פלאש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלאש
5 כוכבים (3 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: ליה נירגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

תקציר

פלאש, שיצא לאור לראשונה בשנת 1933, מספר את סיפור חייו של כלב הקוקר ספאנייל של המשוררת הוויקטוריאנית אליזבת בארט בראונינג.

אף שפלאש חווה בעצמו הרפתקאות לא מעטות הוא בעיקר משמש אמצעי המאפשר לנו הצצה לחיי בעליו, אל הימים שבהם התגוררה בראונינג, צעירה וחולה, ברחוב וימפול המפורסם בלונדון, לחיזוריו של רוברט בראונינג, לבריחתם המשותפת לאיטליה ולחייהם שם.

קוונטין בל, אחיינה והביוגרף של וירג'יניה וולף, תיאר את פלאש כ"ניסיון לתאר את רחוב וימפול, את וייטצ'אפל ואת איטליה מנקודת ראותו של כלב, ליצור עולם כלבי של ריחות,  נאמנויות ותאוות".

הספר, הכולל איורים מקוריים של ונסה בל (אחותה של וולף) ותצלום של הכלב ששימש מודל לפלאש, מיטיב להדגים את ההומור הנפלא של וולף יותר מכל יצירה אחרת.

הספר רואה אור בתרגום עברי חדש ומעודכן.

"יצירת מופת...אין זו סיפורת משום שהיא מכילה חומרי מציאות, אין זו ביוגרפיה משום שהיא נהנית מן החירות ומן הכישרון היצירתי של הסיפורת"

 - New York Herald Tribune

"פריצת הגבולות המוצלחת ביותר של הדמיון האנושי אל תוך מודעות של כלב...התוצאה היא ספר שאי-אפשר לעמוד בפני קסמו וחנו"

 - Spectator

פרק ראשון

פרק 1

ת'רי מַייל קרוֹס

 

 

אמת מקובלת היא שהשושלת, שגיבור ספר הזיכרונות הזה מתייחס אליה, עתיקה ביותר. לא ייפלא אם כן שמקורו של השם עצמו אבד בתהום הנשייה. לפני מיליונים רבים של שנים רחשה וגעשה בתסיסת התהוות הארץ הנקראת כיום ספרד. חלפו העידנים; הופיעה צמחייה; במקום שיש בו צמחייה, חוק טבע הוא שיהיו ארנבים. ובמקום שיש בו ארנבים, דאגה ההשגחה לכך שיהיו כלבים. עד כאן אין כל מקום לשאלות או להערות. אך כאשר אנו שואלים מדוע הכלב שתפס את הארנב נקרא ספַּנייֶל, מתחילים לצוץ ספקות וקשיים. היסטוריונים אחדים אומרים שכאשר בני קרתגו נחתו בחופי ספרד, החיילים הפשוטים צעקו פה אחד "ספּאן! ספּאן!" כי ארנבים זינקו מכל סבך, מכל שיח. הארץ רחשה ארנבים. ובשפת בני קרתגו, "ספּאן" משמעו ארנב. הארץ נקראה על כן היספַּניה, או ארץ הארנבים, והכלבים, שהתגלו כמעט מיד כשהם נתונים בעיצומו של מרדף אחר הארנבים, נקראו ספַּנייֶלים, או כלבי ארנבים.

רבים מאיתנו היו מוכנים בהחלט להניח לשאלה בנקודה זו; אך בשם האמת עלינו להוסיף כי ישנה אסכולת חשיבה נוספת, שמִשנתה אחרת. המילה היספניה, טוענים מלומדים אלה, אינה קשורה כלל וכלל למילה ספאן בשפת קרתגו. היספניה נגזרת מהמילה הבַּסקית אֶספַּניה, שמשמעותה קצה או גבול. אם אמנם כך הדבר, יש לסלק מהמחשבה ארנבים, שיחים, כלבים וחיילים - את כל אותה תמונה רומנטית ונעימה. עלינו להניח שהספנייל נקרא ספנייל פשוט משום שספרד נקראת אֶספַּניה. במה שנוגע לאסכולה השלישית של חוקרי העבר - הגורסת כי בדיוק כשם שהאוהב מכנה את אהובתו מפלצת או קוף, כך כינו הספרדים את כלביהם האהובים "עקומים" או "מחוספסים" (ניתן ליחס למילה אספניה גם את המובנים האלה), שהרי ידוע לכול כי הספנייל הוא ההפך הגמור מזה - השערה זו בדיונית מכדי שנשקול אותה ברצינות.

אם נפסח על התיאוריות האלה, ועל עוד רבות שאין צורך להתעכב עליהן כאן, נגיע לוויילס של אמצע המאה העשירית. הספנייל כבר נמצא שם. יש אומרים כי הובא על ידי השבט הספרדי אֶבּהוֹר או איבוֹר מאות רבות קודם לכן, ואין ספק שבאמצע המאה העשירית כבר היה כלב ששמו הולך לפניו. "ערכו של כלב הספנייל של המלך הוא לירה אחת," קבע המלך הוֹוּאֶל דהָא בספר החוקים שלו. וכאשר אנו זוכרים מה אפשר היה לרכוש בלירה בשנת 948 לספירתנו - כמה נשים, עבדים, סוסים, שוורים, תרנגולי הודו ואווזים - ברור שהספנייל כבר היה כלב בעל ערך ומוניטין. הוא כבר זכה למקום לצדו של המלך. משפחתו זכתה לכבוד ויקר יותר מאשר שליטים מפורסמים רבים. הוא התרווח לו בארמונות כאשר בני פְּלַנְטָגֶ'נֶט וטיודור וסטיוארט עוד השתרכו מאחורי מחרשות של אחרים, בבוץ של אחרים. זמן רב בטרם התעלו בני האוורד, קֶבֶנדיש וראסֶל על המון העם של בני סמית, ג'ונס וטוֹמקינס, משפחת הספנייל כבר היתה משפחה נכבדת ומורמת מעם. ובמרוצת השנים התפצלו מהגזע המקורי ענפים משניים. בד בבד עם מהלכה של ההיסטוריה האנגלית, קמו בזו אחר זו לפחות שבע משפחות ספנייל מפורסמות - קלַמבֶּר, סָסֶקס, נוֹרפוֹק, בְּלֶק פילד, קוֹקֶר, אַייריש ווֹטֶר ואינגליש ווֹטֶר - שהתפתחו כולן מהספנייל המקורי של ימי קדם אך היו בעלות תכונות מובחנות, ולכן מן הסתם טענו לזכויות משל עצמן. על קיומה של אצולת כלבים כבר בימים שהמלכה אליזבת ישבה על כס המלכות, מעיד סר פיליפ סידני*: "...גרֵייהַאוּנדים, ספניילים וכלבי ציד," הוא מעיר בארקדיה, "שאת הראשונים שבהם אפשר לדמות ללורדים, את הבאים אחריהם לג'נטלמנים, ואילו האחרונים שבהם הם האיכרים העצמאיים של עולם הכלבים."

[* פיליפ סידני (1589-1554) היה משורר בחצרה של אליזבת הראשונה.]

אך אם נניח משום כך שהספניילים נהגו כדוגמת האדם, נשאו עיניהם אל כלבי הגרייהאונד כאילו הם נעלים מהם וסברו שכלבי הציד נחותים מהם, ניאלץ להודות כי האצולה שלהם התבססה על יסודות איתנים יותר מזו שלנו. זאת, על כל פנים, יסיק בוודאי כל מי שיתעמק בחוקי מועדון הספניילים. גוף נשגב זה קובע בלי כחל וסרק מה יֵחשב אצל הספנייל למגרעת, ומה למעלה. עיניים בהירות, למשל, אינן רצויות; אוזניים מסולסלות עוד פחות מזה; מי שנולד עם אף בהיר או כרבולת, ממש נחרץ גורלו. גם סגולותיו של הספנייל מוגדרות באותה מידה של בהירות. ראשו צריך להיות חלק, ולהתנוסס מעל הזרבובית בשיפוע מתון; הגולגולת צריכה להיות מעוגלת יחסית ומפותחת היטב, ובה שפע מקום לכוח המוח; העיניים צריכות להיות מעוגלות אך לא לטושות; הארשת הכללית צריכה להביע תבונה ועדינות. את הספנייל המפגין תכונות אלו משבחים ומרבים; הספנייל שמתעקש להנציח כרבולות ואפים בהירים, מנושל מהזכויות ומטובות ההנאה של בני מינו. כך פסקו השופטים, וכיוון שפסקו, הם מֵחילים עונשים וזכויות שיבטיחו ציות לחוק.

אך אם נפנה עתה את מבטנו אל חברת האדם, איזו אנדרלמוסיה, איזו ערבוביה נמצא שם! לשום מועדון אין סמכות דומה בכל הנוגע לגזע האדם. הֶרַלדס קולג'* הוא הדבר הקרוב ביותר למועדון הספנייל שיש לנו. שם לפחות נעשה ניסיון כלשהו לשמור על טהרת משפחת האדם. אך כאשר אנו שואלים מה יֵחשב למוצא מיוחס - האם צריכות עינינו להיות בהירות או כהות, אוזנינו מסולסלות או חלקות, האמנם כרבולות יֵחשבו קטלניות, השופטים שלנו פשוט מפנים אותנו לסמל המשפחה שלנו. לכם אולי אין כזה. אם כך אינכם נחשבים כלל. אך ברגע שתוכלו לתבוע לכם סמל הדור, ותוכיחו שאתם זכאים לעטרת אצולה, מיד יקבעו שאמנם נולדתם, ואף למשפחה מיוחסת. אי־לכך אין אופה בכל מֵייפֶר שאין לו סמל משלו ועליו ארי רובץ או בתולת ים עולצת. אפילו סוחרי הבדים שלנו מציגים את סמל המלוכה מעל דלתותיהם, כאילו די בכך להוכיח שאפשר לישון לבטח בין סדיניהם. בכל מקום טוענים למעמד ומתעקשים על מעלותיו. אך כאשר אנו באים לסקור את שושלות המלוכה לבית בורבון, הַפְּסְבּוּרג והוֹהֶנְצוֹלֶרְן - העטורות מי יודע כמה כתרים וסמלים הדורים, שעליהם רובצים ועולצים מי יודע כמה אריות ונמרים - ומגלים שכיום הם גולים, מנושלים משררה, משוללי כל כבוד, אנו יכולים רק לנוּד בראשינו ולהודות כי שופטי מועדון הספנייל הטיבו לשפוט משופטינו. זהו הלקח שנפיק ברגע שנפנה מעניינים אלה שברומו של עולם ונתבונן בחייו המוקדמים של פלאש בין בני משפחת מיטפורד.

[* רשות שהוקמה על ידי המלך ריצ'רד השלישי ב־1484, לקביעת סמליהן של משפחות האצולה.]

לקראת שלהי המאה השמונה־עשרה חיה לה משפחה של גזע הספנייל המפורסם סמוך לרֶדינג, בביתו של אחד ד"ר מידפורד, או מיטפורד. בהתאם לתקנות של הרלדס קולג', בחר אדון זה לאיית את שמו באות טי"ת, ועל סמך זאת טען כי מוצאו ממשפחת מיטפורד מארמון בֶּרטרַם שבנוֹרתַמבֶּרלֶנד. הוא נשא לאישה עלמה למשפחת ראסֶל, שהיתה נצר - רחוק אך חד־משמעי - לשושלת הדוכסים לבית בֶּדפוֹרד. אך אבותיו של ד"ר מיטפורד התחתנו בהתעלמות כה מופקרת מכל עיקרון, ששום הרכב שופטים לא היה מאשר את טענתו לייחוס או מתיר לו להנציח את בני מינו. עיניו היו בהירות; אוזניו היו מסולסלות; על ראשו הזדקרה הכרבולת הקטלנית. במילים אחרות, הוא היה אנוכי לחלוטין, פזרן חסר אחריות, שטוף בגשמיות, כזבן ומכור להימורים. הוא בזבז את כל ירושתו, את ירושתה של אשתו ואת שכרה של בתו. הוא נטש אותן בעושרו ונטפל אליהן בחוליו. שני דברים עמדו בהחלט לזכותו: הוא היה יפה תואר עד מאוד - ודמה לאפולו עד שהגרגרנות והסביאה הפכו את אפולו לבכחוס - והיה כרוך בכל לבו אחר כלבים. אך אין כל ספק, שאילו היה בנמצא מועדון אדם במתכונת מועדון הספנייל, שום איות של מיטפורד בטי"ת במקום בדל"ת, שום טענה לקשרי דודנות עם בני מיטפורד מארמון ברטרם, לא היו מצליחים לגונן עליו מבוז ומביזיון, מכל עונשי החרם והנידוי, מכך שיוטבע בו אות הקלון של גבר בן כלאיים שאינו ראוי להמשיך את זרעו. אבל הוא היה אדם. אי לכך לא היה דבר שימנע ממנו לשאת גבירה מיוחסת ומשכילה, לחיות יותר משמונים שנה, להחזיק ברשותו כמה דורות של כלבי גרייהאונד וספנייל ולהעמיד בת.

 

 

 

שום מחקר לא הצליח לקבוע במידה סבירה של ודאות באיזו שנה בדיוק נולד פלאש, לא כל שכן את חודש או את יום הולדתו. אך הדעת נותנת שנולד באחד מימי ראשית שנת 1842. סביר גם שהיה צאצא ישיר של טרֵיי (נ' 1816 לערך), שעל פי תכונותיו - שהונצחו למרבה הצער רק בדרכה המפוקפקת של השירה - היה קוקר ספנייל אדמוני משובח. יש כל סיבה לחשוב שפלאש היה בנו של אותו "קוֹקינג ספנייל אמיתי ותיק" שד"ר מיטפורד סירב למכור בעשרים גיניאות, "על שום מעלותיו בשטח." בשירה, אבוי לנו, עלינו לשים מבטחנו גם לצורך התיאור המפורט ביותר של פלאש עצמו ככלב צעיר. היתה לו פרווה בגוון מיוחד של חום כהה, כזה ה"מבזיק כל כולו בזהב" באור השמש. עיניו היו "עיניים מופתעות של אגוז משיִי." אוזניו היו "מצויצות," "רגליו הענוגות" היו "מחופות גדילים," וזנבו היה רחב.* אם נביא בחשבון את אילוצי החריזה ואת אי־הדיוקים בהגייה השירית, אין כאן דבר שלא היה זוכה לאישור מועדון הספניילים. אין כל ספק שפלאש היה קוקר טהור־גזע מהזן האדמוני, שהצטיין בכל הסגולות האופייניות לבני מינו.

[* הציטוטים מתוך שירה של אב"ב "לכלבי פלאש" (http://www.online-literature.com/elizabeth-browning/3705/).]

חודשי חייו הראשונים עברו עליו בתְ'רי מייל קרוֹס, בית פשוט סמוך לרדינג. מכיוון שמשפחת מיטפורד ידעה אז ימים קשים - קֶרֶנהַפּוֹק היתה המשרתת היחידה - הותקנו כיסויי הכיסאות במו ידיה של העלמה מיטפורד, ומהאריג הפשוט ביותר; הרהיט העיקרי היה ככל הנראה שולחן גדול; החדר העיקרי - חממה גדולה. אין להניח שפלאש הוקף בכל אותן מותרות שהיו מוענקות כיום לכלב במעמדו, כגון מלוּנות חסינות גשם, שבילים סלולים ומשרתת או שרת אישיים. אך הוא פָרח; במלוא החִיות האופיינית למזגו התענג על מרבית ההנאות - ועל כמה מהחירויות - הטבעיות לבני גילו ומינו. אמת, העלמה מיטפורד היתה כבולה במידה רבה לבית. היה עליה לקרוא בקול לאביה במשך שעות על גבי שעות; אחר כך, לשחק איתו בקלפים; אחר כך, כשנם סוף סוף, לכתוב ולכתוב ולכתוב ליד שולחן החממה, בניסיון לשלם את חשבונותיהם ולסלק את חובותיהם. אך לבסוף הגיע תמיד הרגע המיוחל. באחת הסיטה את הניירות, הצמידה כובע לראשה, אחזה במטרייה שלה ויצאה עם כלביה לטיול בשדות. הספניילים מלאי אהדה מטבעם. פלאש, כפי שמוכיח סיפורו, היה רגיש, ואף רגיש מדי, לרחשי לב אנושיים. מראה האדונית היקרה שלו, השואפת סוף סוף את האוויר הצח ומניחה לו לפרוע את שערה הלבן ולהאדים את הוורדרדות הטבעית של פניה, בעוד הקמטים על מצחה הענק הולכים ונעלמים, גרם לפלאש לדלג מרוב התרגשות, בפראות שהיתה בחֶצייהּ הזדהות עם הנאתה שלה. בעוד היא פוסעת בעשב הגבוה, זינק הוא אנה ואנה והסיט את וילאותיו הירוקים. כדורים קרירים של גשם או טל התנפצו סביב אפו במטרי רסס זוהר; האדמה - רגע קשה, רגע רכה, רגע חמה, רגע קרה - עקצה, הקניטה ודגדגה את הכריות הרכות של כפותיו. ואיזה מגוון ריחות, ארוגים זה בזה בשילוב מעודן לעילא, הרטיט את נחיריו! ריחות עזים של אדמה, ריחות מתוקים של פרחים; ריחות עלה וקוץ שאין להם שם; ריחות חמוצים כשחצו את הדרך; ריחות חריפים כשנכנסו לשדות שעועית. אך לפתע הטיחה בו הרוח ריח חד יותר, חזק יותר, מייסר יותר מכל ריח אחר - ריח שניסר במוחו ועורר אלפי דחפים, שחרר מיליון זיכרונות - ריח ארנבת, ריח שועל. אז זינק ונעלם כדג הנמשך הלאה והלאה במערבולת מים. הוא שכח את אדוניתו; הוא שכח את המין האנושי כולו. הוא שמע גברים כהי עור צועקים "ספאן! ספאן!"; הוא שמע שוטים מצליפים. הוא אץ; הוא רץ. לבסוף עצר, מבולבל כולו. לחש הכישוף התפוגג. באטיות רבה, כשהוא מכשכש במבוכה בזנבו, שב וחצה את השדות אל המקום ששם עמדה העלמה מיטפורד וצעקה "פלאש! פלאש! פלאש!" ונופפה במטרייתה. ופעם אחת לפחות, הקריאה היתה תקיפה עוד יותר; קרן הציד עוררה דחפים עמוקים יותר, העלתה רגשות חזקים יותר ופראיים יותר שמעבר לזיכרון, רגשות שמחקו עשב, עצים, ארנבת, ארנב ושועל בזעקה פראית אחת של עונג. האהבה הבעירה את לפידה בעיניו; הוא שמע את קרן הציד של ונוס. עוד בטרם בגר ממש, היה פלאש לאב.

 

 

 

התנהגות שכזו, בשנת 1842, ואפילו אצל גבר, היתה מאלצת את הביוגרף למצוא איזה תירוץ; אצל אישה כל התירוצים היו לשווא; שמה היה נמחה בחרפה מעל הדף. אבל הקוד המוסרי של כלבים, אם טוב ואם רע משלנו, שונה ממנו בהחלט, ולא היה בהתנהגותו של פלאש, במובן זה, שום דבר שדורש כיסוי בימינו, או שהיה מונע ממנו להתרועע עם הטהורים והצחים בבני ארצנו. ובמלים אחרות, ישנן ראיות לכך שאחיו הבוגר של ד"ר פּיוּזי היה להוט לקנות אותו. אם נקיש על אופיו המשוער של האח מאופיו המוכר של ד"ר פיוזי, בוודאי היה בפלאש, גם בעודו גור, משהו רציני ויציב, שהבטיח טובות בכל הנוגע לסגולותיו בעתיד, בלי קשר לקלות הדעת שלו בהווה. אך עדות משמעותית בהרבה למעלות שובות־הלב שהתברך בהן היא, שאף על פי שמר פיוזי ביקש לקנות אותו, העלמה מיטפורד סירבה למוכרו. מכיוון שלא היתה לה פרוטה לפורטה, וכמעט שלא ידעה עוד איזו טרגדיה להמציא, איזה שנתון לערוך, ונאלצה להווָתה לפנות לעזרת ידידיה, בוודאי התקשתה לוותר על הסכום שהציע אחיו הבכור של ד"ר פיוזי. עשרים לירות הוצעו בעבר בעבור אביו של פלאש. העלמה מיטפורד בהחלט יכלה לבקש עשר או חמש־עשרה תמורת פלאש. עשר או חמש־עשרה לירות היו סכום אגדי, סכום נהדר להחזיק בו. בעשר או חמש־עשרה לירות יכלה לרפד מחדש את כיסאותיה, למלא מחדש את החממה שלה, לקנות לעצמה מלתחה שלמה, והרי "לא קניתי מגבעת, מעיל, שמלה - בקושי זוג כפפות - זה ארבע שנים," כתבה ב־1842.

אך למכור את פלאש - זה היה דבר שלא יעלה על הדעת. הוא נמנָה עם אותו סוג נדיר של פריטים שלא תיתכן שום זיקה בינם לבין כסף. ואולי אף נמנה עם אותו סוג נדיר עוד יותר, המייצג את מה שרוחני, את מה שמעבר למחיר, ועל כן הוא הופך סמל הולם לרעות חסרת פניות; ואפשר להציעו ברוח זו לחבֵרה - אם שפר מזלך ויש לך כזאת - שכמוה כבת יותר מאשר חברה; לחברה השוכבת בדד כל חודשי הקיץ בחדר אחורי ברחוב וימפול, חברה שאינה אלא המשוררת האנגלית הראשונה במעלה, הלא היא אליזבת בּארֶט המבריקה, המקוללת, הנערצת. מחשבות ממין אלה עלו בתדירות הולכת וגוברת על דעתה של העלמה מיטפורד כאשר הביטה בפלאש המתגלגל ומתרוצץ בשמש; כאשר ישבה ליד ספתה של העלמה בארט בחדר השינה החשוך, המוצל בקיסוס, בלונדון. כן, פלאש היה ראוי לעלמה בארט; העלמה בארט היתה ראויה לפלאש. הקורבן גדול, אך נחוץ. וכך, באחד הימים, מן הסתם בראשית קיץ שנת 1842, עשה את דרכו לאורך רחוב וימפּוּל זוג יוצא דופן - גבירה באה בימים, מרושלת, שמנמנה ונמוכה ביותר, ולה פנים אדומות בוהקות ושיער לבן בוהק, שהובילה ברצועה גור קוקר ספנייל זהוב עליז ביותר, סקרן ביותר, ממשפחה טובה ביותר. הם צעדו כמעט עד קצה הרחוב ועצרו לבסוף מול בית מספר 50. בלב שאינו נקי מחשש, צלצלה העלמה מיטפורד בדלת.

גם בימינו ייתכן שאיש אינו מצלצל בפעמון בית ברחוב וימפול בלי כל חשש. זהו הנשגב שברחובות לונדון, האדיש שבהם. ואמנם, כאשר דומה שהעולם מתגלגל לו אל עברי פי פחת ויסודות התרבות מתרופפים, די בכך שתלך לרחוב וימפול; תצעד בשדרה ההיא; תסקור את הבתים ההם; תתבונן באחידות שלהם; תתפעם מהווילונות בחלונות ומעקביותם; תתפעל ממקושי הפליז ומסדירותם; תביט בקצבים המושיטים נתחים ובטבחיות המקבלות אותם; תחשב את הכנסות התושבים ותקיש מהן על צייתנותם לחוקי האל והאדם - די בכך שתלך לרחוב וימפול ותלגום עמוקות מהשלווה שמפיחה השררה, כדי שתיאנח באסירות תודה על כך שגם אם נפלה קורינתוס וקרסה מֶסינה, גם אם כתרים נישאו ברוח וממלכות העבר עלו בלהבות, רחוב וימפול עודנו עומד על תלו; וכאשר פונים מרחוב וימפול אל רחוב אוקספורד עולה בלב ופורצת מבין השפתיים תפילה, למען לא תוזח ולו לבֵנה אחת ברחוב וימפול, ולא יכובס שום וילון, ולא יהסס שום קצב להושיט, ולא תהסס שום טבחית לקבל, את האומצה, את העכוז, את החזה, את הצלעות של כבש ובקר, לעולמי עד, כי כל עוד ניצב רחוב וימפול על מקומו מובטח שלומה של התרבות האנושית.

רבי המשרתים של רחוב וימפול מתנועעים בכובד ראש גם בימינו; בקיץ 1842 הם היו שקולים עוד יותר. החוקים החלים על מדים היו אז מחמירים יותר; הפולחן של סינור הלבד הירוק לניקוי כסף, של מקטורן הפסים ומעיל הכנפות השחור לפתיחת הדלת הקדמית, נשמר ביתר קפידה. הדעת נותנת, אם כן, שהעלמה מיטפורד ופלאש נאלצו להמתין על המפתן לפחות שלוש דקות ומחצה. אך לבסוף נפתחה לרווחה הדלת של בית מספר חמישים, והעלמה מיטפורד ופלאש הוזמנו פנימה. העלמה מיטפורד היתה אורחת של קבע; לא היה דבר שהפתיע אותה, גם אם היה מה שדכדך אותה, במראה בית המידות של משפחת בארט. אך פלאש כרע בוודאי תחת גודל הרושם. עד אותו רגע דרכה כף רגלו רק בבית הפשוט בת'רי מייל קרוס. לוחות הרצפה היו חשופים שם; המרבדים היו מרופטים; הכיסאות היו זולים. כאן לא היה דבר חשוף, דבר מרופט, דבר זול - את זה השכיל פלאש לראות בִן רגע. מר בארט, הבעלים, היה סוחר עשיר; היו לו בנות ובנים בוגרים בשפע, ופמליית משרתים גדולה בהתאם. ביתו רוהט על פי אופנת שנות השלושים המאוחרות, שהתלווה לה, בלי ספק, גוון כלשהו של אותה פנטזיה מזרחית שגרמה לו לעטר את אחוזתו בשרוֹפּשייר בַכיפות ובקשתות של האדריכלות המוּרית. כאן, ברחוב וימפול, לא היו מתירים הפרזה שכזאת; אך הדעת נותנת שהחדרים החשוכים והגבוהים היו גדושים בהדומים עותומניים ובפיתוחי מהגוני; שהשולחנות היו פתלתולים; שקישוטי פיליגרַן עמדו עליהם; שפגיונות וחרבות נתלו על הקירות הכהים כיין; שחפצים נדירים שהובאו מנחלתו בהודו עמדו בגומחות, ושהרצפות כוסו בשטיחים עבים ורכים.

 

 

 

אך כאשר פלאש טפף בעקבות העלמה מיטפורד, שהלכה בעקבות רב המשרתים, הדהימו אותו הריחות יותר מאשר המראות. במעלה פיר המדרגות נישאו משבים חמימים של נתחים צלויים, של עופות אפויים, של מרקים רוחשים - מסעירים כמעט כאוכל עצמו לנחיריים שהורגלו לריח הדל של המטוגנים והנזידים הדחוקים של קרנהפוק. ובריח האוכל התערבבו ריחות נוספים - ריחות ארז ועץ הסנדל ומהגוני; ניחוחות של גופות זכריים וגופות נקביים; של משרתים ושל משרתות; של מקטורנים ושל מכנסיים; של קרינולינות וגלימות; של וילונות רקומים, של וילונות קטיפה; של אבק פחם ושל ערפל; של יין וסיגרים. כל חדר שחלף על פניו - חדר האוכל, הטרקלין, הספרייה, חדר שינה - הדיף את תרומתו שלו לתבשיל הכללי; ובאותה עת ממש, עם כל צעד ושעל, התלפפו סביב כפותיו ברוך, ליטפו ולכדו את כפותיו בחושניות, שטיחים עבים להפליא. לבסוף הגיעו אל דלת סגורה בירכתי הבית. נשמעה נקישה עדינה; בעדינות נפתחה הדלת.

בחדר השינה של העלמה בארט - כי זה החדר שהגיעו אליו - שרר בוודאי, על פי כל העדויות, חושך. האור, שהוסתר על פי רוב על ידי וילון מבד דמשק ירוק, עומעם בקיץ עוד יותר על ידי הקיסוס, המטפסים הארגמניים, החבלבלים ופרחי כובע הנזיר שגדלו בעציץ שבחלון. בתחילה לא הצליח פלאש לראות דבר באפלולית הירקרקה החיוורת, מלבד חמישה כדורים לבנים שריצדו באורח מסתורי באוויר. אך גם כאן, ריחו של החדר הוא שהכריע אותו. רק חוקר שירד אל תוך מאוזוליאום מדרגה אחר מדרגה, והוא מוצא את עצמו בכוך קבורה המצופה קרום פטרייתי, זולג ריר של טחב ומדיף ריחות חמוצים של ריקבון ויושן, ובו ראשי שיש מטושטשים בוהקים בחלל, והכול נגלה במעומעם לאור העששית המתנדנדת הקטנה שבידו, והוא מתכופף ומסתובב, מציץ רגע פה רגע שם - רק תחושותיו של חוקר כזה בכוכיה התת־קרקעיים של עיר חרבה, יוכלו להשתוות להמולת הרגשות שהציפה את עצביו של פלאש כשעמד לראשונה בחדרה של אישה חולה, ברחוב וימפול, והריח או־דה־קולון.

לאט מאוד, במעומעם מאוד, ברחרוחים ובפשפושים רבים, זיהה פלאש בהדרגה את קווי המתאר של כמה פריטי ריהוט. הדבר הענק ההוא ליד החלון היה אולי ארון. לידו עמדה, כנראה, שידת מגירות. במרכז החדר צף אל פני השטח משהו שנראה כמו שולחן המוקף בחישוק; ואז הגיחו הצורות המטושטשות והמעורפלות של כורסה ושולחן. אבל הכול היה מוסווה. על הארון עמדו שלושה פסלי ראש לבנים; מעל השידה ניצבה כוננית; הכוננית צופתה בבד צמר ארגמני; כן הרחצה הוכתר בעטרת מדפים; על המדפים שמעל כן הרחצה עמדו עוד שני פסלים. שום דבר בחדר לא היה פשוט; הכול היה משהו אחר. אפילו הצִלון שבחלון לא היה צלון מוסלין פשוט, אלא בד מצויר שעליו ארמונות ושערים וחורשות, והיו שם כמה איכרים שיצאו לטיול. מראות הוסיפו ועיוותו את החפצים המעוותים ממילא, עד שנדמָה כי ישנם עשרה פסלי ראש של עשרה משוררים ולא חמישה; ארבעה שולחנות ולא שניים. ואז פתאום - בלבול מבעית שבעתיים. פתאום ראה פלאש כלב אחר שעיניו בוהקות ורושפות, ולשונו משתלשלת מפיו, המציץ בו מבעד לחור בקיר! הוא עצר בתדהמה. הוא התקדם ביראה.

ובעודו מתקדם כך, בעודו נסוג כך, שמע פלאש רק בקושי, כזמזום רחוק של רוח בין צמרות העצים, את המלמול והרשרוש של קולות מדברים. בזהירות, בחשש, המשיך בחקירותיו, כחוקר ביער הצועד חרש לפנים, ואינו יודע בוודאות אם הצל ההוא אריה, אם השורש שם הוא קוברה. אך לבסוף הבחין בעצמים עצומים שרחשו מעליו; ומכיוון שהיה מעורער מחוויות השעה האחרונה, הסתתר, רועד כולו, מאחורי פרגוד. הקולות נדמו. דלת נסגרה. לרגע אחד קפא, מבוהל, מבולבל, ואז, כנמר המזנק בטפרים שלוחים, נחת עליו הזיכרון. הוא חש שהוא לבדו. נטוש. הוא מיהר אל הדלת. היא היתה סגורה. הוא דחק בה בכפו, הוא הקשיב. הוא שמע צעדים יורדים. הוא זיהה שאלה צעדיה המוכרים של אדוניתו. הם עצרו. אך לא - הם המשיכו, הם ירדו. העלמה מיטפורד ירדה באטיות, בכבדות, ירדה בעל כורחה במדרגות. וככל שהתרחקה, כששמע את צעדיה הנמוגים, תקפה אותו בהלה. כשהעלמה מיטפורד ירדה במדרגות נטרקו בפניו דלת אחר דלת. הן סגרו על החופש; על השדות; על ארנבות; על עשב; על האדונית האהובה, האדונית הנערצת שלו - הזקנה היקרה שרחצה אותו והכתה אותו והאכילה אותה מצלחתה גם כשמזונה שלה ניתן לה במשורה - סגרו על כל השמחה והאהבה והטוב האנושי שידע מימיו! זהו! הדלת הקדמית נטרקה. הוא היה לבדו. היא הפקירה אותו.

אז הציף אותו כזה גל של ייאוש ומצוקה, אז הכה בו בכזו אכזריות ונחרצות הגורל, שהרים את ראשו ויילל בקול. מישהו אמר "פלאש". הוא לא שמע. "פלאש," חזר הקול בשנית. הוא נרתע. עד אז חשב שהוא לבדו. הוא הסתובב. האם יש איתו בחדר משהו חי? האם יש משהו על הספה? בתקווה פראית שהיצור הזה, יהיה מי שיהיה, יפתח אולי את הדלת, שהוא עוד יספיק לרוץ אחרי העלמה מיטפורד ולמצוא אותה - שמדובר במין משחק מחבואים מהסוג שנהגו לשחק בחממה בבית - מיהר פלאש אל הספה.

"אוי, פלאש!" אמרה העלמה בארט. לראשונה הביטה בפניו. לראשונה הביט פלאש בגברת ששכבה על הספה.

שניהם הופתעו. תלתלים כבדים השתלשלו מזה ומזה לאורך פניה של העלמה בארט; עיניים נוצצות גדולות הבריקו; פה גדול חייך. אוזניים כבדות השתלשלו מזה ומזה לאורך פניו של פלאש; עיניו, גם הן, היו גדולות ונוצצות; פיו היה רחב. היה ביניהם דמיון. בעודם מביטים זה בזו הרגיש כל אחד מהם: הנה אני; ואז הרגיש כל אחד מהם: אך מה שונה! פניה היו פניה היגעות והחיוורות של חולה שניטלו ממנה האוויר, האור, החופש. שלו היו פניו הסמוקות והחמימות של בעל חיים צעיר; אינסטינקט מלווה בבריאות ובמרץ. ומכיוון שנוצקו באותה התבנית - גם אם הופרדו זה מזו - הייתכן שכל אחד מהם משלים מה שרדום אצל האחר? היא יכלה להיות - כל זה; והוא - אבל לא. ביניהם נפערה התהום הרחבה ביותר שיכולה להפריד ברייה מברייה. היא דיברה. הוא היה אילם. היא היתה אישה; הוא היה כלב. כך, בקרבה כה רבה, כך, חלוקים לבלי שיעור, הביטו זה בזו. ואז, בקפיצה אחת, ניתר פלאש אל הספה ונשכב במקום שעתיד היה לשכב בו מאז ולעולם - על השמיכה לרגליה של העלמה בארט.

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף (באנגלית: Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 - 28 במרץ 1941) הוא השם שבו התפרסמה מי שנקראה בלידתה אדליין וירג'יניה סטיבן, סופרת אנגלייה.

ולף עסקה רבות בסוגיות פמיניסטיות ובמסגרת זאת פירסמה את "אורלנדו" (Orlando, 1928), רומן פנטסטי העוקב אחרי קריירה של גיבורה ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בחצר המלכות של המלכה אליזבת. ספר פמיניסטי נוסף שכתבה היה "חדר משלך" (A Room of One's Own, 1929) בו עסקה במכשולים ובדיעות הקדומות המופנות כלפי נשים סופרות ובצורך של נשים בהון עצמי כדי שתוכלנה לעסוק באמנות. הפרק האחרון בספר דן באפשרות של חשיבה ביסקסואלית. בשנת 1938, עם עליית הפשיזם באירופה, כתבה את המסה "שלוש גיניאות" (Three Guineas) שדנה בקשר שבין הזכות לחינוך ולתעסוקה לנשים לבין קידום השלום, החירות והצדק.

עוד על הספר

  • תרגום: ליה נירגד
  • הוצאה: ידיעות ספרים, פן
  • תאריך הוצאה: 2010
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'
פלאש וירג'יניה וולף

פרק 1

ת'רי מַייל קרוֹס

 

 

אמת מקובלת היא שהשושלת, שגיבור ספר הזיכרונות הזה מתייחס אליה, עתיקה ביותר. לא ייפלא אם כן שמקורו של השם עצמו אבד בתהום הנשייה. לפני מיליונים רבים של שנים רחשה וגעשה בתסיסת התהוות הארץ הנקראת כיום ספרד. חלפו העידנים; הופיעה צמחייה; במקום שיש בו צמחייה, חוק טבע הוא שיהיו ארנבים. ובמקום שיש בו ארנבים, דאגה ההשגחה לכך שיהיו כלבים. עד כאן אין כל מקום לשאלות או להערות. אך כאשר אנו שואלים מדוע הכלב שתפס את הארנב נקרא ספַּנייֶל, מתחילים לצוץ ספקות וקשיים. היסטוריונים אחדים אומרים שכאשר בני קרתגו נחתו בחופי ספרד, החיילים הפשוטים צעקו פה אחד "ספּאן! ספּאן!" כי ארנבים זינקו מכל סבך, מכל שיח. הארץ רחשה ארנבים. ובשפת בני קרתגו, "ספּאן" משמעו ארנב. הארץ נקראה על כן היספַּניה, או ארץ הארנבים, והכלבים, שהתגלו כמעט מיד כשהם נתונים בעיצומו של מרדף אחר הארנבים, נקראו ספַּנייֶלים, או כלבי ארנבים.

רבים מאיתנו היו מוכנים בהחלט להניח לשאלה בנקודה זו; אך בשם האמת עלינו להוסיף כי ישנה אסכולת חשיבה נוספת, שמִשנתה אחרת. המילה היספניה, טוענים מלומדים אלה, אינה קשורה כלל וכלל למילה ספאן בשפת קרתגו. היספניה נגזרת מהמילה הבַּסקית אֶספַּניה, שמשמעותה קצה או גבול. אם אמנם כך הדבר, יש לסלק מהמחשבה ארנבים, שיחים, כלבים וחיילים - את כל אותה תמונה רומנטית ונעימה. עלינו להניח שהספנייל נקרא ספנייל פשוט משום שספרד נקראת אֶספַּניה. במה שנוגע לאסכולה השלישית של חוקרי העבר - הגורסת כי בדיוק כשם שהאוהב מכנה את אהובתו מפלצת או קוף, כך כינו הספרדים את כלביהם האהובים "עקומים" או "מחוספסים" (ניתן ליחס למילה אספניה גם את המובנים האלה), שהרי ידוע לכול כי הספנייל הוא ההפך הגמור מזה - השערה זו בדיונית מכדי שנשקול אותה ברצינות.

אם נפסח על התיאוריות האלה, ועל עוד רבות שאין צורך להתעכב עליהן כאן, נגיע לוויילס של אמצע המאה העשירית. הספנייל כבר נמצא שם. יש אומרים כי הובא על ידי השבט הספרדי אֶבּהוֹר או איבוֹר מאות רבות קודם לכן, ואין ספק שבאמצע המאה העשירית כבר היה כלב ששמו הולך לפניו. "ערכו של כלב הספנייל של המלך הוא לירה אחת," קבע המלך הוֹוּאֶל דהָא בספר החוקים שלו. וכאשר אנו זוכרים מה אפשר היה לרכוש בלירה בשנת 948 לספירתנו - כמה נשים, עבדים, סוסים, שוורים, תרנגולי הודו ואווזים - ברור שהספנייל כבר היה כלב בעל ערך ומוניטין. הוא כבר זכה למקום לצדו של המלך. משפחתו זכתה לכבוד ויקר יותר מאשר שליטים מפורסמים רבים. הוא התרווח לו בארמונות כאשר בני פְּלַנְטָגֶ'נֶט וטיודור וסטיוארט עוד השתרכו מאחורי מחרשות של אחרים, בבוץ של אחרים. זמן רב בטרם התעלו בני האוורד, קֶבֶנדיש וראסֶל על המון העם של בני סמית, ג'ונס וטוֹמקינס, משפחת הספנייל כבר היתה משפחה נכבדת ומורמת מעם. ובמרוצת השנים התפצלו מהגזע המקורי ענפים משניים. בד בבד עם מהלכה של ההיסטוריה האנגלית, קמו בזו אחר זו לפחות שבע משפחות ספנייל מפורסמות - קלַמבֶּר, סָסֶקס, נוֹרפוֹק, בְּלֶק פילד, קוֹקֶר, אַייריש ווֹטֶר ואינגליש ווֹטֶר - שהתפתחו כולן מהספנייל המקורי של ימי קדם אך היו בעלות תכונות מובחנות, ולכן מן הסתם טענו לזכויות משל עצמן. על קיומה של אצולת כלבים כבר בימים שהמלכה אליזבת ישבה על כס המלכות, מעיד סר פיליפ סידני*: "...גרֵייהַאוּנדים, ספניילים וכלבי ציד," הוא מעיר בארקדיה, "שאת הראשונים שבהם אפשר לדמות ללורדים, את הבאים אחריהם לג'נטלמנים, ואילו האחרונים שבהם הם האיכרים העצמאיים של עולם הכלבים."

[* פיליפ סידני (1589-1554) היה משורר בחצרה של אליזבת הראשונה.]

אך אם נניח משום כך שהספניילים נהגו כדוגמת האדם, נשאו עיניהם אל כלבי הגרייהאונד כאילו הם נעלים מהם וסברו שכלבי הציד נחותים מהם, ניאלץ להודות כי האצולה שלהם התבססה על יסודות איתנים יותר מזו שלנו. זאת, על כל פנים, יסיק בוודאי כל מי שיתעמק בחוקי מועדון הספניילים. גוף נשגב זה קובע בלי כחל וסרק מה יֵחשב אצל הספנייל למגרעת, ומה למעלה. עיניים בהירות, למשל, אינן רצויות; אוזניים מסולסלות עוד פחות מזה; מי שנולד עם אף בהיר או כרבולת, ממש נחרץ גורלו. גם סגולותיו של הספנייל מוגדרות באותה מידה של בהירות. ראשו צריך להיות חלק, ולהתנוסס מעל הזרבובית בשיפוע מתון; הגולגולת צריכה להיות מעוגלת יחסית ומפותחת היטב, ובה שפע מקום לכוח המוח; העיניים צריכות להיות מעוגלות אך לא לטושות; הארשת הכללית צריכה להביע תבונה ועדינות. את הספנייל המפגין תכונות אלו משבחים ומרבים; הספנייל שמתעקש להנציח כרבולות ואפים בהירים, מנושל מהזכויות ומטובות ההנאה של בני מינו. כך פסקו השופטים, וכיוון שפסקו, הם מֵחילים עונשים וזכויות שיבטיחו ציות לחוק.

אך אם נפנה עתה את מבטנו אל חברת האדם, איזו אנדרלמוסיה, איזו ערבוביה נמצא שם! לשום מועדון אין סמכות דומה בכל הנוגע לגזע האדם. הֶרַלדס קולג'* הוא הדבר הקרוב ביותר למועדון הספנייל שיש לנו. שם לפחות נעשה ניסיון כלשהו לשמור על טהרת משפחת האדם. אך כאשר אנו שואלים מה יֵחשב למוצא מיוחס - האם צריכות עינינו להיות בהירות או כהות, אוזנינו מסולסלות או חלקות, האמנם כרבולות יֵחשבו קטלניות, השופטים שלנו פשוט מפנים אותנו לסמל המשפחה שלנו. לכם אולי אין כזה. אם כך אינכם נחשבים כלל. אך ברגע שתוכלו לתבוע לכם סמל הדור, ותוכיחו שאתם זכאים לעטרת אצולה, מיד יקבעו שאמנם נולדתם, ואף למשפחה מיוחסת. אי־לכך אין אופה בכל מֵייפֶר שאין לו סמל משלו ועליו ארי רובץ או בתולת ים עולצת. אפילו סוחרי הבדים שלנו מציגים את סמל המלוכה מעל דלתותיהם, כאילו די בכך להוכיח שאפשר לישון לבטח בין סדיניהם. בכל מקום טוענים למעמד ומתעקשים על מעלותיו. אך כאשר אנו באים לסקור את שושלות המלוכה לבית בורבון, הַפְּסְבּוּרג והוֹהֶנְצוֹלֶרְן - העטורות מי יודע כמה כתרים וסמלים הדורים, שעליהם רובצים ועולצים מי יודע כמה אריות ונמרים - ומגלים שכיום הם גולים, מנושלים משררה, משוללי כל כבוד, אנו יכולים רק לנוּד בראשינו ולהודות כי שופטי מועדון הספנייל הטיבו לשפוט משופטינו. זהו הלקח שנפיק ברגע שנפנה מעניינים אלה שברומו של עולם ונתבונן בחייו המוקדמים של פלאש בין בני משפחת מיטפורד.

[* רשות שהוקמה על ידי המלך ריצ'רד השלישי ב־1484, לקביעת סמליהן של משפחות האצולה.]

לקראת שלהי המאה השמונה־עשרה חיה לה משפחה של גזע הספנייל המפורסם סמוך לרֶדינג, בביתו של אחד ד"ר מידפורד, או מיטפורד. בהתאם לתקנות של הרלדס קולג', בחר אדון זה לאיית את שמו באות טי"ת, ועל סמך זאת טען כי מוצאו ממשפחת מיטפורד מארמון בֶּרטרַם שבנוֹרתַמבֶּרלֶנד. הוא נשא לאישה עלמה למשפחת ראסֶל, שהיתה נצר - רחוק אך חד־משמעי - לשושלת הדוכסים לבית בֶּדפוֹרד. אך אבותיו של ד"ר מיטפורד התחתנו בהתעלמות כה מופקרת מכל עיקרון, ששום הרכב שופטים לא היה מאשר את טענתו לייחוס או מתיר לו להנציח את בני מינו. עיניו היו בהירות; אוזניו היו מסולסלות; על ראשו הזדקרה הכרבולת הקטלנית. במילים אחרות, הוא היה אנוכי לחלוטין, פזרן חסר אחריות, שטוף בגשמיות, כזבן ומכור להימורים. הוא בזבז את כל ירושתו, את ירושתה של אשתו ואת שכרה של בתו. הוא נטש אותן בעושרו ונטפל אליהן בחוליו. שני דברים עמדו בהחלט לזכותו: הוא היה יפה תואר עד מאוד - ודמה לאפולו עד שהגרגרנות והסביאה הפכו את אפולו לבכחוס - והיה כרוך בכל לבו אחר כלבים. אך אין כל ספק, שאילו היה בנמצא מועדון אדם במתכונת מועדון הספנייל, שום איות של מיטפורד בטי"ת במקום בדל"ת, שום טענה לקשרי דודנות עם בני מיטפורד מארמון ברטרם, לא היו מצליחים לגונן עליו מבוז ומביזיון, מכל עונשי החרם והנידוי, מכך שיוטבע בו אות הקלון של גבר בן כלאיים שאינו ראוי להמשיך את זרעו. אבל הוא היה אדם. אי לכך לא היה דבר שימנע ממנו לשאת גבירה מיוחסת ומשכילה, לחיות יותר משמונים שנה, להחזיק ברשותו כמה דורות של כלבי גרייהאונד וספנייל ולהעמיד בת.

 

 

 

שום מחקר לא הצליח לקבוע במידה סבירה של ודאות באיזו שנה בדיוק נולד פלאש, לא כל שכן את חודש או את יום הולדתו. אך הדעת נותנת שנולד באחד מימי ראשית שנת 1842. סביר גם שהיה צאצא ישיר של טרֵיי (נ' 1816 לערך), שעל פי תכונותיו - שהונצחו למרבה הצער רק בדרכה המפוקפקת של השירה - היה קוקר ספנייל אדמוני משובח. יש כל סיבה לחשוב שפלאש היה בנו של אותו "קוֹקינג ספנייל אמיתי ותיק" שד"ר מיטפורד סירב למכור בעשרים גיניאות, "על שום מעלותיו בשטח." בשירה, אבוי לנו, עלינו לשים מבטחנו גם לצורך התיאור המפורט ביותר של פלאש עצמו ככלב צעיר. היתה לו פרווה בגוון מיוחד של חום כהה, כזה ה"מבזיק כל כולו בזהב" באור השמש. עיניו היו "עיניים מופתעות של אגוז משיִי." אוזניו היו "מצויצות," "רגליו הענוגות" היו "מחופות גדילים," וזנבו היה רחב.* אם נביא בחשבון את אילוצי החריזה ואת אי־הדיוקים בהגייה השירית, אין כאן דבר שלא היה זוכה לאישור מועדון הספניילים. אין כל ספק שפלאש היה קוקר טהור־גזע מהזן האדמוני, שהצטיין בכל הסגולות האופייניות לבני מינו.

[* הציטוטים מתוך שירה של אב"ב "לכלבי פלאש" (http://www.online-literature.com/elizabeth-browning/3705/).]

חודשי חייו הראשונים עברו עליו בתְ'רי מייל קרוֹס, בית פשוט סמוך לרדינג. מכיוון שמשפחת מיטפורד ידעה אז ימים קשים - קֶרֶנהַפּוֹק היתה המשרתת היחידה - הותקנו כיסויי הכיסאות במו ידיה של העלמה מיטפורד, ומהאריג הפשוט ביותר; הרהיט העיקרי היה ככל הנראה שולחן גדול; החדר העיקרי - חממה גדולה. אין להניח שפלאש הוקף בכל אותן מותרות שהיו מוענקות כיום לכלב במעמדו, כגון מלוּנות חסינות גשם, שבילים סלולים ומשרתת או שרת אישיים. אך הוא פָרח; במלוא החִיות האופיינית למזגו התענג על מרבית ההנאות - ועל כמה מהחירויות - הטבעיות לבני גילו ומינו. אמת, העלמה מיטפורד היתה כבולה במידה רבה לבית. היה עליה לקרוא בקול לאביה במשך שעות על גבי שעות; אחר כך, לשחק איתו בקלפים; אחר כך, כשנם סוף סוף, לכתוב ולכתוב ולכתוב ליד שולחן החממה, בניסיון לשלם את חשבונותיהם ולסלק את חובותיהם. אך לבסוף הגיע תמיד הרגע המיוחל. באחת הסיטה את הניירות, הצמידה כובע לראשה, אחזה במטרייה שלה ויצאה עם כלביה לטיול בשדות. הספניילים מלאי אהדה מטבעם. פלאש, כפי שמוכיח סיפורו, היה רגיש, ואף רגיש מדי, לרחשי לב אנושיים. מראה האדונית היקרה שלו, השואפת סוף סוף את האוויר הצח ומניחה לו לפרוע את שערה הלבן ולהאדים את הוורדרדות הטבעית של פניה, בעוד הקמטים על מצחה הענק הולכים ונעלמים, גרם לפלאש לדלג מרוב התרגשות, בפראות שהיתה בחֶצייהּ הזדהות עם הנאתה שלה. בעוד היא פוסעת בעשב הגבוה, זינק הוא אנה ואנה והסיט את וילאותיו הירוקים. כדורים קרירים של גשם או טל התנפצו סביב אפו במטרי רסס זוהר; האדמה - רגע קשה, רגע רכה, רגע חמה, רגע קרה - עקצה, הקניטה ודגדגה את הכריות הרכות של כפותיו. ואיזה מגוון ריחות, ארוגים זה בזה בשילוב מעודן לעילא, הרטיט את נחיריו! ריחות עזים של אדמה, ריחות מתוקים של פרחים; ריחות עלה וקוץ שאין להם שם; ריחות חמוצים כשחצו את הדרך; ריחות חריפים כשנכנסו לשדות שעועית. אך לפתע הטיחה בו הרוח ריח חד יותר, חזק יותר, מייסר יותר מכל ריח אחר - ריח שניסר במוחו ועורר אלפי דחפים, שחרר מיליון זיכרונות - ריח ארנבת, ריח שועל. אז זינק ונעלם כדג הנמשך הלאה והלאה במערבולת מים. הוא שכח את אדוניתו; הוא שכח את המין האנושי כולו. הוא שמע גברים כהי עור צועקים "ספאן! ספאן!"; הוא שמע שוטים מצליפים. הוא אץ; הוא רץ. לבסוף עצר, מבולבל כולו. לחש הכישוף התפוגג. באטיות רבה, כשהוא מכשכש במבוכה בזנבו, שב וחצה את השדות אל המקום ששם עמדה העלמה מיטפורד וצעקה "פלאש! פלאש! פלאש!" ונופפה במטרייתה. ופעם אחת לפחות, הקריאה היתה תקיפה עוד יותר; קרן הציד עוררה דחפים עמוקים יותר, העלתה רגשות חזקים יותר ופראיים יותר שמעבר לזיכרון, רגשות שמחקו עשב, עצים, ארנבת, ארנב ושועל בזעקה פראית אחת של עונג. האהבה הבעירה את לפידה בעיניו; הוא שמע את קרן הציד של ונוס. עוד בטרם בגר ממש, היה פלאש לאב.

 

 

 

התנהגות שכזו, בשנת 1842, ואפילו אצל גבר, היתה מאלצת את הביוגרף למצוא איזה תירוץ; אצל אישה כל התירוצים היו לשווא; שמה היה נמחה בחרפה מעל הדף. אבל הקוד המוסרי של כלבים, אם טוב ואם רע משלנו, שונה ממנו בהחלט, ולא היה בהתנהגותו של פלאש, במובן זה, שום דבר שדורש כיסוי בימינו, או שהיה מונע ממנו להתרועע עם הטהורים והצחים בבני ארצנו. ובמלים אחרות, ישנן ראיות לכך שאחיו הבוגר של ד"ר פּיוּזי היה להוט לקנות אותו. אם נקיש על אופיו המשוער של האח מאופיו המוכר של ד"ר פיוזי, בוודאי היה בפלאש, גם בעודו גור, משהו רציני ויציב, שהבטיח טובות בכל הנוגע לסגולותיו בעתיד, בלי קשר לקלות הדעת שלו בהווה. אך עדות משמעותית בהרבה למעלות שובות־הלב שהתברך בהן היא, שאף על פי שמר פיוזי ביקש לקנות אותו, העלמה מיטפורד סירבה למוכרו. מכיוון שלא היתה לה פרוטה לפורטה, וכמעט שלא ידעה עוד איזו טרגדיה להמציא, איזה שנתון לערוך, ונאלצה להווָתה לפנות לעזרת ידידיה, בוודאי התקשתה לוותר על הסכום שהציע אחיו הבכור של ד"ר פיוזי. עשרים לירות הוצעו בעבר בעבור אביו של פלאש. העלמה מיטפורד בהחלט יכלה לבקש עשר או חמש־עשרה תמורת פלאש. עשר או חמש־עשרה לירות היו סכום אגדי, סכום נהדר להחזיק בו. בעשר או חמש־עשרה לירות יכלה לרפד מחדש את כיסאותיה, למלא מחדש את החממה שלה, לקנות לעצמה מלתחה שלמה, והרי "לא קניתי מגבעת, מעיל, שמלה - בקושי זוג כפפות - זה ארבע שנים," כתבה ב־1842.

אך למכור את פלאש - זה היה דבר שלא יעלה על הדעת. הוא נמנָה עם אותו סוג נדיר של פריטים שלא תיתכן שום זיקה בינם לבין כסף. ואולי אף נמנה עם אותו סוג נדיר עוד יותר, המייצג את מה שרוחני, את מה שמעבר למחיר, ועל כן הוא הופך סמל הולם לרעות חסרת פניות; ואפשר להציעו ברוח זו לחבֵרה - אם שפר מזלך ויש לך כזאת - שכמוה כבת יותר מאשר חברה; לחברה השוכבת בדד כל חודשי הקיץ בחדר אחורי ברחוב וימפול, חברה שאינה אלא המשוררת האנגלית הראשונה במעלה, הלא היא אליזבת בּארֶט המבריקה, המקוללת, הנערצת. מחשבות ממין אלה עלו בתדירות הולכת וגוברת על דעתה של העלמה מיטפורד כאשר הביטה בפלאש המתגלגל ומתרוצץ בשמש; כאשר ישבה ליד ספתה של העלמה בארט בחדר השינה החשוך, המוצל בקיסוס, בלונדון. כן, פלאש היה ראוי לעלמה בארט; העלמה בארט היתה ראויה לפלאש. הקורבן גדול, אך נחוץ. וכך, באחד הימים, מן הסתם בראשית קיץ שנת 1842, עשה את דרכו לאורך רחוב וימפּוּל זוג יוצא דופן - גבירה באה בימים, מרושלת, שמנמנה ונמוכה ביותר, ולה פנים אדומות בוהקות ושיער לבן בוהק, שהובילה ברצועה גור קוקר ספנייל זהוב עליז ביותר, סקרן ביותר, ממשפחה טובה ביותר. הם צעדו כמעט עד קצה הרחוב ועצרו לבסוף מול בית מספר 50. בלב שאינו נקי מחשש, צלצלה העלמה מיטפורד בדלת.

גם בימינו ייתכן שאיש אינו מצלצל בפעמון בית ברחוב וימפול בלי כל חשש. זהו הנשגב שברחובות לונדון, האדיש שבהם. ואמנם, כאשר דומה שהעולם מתגלגל לו אל עברי פי פחת ויסודות התרבות מתרופפים, די בכך שתלך לרחוב וימפול; תצעד בשדרה ההיא; תסקור את הבתים ההם; תתבונן באחידות שלהם; תתפעם מהווילונות בחלונות ומעקביותם; תתפעל ממקושי הפליז ומסדירותם; תביט בקצבים המושיטים נתחים ובטבחיות המקבלות אותם; תחשב את הכנסות התושבים ותקיש מהן על צייתנותם לחוקי האל והאדם - די בכך שתלך לרחוב וימפול ותלגום עמוקות מהשלווה שמפיחה השררה, כדי שתיאנח באסירות תודה על כך שגם אם נפלה קורינתוס וקרסה מֶסינה, גם אם כתרים נישאו ברוח וממלכות העבר עלו בלהבות, רחוב וימפול עודנו עומד על תלו; וכאשר פונים מרחוב וימפול אל רחוב אוקספורד עולה בלב ופורצת מבין השפתיים תפילה, למען לא תוזח ולו לבֵנה אחת ברחוב וימפול, ולא יכובס שום וילון, ולא יהסס שום קצב להושיט, ולא תהסס שום טבחית לקבל, את האומצה, את העכוז, את החזה, את הצלעות של כבש ובקר, לעולמי עד, כי כל עוד ניצב רחוב וימפול על מקומו מובטח שלומה של התרבות האנושית.

רבי המשרתים של רחוב וימפול מתנועעים בכובד ראש גם בימינו; בקיץ 1842 הם היו שקולים עוד יותר. החוקים החלים על מדים היו אז מחמירים יותר; הפולחן של סינור הלבד הירוק לניקוי כסף, של מקטורן הפסים ומעיל הכנפות השחור לפתיחת הדלת הקדמית, נשמר ביתר קפידה. הדעת נותנת, אם כן, שהעלמה מיטפורד ופלאש נאלצו להמתין על המפתן לפחות שלוש דקות ומחצה. אך לבסוף נפתחה לרווחה הדלת של בית מספר חמישים, והעלמה מיטפורד ופלאש הוזמנו פנימה. העלמה מיטפורד היתה אורחת של קבע; לא היה דבר שהפתיע אותה, גם אם היה מה שדכדך אותה, במראה בית המידות של משפחת בארט. אך פלאש כרע בוודאי תחת גודל הרושם. עד אותו רגע דרכה כף רגלו רק בבית הפשוט בת'רי מייל קרוס. לוחות הרצפה היו חשופים שם; המרבדים היו מרופטים; הכיסאות היו זולים. כאן לא היה דבר חשוף, דבר מרופט, דבר זול - את זה השכיל פלאש לראות בִן רגע. מר בארט, הבעלים, היה סוחר עשיר; היו לו בנות ובנים בוגרים בשפע, ופמליית משרתים גדולה בהתאם. ביתו רוהט על פי אופנת שנות השלושים המאוחרות, שהתלווה לה, בלי ספק, גוון כלשהו של אותה פנטזיה מזרחית שגרמה לו לעטר את אחוזתו בשרוֹפּשייר בַכיפות ובקשתות של האדריכלות המוּרית. כאן, ברחוב וימפול, לא היו מתירים הפרזה שכזאת; אך הדעת נותנת שהחדרים החשוכים והגבוהים היו גדושים בהדומים עותומניים ובפיתוחי מהגוני; שהשולחנות היו פתלתולים; שקישוטי פיליגרַן עמדו עליהם; שפגיונות וחרבות נתלו על הקירות הכהים כיין; שחפצים נדירים שהובאו מנחלתו בהודו עמדו בגומחות, ושהרצפות כוסו בשטיחים עבים ורכים.

 

 

 

אך כאשר פלאש טפף בעקבות העלמה מיטפורד, שהלכה בעקבות רב המשרתים, הדהימו אותו הריחות יותר מאשר המראות. במעלה פיר המדרגות נישאו משבים חמימים של נתחים צלויים, של עופות אפויים, של מרקים רוחשים - מסעירים כמעט כאוכל עצמו לנחיריים שהורגלו לריח הדל של המטוגנים והנזידים הדחוקים של קרנהפוק. ובריח האוכל התערבבו ריחות נוספים - ריחות ארז ועץ הסנדל ומהגוני; ניחוחות של גופות זכריים וגופות נקביים; של משרתים ושל משרתות; של מקטורנים ושל מכנסיים; של קרינולינות וגלימות; של וילונות רקומים, של וילונות קטיפה; של אבק פחם ושל ערפל; של יין וסיגרים. כל חדר שחלף על פניו - חדר האוכל, הטרקלין, הספרייה, חדר שינה - הדיף את תרומתו שלו לתבשיל הכללי; ובאותה עת ממש, עם כל צעד ושעל, התלפפו סביב כפותיו ברוך, ליטפו ולכדו את כפותיו בחושניות, שטיחים עבים להפליא. לבסוף הגיעו אל דלת סגורה בירכתי הבית. נשמעה נקישה עדינה; בעדינות נפתחה הדלת.

בחדר השינה של העלמה בארט - כי זה החדר שהגיעו אליו - שרר בוודאי, על פי כל העדויות, חושך. האור, שהוסתר על פי רוב על ידי וילון מבד דמשק ירוק, עומעם בקיץ עוד יותר על ידי הקיסוס, המטפסים הארגמניים, החבלבלים ופרחי כובע הנזיר שגדלו בעציץ שבחלון. בתחילה לא הצליח פלאש לראות דבר באפלולית הירקרקה החיוורת, מלבד חמישה כדורים לבנים שריצדו באורח מסתורי באוויר. אך גם כאן, ריחו של החדר הוא שהכריע אותו. רק חוקר שירד אל תוך מאוזוליאום מדרגה אחר מדרגה, והוא מוצא את עצמו בכוך קבורה המצופה קרום פטרייתי, זולג ריר של טחב ומדיף ריחות חמוצים של ריקבון ויושן, ובו ראשי שיש מטושטשים בוהקים בחלל, והכול נגלה במעומעם לאור העששית המתנדנדת הקטנה שבידו, והוא מתכופף ומסתובב, מציץ רגע פה רגע שם - רק תחושותיו של חוקר כזה בכוכיה התת־קרקעיים של עיר חרבה, יוכלו להשתוות להמולת הרגשות שהציפה את עצביו של פלאש כשעמד לראשונה בחדרה של אישה חולה, ברחוב וימפול, והריח או־דה־קולון.

לאט מאוד, במעומעם מאוד, ברחרוחים ובפשפושים רבים, זיהה פלאש בהדרגה את קווי המתאר של כמה פריטי ריהוט. הדבר הענק ההוא ליד החלון היה אולי ארון. לידו עמדה, כנראה, שידת מגירות. במרכז החדר צף אל פני השטח משהו שנראה כמו שולחן המוקף בחישוק; ואז הגיחו הצורות המטושטשות והמעורפלות של כורסה ושולחן. אבל הכול היה מוסווה. על הארון עמדו שלושה פסלי ראש לבנים; מעל השידה ניצבה כוננית; הכוננית צופתה בבד צמר ארגמני; כן הרחצה הוכתר בעטרת מדפים; על המדפים שמעל כן הרחצה עמדו עוד שני פסלים. שום דבר בחדר לא היה פשוט; הכול היה משהו אחר. אפילו הצִלון שבחלון לא היה צלון מוסלין פשוט, אלא בד מצויר שעליו ארמונות ושערים וחורשות, והיו שם כמה איכרים שיצאו לטיול. מראות הוסיפו ועיוותו את החפצים המעוותים ממילא, עד שנדמָה כי ישנם עשרה פסלי ראש של עשרה משוררים ולא חמישה; ארבעה שולחנות ולא שניים. ואז פתאום - בלבול מבעית שבעתיים. פתאום ראה פלאש כלב אחר שעיניו בוהקות ורושפות, ולשונו משתלשלת מפיו, המציץ בו מבעד לחור בקיר! הוא עצר בתדהמה. הוא התקדם ביראה.

ובעודו מתקדם כך, בעודו נסוג כך, שמע פלאש רק בקושי, כזמזום רחוק של רוח בין צמרות העצים, את המלמול והרשרוש של קולות מדברים. בזהירות, בחשש, המשיך בחקירותיו, כחוקר ביער הצועד חרש לפנים, ואינו יודע בוודאות אם הצל ההוא אריה, אם השורש שם הוא קוברה. אך לבסוף הבחין בעצמים עצומים שרחשו מעליו; ומכיוון שהיה מעורער מחוויות השעה האחרונה, הסתתר, רועד כולו, מאחורי פרגוד. הקולות נדמו. דלת נסגרה. לרגע אחד קפא, מבוהל, מבולבל, ואז, כנמר המזנק בטפרים שלוחים, נחת עליו הזיכרון. הוא חש שהוא לבדו. נטוש. הוא מיהר אל הדלת. היא היתה סגורה. הוא דחק בה בכפו, הוא הקשיב. הוא שמע צעדים יורדים. הוא זיהה שאלה צעדיה המוכרים של אדוניתו. הם עצרו. אך לא - הם המשיכו, הם ירדו. העלמה מיטפורד ירדה באטיות, בכבדות, ירדה בעל כורחה במדרגות. וככל שהתרחקה, כששמע את צעדיה הנמוגים, תקפה אותו בהלה. כשהעלמה מיטפורד ירדה במדרגות נטרקו בפניו דלת אחר דלת. הן סגרו על החופש; על השדות; על ארנבות; על עשב; על האדונית האהובה, האדונית הנערצת שלו - הזקנה היקרה שרחצה אותו והכתה אותו והאכילה אותה מצלחתה גם כשמזונה שלה ניתן לה במשורה - סגרו על כל השמחה והאהבה והטוב האנושי שידע מימיו! זהו! הדלת הקדמית נטרקה. הוא היה לבדו. היא הפקירה אותו.

אז הציף אותו כזה גל של ייאוש ומצוקה, אז הכה בו בכזו אכזריות ונחרצות הגורל, שהרים את ראשו ויילל בקול. מישהו אמר "פלאש". הוא לא שמע. "פלאש," חזר הקול בשנית. הוא נרתע. עד אז חשב שהוא לבדו. הוא הסתובב. האם יש איתו בחדר משהו חי? האם יש משהו על הספה? בתקווה פראית שהיצור הזה, יהיה מי שיהיה, יפתח אולי את הדלת, שהוא עוד יספיק לרוץ אחרי העלמה מיטפורד ולמצוא אותה - שמדובר במין משחק מחבואים מהסוג שנהגו לשחק בחממה בבית - מיהר פלאש אל הספה.

"אוי, פלאש!" אמרה העלמה בארט. לראשונה הביטה בפניו. לראשונה הביט פלאש בגברת ששכבה על הספה.

שניהם הופתעו. תלתלים כבדים השתלשלו מזה ומזה לאורך פניה של העלמה בארט; עיניים נוצצות גדולות הבריקו; פה גדול חייך. אוזניים כבדות השתלשלו מזה ומזה לאורך פניו של פלאש; עיניו, גם הן, היו גדולות ונוצצות; פיו היה רחב. היה ביניהם דמיון. בעודם מביטים זה בזו הרגיש כל אחד מהם: הנה אני; ואז הרגיש כל אחד מהם: אך מה שונה! פניה היו פניה היגעות והחיוורות של חולה שניטלו ממנה האוויר, האור, החופש. שלו היו פניו הסמוקות והחמימות של בעל חיים צעיר; אינסטינקט מלווה בבריאות ובמרץ. ומכיוון שנוצקו באותה התבנית - גם אם הופרדו זה מזו - הייתכן שכל אחד מהם משלים מה שרדום אצל האחר? היא יכלה להיות - כל זה; והוא - אבל לא. ביניהם נפערה התהום הרחבה ביותר שיכולה להפריד ברייה מברייה. היא דיברה. הוא היה אילם. היא היתה אישה; הוא היה כלב. כך, בקרבה כה רבה, כך, חלוקים לבלי שיעור, הביטו זה בזו. ואז, בקפיצה אחת, ניתר פלאש אל הספה ונשכב במקום שעתיד היה לשכב בו מאז ולעולם - על השמיכה לרגליה של העלמה בארט.