תולדות החטא 3 - ההשלכות

סינקלייר

Le coeur a ses raisons que la raison ne connaît point.

ללב יש סיבות משלו, שההיגיון כלל אינו מכיר.

בלז פסקל¹ היה גאון אמיתי. אבל הוא גם היה צרפתי, ובני ארצי יודעים דבר או שניים על אהבה.

לכן רק הגיוני שגם אני ידעתי דבר או שניים על אהבה, אבל הרעיון שאהבה יכולה לגבור על היגיון מעולם לא עלה על דעתי. אולי זה קרה כי לא זכרתי את הוריי הביולוגיים — אימי הצוענייה ובעלה הצרפתי, שנפטרו בהפרש של חודשים ספורים זה מזה כשהייתי בן שבע. ווילה ומורטימר פרסי אימצו אותי כשהייתי בן שש־עשרה, אבל המשפחה שלנו הייתה תוצר של בחירה מכוונת, חזון מחושב. אני חושב שהם אהבו אותי בדרכם, אבל זה היה רגש משני, תוצאה של גאווה וטיפוח, כמו שפרנקנשטיין אהב את המפלצת שיצר.

אחר כך הייתה אהבתה של אלנה לומברדי.

היא אהבה אותי מהסיבות שאהבתי את עצמי — המוטיבציה ומוסר העבודה שלי, ההיגיון והתחכום. נהניתי מחברתה והערצתי את הראש שלה — הפיתולים המעוותים שעשתה כדי לעקוף את המכשולים בדרכנו להצלחה. מתחת למעטה החיצוני היא הייתה אפלה והסתירה בתוכה את אותה קשיחות מולדת שגם אני נולדתי איתה. אף שמעולם לא דיברנו על הכיעור העמוק שהעוני הותיר בנשמות שלנו, הידיעה שהוא קיים אצל שנינו ניחמה אותנו.

למען האמת, ראינו זה בזה שותפים ל'אני האידיאלי' של כל אחד מאיתנו, וזה הספיק במשך שנים כי מעולם לא עלה על דעתי לבקש יותר, את סוג האהבה שבני ארצי כתבו עליו שירים...

ואז ראיתי אותה.

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. זה יכול היה לרמוז על כך שהתגובה שלי אליה הייתה מעודנת וחמימה, קלילה ואנושית באופן מובהק.

אבל לא, ברגע שראיתי את ג'יזל מור יושבת במחלקה הראשונה במטוס מכורבלת ופגיעה, חולה ומבוהלת, האנושיות שלי — התחכום והעידון שטיפחתי במשך שנים — נשרו ממני כמו נשל נחש וחשפו את לב החיה שבסתר תמיד ידעתי שקיים בי.

פעימות הלב שלי שאגו באוזניי והזין שלי התקשח בתשוקה כל כך עזה, שכמעט התקפלתי. רק מחשבה אחת הדהדה בראשי כמו מנטרה ארורה.

קח אותה.

קח אותה.

תעשה אותה שלך.

הרגשתי את דופק המילים האלה בדמי כשהן חרכו את גופי והדהדו בחדרי ליבי. רציתי אותה. זה היה קדמוני ופראי יותר מכל מה שחוויתי בעבר. נזקקתי לכל טיפת תרבותיות שנותרה בי כדי לגשת אליה בנימוס ולשמור את ידיי הרועדות בחיקי במקום להניח אותן על עורה החיוור והזוהר.

בהתחלה היא הייתה מרוחקת, בקושי הניחה לעיניה לנדוד לכיווני. ניצלתי את הזמן כדי לטרוף אותה במבטי והבחנתי בנמשים הזהובים על כתפיה ולחייה שהיו מנוגדים לעור הבהיר שלה, ובשערה הערמוני שזהר כמו נחושת באורות המטוס העמומים. כשהיא סוף־סוף פגשה במבטי, נעצתי מבט חודר בעיניה, שהיו גדולות וטהורות כמו מטבע כסוף.

מצאתי את עצמי מקנא לחיוכיה ורוצה שהם יהיו שייכים רק לי. כשרכנתי מעליה, ניחוח הלוונדר והדבש שלה שיכר אותי וכמעט גרם לי לאבד שליטה.

אפילו כשהשארתי אותה מאחוריי במטוס, ידעתי שהפגישה איתה שינתה את חיי, אבל לא יכולתי לנחש עד כמה.

אני לא גבר שמאמין בגורל, אבל כשג'יזל מור הופיעה במלון ווסטין בלוס קאבוס, לא הופתעתי. זה חיזק את הרעיון שעלה בראשי מאז שראיתי אותה בפעם הראשונה — רומן בן שבוע, כדי לטהר את עצמי מהצורך הנורא בה. השעות המייסרות שחיכיתי לתשובתה היו הארוכות בחיי, והן יצרו תקדים לשבועות של חוסר ההחלטיות שהגיעו אחר כך, התקפים נוראים של שנאה עצמית מעורבים ברגעים של אושר זוהר וטהור, שמחקו כל זכר לבושה ולשנאה.

עכשיו הייתי צריך לסדר מחדש כל מה שתמיד ידעתי וחשבתי שאני רוצה כדי לפנות מקום לסירנה שלי, לאל שלי. המנטרה שחדרה לראשי כמו שירתה של סירנה מהפגישה הראשונה שלנו רק התחזקה, שקעה בעצמותיי ונספגה לי בדם. לא יכולתי לנשום בלי להרגיש אותה בשריר הלב, שלא השתמשתי בו בעבר.

תראו את זה, היא אפילו הפכה אותי למשורר, לצרפתי אמיתי, על אף שעזבתי את המולדת שלי לפני שנים.

סיכנתי את המוניטין שלי וגם את הקריירה, והסתכנתי בפירוק המשפחה היחידה שאי פעם דאגה לי באמת. וגרוע מזה, כפיתי על אהבת חיי לבחור בי במקום באחותה.

אבל רוצים לדעת מה הדבר הכי גרוע בבלגן הזה?

שלא היה אכפת לי.

כל מה ששנאתי לפני אל החוויר בהשוואה לצורך שלי בה. המחשבה שמשהו יעמוד בדרכי להיות איתה הרגיז אותי וגם ריגש אותי בצורה מעוותת, כי ידעתי שאשמיד אותו.

זה לא היה רציונלי ולגמרי לא אופייני לי, אבל כמו שבן־ארצי בלז פסקל אמר, "ללב יש סיבות משלו, שההיגיון כלל אינו מכיר," ומהרגע שפגשתי את ג'יזל מור, הלב שלי הפסיק להתנהג בצורה הגיונית.

זו הסיבה שפתחתי את הדלת לסוויטה שלי, ביתי הזמני במלון סנט רג'יס, בחיוך אידיוטי — שיכור מהאומץ שלי ונרגש בפעם הראשונה בחיי ממחשבות על העתיד, כי ג'ינג'ית מהממת בשם ג'יזל מור הבטיחה להיות בו לנצח — ומצאתי את האקסית שלי עומדת בפתח.

היה ברור שאלנה הגיעה היישר משדה התעופה לפי תיק הקנבס הגדול שהיא נשאה על כתפה. היא עדיין לבשה את אחת מחליפות העסקים שלה — שחורה כהה מכף רגל ועד ראש, שנועדה להפחית מהנשיות שלה, אך במקום זה הדגישה את יופייה העדין כמו מרקר זוהר. היא נראתה מטופחת ומדהימה, וכלל לא שבורת לב.

"דניאל, אנחנו צריכים לדבר," דרשה אלנה. "לא מעניין אותי אם זה זמן לא טוב. אני לא הולכת עד שתשמע אותי."

זה היה זמן רע.

הכי גרוע.

זה היה איום ונורא, כי זה עתה ביליתי את הלילה הכי מדהים בחיי עם האישה שסוף־סוף הצלחתי לשכנע שתהיה שלי, והיא הייתה במרחק שמיעה מהשיחה שלנו, לבושה רק בחיוך שאחרי סקס ובניחוח שלנו על עורה.

החרדה דקרה אותי כמו אלף מחטים לוהטות. לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד אותה, לא אחרי שטעמתי, גם אם רק לזמן קצר, את האפשרות לעתיד משותף איתה.

ג'יזל מור הייתה שלי ולא התכוונתי לתת למישהו לסכן את זה.

אפילו לא לאחותה.

"אני מבין שאנחנו צריכים לדבר, אלנה, אבל עכשיו זה לא זמן טוב," אמרתי וחסמתי את הפתח.

"אל תהיה מגוחך. השעה אחת־עשרה וחצי בלילה. אתה יכול לפנות עשר דקות לדבר עם האישה שאיתה חיית את ארבע השנים האחרונות בחייך," היא נבחה עליי.

חשקתי את הלסת מול פרץ רגשות האשמה שחשתי כשהיא חלפה על פניי וצעדה לתוך הסוויטה. היא נעצרה מול הספה, הניחה עליה בעדינות את מעילה, את התיק הגדול ואת ארנק הפראדה, ופנתה אליי שוב כשידיה משולבות על החזה שלה. אפילו בכעסה הצדקני אלנה התנהגה כמו נסיכה. היא הייתה יפה עד כאב, עם פנים שנראו כמו ציור מתקופת הרנסנס ועמוד שדרה עשוי מפלדת טיטניום. אם לא הייתי פוגש את ג'יזל, הייתי נשאר עם אלנה עד סוף ימיי. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט.

אבל המחשבה הזו הייתה כל כך מדכאת.

ג'יזל הכניסה צבע לחיי המסודרים, השחורים־לבנים, עם משיכות מכחול מלאות רגש ואהבתה הייחודית. לא הייתה דרך חזרה מדבר כזה.

שילבתי את זרועותיי. "אני טס לפריז מוקדם בבוקר."

"רק עכשיו חזרתי," היא אמרה, כאילו זה הופך את נסיעתי לבלתי אפשרית.

לא אמרתי כלום.

"טוב, זה רק הופך את השיחה בינינו עכשיו לחשובה יותר."

תקעתי את הידיים בכיסים ושקלתי אם עדיף לגרש אותה או להתמודד איתה. הייתי מודע היטב לעובדה שג'יזל נמצאת בחדר השינה ומקשיבה לכל מילה שלנו. אולי יעשה לה טוב להבין כמה אני רציני בכוונה לעזוב את אלנה, לשמוע כמה מהדברים שהרגשתי צורך לומר, וחלק גדול בי הבין שאלנה זקוקה להזדמנות לדון איתי ברגשותיה. כשנפרדתי ממנה בשבוע שעבר, היא כמעט לא דיברה וכמעט לא זזה. רק ישבה על קצה הספה כשידיה מונחות בחיקה. הגיעה לי ביקורת קשה, אולי אפילו סטירה חזקה או שתיים על הלחי. זה היה המעט שיכולתי לעשות כדי להקל את כאבה.

"אוקיי. שבי, בבקשה. אני יכול להביא לך מים?" שאלתי ופסעתי לעבר הבר כדי למזוג לעצמי משקה שהייתי זקוק לו נואשות.

סידרתי במהירות את הסוויטה לפני שפתחתי את הדלת, יותר מתוך הרגל מאשר דבר אחר, וכעת הייתי אסיר תודה על האובססיביות שלי. למרות זאת, כשהעפתי מבט מהיר בחדר ראיתי את ערמת בגדיה של ג'יזל מוסתרת חלקית מתחת לשולחן הקפה שנמצא מול אלנה.

פאק.

שמרתי על קור רוח והעברתי את מבטי אליה בזהירות. למרבה המזל, היא הייתה עסוקה בהחלקת מכנסיה השחורים והמושלמים על ירכיה.

"ויסקי, בבקשה."

הנהנתי קצרות, אחזתי בידיי שתי כוסות של ויסקי עם קרח ועקפתי את שולחן הקפה. בעטתי בחשאי את הבירית הסגולה של ג'יזל לתוך הצללים והתיישבתי על כיסא ליד אלנה.

היא קיבלה את הכוס מידי בחיוך מתוח ואמרה, "תודה," כנה, כי נימוסיה לא אפשרו שום דבר אחר.

"מה את רוצה להגיד?" שאלתי, נשענתי לאחור בכיסא ושילבתי את רגליי.

עיניה של אלנה עברו על פלג גופי העליון החשוף ושריריי התכווצו בתנועה. היא אף פעם לא אמרה יותר מדי על המראה החיצוני שלי והייתי אסיר תודה על כך, אבל ידעתי שמראה גופי העירום משפיע עליה. למרבה הפלא, הידיעה לא עוררה בי שום דבר.

הצטערתי, למענה של אל, שאני לא לובש חולצה.

"אני רוצה להבין טוב יותר את משבר־אמצע־החיים המוקדם הזה שנראה שאתה עובר. היה לי זמן לחשוב עליו, ואני חושבת שיכול להיות שהתרחבות החברה שלך מפעילה יותר מדי לחץ על היחסים בינינו."

פתחתי את הפה לומר משהו, אבל היא הרימה את ידה. "לשנינו יש שבוע עבודה בן מאה שעות, ועל אף שהקריירות שלנו תמיד היו במקום הראשון, אנחנו צריכים לזכור לקחת זמן בשבילנו."

ידעתי שהיא קראה מאמרים וספרים על המצב שלנו. מה לעשות כשבן הזוג שלך עוזב אותך בפתאומיות, ואיך להחזיר חיים למערכת היחסים. מחקרים אקדמיים בפסיכולוגיה וכתבות במגזינים. כשאלנה נתקלה בבעיה, היא חקרה אותה לעומק כדי שכשתהיה לה הזדמנות, היא תוכל לפתור אותה בצורה מושלמת. ידעתי את כל זה כי על אף שלא היינו נשואים, בארבע השנים האחרונות חיינו כמו בעל ואישה. הכרתי את כל הדברים שהפכו את אלנה לומברדי לבלתי נסבלת לפעמים, ולמבריקה כל הזמן. ראיתי את הייאוש שהיא ניסתה להסתיר בקווים שסביב פיה המכווץ, ואת חוסר האונים שבצבץ בין ידיה שהיו משולבות בכוח. הרסתי אותה, וזה הרג אותי.

עזר לי שהזכרתי לעצמי שזה היה מה שמגיע לי.

היא חייכה אליי חיוך קטן ורועד.

שיט, הייתי כזה מנוול.

"מאוחר מדי בשביל זה, אלנה."

"זה לא חייב להיות. אין תאריך יעד למערכת יחסים. גם לא תאריך תפוגה. אנחנו יכולים לפתור את זה. חברה לעבודה המליצה לי על יועצת זוגית מעולה."

"אני לא מעוניין."

"אל תהיה כזה צר אופקים," היא שידלה אותי בקול שעדיין נשמע מנומס, על אף שידיה התאגרפו.

"זה לא עניין של צרות אופקים. ייעוץ לא יעבוד בשבילנו."

"איך אתה יודע?"

כי אני חושק בטירוף ומאוהב בצורה בלתי הפיכה באחותך, שדרך אגב, שוכבת עירומה במיטה שלי במרחק חמישה מטרים מאיתנו.

"כי אין לנו בעיות לעבוד עליהן. אף פעם לא היינו מלאי תשוקה זה כלפי זה, ותמיד חשבתי שזה דבר טוב," ניסיתי להסביר.

"זה נכון," היא הסכימה בהתלהבות.

העברתי את ידי על פניי והרחתי את ריח הסקס של ג'יזל שעדיין נח על אצבעותיי. נלחמתי בדחף ללקק אותן. "זה לא דבר טוב לזוג. איך יכולה להיות אהבה ארוטית בלי תשוקה?"

שפתיה של אלנה התעוותו והתרפו. "אתה אומר שאתה כבר לא נמשך אליי?"

כן.

במקום זה אמרתי, "שמעת על המושג היווני 'פיליה'? הוא מתאר אהבה בין שני לוחמים או חברים טובים. שותפות שמבוססת על נאמנות מוחלטת ועל כבוד."

אלנה מצמצה אליי. "אתה צוחק עליי?"

הרמתי את ידיי ומשכתי בכתפיי. "היוונים העריכו אותה יותר מאשר אהבה רומנטית."

עיניה, שהיו כהות במעט משל ג'יזל, התכווצו בצורה מסוכנת. נשמעתי חסר רגישות ואכזרי, כפי שנטיתי להיות כשהיה מדובר בנושאים רגשיים. התקשיתי לשלב את האהדה שהרגשתי עם הסדר ההגיוני של מחשבותיי. ג'יזל הייתה היחידה שהעניקה קול לנשמה האילמת שלי. הצטערתי בצורה לא הגיונית ולא הוגנת שהיא לא נמצאת לידי.

"אני —" אלנה כחכחה בגרונה, "חשבתי ששנינו הערכנו את התכונות הללו. אתה גורם ליחסים בינינו להישמע כל כך... חסרי רגש. אולי לא הראיתי את זה בצורה הכי טובה, אבל אתה כל העולם שלי, דניאל."

דבריה לחצו עליי כמו אגרוף ברזל. האם יכול להיות שאני חש שיברון לב על אף שאני שמתי קץ ליחסים? רציתי, לא, הייתי צריך להיות עם ג'יזל, אבל בכך הפכתי את החברה הכי טובה שלי לאויבת. אלנה ואני מעולם לא היינו מושלמים כמו שחשבנו, אבל היינו צוות. עמדתי לאבד את אשת הסוד שלי, ובלי קשר לרומנטיקה, זה עדיין היה הרסני.

"גם את חשובה לי מאוד," אמרתי.

אבל האהבה שלי לאחותך גדולה מכל דבר בעולם.

אלנה נעצה בי מבט. היא עדיין המתינה לשורת המחץ של בדיחה גרועה, שאצחק ואגיד לה שעבדתי עליה.

הזדקפתי בכיסאי.

זו תהיה התאכזרות לתת לה לחשוב שיש לה סיכוי לחזור אליי, ועל אף שזה הכאיב לי, הרגתי את התקווה האחרונה שלה.

"אבל אני לא אוהב אותך ודעתי לא תשתנה. אני רוצה שתקבלי את הדירה בגראמרסי ואת הרהיטים. הוצאתי את כל מה שרציתי לשמור לעצמי ושמתי באחסון. אף פעם לא היה לנו חשבון בנק משותף או נכסים אחרים."

התייפחות כבושה נפלטה מבין שפתיה כמו שריקה מבלון מנוקב. היא הניחה יד על פיה, כחכחה בגרונה והחזירה לעצמה את הארשת המכובדת.

מעולם לא רציתי לחבק אותה יותר ממה שרציתי באותו רגע.

גם אני כחכחתי בגרוני. "אני מצטער, אלנה. אני יודע שזה לא משנה, אבל אני רוצה להגיד לך שאת החברה הכי יקרה שלי. אני מקווה שאחרי שהאבק ישקע, נוכל למצוא את זה שוב."

אלנה בהתה בי במבט חסר הבעה במשך זמן ארוך. שתיקה מוחלטת השתררה ברחבי הסוויטה, אבל לא הרשיתי לעצמי לחשוב על ג'יזל ומה היא חושבת על השיחה. זה יגיע אחר כך. הייתי חייב לאלנה להיות נוכח ברגע.

ניסיתי להרפות את השרירים בפניי, לגרום לה לראות כמה אני אבֵל, ואם תהיה חדת־הבחנה, כמה אני לא ראוי להבנה שלה.

"אתה באמת רציני," היא התנשפה.

הנהנתי.

היא לקחה שאיפה עמוקה ורוטטת ופלטה אותה לאט דרך פיה, שנישקתי אלף פעמים. היה מוזר להסתכל על האישה שחשבתי שאני מאוהב בה ולא להרגיש כלום. הייתי בטוח שזה הופך אותי לאדם נורא, והרשיתי לעצמי לשקוע בתחושה הזאת לרגע.

"אוקיי." היא קמה במהירות, פסעה אליי והושיטה לי את ידה.

הבטתי בה לפני שלחצתי אותה בכף ידי. היו לה אצבעות דקות וארוכות שפרטו על קלידי הפסנתר בתשוקה רבה יותר מאשר נגעו בי. ליטפתי אותן באגודל והרגשתי שהכול סופי בצורה אבסורדית.

"אני לא רוצה לראות אותך במשך זמן מה, אבל אני לא רואה סיבה שלא נוכל לנהוג בצורה ידידותית לגבי זה. הפכת להיות חשוב למשפחה ולחברים שלי —" נלחמתי בדחף להתכווץ, "ואני מקבלת שלפעמים אנשים מתרחקים."

"נכון."

היא הנהנה קצרות ושמטה את היד שלי. הבטתי בה כשהרימה את התיק, הניחה בזהירות את המעיל על זרועה והתחילה לצעוד באיטיות אל הדלת. זה היה הרגע הכי סוריאליסטי בחיי, להביט בבת הזוג שלי לשעבר יוצאת מהחלל שחלקה בלי ידיעתה עם אהובתי החדשה. ואם זה לא היה דפוק כל כך, זה היה יכול להיות מעט פואטי.

לקח לי שנייה יותר מדי לקלוט שאלנה נתקלה במשהו והתכופפה להביט ברצועת התחרה הסגולה שנתפסה בקצה המחודד של נעל העקב שלה. לקח לי עוד חצי שנייה לקלוט את ההבעה המזועזעת על פניה הרגועות בדרך כלל, ואת המילים הארסיות שהיא לחשה. "אתה חתיכת בוגד בן זונה."