מי רצח את מי ולמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מי רצח את מי ולמה

מי רצח את מי ולמה

3.4 כוכבים (46 דירוגים)

עוד על הספר

קובי ניב

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לקולנוע בדימוס. ניב נולד בשנת 1947 והיה אחראי לכתיבתם של קרוב ל-30 ספרים בסוגות שונות - פרוזה, עיון בקולנוע,  ספרי ילדים, קומיקס, הומור וסאטירה. בין ספריו ניתן למצוא את איך בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון, החיים קשים, הא? ובסוף כולנו נמות.

תקציר

בגופו של מספר וגיבור הספר, רַחמִי קוֹלצ'וֹנֶרוֹ, שהואשם בעברו ברצח כפול שלא ביצע, מתגלה סרטן בשלב מתקדם ונותרה לו שנה אחת בלבד לחיות.

הוא מחליט לנצל את השנה הזו ולהגשים את חלום חייו ולכתוב ספר על הפיכה המתרחשת בבית-משוגעים במדינה בלקנית בשנות ה-50. בתוך כך תוקפים אותו בשנתו סדרה של חלומות המתהווים למעין סדרת טלוויזיה בלשית שבה מנסים השחקן אנתוני הופקינס (או שמא זה בוב הוסקינס?) ועוזרו הלמה לגלות מי רצח בחלומו של קולצ'ונרו את חברו הטוב ש', שחדל לדבר עימו.

ספר יוצא-דופן, כואב ומצחיק, הכורך את כל סתירות החיים למיקשה פְּרוּמָה אחת.

פרק ראשון

1

- רחמים קוֹלְצוֹ'נָרוֹ?

- רַחְמִי. לא רחמים. אבא שלי רצה רחמים. אימא רמי. התפשרו על רחמי.

- הבנתי.

- ולא קולצ'ונָרו, אלא קוֹלְצ'וֹנֶרוֹ. זה בספרדית. אני טורקי. אנחנו ממגורשי ספרד.

- הבנתי. ותעודת הזהות שלך היא אפס שלוש שש ...

- כן. זה מזרונאי, קולצ'ונרו, בספרדית זה מזרונאי.

- מזנונאי?

- לא, מזרונאי. תפרן, תופר, תופר מזרונים. צריך להגיד מזרנים, לא מזרונים, ושאני מזרנאי. אבל מזרנאי נשמע קצת כמו נקיניקאי, כזה שעושה בקיבוץ מזרע נקניקים מִחזירים. אבל כולם אומרים מזרונים. ואנחנו משפחה, היינו, של יצרני מזרונים. אבל אבא שלי, רפאל, רָפָא, שנה ומשהו לפני שמת, הוא מכר את המפעל לערבים, ליד רמאללה זה. ככה זה. כל המזרונים עושים עכשיו בשטחים. הכול עבר לשם.

- אני מבינה. מעניין. יש לך משפחה? אישה? הורים? ילדים?

- לא. לא התחתנתי אף פעם. ואימא שלי, הַלִינָה, היא לא הייתה טורקיה, פולניה, ברחה מהשואה לאיסטנבול, ושם הם הכירו. היא מתה לפניו. וגם ילדים אין לי.

- הבנתי. אז אתה גלמוד.

- מה זאת אומרת גלמוד?

- שחי לבד, שאין לו משפחה.

- לא, לא, אני בכלל לא גלמוּד. אני ערירי. תרשמי ערירי. בעין.

- כן, אני יודעת. אבל זה מלים נרדפים, גלמוד וערירי, לא?

- נרדפוֹת, יהודים נרדפִים, מלים נרדפות. אבל לא נרדפות, דומות, אבל לא נרדפות.

- אני כבר הרבה שנים פה, אבל עוד קצת עולה חדשה. לא שומעים במבטא שלי?

- לא. כן, אולי משהו. כן. בחיריקים את קצת חורקת. אבל לא.

- מה לא?

- לא. זה בכלל לא אותו דבר. גלמוד זה בדידות רומנטית, פואטית, של מי שיושב לבד על ספסל בלילה מול ירח כסוף ומתגעגע לאהובה, כָּמֵהַּ, נכסף לאהבה. ערירי זה בדידות של החיים, בדידות הַארדקוֹר, של מי שחי לבד כל החיים שלו. ואין לו לא אהבה, לא משפחה, לא חברים, לא כיסופים, לא ירח, ולא כלב. וגם העבודה שלו זה בלי אנשים. זה עם מכונות, תופר מזרונים ואת החיים. אז זה אני, ערירי.

- טוב, אז ניגש לעניין עצמו, מר קולצ'ונרו, אני קיבלתי פה את תוצאות הבדיקת קולונסקופיה שעשית ביום שלישי אצל פרופסור פוזננסקי זכרונו לברכה, ו...

- מה?! מה? מה זכרונו לברכה? הוא מת, הדוקטור שעשה לי את הבדיקה, הוא מת?

- כן, בהחלט. פרופסור, לא דוקטור, אבל כן. הייתה לו תאונת דרכים, לא אמרו לך?

רגע, שנייה. אני עכשיו חייב פה להפסיק לרגע את השיחה, ולעשות קצת סדר בדברים. אז ככה, הרופאת משפחה שלי, דוקטור דנה הררי, היא שלחה אותו לעשות את הבדיקה הזאת, קולונסקופיה. זה לא שהיה לי משהו, אבל היא אמרה שבגילי, אני בן שישים ושש, אני צריך לעשות בדיקה. שסרטן המעי הגס, אם מגלים אותו מוקדם זה שום דבר, אבל אם מגלים אותו מאוחר אז אי אפשר לעשות שום דבר. מין משחק מילים כזה של רופאים. אז היא נתנה לי הפנייה והמליצה על הפרופסור הזה, פולנסקי, וצילצלתי לשם והמזכירה שלו קבעה לי תור ליום שלישי בשבוע שעבר, בארבע וחצי. אתה האחרון בתור, היא אמרה לי, אז בבקשה תדייק, כי אחרי זה הרופא צריך לנסוע למשמרת בשיבא. היום זה כבר יום ראשון שאחרי. וזה פה היה. והוא עשה לי את הבדיקה. לפני זה הוא נתן לי זריקת טישטוש, ואיך שהוא דחף לי את הצינור לתחת נרדמתי. אה, כן, זה מזכיר לי. השם שלי הרשמי, כמו שהרופאה קראה לא נכון מהמחשב, זה רחמי קולצ'ונרו, אבל בצבא, הייתי באפסנאות אוגדה 252, קראו לי בקיצור קוֹלְץ'. ואז יום אחד, הרס"ר, וַעֲנוּנוּ קראו לו, וַיַעֲנוּנוּ קראנו לו, התרגז עלי, לא זוכר אפילו למה, והוא אמר לי לפני כולם שאני... שאני קולץ' בתחת. ככה. וזהו, מאז זה נהיה השם שלי. ככה כולם קוראים לי, קולץ' בתחת. וזה... זה לא מפריע לי. התרגלתי. כאילו, מרוב שימוש, זה איבד את המשמעות שלו. לא משנה, אז איך שהוא, הרופא, הפרופסור, הפּוֹלקוֹבסקִי הזה, התחיל לדחוף לי ככה את הצינורית שלו לחור של התחת, מהזריקת טישטוש אני ישר נרדמתי. הוא דווקא אמר לי לפני זה שזה קורה הרבה שאנשים נרדמים, ושאני לא אבהל. אבל כש... כשהתעוררתי, כנראה הרבה אחרי שנגמרה הפרוצדורה, כמו שהם קוראים לזה, עוד שכבתי שם על המיטה עם התחת בחוץ, והרופא לא היה. אז התלבשתי ויצאתי לחדר של המזכירה. אה, היא אמרה, התעוררת סוף סוף, הרופא היה חייב ללכת, אבל הוא קבע לך פגישה, פה מחר ברבע לעשר. בסדר, אמרתי, והלכתי הביתה. אבל למחרת, מוקדם בבוקר, בשבע ומשהו, המזכירה הזאת צילצלה ואמרה לי שלרופא הייתה תאונת דרכים ושהוא קצת נפצע, ולכן הפגישה מבוטלת, ושהיא תקבע לי פגישה עם רופא אחר, ושבהמשך היום היא תודיע לי. אבל היא אמרה שהוא נפצע, היא לא אמרה שהוא מת, המזכירה שלו, רונית אני חושב השם שלה, משהו כזה.

- רועית, לא רונית. רועית, בעין. והוא באמת נפצע, רק אחרי יומיים הוא מת.

- כן, הבנתי. אבל אני לא... אני לא מבין מי את בשבילו.

- אני לא בשבילו. אני פה בשבילך. אני, כמו שכתוב על הדלת, דוקטור הילה חָגַ'ג' דֶה־קוּבֶּרְטָן ואני גסטרואנטרולוגית, כמו... כמו שהיה פרוספור פוזננסקי המנוח ו...

- רגע, אבל פה זה הקליניקה שלו, לא? אני פה... פה אני עשיתי את הבדיקה, ואז היה כתוב על הדלת השם שלו. מה, את ירשת ממנו עכשיו את הקליניקה, או מה?

- לא. לא. אנחנו פשוט חולקים... חלקנו, את אותה קליניקה, הוא בימי שלישי ורביעי ואני בשני וחמישי.

- אה. אני מבין. ואת... את?

- לא. אני לא מרוקאית. אני התחתנתי עם מרוקאי. הוא גם כן דוקטור, פסיכיאטר, דוקטור אריאל חג'ג. ואני צרפתייה, נולדתי בצרפת.

- אז... אבל... את ... את?

- כן, אני יהודייה. אבא שלי, אולִיבְיֶה דה־קוברטן, לא היה יהודי, אבל אימא שלי, קלוֹדִין בֶּרנַאר־קוֹהַאן, היא הייתה יהודייה, אז אני יהודייה, לפי ההלכה אני יהודייה.

- רגע, אבל איך ... איך?

- איך אני יודעת מה רצית לשאול? אתם כולם שואלים אותו דבר. זה נורא פשוט. אבל מוטב שניגש לעניין. תן לי בבקשה כמה דקות להביט פה במחשב בתמונות, בממצאים של הבדיקה, ולראות גם מה בדיוק הפרופסור כתב, ואז נדבר, בסדר? תודה.

אז השתתקתי, והיא הסתכלה במחשב ותיקתקה לה. וזה באמת הזמן קצת לתאר אותה, את הרופאה הזאת עם כל השמות משפחה שלה. כי זה ספר כאן, זה לא סרט, ואתם לא יכולים לראות אותה כמו שאני רואה אותה. אז אני צריך לתאר אותה. היא... קודם כל היא לובשת... לא, לא חלוק רופאים וגם אין לה סטטוסקופ על הצוואר... היא לובשת, למעלה, אני רואה רק את החלק העליון שלה, חולצת גולף, מין סריג כזה, מצחיקה אותי המילה הזאת, סריג, כי זה נשמע שם של חבר־כנסת, מוטי או יוסי סריג, ולא של חולצה. אבל אני חושב שזה סריג, כלומר שזה מצמר, שסרגו את זה, לא ביד, במפעל טקסטיל. אבל לא בסין, בסין סורגים מחשבים וטלפונים ניידים, סריגים מצמר סורגים באינדונזיה או בבנגלדש, זה עבודה לילדות מוסלמיות. וזה סריג גולף עם פסים דקיקים כאלה, של הסריגה, בצבע ירוק צבאי כמו זית, אבל לא כמו זית שאוכלים, כמו זית מהעץ, כמו שמן זית טעים, בצבע עמוק, חרפרף. והשרוולים הארוכים שלה משוכים כלפי מעלה היד... זה נשמע כמו שם של התנחלות, אבל עם גרשיים, מעלה הי"ד... שלא יפריעו לה בהקלדה, ובצוואר הגולף מקופל כלפי מטה, מסתיר לה את הצוואר. לא יודע מה יש לה שם להסתיר. והיא רזה, מאוד רזה, אבל לא מוּזֶלמָנִית או אַנוֹרֶקטִית, יותר כזאת גרוּמָה. זו מילה יפה, גרומה, אני אוהב מילים כאלו, שלא צריך להסביר אותם, כי כשאתה שומע את זה, גָרוּם, גרומה, אתה בשנייה כבר ממש רואה את הבן־אדם. והפנים שלה ארוכים, ארוכים ומתוחים, עם עצמות לחיים בולטות, יפות... מתוחים כלפי מעלה... גם השערות, השיער שלה, שיער שחור, חצי מתולתל, השערות אסופות, מכווצות כלפי מעלה, כמו בקוּקוּ של רקדניות, כאילו שגם השיער, לא רק השרוולים... ששום דבר לא יפריע לה. היא לא אוהבת ששום דבר יפריע לה. נהייתי לי פתאום פסיכולוג של שרוולים. ואני חושב שהיא גבוהה, אני לא יודע, כי היא יושבת, ואולי יש לה כיסא מנהלים כזה שמגביה, או שאולי זה באמת התסרוקת. כי כמו שכבר אמרתי, התסרוקת שלה מונפת כזאת כלפי מעלה, אבל זה לא בקוּקוּ גומייה, כמו אצל ילדות, אלא במין מַתפֵּס כזה כמו מסרק כפול, מפלסטיק אדום, אני לא יודע איך קוראים לתופסן הזה, אם בכלל יש לו שם. אבל מה שיצא זה שכל השערות שלה עומדות מעל זה, ככה לרוחב, כמו שערות של מטאטא, אבל כמו מטאטא של פעם, לא של שערות קצוצות כאלו, אלא יותר עומדות ונשפכות ולא בקו ישר, יותר באמת כמו הזה הזה, אני לא יודע איך קוראים לזה, שמנקים איתו אבק.

- ... סטֵייג' פוֹר, הייתי אפילו אומרת, לצערי, פור פלוס. זאת אומרת שלבד מהנגע עצמו, שהוא... כבר יש לו קיבולת די גדולה, אז גם יש גרורות... כמעט בכל מקום.

- מה? מה? מה? סליחה.. אני... אני לא הקשבתי... לא... לא הייתי מרוכז... לא שמתי לב שהתחלת לדבר איתי.... סליחה... מה? מה? מה... מה אמרת?

- שיש לך סרטן במעי הגס, סרטן קטלני, סופני, בשלב מאוד... מאוד מתקדם... הנגע הוא גדול, וגם יש לך גרורות... הגרורות הם כבר בכל מקום, ולא רק מסביב לנגע, הם כבר בכל חלל הבטן... אני מצטערת... ואין... כמעט שאין מה לעשות... אבל צריך... צריך לעשות, אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה, כי אחרת, אם לא נטפל בזה, והטיפול צריך להיות מאוד, אבל מאוד אגרסיבי... אחרת... אחרת...

- אחרת מה? אחרת אני ימות? זה מה שאת אומרת?

- המימצאים הם חד משמעיים והם לא מבשרים טובות. אם נשאיר את זה ככה, ולא נטפל בזה בכלל, אז... הנה... אני אתן לתוכנה לעשות את החישוב... כן... נותרו לך לחיות, ואני מדברת מהיום של הבדיקה... שלוש מאות שישים ואחת יוֹמִים...

- שנה.

- כן, בערך, שנה.

- אז תגידי שנה. מה את מתקמצנת לי פה עכשיו על ארבעה ימים?

- אתה צודק. זה לא באמת לגמרי מדויק, ויש גם כל הזמן נתונים משתנים. כן, בערך שנה, אולי פחות, אולי יותר, אבל כן, בערך שנה, לכאן או לכאן, זה לא באמת משנה.

- זה משנה, זה בהחלט משנה.

- אני לא מבינה.

- בטח שאת לא מבינה. מה אתם הצרפתים מבינים? באגט? קרואסון? בּרִיוֹשׁ?

- סליחה?

- אצלנו... אצלנו בעדה... אני טורקי, כבר אמרתי לך... שנה זה תקווה ופחות משנה זה ייאוש. ככה זה אצלנו, זה האמונה שלנו. אז תגידי לי שנה, שנה, לא שלוש מאות ושישים ואחד יום, שנה, את מבינה? שנה.

- אתה צודק, נכון, בהחלט. שנה. בטח. לפחות שנה. אבל זה לא חייב להיות כך. אם נעשה את כל הטיפולים שצריך, זה יכול ממש להאריך לך את החיים הרבה מעבר...

- לא. לא. לא. שום מעבר לשום דבר ושום טיפולים, שום טיפולים.

- אבל אדוני... אתה חייב... אתה במצב קשה, בלי טיפולים, כמו שאמרתי לך, אתה...

- אני מה? אני ימות?

- אני לא רוצה להיות כל כך בוטה, אבל כן, בלי טיפולים אתה תמות.

- ועם טיפולים אני לא ימות? דוקטור, סליחה, פרופסור סמילנסקי שלך לא מת?

- פוזננסקי. כן, אבל זו לא הייתה מחלה, הוא מת בתאונה.

- מה זה משנה? בכל זאת הנה, הוא מת שלוש מאות שישים ואחד יום לְפָנַי, לא ככה?

- אני מצטערת, מר קולצ'...

- קולץ' בתחת, כולם קוראים לי קולץ' בתחת, אז גם את יכולה לקרוא לי קולץ' בתחת.

- עם כל הכבוד, אדוני, המצב שלך הוא לא עניין להתלוצצות. זה עניין של חיים ומוות. ואני רופאה, והתפקיד שלי זה לטפל בך, לעזור לך, להאריך לך את החיים, ולפי מיטב שיפוטי הרפואי, אתה צריך קודם כל ניתוח כריתה של הנגע וכל מה שסביבו, ואחר כך הקרנות וכִּימוֹ ומה שצריך כדי להשמיד, לחסל, להמית את כל הגרורות...

- לא. לא. את אומנם רופאה, אבל עם כל הכבוד, הגוף שלי הוא שלי, לא שלך, והחיים שלי הם שלי, לא שלך, והמחלה שלי היא שלי, לא שלך, ואני לא רוצה שום טיפולים.

- אבל טיפולים יכולים להאריך לך את החיים בלפחות שלוש וחצי, אפילו ארבע, שנים.

- אבל דוקטור חג'ג' וכולי, זה לא את, זה אני פה מחליט, ואני לא רוצה להאריך לעצמי שום חיים. בשביל מה? בשביל עוד כוס קפה? עוד קרואסון? עוד פסטה? עוד כביסה? עוד פעם רומא? את מבינה, אימא שלי, היא גם כן מתה מסרטן, סרטן שד, לא כמו שלי, במעי, כי לא הסרטן פה הוא תורשתי, המוות הוא תורשתי, תבדקי במחשב שלך, זה ככה כבר אלפי שנים, כל מי שמת ירש את זה מהוריו, שגם הם מתו, כי הם ירשו את זה מהוריהם, והם מהוריהם, וככה עד אדם וחווה, כולם מתו, זה תורשתי אצלנו, המוות, אצל כולם. ואני עברתי איתה את הכול, אבא שלי לא עמד בזה, ואחותי אפילו לא באה פעם אחת מקליפורניה, הרבה שריפות יש להם שמה, והיא כבאית, רק להלוויה באה, וגם כן איחרה ביומיים. אז אני לבד אני עברתי את זה עם אימא שלי... את יודעת מה זה אימא... את כל הגיהינום הזה של הטיפולים, עם הכריתה וההקרנות והכימו, את כל החרא הזה אכלתי איתה. ומה יצא מכל זה? כלום. אמרו לה שבלי טיפולים היא תמות תוך שנתיים, והיא עשתה את כל הטיפולים ומתה בול אחרי שנתיים.... במקום לחיות כמו בן־אדם אפילו חודשיים, כן, עם כוס קפה ושטרודל, ובישולים וכביסה ואולי עוד פעם אחת רומא, במקום זה היא עברה סתם גיהינום של שנתיים עד שהיא מתה... והיא כבר היתה בגהינום... אז אני לא הולך לעבור את זה, אפילו לא לחשוב לעבור את זה. אני קם עכשיו והולך הביתה ולא בא אלייך יותר לא לטיפולים ולא למעקבים. רק אם יכאב לי נורא, או שייחסמו לי המעיים, או שאני אקיא בלי הכרה, רק אז אני אבוא אלייך, שתתני לי מורפיום, שאני אוכל למות מהר ובלי כאבים, את מבינה? ועד אז שתהיה לך שנה טובה. להתראות.

וקמתי והסתובבתי אל הדלת, אבל פתאום היא חזרה ופנתה אלי, והיה לה עכשיו קול רך.

- סליחה, מר קולץ' בתחת.

הסתובבתי אליה חזרה, מחייך, סוף סוף היא נשמעה כמו בן־אדם רגיל, וגם היא חייכה אלי.

- אני יכולה לשאול אותך שאלה?

- כן, בטח, בהחלט.

- אז מה תעשה בשנה של החיים שנותרה לך?

- אני אכתוב ספר.

- מה? למה?

- אני תמיד רציתי לכתוב ספר. אבל במקום זה שתיתי קפה ואכלתי קרואסון ועשיתי כביסות ונסעתי פעמיים לרומא ושבע פעמים לווינה, אני אוהב את ווינה, היית?

- לא.

- כדאי לך. זה העיר היה יפה בעולם, הכי יפה, נהדרת, באמת נהדרת.

- אבל אתה לא תיסע לווינה. אתה תכתוב ספר.

- כן. כי בווינה כבר הייתי. וספר, שכל החיים שלי רציתי לכתוב, עוד לא כתבתי, את מבינה? ועכשיו קיבלתי מתנה שנה לכתוב את הספר שלי, אז אני אכתוב אותו.

- על מה הספר?

- אני עוד לא יודע. אבל בטח על החיים. אני אביא לך עותק, עם הקדשה, כשאני אבוא לקחת את המורפיום.

- אני לא קוראת בעברית. רק בצרפתית.

- אף אחד לא מושלם.

- אני מקווה שבכל זאת תחזור בך.

קובי ניב

קובי ניב הוא סופר, תסריטאי, עיתונאי ומרצה לקולנוע בדימוס. ניב נולד בשנת 1947 והיה אחראי לכתיבתם של קרוב ל-30 ספרים בסוגות שונות - פרוזה, עיון בקולנוע,  ספרי ילדים, קומיקס, הומור וסאטירה. בין ספריו ניתן למצוא את איך בזרוע נטויה ובעין עצומה - הקולנוע הישראלי מביט לאחור אל מלחמת לבנון, החיים קשים, הא? ובסוף כולנו נמות.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
46 דירוגים
17 דירוגים
7 דירוגים
7 דירוגים
7 דירוגים
8 דירוגים
15/2/2025

כבר הרבה זמן לא קראתי ספר שכזה.. מיוחד , שנון עם חוכמת כתיבה שכזאת.. נראה לי שאפילו צריך לקרוא אותו פעמיים

1
16/10/2024

עוד ספר נפלא של קובי ניב... מרגיש כאילו נכתב בחטף ובנשימה אחת, עם כמה עלילות מקבילות, הסוריאליזם הזורם והשפה הכל-כך טבעית.

1
9/10/2024

לצחוק עד שבוכים או לבכות עד שצוחקים. לפעמים זה בא ביחד. וקובי ניב עושה את זה נהדר. ממליצה בחום !

1
29/9/2024

קראתי את ספרו המטורף (במובן הטוב של המילה) של קובי ניב והתענגתי על העלילה, על החלום המשוגע עם הלאמה והבלש, על השפה עם השגיאות המכוונות, בקיצור חגיגה לנפש. הזכיר לי ספר מטורף אחר של ניב "בסוף כולם נמותו"

1
26/9/2024

ריגש.

1
16/9/2024

סיפור על גבר ערירי, ללא משפחה, נטול חברים, חסר אהבה, שעל סף מותו הקרב ממציא לעצמו, כותב ספר, סיפור אהבה בלתי-אפשרי מפעים, מהיפים שנכתבו בספרות העברית.

1
17/4/2025

ספר נפלא. מצחיק ומפליא. קשה להסביר את סוג ההומור כי הוא כל כך שונה ממה שאנו רגילים לכנות ספר מצחיק. מצריך ריכוז רב בקריאה בגלל ריבוי הדמויות והזירות אבל שווה כל רגע. והיי - זה אפילו חינם כי קובי ניב הנדיב החליט משום מה להעניק אותו במתנה לכל החפץ בכך.

17/4/2025

נהנתי מאוד. מצחיק, עצוב מאוד, השראה לכתיבה.

31/3/2025

ספר מקסים

28/1/2025

קובי ניב אף פעם לא יאכזב אתכם. הוא יתן לכם יד בוטחת בחשיכה וישפוך לכם עלי כרוב על הראש בשבועות כי מסורת זו מסורת. "מי רצח את מי ולמה" פשוט ספר גדול. רובו מורכב ממונולוג בכמה מימדים של הכרה, וכל השכבות האלה סוריאליסטיות, מצחיקות, ועם זאת לא פעם גם נוגעות ללב. קיום שכולו חלום סהרורי שבו רפרנס הופך למציאות וחשיבות שמות הדמויות מוטלת בספק במקרה הטוב. יופי טופי, מומלץ מאוד.

3/1/2025

לא סיימתי אותו הוא נעלם איך אפשר לחזור לקריאה

15/12/2024

מי רצח את מי ולמה? מאת קובי ניב גילוי נאות: זהו הספר (הסיפור) הראשון שקראתי באופן דיגיטלי מבלי התענוג המורגל של להחזיק את הספר במו ידי במהלך הקריאה. בהתחלה זה לא היה פשוט, במיוחד נוכח העובדה שאת מירב עבודתי אני עושה אל-מול המחשב וקורא שעות ארוכות חומרים מקצועניים על המסך. לעומת ספר קריאה שאינו עבודה אלא ניסיון בריחה מן העבודה, שתמיד ממתינה ממזרה שכמותה, עם פיתויים קורצים על המסך. קיבלתי את הספר בפונט פרנק ריהל שאני ממש לא אוהב ונאלצתי לחפש את האפשרות להחלפת פונט. שתדעו שאפשר. הצלחתי. אגב, מדוע אי אפשר להעתיק שורות מוצלחות ולצטט מתוך הטקסט? היום בעידן העתק והדבק זה ממש מתבקש. אם מישהו יודע להנחות אותי איך מעתיקים שורות – תודה מראש. קובי ניב אינו זקוק להערכה שלי שהוא כותב מזהיר, תרתי משמע. ידוע ששימושיו בכפל לשון ובמשמעויות כפולות הן לחם חוקו, הוא גם כתב ברמה גבוהה טרם שקראתי את מי רצח? אך מה שתפס אותי מעבר למארג הסיפורי המקורי והמרתק, היה האופן בו גם בסיפור מתח בלשי הוא אינו מפסיק לקרוץ אל הקוראים בהומור מתוחכם, ברמזים מתוחכמים ובמיוחד בשימוש במילים שכבר קשה למצוא בסיפורת אפילו לא בעיתונות בת ימינו. כל אחת מן הדמויות צוירה ביד אומן ויכולתי לתאר אותה תוך שימוש בלא מעט חושים רק מתוך הקריאה. חלק מן השמות היו התכתבות בין המחבר לבין חנוך לוין, אסי דיין ואפרים קישון, והתענגתי על היצירתיות במתן השמות לדמויות. ניב צוחק על עצמו כשהוא לוקח את החירות להחליף במהלך הסיפור את השמות של הדמויות כאוות נפשו ולש את הדמויות כמו פלסטלינה. היכולת שלו לכתוב ברצף מחשבה אסוציאטיבי ולדלג למחוזות האבסורד היא בלתי נדלית ורצופה בחיוכי הקורא, במיוחד ככל שיש לו רקע גיל והיסטוריה כפי שיש לניב. יאללה לספרים הבאים שלו!

27/10/2024

ספר נהדר, נהנתי מאוד לקרוא. כתיבה קולחת , הומור והתפתחויות מפתיעות. נאמן לסגנונו המיוחד, קובי ניב הצליח גם הפעם לספר סיפור מעניין, מצחיק ומפתיע. ממליץ בחום!

7/10/2024

מטורף, יוצא דופן במובן הקיצוני של המושג. קטעים הקשים להכלה, מאוזנים באמצעות הומור מטורף, אך שובה לב כאחת. קראתי בשקיקה וממליץ בחום! קראו ותכירו למה.

20/9/2024

ספר אחר. מוזר. קורע מצחוק ומרגש עד דמעות בו זמנית. לא נתקלתי בכזה

10/1/2025

היה כיף לקרוא.

1
10/11/2024

הספר כתוב בצורה מקורית ביותר, ושואב אותך לתוך העולם של הדמות הראשית ועולמות המשנה שלו. מקסים וייחודי

1
9/11/2024

ספר מיוחד במינו! ראליסטי, סוראליסטי, מטורף, מצחיק עד דמעות, מותח ומאד עכשווי. והשמות שקובי ניב ממציא . גאון!!!

1
5/11/2024

ספר מוזר, שהוא למעשה שלושה סיפורים מוזרים. אדם ערירי ולא צעיר מתבשר שנותרה לו שנה לחיות. את השנה הוא מעביר בניסיון לכתוב ספר ובמקביל החלומות שלו יוצרים סיפור בהמשכים. כך, במקביל, נפרשים השנה בחייו של המספר (וחלקים מעברו), החלומות שלו והסיפור שהוא מנסה לכתוב, כולם משתלבים זה בזה, משפיעים זה על זה ומשתקפים זה בזה. החלום בהמשכים הוא סוראליסטי, פנטסטי וחסר עקביות, כמו שחלומות אמורים להיות. הסיפור המתפתח הוא יותר ריאליסטי, אבל לא לגמרי והוא במכוון מתרחש מזמן ורחוק מכאן במציאות שונה מאוד, אבל מוכרת. החיים עצמם הם ריאליסטים, אבל לא פחות קשים ומוזרים. שלושת הסיפורים מלאים בסיטואציות מגוחכות, על סף הגרוטסקי, ואם זה לא היה כואב, זה היה מצחיק. הכאב נוכח כל הזמן בשלושת הסיפורים. החיים קשים, כואבים, חסרי משמעות ומלאים באכזריות שרירותית ומקרית, וכך גם עולמות הדמיון, היצירה והחלום. למרות הקושי והסבל שעובר המספר ועוברות הדמויות אותן הוא ממציא או חולם, הספר עצמו משעשע ובשורה התחתונה, גם הומור שחור הוא מצחיק.

1
14/12/2024

ספר מוזר לגמרי אבל זה גם סוד הקסם של הספר. בטח לא כולם יתחברו אבל אני מאוד אהבתי. 3 עלילות שונות בספר אחד - הדרך שבה כתובות העלילות מאוד מיוחדת, מבולבלת במתכוון ובסוף קראתי את הספר כמעט בפעם אחת וזה אומר המון!

4/1/2025

ספר מקורי ביותר שבו הסופר משתמש בכתיבה מיוחדת לא רק בשילוב כמה סיפורים ביחד ובשימוש בזמנים שונים אלא גם במשחק שהוא משחק בשפה העברית. הספר גדוש בביטויים ובשמות מעוותים שלא לדבר אירועים הסטוריים שהופכים בידיו להזויים לגמרי ונראה שהסופר נהנה להשתמש בהם על מנת לשעשע את עצמו ואת קוראיו. בספר מראה קשה על המציאות מצד אחד והרבה קטעי הומור מאוד מצחיקים מצד שני. לא מתאים לאנשים חסרי סבלנות ו/או מבוגרים מידי אבל מתאים מאוד לצעירים אוהבי ספרות וקולנוע.

1
25/4/2025

סך הכול נחמד , הדמיון משתולל , השמות והדמויות ססגוניות וההומור בריא.

19/3/2025

משונה ומבלבל אבל מעניין. זרמתי אבל החלומות היו מוגזמים לטעמי. שימו לב גסויות בוטות

25/2/2025

זה היה קצת מוזר ומבולבל, אבל סך הכל נחמד.

4/10/2024

אפשר היה לפחות להקפיד קצת יותר עם הגהה על הטקסט.

23/11/2024

ספר עם בעיית קשב וריכוז…. קצת מייגע לעקוב. הרעיון של הספר מצוין ועושה חשק לקרוא, אבל באמצע נשברתי (וזה בד״כ לא קורה לי)…

1
6/10/2024

קצת יותר מידי בלגן

1
17/10/2024

הספכ מאכזב למדי. הכתיבה קולחת אך צפופה מדי ומעייפת. אין תחושה של עלילה אלא ערב רב של מחשבות וזכרונות

14/6/2025

לא אהבתי לא משהו בכלל

2
15/2/2025

להגן ומייגע

2
25/1/2025

ויתרתי על הקריאה לאחר כמה עשרות עמודים.

2
16/2/2025

סימנתי כוכב אחד כי אי אפשר חצי… בזבוז של זמן! ספר חסר משמעות בלי שום ערך מוסף. רשום בצורה מעצבנת ומציקה

1
27/10/2024

בזבוז זמן וכסף.

1
18/10/2024

העלילה בספר לפחות בהתחלה ,נראית מבטיחה .אך ככל שהספר מתקדם נראה שחוט העלילה התנתק ופנה למחוזות הזויים. העלילה הולכת לאיבוד מסתבכת בתוך עצמה וכל זה רק כדי להגיע לסוף ריק ? לצערי לא נהניתי.

1
9/1/2025

טרחני ומייגע

מי רצח את מי ולמה קובי ניב

1

- רחמים קוֹלְצוֹ'נָרוֹ?

- רַחְמִי. לא רחמים. אבא שלי רצה רחמים. אימא רמי. התפשרו על רחמי.

- הבנתי.

- ולא קולצ'ונָרו, אלא קוֹלְצ'וֹנֶרוֹ. זה בספרדית. אני טורקי. אנחנו ממגורשי ספרד.

- הבנתי. ותעודת הזהות שלך היא אפס שלוש שש ...

- כן. זה מזרונאי, קולצ'ונרו, בספרדית זה מזרונאי.

- מזנונאי?

- לא, מזרונאי. תפרן, תופר, תופר מזרונים. צריך להגיד מזרנים, לא מזרונים, ושאני מזרנאי. אבל מזרנאי נשמע קצת כמו נקיניקאי, כזה שעושה בקיבוץ מזרע נקניקים מִחזירים. אבל כולם אומרים מזרונים. ואנחנו משפחה, היינו, של יצרני מזרונים. אבל אבא שלי, רפאל, רָפָא, שנה ומשהו לפני שמת, הוא מכר את המפעל לערבים, ליד רמאללה זה. ככה זה. כל המזרונים עושים עכשיו בשטחים. הכול עבר לשם.

- אני מבינה. מעניין. יש לך משפחה? אישה? הורים? ילדים?

- לא. לא התחתנתי אף פעם. ואימא שלי, הַלִינָה, היא לא הייתה טורקיה, פולניה, ברחה מהשואה לאיסטנבול, ושם הם הכירו. היא מתה לפניו. וגם ילדים אין לי.

- הבנתי. אז אתה גלמוד.

- מה זאת אומרת גלמוד?

- שחי לבד, שאין לו משפחה.

- לא, לא, אני בכלל לא גלמוּד. אני ערירי. תרשמי ערירי. בעין.

- כן, אני יודעת. אבל זה מלים נרדפים, גלמוד וערירי, לא?

- נרדפוֹת, יהודים נרדפִים, מלים נרדפות. אבל לא נרדפות, דומות, אבל לא נרדפות.

- אני כבר הרבה שנים פה, אבל עוד קצת עולה חדשה. לא שומעים במבטא שלי?

- לא. כן, אולי משהו. כן. בחיריקים את קצת חורקת. אבל לא.

- מה לא?

- לא. זה בכלל לא אותו דבר. גלמוד זה בדידות רומנטית, פואטית, של מי שיושב לבד על ספסל בלילה מול ירח כסוף ומתגעגע לאהובה, כָּמֵהַּ, נכסף לאהבה. ערירי זה בדידות של החיים, בדידות הַארדקוֹר, של מי שחי לבד כל החיים שלו. ואין לו לא אהבה, לא משפחה, לא חברים, לא כיסופים, לא ירח, ולא כלב. וגם העבודה שלו זה בלי אנשים. זה עם מכונות, תופר מזרונים ואת החיים. אז זה אני, ערירי.

- טוב, אז ניגש לעניין עצמו, מר קולצ'ונרו, אני קיבלתי פה את תוצאות הבדיקת קולונסקופיה שעשית ביום שלישי אצל פרופסור פוזננסקי זכרונו לברכה, ו...

- מה?! מה? מה זכרונו לברכה? הוא מת, הדוקטור שעשה לי את הבדיקה, הוא מת?

- כן, בהחלט. פרופסור, לא דוקטור, אבל כן. הייתה לו תאונת דרכים, לא אמרו לך?

רגע, שנייה. אני עכשיו חייב פה להפסיק לרגע את השיחה, ולעשות קצת סדר בדברים. אז ככה, הרופאת משפחה שלי, דוקטור דנה הררי, היא שלחה אותו לעשות את הבדיקה הזאת, קולונסקופיה. זה לא שהיה לי משהו, אבל היא אמרה שבגילי, אני בן שישים ושש, אני צריך לעשות בדיקה. שסרטן המעי הגס, אם מגלים אותו מוקדם זה שום דבר, אבל אם מגלים אותו מאוחר אז אי אפשר לעשות שום דבר. מין משחק מילים כזה של רופאים. אז היא נתנה לי הפנייה והמליצה על הפרופסור הזה, פולנסקי, וצילצלתי לשם והמזכירה שלו קבעה לי תור ליום שלישי בשבוע שעבר, בארבע וחצי. אתה האחרון בתור, היא אמרה לי, אז בבקשה תדייק, כי אחרי זה הרופא צריך לנסוע למשמרת בשיבא. היום זה כבר יום ראשון שאחרי. וזה פה היה. והוא עשה לי את הבדיקה. לפני זה הוא נתן לי זריקת טישטוש, ואיך שהוא דחף לי את הצינור לתחת נרדמתי. אה, כן, זה מזכיר לי. השם שלי הרשמי, כמו שהרופאה קראה לא נכון מהמחשב, זה רחמי קולצ'ונרו, אבל בצבא, הייתי באפסנאות אוגדה 252, קראו לי בקיצור קוֹלְץ'. ואז יום אחד, הרס"ר, וַעֲנוּנוּ קראו לו, וַיַעֲנוּנוּ קראנו לו, התרגז עלי, לא זוכר אפילו למה, והוא אמר לי לפני כולם שאני... שאני קולץ' בתחת. ככה. וזהו, מאז זה נהיה השם שלי. ככה כולם קוראים לי, קולץ' בתחת. וזה... זה לא מפריע לי. התרגלתי. כאילו, מרוב שימוש, זה איבד את המשמעות שלו. לא משנה, אז איך שהוא, הרופא, הפרופסור, הפּוֹלקוֹבסקִי הזה, התחיל לדחוף לי ככה את הצינורית שלו לחור של התחת, מהזריקת טישטוש אני ישר נרדמתי. הוא דווקא אמר לי לפני זה שזה קורה הרבה שאנשים נרדמים, ושאני לא אבהל. אבל כש... כשהתעוררתי, כנראה הרבה אחרי שנגמרה הפרוצדורה, כמו שהם קוראים לזה, עוד שכבתי שם על המיטה עם התחת בחוץ, והרופא לא היה. אז התלבשתי ויצאתי לחדר של המזכירה. אה, היא אמרה, התעוררת סוף סוף, הרופא היה חייב ללכת, אבל הוא קבע לך פגישה, פה מחר ברבע לעשר. בסדר, אמרתי, והלכתי הביתה. אבל למחרת, מוקדם בבוקר, בשבע ומשהו, המזכירה הזאת צילצלה ואמרה לי שלרופא הייתה תאונת דרכים ושהוא קצת נפצע, ולכן הפגישה מבוטלת, ושהיא תקבע לי פגישה עם רופא אחר, ושבהמשך היום היא תודיע לי. אבל היא אמרה שהוא נפצע, היא לא אמרה שהוא מת, המזכירה שלו, רונית אני חושב השם שלה, משהו כזה.

- רועית, לא רונית. רועית, בעין. והוא באמת נפצע, רק אחרי יומיים הוא מת.

- כן, הבנתי. אבל אני לא... אני לא מבין מי את בשבילו.

- אני לא בשבילו. אני פה בשבילך. אני, כמו שכתוב על הדלת, דוקטור הילה חָגַ'ג' דֶה־קוּבֶּרְטָן ואני גסטרואנטרולוגית, כמו... כמו שהיה פרוספור פוזננסקי המנוח ו...

- רגע, אבל פה זה הקליניקה שלו, לא? אני פה... פה אני עשיתי את הבדיקה, ואז היה כתוב על הדלת השם שלו. מה, את ירשת ממנו עכשיו את הקליניקה, או מה?

- לא. לא. אנחנו פשוט חולקים... חלקנו, את אותה קליניקה, הוא בימי שלישי ורביעי ואני בשני וחמישי.

- אה. אני מבין. ואת... את?

- לא. אני לא מרוקאית. אני התחתנתי עם מרוקאי. הוא גם כן דוקטור, פסיכיאטר, דוקטור אריאל חג'ג. ואני צרפתייה, נולדתי בצרפת.

- אז... אבל... את ... את?

- כן, אני יהודייה. אבא שלי, אולִיבְיֶה דה־קוברטן, לא היה יהודי, אבל אימא שלי, קלוֹדִין בֶּרנַאר־קוֹהַאן, היא הייתה יהודייה, אז אני יהודייה, לפי ההלכה אני יהודייה.

- רגע, אבל איך ... איך?

- איך אני יודעת מה רצית לשאול? אתם כולם שואלים אותו דבר. זה נורא פשוט. אבל מוטב שניגש לעניין. תן לי בבקשה כמה דקות להביט פה במחשב בתמונות, בממצאים של הבדיקה, ולראות גם מה בדיוק הפרופסור כתב, ואז נדבר, בסדר? תודה.

אז השתתקתי, והיא הסתכלה במחשב ותיקתקה לה. וזה באמת הזמן קצת לתאר אותה, את הרופאה הזאת עם כל השמות משפחה שלה. כי זה ספר כאן, זה לא סרט, ואתם לא יכולים לראות אותה כמו שאני רואה אותה. אז אני צריך לתאר אותה. היא... קודם כל היא לובשת... לא, לא חלוק רופאים וגם אין לה סטטוסקופ על הצוואר... היא לובשת, למעלה, אני רואה רק את החלק העליון שלה, חולצת גולף, מין סריג כזה, מצחיקה אותי המילה הזאת, סריג, כי זה נשמע שם של חבר־כנסת, מוטי או יוסי סריג, ולא של חולצה. אבל אני חושב שזה סריג, כלומר שזה מצמר, שסרגו את זה, לא ביד, במפעל טקסטיל. אבל לא בסין, בסין סורגים מחשבים וטלפונים ניידים, סריגים מצמר סורגים באינדונזיה או בבנגלדש, זה עבודה לילדות מוסלמיות. וזה סריג גולף עם פסים דקיקים כאלה, של הסריגה, בצבע ירוק צבאי כמו זית, אבל לא כמו זית שאוכלים, כמו זית מהעץ, כמו שמן זית טעים, בצבע עמוק, חרפרף. והשרוולים הארוכים שלה משוכים כלפי מעלה היד... זה נשמע כמו שם של התנחלות, אבל עם גרשיים, מעלה הי"ד... שלא יפריעו לה בהקלדה, ובצוואר הגולף מקופל כלפי מטה, מסתיר לה את הצוואר. לא יודע מה יש לה שם להסתיר. והיא רזה, מאוד רזה, אבל לא מוּזֶלמָנִית או אַנוֹרֶקטִית, יותר כזאת גרוּמָה. זו מילה יפה, גרומה, אני אוהב מילים כאלו, שלא צריך להסביר אותם, כי כשאתה שומע את זה, גָרוּם, גרומה, אתה בשנייה כבר ממש רואה את הבן־אדם. והפנים שלה ארוכים, ארוכים ומתוחים, עם עצמות לחיים בולטות, יפות... מתוחים כלפי מעלה... גם השערות, השיער שלה, שיער שחור, חצי מתולתל, השערות אסופות, מכווצות כלפי מעלה, כמו בקוּקוּ של רקדניות, כאילו שגם השיער, לא רק השרוולים... ששום דבר לא יפריע לה. היא לא אוהבת ששום דבר יפריע לה. נהייתי לי פתאום פסיכולוג של שרוולים. ואני חושב שהיא גבוהה, אני לא יודע, כי היא יושבת, ואולי יש לה כיסא מנהלים כזה שמגביה, או שאולי זה באמת התסרוקת. כי כמו שכבר אמרתי, התסרוקת שלה מונפת כזאת כלפי מעלה, אבל זה לא בקוּקוּ גומייה, כמו אצל ילדות, אלא במין מַתפֵּס כזה כמו מסרק כפול, מפלסטיק אדום, אני לא יודע איך קוראים לתופסן הזה, אם בכלל יש לו שם. אבל מה שיצא זה שכל השערות שלה עומדות מעל זה, ככה לרוחב, כמו שערות של מטאטא, אבל כמו מטאטא של פעם, לא של שערות קצוצות כאלו, אלא יותר עומדות ונשפכות ולא בקו ישר, יותר באמת כמו הזה הזה, אני לא יודע איך קוראים לזה, שמנקים איתו אבק.

- ... סטֵייג' פוֹר, הייתי אפילו אומרת, לצערי, פור פלוס. זאת אומרת שלבד מהנגע עצמו, שהוא... כבר יש לו קיבולת די גדולה, אז גם יש גרורות... כמעט בכל מקום.

- מה? מה? מה? סליחה.. אני... אני לא הקשבתי... לא... לא הייתי מרוכז... לא שמתי לב שהתחלת לדבר איתי.... סליחה... מה? מה? מה... מה אמרת?

- שיש לך סרטן במעי הגס, סרטן קטלני, סופני, בשלב מאוד... מאוד מתקדם... הנגע הוא גדול, וגם יש לך גרורות... הגרורות הם כבר בכל מקום, ולא רק מסביב לנגע, הם כבר בכל חלל הבטן... אני מצטערת... ואין... כמעט שאין מה לעשות... אבל צריך... צריך לעשות, אנחנו לא יכולים להשאיר את זה ככה, כי אחרת, אם לא נטפל בזה, והטיפול צריך להיות מאוד, אבל מאוד אגרסיבי... אחרת... אחרת...

- אחרת מה? אחרת אני ימות? זה מה שאת אומרת?

- המימצאים הם חד משמעיים והם לא מבשרים טובות. אם נשאיר את זה ככה, ולא נטפל בזה בכלל, אז... הנה... אני אתן לתוכנה לעשות את החישוב... כן... נותרו לך לחיות, ואני מדברת מהיום של הבדיקה... שלוש מאות שישים ואחת יוֹמִים...

- שנה.

- כן, בערך, שנה.

- אז תגידי שנה. מה את מתקמצנת לי פה עכשיו על ארבעה ימים?

- אתה צודק. זה לא באמת לגמרי מדויק, ויש גם כל הזמן נתונים משתנים. כן, בערך שנה, אולי פחות, אולי יותר, אבל כן, בערך שנה, לכאן או לכאן, זה לא באמת משנה.

- זה משנה, זה בהחלט משנה.

- אני לא מבינה.

- בטח שאת לא מבינה. מה אתם הצרפתים מבינים? באגט? קרואסון? בּרִיוֹשׁ?

- סליחה?

- אצלנו... אצלנו בעדה... אני טורקי, כבר אמרתי לך... שנה זה תקווה ופחות משנה זה ייאוש. ככה זה אצלנו, זה האמונה שלנו. אז תגידי לי שנה, שנה, לא שלוש מאות ושישים ואחד יום, שנה, את מבינה? שנה.

- אתה צודק, נכון, בהחלט. שנה. בטח. לפחות שנה. אבל זה לא חייב להיות כך. אם נעשה את כל הטיפולים שצריך, זה יכול ממש להאריך לך את החיים הרבה מעבר...

- לא. לא. לא. שום מעבר לשום דבר ושום טיפולים, שום טיפולים.

- אבל אדוני... אתה חייב... אתה במצב קשה, בלי טיפולים, כמו שאמרתי לך, אתה...

- אני מה? אני ימות?

- אני לא רוצה להיות כל כך בוטה, אבל כן, בלי טיפולים אתה תמות.

- ועם טיפולים אני לא ימות? דוקטור, סליחה, פרופסור סמילנסקי שלך לא מת?

- פוזננסקי. כן, אבל זו לא הייתה מחלה, הוא מת בתאונה.

- מה זה משנה? בכל זאת הנה, הוא מת שלוש מאות שישים ואחד יום לְפָנַי, לא ככה?

- אני מצטערת, מר קולצ'...

- קולץ' בתחת, כולם קוראים לי קולץ' בתחת, אז גם את יכולה לקרוא לי קולץ' בתחת.

- עם כל הכבוד, אדוני, המצב שלך הוא לא עניין להתלוצצות. זה עניין של חיים ומוות. ואני רופאה, והתפקיד שלי זה לטפל בך, לעזור לך, להאריך לך את החיים, ולפי מיטב שיפוטי הרפואי, אתה צריך קודם כל ניתוח כריתה של הנגע וכל מה שסביבו, ואחר כך הקרנות וכִּימוֹ ומה שצריך כדי להשמיד, לחסל, להמית את כל הגרורות...

- לא. לא. את אומנם רופאה, אבל עם כל הכבוד, הגוף שלי הוא שלי, לא שלך, והחיים שלי הם שלי, לא שלך, והמחלה שלי היא שלי, לא שלך, ואני לא רוצה שום טיפולים.

- אבל טיפולים יכולים להאריך לך את החיים בלפחות שלוש וחצי, אפילו ארבע, שנים.

- אבל דוקטור חג'ג' וכולי, זה לא את, זה אני פה מחליט, ואני לא רוצה להאריך לעצמי שום חיים. בשביל מה? בשביל עוד כוס קפה? עוד קרואסון? עוד פסטה? עוד כביסה? עוד פעם רומא? את מבינה, אימא שלי, היא גם כן מתה מסרטן, סרטן שד, לא כמו שלי, במעי, כי לא הסרטן פה הוא תורשתי, המוות הוא תורשתי, תבדקי במחשב שלך, זה ככה כבר אלפי שנים, כל מי שמת ירש את זה מהוריו, שגם הם מתו, כי הם ירשו את זה מהוריהם, והם מהוריהם, וככה עד אדם וחווה, כולם מתו, זה תורשתי אצלנו, המוות, אצל כולם. ואני עברתי איתה את הכול, אבא שלי לא עמד בזה, ואחותי אפילו לא באה פעם אחת מקליפורניה, הרבה שריפות יש להם שמה, והיא כבאית, רק להלוויה באה, וגם כן איחרה ביומיים. אז אני לבד אני עברתי את זה עם אימא שלי... את יודעת מה זה אימא... את כל הגיהינום הזה של הטיפולים, עם הכריתה וההקרנות והכימו, את כל החרא הזה אכלתי איתה. ומה יצא מכל זה? כלום. אמרו לה שבלי טיפולים היא תמות תוך שנתיים, והיא עשתה את כל הטיפולים ומתה בול אחרי שנתיים.... במקום לחיות כמו בן־אדם אפילו חודשיים, כן, עם כוס קפה ושטרודל, ובישולים וכביסה ואולי עוד פעם אחת רומא, במקום זה היא עברה סתם גיהינום של שנתיים עד שהיא מתה... והיא כבר היתה בגהינום... אז אני לא הולך לעבור את זה, אפילו לא לחשוב לעבור את זה. אני קם עכשיו והולך הביתה ולא בא אלייך יותר לא לטיפולים ולא למעקבים. רק אם יכאב לי נורא, או שייחסמו לי המעיים, או שאני אקיא בלי הכרה, רק אז אני אבוא אלייך, שתתני לי מורפיום, שאני אוכל למות מהר ובלי כאבים, את מבינה? ועד אז שתהיה לך שנה טובה. להתראות.

וקמתי והסתובבתי אל הדלת, אבל פתאום היא חזרה ופנתה אלי, והיה לה עכשיו קול רך.

- סליחה, מר קולץ' בתחת.

הסתובבתי אליה חזרה, מחייך, סוף סוף היא נשמעה כמו בן־אדם רגיל, וגם היא חייכה אלי.

- אני יכולה לשאול אותך שאלה?

- כן, בטח, בהחלט.

- אז מה תעשה בשנה של החיים שנותרה לך?

- אני אכתוב ספר.

- מה? למה?

- אני תמיד רציתי לכתוב ספר. אבל במקום זה שתיתי קפה ואכלתי קרואסון ועשיתי כביסות ונסעתי פעמיים לרומא ושבע פעמים לווינה, אני אוהב את ווינה, היית?

- לא.

- כדאי לך. זה העיר היה יפה בעולם, הכי יפה, נהדרת, באמת נהדרת.

- אבל אתה לא תיסע לווינה. אתה תכתוב ספר.

- כן. כי בווינה כבר הייתי. וספר, שכל החיים שלי רציתי לכתוב, עוד לא כתבתי, את מבינה? ועכשיו קיבלתי מתנה שנה לכתוב את הספר שלי, אז אני אכתוב אותו.

- על מה הספר?

- אני עוד לא יודע. אבל בטח על החיים. אני אביא לך עותק, עם הקדשה, כשאני אבוא לקחת את המורפיום.

- אני לא קוראת בעברית. רק בצרפתית.

- אף אחד לא מושלם.

- אני מקווה שבכל זאת תחזור בך.