפי שלמדתי.
"אירשאימסה!"
נימת קולי הייתה זהה לזאת של הבחור בסרטון ההדרכה שהראו לנו. קירבתי אליי את סלסילת הקניות והתחלתי לסרוק את המוצרים בדיוק כפי שלימדו אותי. האחראי שעמד לידי כדי להנחות אותי בעת הצורך הכניס ביד זריזה את המוצרים לשקית.
"מאיזו שעה אתם פתוחים בבוקר?" שאלה הגברת.
"אה, היום פתחנו בעשר, ו... מעכשיו נהיה פתוחים כל הזמן!"
לא הדריכו אותי כיצד לענות על שאלה כזו, ולכן האחראי הזדרז ואמר מייד אחריי:
"מהיום אנחנו פתוחים עשרים וארבע שבע, גברתי. בכל ימות השנה, ללא יוצא מן הכלל. נשמח לעמוד לרשותך!"
"אהה, אז אתם פתוחים גם בלילה? וגם מוקדם בבוקר?"
"כן," הנהנתי.
"אוה! זה נוח מאוד, קשה לי ללכת, והסופרמרקט רחוק כל כך. זאת טרחה גדולה עבורי," היא אמרה וחייכה אליי.
"מהיום אנחנו פתוחים עשרים וארבע שבע, גברתי. נשמח לעמוד לרשותך!", חזרתי מילה במילה על דברי האחראי.
"כל הכבוד. גם לכם העובדים, זו בוודאי עבודה קשה..."
"תודה רבה!" הודיתי לה באותו מרץ שהפגין האחראי. הגברת חייכה. "תודה, אני אבוא שוב," אמרה והלכה.
"כל הכבוד, פורוקורה," אמר האחראי, "זה היה ממש מושלם. למרות שזאת הפעם הראשונה שלך בקופה, היית רגועה... כמו שצריך. הנה בא עוד לקוח..."
הרמתי את ראשי וראיתי לקוח נוסף קרב אל הקופה, ובסלסילה שבידו משולשי האורז שבמבצע.
"ברוך הבא!" אמרתי בזריזות ובאותה נימה עליזה, וקדתי קלות. קירבתי את הסלסילה אליי.
באותו רגע, לראשונה בחיי, הצלחתי להיות רכיב בעולם הזה. ברגע זה נולדתי, חשבתי לעצמי. כן, היום יצאתי לאוויר העולם, כחלק נורמלי ממנו.
לפעמים אני מחשבת בעזרת מחשבון את הזמן שעבר מאז. חנות סמייל מארט מול תחנת היאירומאצ'י פתוחה ללא הפוגה, יום אחר יום — אורותיה לא כבים לעולם. לפני כמה ימים היא קיבלה את פני ה"אחד במאי" מספר 19 שלה, 157,800 שעות חלפו מאז. לי מלאו 36 שנים, ולחנות ולי כעובדת החנות — מלאו 18 שנים. ממחזור ההתלמדות ההוא לא נותר איש. מנהל החנות הנוכחי הוא השמיני במספר. דבר לא נותר גם מהפריטים שנמכרו אז בחנות. אבל אני עדיין עובדת כאן.
משפחתי שמחה כשהתחלתי את המשרה הזמנית הזאת. הוריי עודדו אותי גם כשהודעתי להם שאני מתכוונת להמשיך בה אף שסיימתי את לימודיי באוניברסיטה, כיוון שראו את השינוי הגדול שחל בי לעומת האדם שהייתי עד אז, כשלא הייתה לי כמעט שום נקודת מגע עם העולם.
עם סיום הלימודים עזבתי את בית הוריי, שכרתי דירה קטנה וזולה, והתגוררתי בה לבדי.
לא חיפשתי משרה קבועה. המשכתי לעבוד בחנות הנוחות במשרה מלאה, כאילו התעקשתי להישאר. נראה שהיום הדבר מדאיג קצת את משפחתי — הם לא מבינים מדוע אני ממשיכה לעבוד בחנות נוחות ולא במקום רגיל, במשרה קבועה. התשובה לכך היא שבחנות הנוחות יש ספר הוראות שבזכותו אני מצליחה להיות "עובדת חנות"; אני לא יודעת אם אוכל להיות בן אדם מן המניין ללא ספר הוראות כזה.
כשהייתי בשנות העשרים לחיי, ודאגתם נגעה לליבי, התחלתי לחפש מקום עבודה אחר, אבל ברוב המקרים לא עברתי אפילו את תהליך סינון המועמדים, כי לא היה לי ניסיון בשום עבודה אחרת, וגם, כשכבר הגעתי לשלב הריאיון, לא הצלחתי להסביר בבהירות מדוע אני עובדת כבר כמה שנים בעבודה זמנית.
בשנה הראשונה ללימודיי עבדתי בחנות ארבעה ימים בשבוע, כולל שבת. כעת אני עובדת חמישה ימים בשבוע, ובשובי הביתה אני נשכבת מייד על הפוטון שלי, שנותר פרוש בחדרי הקטן.
אולי משום שאני עובדת מדי יום, ואפילו בלילות, אני רואה את עצמי בחלומותיי מקישה על קלידי הקופה הרושמת בחנות. לפעמים אני מתעוררת פתאום במחשבה שאולי אין תג מחיר על אריזות הצ'יפס החדשות או שנמכרו הרבה פחיות תה וצריך לחדש את המלאי. קרה שכבר הערתי את עצמי בקולי באמצע הלילה בקריאת "ברוכים הבאים!"
בלילות שבהם שנתי נודדת, אני מהרהרת בחלון הזכוכית השקוף והמתפתל ההוא. בתוך אקווריום הזכוכית המבהיק נעה וזעה חנות הנוחות במנגנון משלה. כשעולה המראה הזה לנגד עיניי, מתעוררת לחיים גם המולת החנות בתוך עור התוף שלי, ואני נרגעת, ומצליחה להירדם.
בבוקר אני שוב "עובדת חנות", ויכולה להיות שוב גלגל שיניים בעולם. זה הדבר היחיד שעושה אותי לאדם רגיל.
בשעה שמונה בבוקר אני פותחת את דלת חנות סמייל מארט מול תחנת היאירומאצ'י.
אני מתחילה לעבוד בתשע, אבל אני נוהגת לבוא מוקדם יותר ולאכול ארוחת בוקר בחדר האחורי של החנות. כשאני מגיעה אני קונה בקבוק מים מינרליים של שני ליטרים ובוחרת לחמנייה או כריך שכנראה נשארו מיום האתמול, והולכת לאכול בחדר האחורי.
בחדר הזה יש מסך גדול שעליו מוקרנות התמונות ממצלמת האבטחה. אני צופה בבחור החדש, וייטנאמי בשם דאט שהתחיל לעבוד במשמרת הלילה, מנסה נואשות להסתדר עם הקופה הרושמת, ובמנהל המתרוצץ ממקום למקום, מנסה גם לעזור לבחור החדש שעדיין אינו רגיל לעבודה. אני אוכלת במהירות את הלחמנייה, כדי שאם יקרה משהו אוכל להחליף במהרה את בגדיי למדים ולרוץ לעזור להם בקופה.
כך אני אוכלת בבוקר לחמנייה מהחנות, ובהפסקת הצהריים אני אוכלת משולשי אורז או מזון מהיר מהחנות, וגם בערב, כשאני כבר עייפה, אני קונה לעיתים קרובות משהו מהחנות לארוחת הערב בבית. בשעות המשמרת שלי אני שותה בערך חצי מבקבוק המים המינרליים, ואת השאר אני לוקחת אליי הביתה בשקית שומרת קור, ועד שאני הולכת לישון אני שותה את שארית המים שבבקבוק. כשאני חושבת על כך שגופי עשוי מהמזון של חנות הנוחות הזאת, אני מרגישה שאני חלק מהחנות, כמו מדפי התצוגה או מכונת הקפה.
אחרי ארוחת הבוקר אני בודקת את תחזית מזג האוויר או מעיינת בנתוני המכירות של החנות. תחזית מזג האוויר היא מקור מידע חשוב מאוד לחנות נוחות. גם הבדלי הטמפרטורה בין יום אחד לאחר חשובים. הטמפרטורה המרבית היום תהיה 21 מעלות והנמוכה 14 מעלות צלזיוס. יהיה מעונן משך רוב היום, וגשם צפוי לרדת משעות הערב המוקדמות. יהיה קריר לעונה.
בימים חמים נמכרים כריכים מוכנים, ובימים קרים נמכרים משולשי אורז ארוזים וכופתאות בצק מאודות. גם סוג המזון המהיר שנמכר משתנה לפי מעלות החום. בימים קרים, בחנות שלנו, מול תחנת הרכבת של היאירומאצ'י, הקרוקטים נמכרים היטב. וכיוון שבדיוק עכשיו הם במבצע, אני מכניסה לעצמי לראש להכין הרבה קרוקטים היום.
כך עובר הזמן, ואל החנות נאספים זה אחר זה שאר העובדים במשמרת היום המתחילה בשעה תשע.
בערך בשעה שמונה וחצי נפתחת הדלת, ואיזוּמי, מנהלת צוות העובדים, אומרת בוקר טוב בקול נמוך. היא עקרת בית בת 37, מבוגרת ממני בשנה, ואופייה קצת נוקשה, אבל היא עובדת חרוצה ויעילה. היא החליפה ליד הלוקר את בגדיה הצעקניים משהו, ואת נעלי העקב שלה בנעלי התעמלות.
"פורוקורה, גם היום הגעת מוקדם. אני רואה שאכלת מהמאפים החדשים. נו, איך הם?" שאלה, מביטה במאפה ממולא בשוקולד בטעם מנגו שהחזקתי בידי.
"הקרם קצת משונה לטעמי. הריח שלו חזק מדי ומשתלט. בקיצור, זה לא כל כך טעים..."
"באמת? אוי ואבוי, הבוס עשה הזמנה של 100 חתיכות כאלה… טוב, ננסה למכור את מה שכבר הגיע לחנות, בסדר?"
"כן!"
על פי רוב, עבודה זמנית מסוג זה היא נחלתם של סטודנטים או עובדים לא מיומנים, לא של אישה בגילי.
איזומי אספה את שערה. היא לבשה סריג כחול כהה מעל חולצה לבנה וענבה את העניבה בצבע תכלת. זה לא היה אחד הכללים כשהחנות רק נפתחה, אבל הנהלת החברה הנוכחית דורשת מהעובדים ללבוש חולצה לבנה ועניבה מתחת למדים.
איזומי היטיבה את מדיה מול המראה, ובאותו רגע, כמו רוח, נכנסה לחנות סוּגַאוַורָה סן.
היא הייתה בחורה עליזה וקולנית בת 24. היא סיפרה פעם שהיא זמרת בלהקה, והתלוננה על כך שמה שהייתה באמת רוצה הוא לקצוץ את שערה ולצבוע אותו באדום, אבל היא מנועה מלעשות זאת בגלל העבודה בחנות. היא הייתה עגלגלה וקל היה לחבב אותה. לפני שאיזומי התחילה לעבוד בחנות, היא איחרה לעיתים קרובות ולא הסירה את הפירסינג שלה, ולכן ננזפה תדיר על ידי המנהל. אבל איזומי ידעה איך לטפל בה ולחנך אותה ברוגע, ובזכותה סוגאוורה היא היום עובדת רצינית ומשקיעה.
גם איוַוקי ויוּקישִיטָה, סטודנטים צנומים וגבוהים, הם בין עובדי הבוקר, אבל יוקישיטה מצא עבודה אחרת ובקרוב יעזוב את החנות, ואיווקי נעדר תכופות משום שגם הוא החל לחפש עבודה. אם המנהל לא ימצא עובדים חדשים למשמרת הבוקר, החנות לא תתנהל כראוי.
"אני" של עכשיו מורכבת ברובי מהאנשים שסובבים אותי. שליש ממני הוא איזומי, שליש סוגאוורה, עשרים אחוז המנהל, ושאר מרכיביי הם מה שספגתי מאנשים בעבר, כמו עובדת בשם סַסַקי שעזבה לפני חצי שנה, ואוֹקַזַקִי שהיה ראש צוות העובדים עד לפני שנה.
אני מאמצת את סגנון הדיבור של האנשים שנמצאים בקרבתי, ולכן עכשיו אני מדברת במעין תערובת של סגנונן של איזומי ושל סוגאוורה. אני תוהה אם אין זה כך אצל כל האנשים. כשחברי הלהקה של סוגאוורה באו לבקר אותה בחנות, שמתי לב שבנות הלהקה היו לבושות כמוה ודיברו כמוה. זמן־מה אחרי שאיזומי התחילה לעבוד בחנות, ססקי נשמעה בדיוק כמו איזומי, במיוחד כשהייתה אומרת שלום כשהלכה הביתה. אישה שעבדה פעם עם איזומי והייתה מיודדת איתה באה פעם לעזור לנו בחנות, וסגנון הלבוש שלה היה דומה כל כך לזה של איזומי שכמעט התבלבלתי ביניהן. אולי גם צורת הדיבור שלי מידבקת, אני לא יודעת. אני חושבת שככה אנחנו משמרים את עובדת היותנו בני אדם, משפיעים זה על זה.
סגנון הלבוש של איזומי צעקני מעט, אבל היא מתלבשת בהתאם לגילה, ולכן אני נוהגת לבדוק את שמות מותגי הנעליים שלה או את תו הבגד שעל המעיל שלה שתלוי בלוקר, כדי לדעת מה ללבוש. פעם, כששכחה את תיק האיפור שלה על השולחן בחדר ההלבשה, הצצתי לתוכו והעתקתי את שמות התכשירים ואת החברות שמייצרות אותם.
אם אחקה אותה בדיוק אתגלה מייד, לכן אני מחפשת קודם את שם המותג, מוצאת בלוגריות שממליצות על בגדים אחרים מאותו מותג או על בגדים ממותגים אחרים, וקונה אותם. אני בוחנת את סגנון הלבוש של איזומי, את התכשיטים שהיא עונדת ואת התסרוקת שלה, ומתייחסת אליה כאל דוגמה כיצד צריכה להיראות אישה בשנות השלושים לחייה.
לפתע, עיניה של איזומי נחות על נעלי הבלרינה שאני נועלת.
"אה, קנית את אלה באוֹמוֹטֶסַנדוֹ, נכון? נעליים יפות. יש לי מגפיים מאותה חנות בדיוק..." לאיזומי יש סגנון דיבור קצת כבד, כאילו היא מותחת את סופי המילים.
את הנעליים האלה הלכתי לקנות אחרי שהצצתי בשם שעל סוליית הנעליים של איזומי בשעה שהייתה בשירותים, ורשמתי אותו לעצמי.
"ברצינות? את מדברת על המגפיים הכחולים, אלה שבאת איתם פעם לעבודה…? הם ממש יפים!"
אני עונה לאיזומי בסגנון הדיבור הקופצני של סוגאוורה, משנה קצת את המילים כדי שתישמענה בוגרות יותר. לדיבור של סוגאוורה יש מין סטקטו והוא למעשה מנוגד לזה של איזומי, אבל כששני הסגנונות האלה נשזרים יחד בשיחה, הם מתאימים להפליא.
"יש לי הרגשה שיש לנו טעם דומה, לך ולי. גם התיק שלך מצא חן בעיניי," איזומי מחייכת.
אך טבעי שיהיה לנו אותו טעם כיוון שהיא המודל לחיקוי שלי בענייני אופנה. אני מניחה שלעיני הסובבים אותי אני אישה מן השורה, הנושאת תיק שהולם את גילה, ואופן דיבורה אינו מחוצף או רשמי, אלא מנומס במידה הנכונה.
"איזומי סן, היית אתמול בחנות? מי סידר את הסחורה? אטריות הראמן ממש מבולגנות!" קראה סוגאוורה בקול רם מהמלתחה, שבה החליפה בגדים.
"הייתי. בצהריים הכול היה בסדר, אבל אחד העובדים במשמרת הערב שוב נעדר בלי רשות. בגלל זה לקחנו את הבחור החדש, דאט."
סוגאוורה צעדה לעברנו, מיטיבה את מדיה, ולמשמע הדברים העוותה את פניה.
"הוא עוד פעם הבריז? אני לא מאמינה! חסרים לנו אנשים, בגלל זה החנות לא מתפקדת כמו שצריך. הם בכלל לא סידרו משקאות קלים לקראת העומס של הבוקר!"
"אני יודעת, זה לא יכול להימשך ככה. המנהל אמר שהוא יתחיל לעבוד לילות השבוע. ויש לנו רק עובדים חדשים עכשיו."
"איוַוקי שוב ייעדר מהמשמרת הבוקר בגלל ראיון עבודה. באמת, איך אפשר ככה? מי שעוזב שיעזוב! בסופו של דבר הנטל נופל עלינו!"
הקשבתי להן משוחחות בשטף רגשות, ומעין קוצר רוח התעורר בי. הרגש המכונה כעס לא נמצא בי. אני פשוט חושבת שלא טוב שמספר העובדים שלנו הצטמצם כך, זה הכול. הגנבתי מבט אל סוגאוורה לבדוק את הבעת פניה, והנעתי בדיוק את אותם שרירי פנים כמוה, כמו שעשיתי בהתלמדות.
"באמת, הוא עוד פעם הבריז? אני לא מאמינה! חסרים לנו אנשים." חזרתי מילה במילה על דבריה של סוגאוורה. איזומי הסירה את תכשיטיה וצחקה.
"פורוקורה, גם את כועסת, אה? ואת צודקת, זה באמת לא בסדר!"
כשעובדי החנות כועסים פה אחד על אותו דבר, הם נראים מאושרים ממש. לעובדה הזאת שמתי לב כשהתחלתי בעבודה הזאת. כשהמנהל מתרתח או כשמישהו מעובדי הלילה מבריז, מִפלס הכעס בקרב העובדים עולה, ואם אני משתפת פעולה, נולדת תחושת סולידריות מפליאה, וכולם שמחים על שאני כועסת.
וכשאני מבחינה כעת בהבעת השמחה הזאת על פניהן של השתיים, אני חושבת לעצמי שהנה, עשיתי עבודה טובה, אני מצליחה להיות "בן אדם". אני חשה הקלה. כמה פעמים עוד תופיע התחושה הזאת במקום הזה, בחנות הנוחות?
איזומי מביטה בשעון ונפנית אל שתינו.
"טוב, תדריך בוקר?"
שלושתנו נעמדות בשורה ומתחילות את תדריך הבוקר. איזומי פותחת את המעטפה שהגיעה מהמשרד הראשי ומקריאה לנו את רשימת היעדים ואת הנקודות לטיפול היום.
"מוצר היום שאנחנו מקדמים הוא מאפה שוקולד בטעם מנגו. בואו נעשה עבודה טובה ונקדם אותו. בנוסף, אנו מקדמים הקפדה על ניקיון. נכון שמשמרת הבוקר עמוסה, אבל בואו נשמור על הניקיון, רצפות, חלונות, דלתות, לנקות הכול בקפידה. כיוון שאין לנו זמן לא נחזור היום על שבועת השירות, חזרו אחריי רק על ברכות השירות ללקוח. בבקשה!"
"אירשאימסה!"
"אירשאימסה!"
"לשירותך!"
"לשירותך!"
"תודה רבה!"
"תודה רבה!"
לאחר שחזרנו פה אחד על ברכות השירות ללקוח, בדקנו שוב את הופעתנו החיצונית ונכנסנו זו אחר זו דרך דלת כניסת העובדים אל החנות, מכריזות בקול "אִירַשַאימַסֶה!"
אני מאוד אוהבת את הרגע שבו אני יוצאת מדלת החדר האחורי בקריאת "אירשאימסה! בוקר טוב!" אני מרגישה שהוא מביא איתו את הזמן הזה, את הבוקר, אל תוך גופי.
כשהלקוחות נכנסים, פעמון הכניסה מצלצל באוזניי כמו פעמון כנסייה. אני פותחת את הדלת, ותיבה של אור מחכה לי. עולם יציב ונורמלי שתמיד מסתובב. אני מאמינה בעולם הזה שנמצא בתוך התיבה הזאת, המלאה אור.
