מרתק ומחכים. ובנימה אישית: גודלתי, "חונכתי" ובגרתי בביתו של אב ליטאי פנאט ממחוז דוגמטיה, שהקפיד על קלה כבחמורה, שהאמין בכל לב בקיומו של גן-עדן, בביאת המשיח ובתחיית המתים, שיזחלו במחילות ממקומות קבורתם בגולה אל ארץ הקודש (תמהני: האם גם צאצאי הצדוקים יזכו למחילה?), ואני זוכר שכילד, ננזפתי לא אחת קשות (במקרה הטוב), על שאמרתי את "ברכת שמע על המיטה" בתנוחה הלא "נכונה" (בית שמאי, אלא מה?), על שחטאתי בשכחת "אשר יצר", על שהשארתי את חלון חדר השירותים פתוח לכניסת שדים ורוחות (כאילו, מהיכן ישאבו אלה את התעוזה לחדור לביתו של מטיל האימה הלזה), ועוד כהנה וכהנה זוטות וכשאזרתי עוז וביקשתי סימוכין מהתורה (מתוך כוונה תמימה להרחיב את ידיעותי), נעניתי "זה לא מדאורייתא (תורה שבכתב), זה מדרבנן" (קרי: תורה שבעל פה).
עתה, דמיינו לעצמכם את אלוהים יושב על כסאו הרם והנישא, צופה בי נועל את נעלי ושורכן בסדר הלא נכון (על פי קביעת חז"לינו, כמובן), וגוזר את דיני להתייסר בתופת, והרי לכם קמצוץ של רמז על ביעותי ילדותי.
בגיל 14 נשלחתי ללמוד בישיבה. נברנו בתלמוד, בשולחן ערוך, בספרי פרשנות, חידושים, אגדות חז"ל ומוסר. תנ"ך? חס מלהזכיר!
לכשבגרתי, וקמה בי הרוח להקשות על השואה או על "הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", זכיתי למענה א-לה חז"לני: "נסתרות דרכי האל" או לחילופין, ב"כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד". אתם הבנתם את זה? אלה מסרים שאליבא דרבנינו, קיבל משה מפי האל ("הרחמן", כלשונם) במעמד הר סיני. ואגב, את המסר השני שמעתי במו אוזני מפי אחד מרבניה הראשיים לשעבר של תל-אביב, בעת שבא לביקור תנחומים אצל אב, שזה עתה שכל את בנו בן השלוש בפיגוע רצחני. אוףףף!
