שיתוק ילדים

 

אני כותב לכם את זה מהחתלה, כדי שתדעו, שלא תחשבו שאני איזה מפגר או משהו, כמו שחשבו פעם. וזה לא שיש לי הרבה שגיאות כתיב או בלבולים. דיסלקציה קלה יש לי. אני יודע את זה, כי עשיתי לעצמי איבחון לפני כמה שנים, מתנה ליום הולדת שישים. בגלל שכשהייתי קטן, זה בשנות החמישים אני מדבר איתכם, אני עכשיו כבר בן שבעים עוד מעט, אז לא ידעו עוד את כל הדברים האלו הפסיכולוגיים של המוח, ולא היו אבחנות ולא נעליים.

 

 

גם לא אוכל. היה אז צנע, ככה קראו לזה, הכול היה בקיצוב. היית מקבל, כל משפחה הייתה מקבלת תלושים, מהממשלה, ובזה היית קונה בשר וביצים, או אבקת ביצים, כן, היה דבר כזה, לו יודע מה זה היה, אבל היה. והשגיאות שלי, הטעויות, הבלבולים, זה לא מי יודע מה נורא. זה אני רק לפעמים מחליף, מבלבל אותיות בתוך המילים. סיכול אותיות קוראים לזה.

 

 

אני רק מסקל אותיות, וזה לרוב במילים לועזיות. ולפעמים גם במילים קצרות, של שתי אותיות, שם אני מתבלבל, כמו למשל בין לו ללא. אני לא יודע למה זה. אבל ככה זה אצלי. כל החיים. ובגלל זה כשהייתי קטן, בבית ספר יסודי, בגלל זה השאירו אותי כיתה, בגלל שהייתי מבלבל את האותיות, אז קראו לאימא שלי ואמרו לה שאני מפגר, ככה קראו אז לכל מי שלא הצליח בלימודים, שכאילו הוא, בגלל שהוא לא מספיק את החומר, כלומר מפגר בלימודים, נגיד עוד לא יודע את כל לוח הכפל, אז הוא גם מגפר בשכל, והשאירו אותי כיתה.

 

 

זה לא באמת היה השם שלו, השם שלו האמיתי היה טיבור, זה שם הונגרי, אבל כשהוא בא לארץ, הפקיד פה, בנמל חיפה, אני לא יודע למה, אולי הוא לו שמע טוב, אולי בגלל שזה היה לא שם גלותי מדי, טיבור, גלותי זה לא היה טוב אז, אז הוא כתב אותו שימעון. הוא בא מהשואה, אבא שלי, שניהם, אבא שלי ואימא שלי, שניהם הם באו מהשואה. הוא קפץ מהרכבת לאושוויץ והצטרף לפרזיטנים, בהונגריה זה היה, ככה גם הוא הכיר את אימא שלי. אגנס קראו לה, אגנס פרקש, ואבא שלי היה פליישר, טיבור, שבארץ נהיה שמעון, פליישר.

 

 

זה השם שלי. ככה כולם קוראים לי, פליישר. גם ורד, אשתי, אהובתי, שמתה לפני שבע שנים, זכר צדיקה לברכה, גם היא קראה לי ככה, פליישר, בשם משפחה שלי, שלנו. אני חושב שרוב האנשים שמכירים אותי, אפילו בעבודה, שעבדתי שם ארבעים וכמה שנה, בכלל לא יודעים את השם הפרטי שלי. פליישר, ככה כולם קוראים לי, אז זה השם שלי. פליישר.

 

 

זה שני שמות, על שם שני האבות של אבא שלי ואימא שלי שמתו. לא, לא שמתו, שנרצחו, שנרצחו בשואה. רצחו אותם, הם לו מתו ולו נספו. רצחו אותם. וזה היה שם, אגון קרל הזה, לילד ישראלי, צבר, ועוד בשנים הראשונות של מדינת ישארל, שם יהודי גלותי, ועוד כפול, בלתי נסבל. היהודים הגלותיים, ככה לימדו אותנו בבית ספר על ההורים שלנו, בשואה, במקום להילחם כמונו, הצברים, היהודים החדשים, הפלמח, במקום להילחם בנאצים ולגרש אותם, כמו שהפלמח עשו למנדט הבריטי ולשבע מדינות ערב ביחד, ההורים שלנו הגלותיים

 

 

ובגלל זה כל ההורים שלנו אז, אפילו שהיו נותנים לילדים שלהם שמות של ההורים שלהם שנרצחו בשואה, כמו שגם ההורים שלי עשו, אבל הם היו משנים את השמות הגלותיים לשמות עבריים, ככה קראו לזה. וככה כל יעקב נהיה פתאום קובי או יקי או ינקול וכל אברם אבי או אברי וכל משה מוסי או מושיק וכל יצחק צחי או איציק או חקה וכל צבי צביקה וכל זאב זאביק וכל אריה אריק וכל דוב דובי וכל אהרון אהר'לה וכל אהר'לה חרא'לה. וככה כולם. אבל אני ההורים שלי קראו לי אגונקצ'וק, ועם שם כזה לא יכולתי לעשות כלום. ובגלל זה, כשהמורים היו קוראים את השמות בכיתה, תמיד, כשהיו מגיעים אלי, לא הייתי נותן למורים לקרוא את השם הפרטי שלי, איך שהם היו מתחילים לקרוא ואומרים רק פליי, אני כבר הייתי מתכונן לזה, מיד הייתי קופץ ועומד וצועק כמו זקיף, וכאילו משלים אותם, וצועק פליישר, כן, זה אני, נמצא, כאן, פליישר, המורה. והתלמידים, החברים שלי כאילו בכיתה, היו תמיד צוקחים עלי, שאני קופץ ככה, כמו חייל בצבא הפולני, הם היו אומרים, ועונה ככה, אבל אני לא היה אכפת לי. העיקר שהמורים לא יגידו את השם שלי הפרטי, גם שלא יטעו, יתבלבלו בשם, ושבכלל לא יגידו אותו, שהילדים לא יידעו את השם שלי. אני גם חושב שבגלל זה אף פעם לא הסרחתי אף יום ואף שיעור, גם אם הייתי חולה הייתי הולך לבית ספר, שלא חלילה איזה מורה יקרא את השם שלי, הפרטי, כשאני איננו, אתם מבינים?

 

 

הפרטיזנים של אבא שלי, למנזר ביערות הרחוקים בהרים הקרפטים, כי הם היו רעבים, חיפשו אוכל, אז הם באו למנזר שבו ההורים של אימא שלי החביאו אותה שם מהנאצים, היא הייתה אז נערה. והנזירים שם והנזירות קיבלו אותם, את אבא שלי והחברים שלו הפרזינטים כאילו הם מלכים, בגלל שהם שיחררו אותם מהנאצים, הנגמרים, ובאמת נתנו להם לאכול ולשתות. והם כל כך התלהבו, שכל הזמן הם התפללו והצטלבו, ואימא שלי, שהבינה שהמלחמה נרגמה וכבר מותר לה לחזור להיות יהודייה, כמו שהיא הייתה פעם, היא הצטבלה ואמרה שמע ישראל, ואבא שלי שמע אותה, וככה הם הכירו. ואחרי זה עלו לארץ והתחתנו.

 

 

אימא שלי לא דיברה עברית. כל החיים שלה לא דיברה עברית. הבינה, אבל לא דיברה מילה. היה קשה לה, אולי גם לא רצתה, לא יודע. וגם איתי היא הייתה מדברת הונגרית, ואני שנאתי את זה. כי זאת הייתה השפה של היהודים שהלכו כצאן לטבח ועשו מהם סבונים. אלב מה שהיא דיברה איתי אז, כשהיא הייתה אימא שלי, כן הבתני. כל מה שהיא אמרה לי הבנתי. אז מנהל הבית ספר, זה היה אחד רשע, ניצני, שיצאו לו שערות מכל מקום בפנים, מהאף, מהאוזניים, גם מהשיניים, הוא הזמין אותה לבית ספר, והודיע לה שהוא משאיר אותי כיתה.

 

 

וגם נתנו לה מכתב. אבל היא כנראה הבינה שזה משהו רע. כי לי היא לא הראתה את המכתב. היא נתנה אותו לאבא שלי, בערב, בלילה, כשהוא חזר הביתה מהעבודה. הוא היה נהג אוטו משא קראו לזה אז, עוד לא המציאו את המילה משאית, של אורדן, זה היה פעם בנתניה בית חרושת, בית יציקה לברזל, מתכת, פלדה. והוא היה מסיע את היציקות שלהם במשאית שלו עם המנוף למי שהזמינו אותם, בכל הארץ, כשהוא קרא במכתב הזה שמשאירים אותי כיתה, הוא קיבל קריזה. אני חושב שבכלל עוד לא הייתה המילה הזתא אז, אבל זה מה שהוא קיבל.

 

 

אותי הוא השאיר בבית עם אימא שלי, לו הסביר למה, והוא הלך לבית ספר והשתולל שם בהתקף זעם, לא פגע באנשים. הוא אף פעם לא היה פוגע באנשים בהתקפי שעם שלו, אבל פירק להם את כל הבית ספר, שבר כיסאות ושולחנות וחלונות ולוחות, מה לא, הכול. עד שבסוף באה המשטרה ועצרה אותו. זה היו לא מדי פעם את ההתקפי זעם הנוראים האלו. בדרך כלל הוא היה איש עדין וחכם ומצחיק וחברותי, וכולם, אבל ממש כולם, אהבו אותו. אבל פעם בכמה זמן, פעם בכמה חודשים, שנים, היו לו פתאום, משום מקום כאילו, כאלו התקפי זעם כמו זה שהוא קיבל כשהשאירו אותי כיתה. ואז הוא היה משתולל ושובר דברים, במכות, בבעיטות. ואז היו קוראים למשטרה והיא הייתה עוצרת אותו, והוא היה ישן בלילה במעצר, ומוקדם בבוקר הם היו משחררים אותו. הם היום כולם חברים שלו, השוטרים, גם אוהדים של מכבי נתניה, כמוהו, והם אהבו אותו. והיו מחשררים אותו, מביאים אותו לאימא שלי הביתה. ואז הוא היה פורץ בבכי והיא הייתה מחבקת אותו ומרגיעה אותו, ואז הוא היה מתרחץ, מתלבש, שותה פקה והולך לעבודה. אני לא יודע אם זה באמת ככה היה, או ככה רק אני זוכר את זה. אבל בעצם זה לא משנה, היסטוריה תמיד זה מה שאנשים זוכרים, לא?

 

 

הם בכל זאת השאירו אותי כיתה. שנתיים הייתי בכיתה גימל. אני חשבתי, לא חשבתי, הייתי בטוח, שכל התקפי הזעם האלו שלו זה בגלל השואה, בגלל כל מה שהוא ראה, שהרגו, רצחו, אני שונא, אני שונא שאומרים שהיהודים נספו בשואה, מה זה נספו? מה זה, זה היה אסון טבע, השואה? תאונת דרכים? מה זה נספו? רצחו אותם, את ההורים שלו ואת שתי האחיות הקטנות שלו, התאומות, שאני אפילו לא יודע איך קראו להם, הוא לא היה מדבר על זה בכלל. אבל בגלל זה, זה מה שחשתבי, היו לא את התקפי הזעם האלו. אבל פעם אימא שלי אמרה לי, לא זוכר אם זה היה בגלל שהיא כעסה עלי או שהיא דווקא רצתה לנחם אותי, אבל היא אמרה לי, את זה אני כן זוכר, שההתקפי זעם שלו, של אבא שלי, הם בגללי. שכל הכעס, הזעם הנורא, הזה, זה בגללי. אני, כן, שכחתי לספר לכם, לא שכחתי, סתם אני אומר שכחתי, כי עכשיו הגיע הזמן לספר את זה, זה שאני גם, חוץ מכל מה שסיפרתי עד עכשיו, אז שכשהייתי תינוק, חליתי במחלה שקראו לה בעברית, בארץ קראו לה בשם שיתוק ילדים, אבל השם שלה באמת היה פוליו, עם גדש בפה, אתם יכולים לקרוא על זה בגוגל בוויפיקדיה.

 

 

בתחילת שנות החמישים זה היה, ואני נודלתי ב-1950, שהייתה פוגעת אני חושב רק בילדים, שהיו מקבלים ממנה שיתוק, לרוב בגפיים, ברגליים, אבל גם בכלל, בכל הגוף. ואז הרבה מהם מתו ממנו, כי זה היה משתק את מערכת הנשימה, והם היו נחנקים ומתים. הרבה ילדים, תינוקות קטנים, מתו ככה לבדם, בלי ההורים לידם. הם לא נתנו אז להורים להיות עם הילדים בבית חולים. רק לבקר. שעה כל יום. לא יותר. אני קורא עכשיו באתר האינטרנט של משרד הבריאות שבין השנים 50 ל-54 נתגלו בארץ 4700 מקרי פוליו, ומתוכם מתו 760 ילדים.

 

אבל בעיקר המחלה הזאת, הפוליו, הייתה פוגעת, גם אצלי זה ככה, בגפיים, ברגליים.

 

חליתי בה כשהייתי תינוק. אימא שלי אומרת, אמרה, סיפרה לי, הייתי בן כשנה וכמה חודשיים שזה קרה, שכבר הלכתי ודיברתי. אני לא זוכר מזה כמובן כלום. פתאום נפלתי למשכב וקיבלתי חום גבוה מאוד. זה היה הסיפמטופים של המחלה. וההורים כבר ידעו את זה. כי הייתה אז בארץ בהלה גדולה, פחד מוות ממש היה אצל כל ההורים, מהמגיפה הזאת. והם תכף לקחו אותי לרופא או לבית חולים. ואני לא יודע כמה זמן שכבתי שם. אבל הרבה זמן, לא יודע, שבועות, אולי אפילו חודשים. הם גם לא נתנו אז, כמו שכבר סיפרתי לכם, הם לא נתנו להורים להיות עם הילדים בבית חולים. רק לבקר. שעה כל יום. לא יותר. במבט של היום זה נראה אכרזיות שקשה לתאר. אבל ככה זה היה אז. ככה זה היה. ובסופו של דבר נהיה לי מזה שיתוק ברגל, ברגל אחת, ברגל ימין. ובהתחלה לא יכולתי ללכת בכלל. ורק הייתי זוחל. קראו לזה שיתוק, אבל זה לא בדיוק שיתוק. זו מחלה שהייתה פוגעת בשרירים. השרירים היו מתנוונים, לא מתפתחים. אבל מבחינת נגיד להרגיש, היינו מרגישים, הייתי מגריש ברגל ימין שלי הכול, מכות, צביטות, חום, כל דבר. ההיפך, ברגל הפגועה עוד הייתי, אצל כולנו זה היה עד היום זה ככה, יותר רגישים ברגל הפגועה מברגל השנייה, הבריאה. אז הרגל הפגועה באמת הייתה משותקת, לא היינו יכולים, אנחנו לא יכולים להזיז אותה, לא היו שם שרירים, בחלק הפגוע, השרירים שלנו שם נרפים. אצלי זה רק ברגל ימין מהברך ומטה. אני אומר רק, כי אני עוד מהמקרים הקלים. יש גם כאלו שזה פגע להם בשתי הגרליים.

 

 

כי היינו שמים, בהתחלה, כשהיינו קטנים, היו שמים לנו, אחר כך היינו שמים את זה לעצמנו, על הרגל הגפועה, מה שנראה לילדים, לאנשים אחרים, הבריאים, זה נראה להם כמו ברזלים. לי היה את זה רק על רגל אחת, אז קראנו לזה המכשיר. אז הייתי צריך לשים לעצמי, כדי שאני יוכל לעמוד, ללכת, הייתי צריך לשים על הרגל הפגועה את המכשיר. כי הרגל שנפגעה היא הייתה אצלי, אצל כל אלו שנפגעה להם רגל אחת, היא הייתה, בגלל כל ההתפתחות שלה שנעצרה בגלל המחלה, היא הייתה יותר רזה וגם יותר קצרה. לעומת הרגל השנייה, הבריאה. אלו שנפגעו להם שתי הרגליים, אז הם היו צריכים חוץ מלשים משכירים על שתי הרגליים, אז הם היו צריכים גם ללכת עם קביים. אבל אני לא. אבל לפני המכשיר היו צריכים להתאים לנו נעליים מיוחדות, אורתופדיות, אצל סנדלר, שלאחת, זאת של הרגל הפגועה, תהיה סוליה יותר גבוהה, כדי שהרגליים יהיו כאילו באותו גובה, כי אחרת לא יכולנו בכלל ללכת. היינו נופלים מהרגלים, כמו שאומרים. וזה כל הזמן, לא יודע כל כמה זמן, כל חצי שנה או שנה, כי הרי הילדים הם ממשיכים לגדול. וזה לא המדינה מינמה. זה ההורים. אבל היה אז אירגון התנדבותי כזה, אינלשיל פוליו קראו לו. אני חושב שהיום זה אילן, ארגון למען ילדים נפגעים, כל הידלים הנפגעים, מכל מיני דברים. והם היו אוספים כסף, תרומות, להורים, שיוכלו לממן לנו את הנעליים והמכשירים והטיפולים, והיו הרבה טיפולים. אה, כן, ובכלל לא הסברתי מה זה היו המכשירים, הברזלים האלו, שהיינו שמים. זה היה כמו, בעצם ככה יישרו לנו, קיבעו לנו את הרגל הפגועה, כמו שמקבעים שבר בגבס. אבל פה זה היה זמני, היו שמים את זה רק בשביל שנוכל ללכת. זה היה כמו יותר סד כזה. זה היינו מחברים, בצדדים היו לזה באמת ברזלים, שהם היו מחזיקים לנו את הרגליים מיושרות, שנוכל לשלוט בהם עם השרירים של הירך, אני מקווה שאתם מבינים, והיו מחברים את כל המכשיר הזה, את הברזלים שבעצם אוחזים ביחד את הירך והשוק והופכים אותם לרגל אחת, ברצועות עור שהיו כורכים אותם מסביב לכל הרגל כמו שכורכים חגורות על המותן, וככה היינו עומדים והוכלים. וכשהיה צריך לשבת היית פותח, משחרר, את רצועת הברך, ובברזלים היו בצידי הברך כמו צירים כאלו מוברגים בברזלים, ואז היית יכול לכופף את הרגל ולשבת.

 

 

אחד בגיל שלוש, שאני לא זוכר ממנו כלום, אבל הוא כנראה לא הצליח, כי המשכתי ללכת עם המכשיר. ואז עשו לי עוד ניתוח בגיל שבע וחצי, והוא כבר הצליח, ואחרי זה כבר הצלחתי ללכת בלי המכשיר. זאת אומרת, בהתחלה פחדתי ללכת בלי המכשיר, הייתי בטוח שבלי המכשיר אני אפול, אבל לאט לאט הצלחתי ללכת לבד, בלי המכשיר, אבל עם הנעליים האורתופדיות כמובן. וככה אני הולך בעצם עד היום הזה, צולע קצת, כאילו מושך רגל, וזהו.

 

בבית ספר הילדים הבריאים, לא כולם, אבל מספיק שהיו שניים שלושה חארות כאלו.

היו צוחקים עלינו, על הילדים עם הברזלים, מחכים את ההליכה המתנדנדת שלנו, ומתגלגלים מצחוק. וזה היה כואב. זה היה הרבה יותר כואב מכאבי הגוף המשותק, המיוסר והדפוק שלנו שבגד בנו, שהיתל בנו. את הכאבים הפיסיים, של הניסיונות הכושלים ללכת ושל הניתוחים, את הכאבים האלו, הגופניים, אני לא זוכר, הם עברו לי, והם כבר לא כואבים לי. אבל את הכאבים של הלעג ושל החיקויים ושל הפרפוצים הצוהלים הצוחקים לי בפנים בגלל איך שאני הולך, שאני נכה וכל זה, את כל אלו לא רק שאני לא שכחתי, זה כואב לי עד היום. וזה לא פלה. אתם יכולים לשאול כל ילד, לא יודע, קטן, בן שלוש אולי ארבע, לא יותר, כזה שכבר הולך ומדבר וכל זה, מה יותר כואב לך, שאתה נופל ונהיה לך פצע בברך או אפילו שבר ברגל או שילד או ילדה שאתה רוצה להיות חבר שלהם אומרים לך שהם לא אוהבים אותך ולא רוצים להיות חברים שלך, מה יותר כואב - כאב בלב או כאב ברגל? והם כולם, כל הילדים בעולם, הם כבר מבינים את זה מצוין בגיל שלוש, והם כולם יענו לך אותו דבר:

 

 

והם גם היו מפחדים מאיתנו, היו נרתעים, ואפילו בורחים מאיתנו, שלא ניגע בהם בטעות, ואז נדביק אותם כאילו. וזה באמת מחלה מדבקת, אבל לא ככה. לא בנגיעה. ולא רק שהיו לועגים לנו, ומחקים את ההליכה המתדנדנת שלנו וצוחקים עלינו. הם גם, היה אחד רשע במיוחד, אבנר קראו לו, שהיה, כאילו במקרה, בכוונה שם לנו רגליים, כדי שניפול, והחברים שלו היו צוחקים מזה. וזה היה אז נורא. זוועה. ותמיד כולם אומרים שאין מה לעשות, שככה זה ילדים. והאמת, אף פעם לא הבנתי מה זה אמור להגיד המשפט הזה. שכאילו ילדים הם יותר אכזריים ממבוגרים, ולכן צריך כאילו להבין אותם ולסלוח להם, כי כשהם יהיו גדולים אז האכזריות שלהם תהפוך לנחמדות? אבל זה ההיפך. כשהם גדלים הם נהיים הרבה יותר אזכריים. ויש להם גם הרבה יותר אמצעים וכלים להתאכזר ולהתעלל ולענות ולהרוג. למה, מי הרג מילונים יהודים בתאי זגים? ילדים? אבל אני בכלל, היום אני מדבר, לא אז, אני בכלל חושב שזה לא זה. זה שהם, הילדים אז, והילדים היום, ילדים בכלל, וגם מבוגרים, כל המבוגרים הרי היו פעם ילדים, והיום, אולי זה בא עם הזיקנה, אז היום אני יותר סלחן. היום נראה לי, אני חושב, אני אפילו בטוח בזה שכל הלעג והחיקויים וגם האכרזיות הזאת

 

 

בני אדם, כשהם בקבוצה הם נוראים, מגעילים, גסי רוח, רשעים, אלימים, זוועת אלוהים. כי כשהם בקבוצה זה נותן להם תחושה של כוח. הם הרבה, אז הם חזקים, הם יכולים על כל האחרים, שהם לא בקבוצה. כי שני דברים זה עושה, זה שהם בקבוצה. מצד אחד הם צריכים כל הזמן כולם לחשוב ולהגיד ולעשות אותו דבר כמו כולם. כי הקבוצה, ולא עצמם, זה מה שנותן להם את הכוח, לא את הכוח, את התחושה של הכוח. אבל בו בזמן, ביחד זה בה, הם צריכים לצופף שורות ולהרחיק, ללעוג, להתנכל, להציק, לגרש, להפשיל ולהתאכזר, העיקר שלא ייכנסו לקבוצה, לכל מי ששונה מהם במשהו, שהוא לא כמוהם, שהוא לא כמו כולם, שלא צועד בשורה, שיוצא דופן מהם, שהוא לא בצבע שלהם, בתספורת שלהם, בתלבושת שלהם, שלא מדבר בעגה שלהם, שלא אוכל את העוגיות של הסבתא שלהם, שהאף שלו יותר ארוך או קצר משלהם. כי כל מה שהוא לא כמוהם מאיים עליהם כקבוצה, יכול חלילה לפרק אותם, ואז הם יאבדו את כל החוזק, את כל הכוח שלהם, כי הכוח שלהם הוא לא באמת שלהם, אלא זה שהם חלק מקבוצה, אחת, מגובשת, מונוטילית. ואם הקבוצה תתפרק כישות, כיחידה, כגוש, אז הם בעצמם יתרפקו כאנשים, יאבדו את הזהות שלהם ויאבדו את עצמם לא לדעת מי הם, ויאבדו את עצם קיומם. כי כל הקיום העצמי שלהם זה שהם חלק מקבוצה. ובגלל זה הם מתנהגים ככה. בגלל זה הם לועגים ומתאכזרים לשמנים, לנמוכים, למגמגמים, לצולעים, לפוזלים, לחרשים, לחלשים, לכל מי שיוצא דופן, ששונה מהם או משונה להם. זה לא כי הם רעים או אכזריים. זה לא מרוע לב או מרשע. ההיפך. הרשע והאכרזיות הם תוצאה של הפחד הנורא, האימה הקיומית, מהתפרקות הקבוצה, מאיבוד הזהות. בגלל זה הם מתאכזרים לחלשים ולשונים מהם, כדי לשמור על עצמם, על אישיותם, על הקבוצה שלהם. וזה לא רק אנשים ככה, גם חיות, כל אלו שחיים בקבוצות, למשל קופים. קראתי פעם ספר

 

 

קראו לו. זה היה כשהייתי בן שש עשרה או שבע עשרה, אחרי שאבא שלי מת ולפני הצבא. הייתי קורא אז ספרים כי לא היה משהו אחר לעשות. עוד לא הייתה טלוויזיה, וכדורגל לא יכולתי לשחק, גם לא היו לי חברים לשחק איתם דברים אחרים, וגם לים לא יכולתי ללכת. וזה לא היה קל לי, היה קשה לי לקרוא ספרים. כי הדיסלקציה שיש לי בכתיבה, יש לי אותה, לא אותו דבר, אבל דומה, גם בקריאה. זה דורש ממני ריכוז עצום. אחרי כמה עמודים פתאום האותיות מתבלבלות וקופצות ודוקרות לי ולא מתחברות למילים. אז ככה הייתי קורא ספרים. בהפסקות, בדילוגים. חודשים לקח לי לקרוא ספר. אבל לא הייתה לי ברירה. לא היה משהו אחר. אבל מאז שהתגייסתי, וגם התחילה הטלזיוויה, והכרתי את ורד, אני מדבר איתכם כבר על חמישים שנה, מאז לא קראתי יותר בחיים שלי אף ספר. רק עיתונים, וגם כן רק כותרות. ורד, היא הייתה קוראת במקומי. היא הייתה בולעת, אז היו אומרים תולעת, ספרים. היא גם הרי הייתה ספרנית בתיכון. אז זה בעצם המקצוע שלה, לקרוא ספרים. אני לא, אני היום לא יכול לקרוא ספרים. אז הספר הזה מאז שאני מספר לכם עליו, כתבה אותו אישה אחת, משהו ואן גודל קראו לה, הולנדית היא הייתה, אתרונפולגית של קופים. והיא עשתה באפריקה במשך שנים תצפיות על קבוצה, משפחה, חמולה, של שימפנזים, ככה הם חיים, בחמולות. ובגלל שהיא הכירה אותם באופן אישי, והיא גם שמה בספר תמונות שלהם, בשחור לבן, היא גם נתנה להם, שמות, תנכיים אני זוכר, אדם וחווה ודוד וגולית ושמשון ודלילה וכאלו. והקופים, השינפזמים האלה, הם חיה מאוד חברותית, והם חיים והכול עושים בקבוצה, כמו אנשים. והכיף שלהם בחיים זה לשבת ביחד, רק הזכרים, היה להם מקום קבוע, קרחת יער, שלשם הם היו באים כל יום בשעה קבועה, כמו שנגיד האנגלים הולכים כל יום אחרי העבודה לפאב שלהם, אז ככה גם הם, השימפנזים. אבל הכיף שלהם זה לא לשתות בירה ולרחל כמו האנגלים, השימפזנים הם מגרדים אחד לשני את הגב ופולים זה לזה כינים. והחברים הכי טובים שם בקבוצה היו דוד וגולית, שכל הזמן היו אחד עם השני, מגרדים זה את זה ופולים כינים. וזה הכי חברות שיכולה להיות אצל קופים. אבל אז יום אחד, ואני נשבע לכם שאני לא ממציא את זה, זה אמיתי, זה בספר, תוקף אותם, את השבט הזה של השימפנזים, חיידק הפוליו, הוא תוקף גם קופים, ויש להם שם מגיפה של שיתוק ילדים. ובדיוק כמו אצלנו הרוב בכלל לא נפגעים ולו קורא להם כלום, וחלק נפגעים ומלחימים, וחלק מתים, וחלק, כמוני, נפגעים ונהיים נכים, משותקים ברגליים. וגולית נהיה משותק. והוא לא יכול יותר לעמוד על הרגליים וללכת, גם לא על ארבע. רק לזחול הוא יכול. והיא מתארת שם בספר איזה בוקר אחד, שהקבוצה של הזכרים, אלו שלא נפגעו מהמחלה, נפגשים במקום הקבוע הזה שלהם, ומתגרדים כרגיל ופולים כינים. וגם דוד שם ביניהם, החבר הכי טוב שלו, של גולית. וגולית, הוא נמצא איזה מאתיים מטר משם, אבל הוא לא יכול עכשיו לקום וללכת ולהצטרף אליהם. הוא לא יכול, אבל הוא רוצה. אז הוא זוחל לשם. זוחל לאט, בקושי, מטר ועוד מטר, שעות, אולי לא שעות, אולי אני מגזים, אבל הוא זוחל ככה הרבה זמן, ולאט לאט הוא מתקרב אליהם, אל החברים שלו, אבל כשהוא כבר מגיע אליהם ממש קרוב, פחות מעשרים מטר מהם, הם פתאום כולם יחד קמים, גם דוד, החבר הכי טוב שלו, כולם, והולכים לשבת באיזה מקום אחר, רחוק משם עוד כמה מאות מטרים. ואני זוכר שכשקראתי את זה פרצתי בבכי נורא. כי זה עלי הסיפור הזה. זה אני הגולית הזה. ואני בכיתי ימים, ימים שלמים בכיתי מזה. לדעתי אני בכלל לא המשכתי לקרוא את הספר. אבל חשבתי על זה הרבה, ואני חושב שהם

 

 

זה לא שהם חשבו והחליטו וכל זה. הם קופים. אבל זה איסטינקנט אצלם. והם צודקים. הם צדקו. כי אם הם היו נותנים לגולית להתקרב אליהם, לגעת בהם, לגרד אותם, לפלות להם כינים, אז הוא היה מדביק גם אותם בפוליו. והם לא רוצים לחלות. הם רוצים לחיות. אז הם קמו והלכו. ככה צריך לעשות. אם הם לא היו מתנהגים ככה, הם היו מתים, נשמדים. הם צודקים. כל מי שהוא שונה, שהוא משתנה, נגיד יותר נמוך מכולם, גמד או חלש, או שנהיים לו פצעים על העור, או שהוא לא מיילל כמו קוף, אלא כמו חתול או שועל, או שהוא נהיה פתואם משותק, כל מי שהוא שונה, משתנה, יוצא דופן, הוא איום עליהם, לא רק איום על הקבוצה כקבוצה, הוא איום על עצם קיומם, ממש על החיים שלהם, של כל אחד ואחד מהם. אז הם צריכים, הם חייבים, כדי להציל את החיים שלהם, לא לתת לא להתקרב אליהם, להיות חלק מהם, להתחרק ממנו כמה שיותר. הם לא יכולים להבין שמישהו מהם צולע כי הוא ישב עקום ברחם או שנפל עליו סלע, או שהוא כבר לא חולה, ולכן הוא לא ידביק אותם בצליעה שלו ויהרוג אותם. אין להם את הכלים להבין את כל זה. בשבילם הוא סכנה, כי הוא עלול להדביק גם אותם בצליעה. וקוף צולע הוא לא יכול להתקדם בקצב הנכון עם כל השבט, ולכן הוא מסכן את כולם. והם גם לא יכולים לטפל בו או להגן עליו, והוא בעצמו, בזה שהוא צולע ומפגר, הוא הופך לטרף קל לאריות, לנמרים, זה הסוף שלו. קוף צולע זה קוף מת. אז אין להם ברירה. הם בורחים ממנו, שלא ידביק אותם בצליעה שלו, שלא יהרוג אותם, אבל

 

 

אבל הם ככה. כי ככה זה. מגיפה, שהמון אנשים פתאום נפגעים ממשהו שלא בדיוק יודעים מהו ואי אפשר לראות אותו, זה מפחיד מוות. זה לא גרמני או ערבי שיורה עליך. זה וירוס, חיידק. לא רואים אותו. ומכל זה, מאז הניתוח שעשו לי בגיל שבע שהצליח, נשארה לי רק הצליעה הזאת, הסחיבה של הרגל, וזהו. ככה הייתי וככה אני כל החיים, צולע, כנה. אז מה שאימא שלי אמרה לי אז, אני חוזר לזה, זה שהתקפי הזעם של אבא שלי הם בגללי. לא, לא בגללך, היא אמרה, בגלל שאתה, והיא לא סיימה את המשפט. כאילו שאני צריך להבין למה היא מתכוונת. אבל לא הבנתי. אמרתי לה שאני לא מבין. ואז והיא אמרה שבגלל שאני כזה, בגלל זה אבא הוא כל כך כועס ככה כל הזמן ושובר דברים. לא עליך, היא אמרה, לא עליך הוא כועס. על אלוהים הוא כועס, על אלוהים. בגלל זה הוא רוצה להרוס לו את העולם. בגלל שאלוהים לא רק שהרג את ההורים שלו ואת האחיות התאומות שלו, התינוקות, אז בסוף, אחרי שהוא הצליח לשקם את עצמו, וגם להציל אותי, והוא הציל אותה, את אימא שלי, שגם אני נשארתי לבד מכל המשפחה שלי, אז בסוף הוא עוד הוליד לו ילד כמוך, גפום. וזה נכון, אני פגום. אני דיסלקטי ואני צולע, ובגללי לאבא שלי היו התקפי זעם. הרבה פגמים יש לי.

 

 

אז מה שקרה זה, אני פנסיונר, ואני חי כאן עכשיו, בדירת השיכון הקטנה, שהייתה שלי ושל ורד, ושבה גדלו הילדים, זה ברמת גן, הדירה. אני חי כאן עכשיו, מאז שהיא מתה, ורד, לפני שבע שנים זה היה, עוד לפני שיצאתי לפנסיה, אני חי כאן לבדי. רק אני. הילדים כבר גדולים, והם עזבו את הבית הרבה לפני זה. הם כבר בעצמם נשואים ויש להם ילדים גדולים. של קלרה אחד סטודנט ואחת בצבא. והילדות של תומר כבר בתיכון. קלרה, הגדולה שלנו, היא מנהלת חטיבת בינתיים והיא נשואה לעמוס דבש, שקודם הוא היה בדש. כשהם התחתנו הוא היה רב סרן בצבא, אבל אחרי זה הוא השתחרר, ועכשיו הוא משהו בתעשייה האווירית והם גרים בשוהם. קודם הם גרו בפתח תקווה, אבל עברו לשוהם. הבכור לשהם, אמיר, לומד רפואה באיטליה, בפרוג'יה, שנה שלישית. והקטנה, נועה, לפני שנתיים התגייסה, והיא משרתת בקבע, במודיעין, בצפון, אני חושב שבגבול לבנון. הבן השני שלנו, הקטן, הוא כבר גדול, תומר, תומר פליישר, אבל הוא לא חי בארץ. הוא חי בהולנד, ברוטרדם. הוא מרצה שם לסוציולוגיה באוניברסיטה ואשתו היא הונלדית. אנקה קוראים לה, ויש לה חנות דגים שהיא ירשה מההורים שלה, שיצאו לפנסיה באיזה כפר דייגים, מוכלוס, בכרתים. ולתומר ואנקה, להם יש שתי בנות, איריס ואלמה, אלמה באלף, לא בעין. וזהו. זאת המשפחה שלי.

 

 

כי שנה לפני שהיא מתה, ורד, היה לה אירוע מוחי. היא גם מתה מאירוע מוחי, אבל זה היה שנה אחרי זה. זה היה האירוע המוחי השני. הראשון היה שנה קודם, וזה היה אירוע קשה. היא לגמרי נהייתה משותקת. וגם לא יכלה לדבר. כלום, אפילו לא לנשום. והם, בבית חולים, פה, בתל השומר זה היה, על ידינו, הם חיברו אותה למכונת השמנה. אני מספר את זה עכשיו כאילו כלום, בקלות, אבל זה אתם לא יכולים לראות, הלב שלי דופק מהר, חזק, אפילו שזה היה כבר לפני שנומה שנים. אבל אז אני הייתי איתה כל הזמן, כל הזמן הייתי איתה, כמה שנתנו. אבל כשהוציאו אותי, או שהייתי יוצא בעצמי קצת לנשום אוויר, גם אני, כמוה, מרוב הזדהות איתה, לא יכולתי לנשום. הייתי בטוח שגם אני הולך, לא רק היא. אני, אנחנו ביחד, היינו ביחד יותר מארבעים שנה. והיא, היא הייתה האישה היחידה בחיי, בכל המובנים. ואני אף פעם לא תיארתי לעצמי את עצמי בלעדיה. אבל החזקתי את עצמי, בשבילה, שאם היא תחזור לעצמה, שאני יהיה שם בשבילה. והיא, היא באמת לאט לאט התחילה להתאושש. בהתחלה היא חזרה לנשום בעצמה, בלי המכונה. ואחר כך היא גם זיהתה אותי. פתאום איזה יום היא ככה פתחה עיניים וראתה אותי וחייכה, חיוך עכום, בגלל השיתוק, בגלל השבץ שהיה לה. אבל היא חייכה והעיניים שלה ברקו, דמעו וברקו. ואני ליטפתי אותה, בלחיים, זה היא הכי הייתה אוהבת, שאני מלטף אותה בלחיים. והיא חייכה ובכתה. וגם אני. ועם היד השנייה אני נתתי לה יד. אז היא עוד לו יכלה להזיז את הידיים, גם לא את האצבעות. אבל אני, אני הרגשתי שהיא רוצה, שהיא מנסה, לא מצליחה, אבל מנסה. ואתם צריכים להבין, אנחנו כל הנשים האלו, כל הארבעים שנה, משהכרנו בצבא, משהתחלנו לישון ביחד, ועד האירוע מוחי הזה, אנחנו היינו נרדמים תמיד, אבל תמיד, גם אם היינו רבים, וזה לא קרה הרבה, או כועסים, זה היה ההסכם שלנו, אנחנו היינו נרדמים כשאנחנו מחזיקים ידיים, משלבים אצבעות ומחזיקים ידיים. רק ככה הייתי יכול להירדם, וגם היא, שנינו. ועכשיו, זאת אומרת אז, כשהיה האירוע המוחי, פתאום זה הפסיק. כבר לא היינו יכולים לישון ביחד. אז בבית חולים, בכורסה הזאת של זה שסועד את החולה, זאת שמתקפלת למיתה כאילו, אז הייתי ישן בלילה בכורסה הזאת, הייתי ישן בה בישיבה, כי ככה הייתי יכול להחזיק את היד שלה, ורק ככה הייתי נרדם. אבל כשקלרה, הבת שלנו, או הבעל שלה, עמוס, היו מחליפים אותי, והייתי הולך לישון בבית, לבד, בלי ורד, לא הייתי נרדם. לא אמרתי להם כלום, כי הם כאילו היו באים להחליף אותי בשביל שאני אנוח, שאשן טוב בבית, אלב לא ישנתי בכלל, לא הייתי מצליח להירדם בלי להחזיק ידיים עם ורד. אז לא ישנתי בבית בכלל. עד שבסוף מה שעשיתי, בבית, הייתי לוקח את הכרית שלה, והייתי מחבק אותה, ורק ככה הייתי נרדם.

 

 

אז מה שקרה זה שאחרי שורד מתה, ובטח אחרי שיצאתי לפנסיה, הם התחילו לדאוג לי, אני מדבר על עמוס וקלרה, שאני לבדי, ואין לי מה לעשות, ומה אני יעשה, ומה תאכל, ומי יבשל לך, ואיך תנקה את הבית, ומה תעשה כל היום. מה, כל היום תראה טלוויזיה? אתה צריך לעשות משהו עם עצמך. בלי סוף ככה. והיו מדברים, לא היו, גם עכשיו זה ככה, מדברים איתי בטלפון אלף פעם ביום, ובאים לבקר אותי כל יומיים, ומביאים לי אוכל שהיא מבשלת, או שהם קונים, וקלרה מנקה את לי הבית ומקפלת לי את הכיבשה. ואני, אני לא צריך את כל זה. באמת. אני יודע ואני יכול להסתדר לבד. וגם מצאתי לי מנקה, בחור הודי אחד חמוד, פאבאן קוראים לו, הוא מנקה פה פעם בשבוע את החדר מדגרות, אז שאלתי אותו עם הוא יכול לנקות גם אצלי, אז הוא מנקה גם אצלי. ואני עושה לי קצת אוכל, חביתה, סלט, איזה סנדוויץ' עם גבינה צהובה, ולפעמים מזמין פיצה או סושי. לא חסר לי כלום. רק ורד חסרה לי. אבל בזה לא קרלה וגם לא עמוס, ואפילו לא אלוהים לא יכול לעזור לי, להחזיר לי אותה.

 

 

ורד ואני, האהבה שלנו, החיים שלנו, זה היה מוסיקה יוונית, לא אריס סאן ולא סרנגה, רמבטיקה. אנחנו, לפחות פעמיים בשנה, רק על זה היינו מוציאים את הכסף שלנו, היינו נוסעים בסופי שבוע ליוון, לאתונה, זה רק בחורף פועלים המועדונים האלו, בין אוקטובר למרץ, לא יותר, ורק בסופי שבוע, ושם, באתונה, בפיראוס, היה מועדון אחד שממש אהבנו אותו, שקראו לו, אולי עוד קוראים לו, טו וונו, כלומר ההר. לא, לא. אני פה לגמרי טועה. התבלבלתי. טו וונו זה השם של השיר היחיד שכתב לוקאס דראלאס, אבא של יורגוס דלאראס, שהיה מנגן גם פה פעם במועדון אריאדנה ביפו, בשנות החמישים או השישים זה היה, אתם יכולים לקרוא על שניהם, על האבא ועל הבן, בלקסיקון שלי. כי זה, הקלסיקון זה בעצם אנקיצלופדיה של זמרים וזמרות של שירי רבטיקו ולייקה, אני מסביר שם מה זה מה, מכל הזמנים. פחות או יותר לפי האלף בית זה מסודר. אז תצמאו אותם באזור האות ד'. אבל למועדון הזה קראו טו אניפורי, לא טו וונו, שזה השיר, שיר באמת נהדר, של דראלאס, ואניפורי, בדקתי עכשיו בגוגל טרנסלייט, זה בעברית העלייה. ובאמת הוא היה, הרחוב שבו המועדון שוכן, בעלייה, מאוד תלולה. בגלל זה בטח התלבלבתי אם טו וונו, שזה ההר, עלייה והר זה הרי אותו דבר. אנחנו בכלל, מי ששלח אותנו לשם, אמר לנו שקוראים לו המורד. אבל זה לא משנה. כי המורד והעלייה זה אותו דבר, תלוי מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך.