גשם ניתך על מסלול ההמראה הרותח ועוצמת הרוח הטיחה את טיפות הגשם על החלון האובלי הסמוך לראשי, כך שהצבע האפור של המסלול, ענני הסערה וקו הרקיע של ונקובר היטשטשו והתמזגו לאחד. הגשם הרגיע את עצביי ועצמתי את עיניי כדי שאוכל לשמוע טוב יותר את החבטות והשריקות של הסופה המשתוללת מחוץ למכונת הפח שהביאה אותי מפריז לוונקובר בתוך פחות משבע וחצי שעות, במידה מסוימת של סיכון.
שליש מנוסעי המטוס ירדו והמטוס תדלק לקראת החלק האחרון של המסע, אל היעד הסופי שלי — לוס קאבוס, מקסיקו.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתמקד בדברים מרגיעים, בזמן שנוסעי מחלקת התיירים ירדו מהמטוס. הטיסה הייתה חיונית ואחרי עשרים וארבע שנים של נסיעות, הייתי אמורה להתרגל כבר לטלטלות שנלוו לטיסות.
בתאוריה, הייתי רגילה לזה. לפני כל טיסה המתנתי בשלווה בתור המתעקל והאינסופי לקראת בדיקת המזוודות, קידמתי את פניה של הדיילת בחיוך מזויף והסכמתי איתה שכן, תהיה לי טיסה נעימה. רק כשהגעתי אל המטוס וישבתי במושב שלי, מוגנת על ידי החגורה הרופפת, השתלט עליי הפחד. הייתי אסירת תודה לאחי הצעיר, סבסטיאן, על כך שהלווה לי את הכסף לטיסה במחלקה הראשונה. עכשיו לפחות, אם נגזר על המטוס להתרסק, יעמוד לרשותי מושב גדול יותר שישמש לי כריפוד.
"את עדיין נראית ירוקה מעט, שרי1." האדון בגיל העמידה שישב לצידי רכן לעברי והציע לי את בקבוק המים שלו, שטרם נפתח. "אבל החלק הגרוע ביותר כבר מאחורינו. אני מקווה שמישהו מחכה לך במקסיקו. את לא במצב לנהוג אחרי כל ה —" הוא החווה בידו בנימוס לעבר מה שנותר משקיות ההקאה שהדיילת הגישה לי עשרים דקות אחרי שהמראנו.
הצלחתי להעלות על פניי חיוך קל למען פייר. הוא היה רווק בן חמישים, בעל מראה מכובד למדי, עם שיער אפור־מתכתי ועיניים חומות וערמומיות. בנסיבות אחרות, אולי הוא היה מנסה להתחיל איתי. בפועל, הוא הציע לשלם לאחד הנוסעים כדי שיחליף איתו מקומות, כשהתבררה לו עוצמת ההקאות שלי. כשזה לא הצליח, הוא התגבר על העניין בחן יחסי והרצה באוזניי על התחבולות של חוקי הסחר הבינלאומיים כדי להסיח את דעתי. נוכח הנסיבות — הצלחתי לרייר על ז'קט ההוגו בוס שלו כשנמנמתי בין ההקאות — חשתי אסירת תודה כלפיו.
"לא, אבל אני אקח מונית לאתר הנופש." באותו רגע לא ציפיתי במיוחד לחופשה שנכפתה עליי. כל מה שרציתי היה לרדת מהמטוס בפריז המוכרת ולהחליק לתוך מיטת הברזל בדירת הסטודיו הקטנה שלי, בסנט ז'רמן דה פרה.
פייר הנהן ושלח לעברי מבט בזווית עינו. "תהיי בסדר עכשיו?"
הוא עמד לרדת מהמטוס כדי לבקר את בתו ואת הנכד החדש שנולד לו. הוא לא אהב את צפון אמריקה והייתה לי תחושה שהוא משתהה רק כדי לסחוט עוד כמה מילים בשפת אימו לפני המעבר לאנגלית.
הנהנתי בצייתנות, אבל עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע מאחורינו קול עמוק. "אם תרשה לי, אני חושב שאתה משאיר אותה בידיים טובות."
פקחתי את עיניי אחרי שפייר נעץ את מרפקו במותני בחוסר עידון וכחכח בגרונו. מצמצתי ומייד הזדקפתי.
האיש שעמד לפנינו חסם את המעבר כולו. עורו המוזהב נמתח מעל תווי פניו החזקות, שנראו מעט פראיות עם עצמות לחייו המודגשות והאף המחודד. התרשמתי במעורפל שהוא גבוה ורזה, מכיוון שלא הצלחתי להתיק את מבטי מעיניו, שהיו בצבע כחול־עמוק מחשמל, כמו שמי הלילה במהלך סופת ברקים. הדרך שבה הוא עמד לפנינו, יחד עם מבנה גופו הרזה והמבט בעיניו הזכירה לי תמונה שראיתי פעם, של זאב שכבול על ידי שלשלאות הציוויליזציה, אבל עדיין נשלט על ידי פראות נצחית.
"אני בטוח שהיא תשמח," פייר לא התאמץ להסתיר את מבטו, שהורה לי להתעשת.
חייכתי בהיסוס לעבר הזר, מודעת לעובדה שאני שילוב מביך של עור לח ודביק ומייק אפ מרוח. "אני בסדר, באמת."
הוא הנהן נחרצות, ללא כל אהדה ממשית בעיניו. "את תהיי בסדר."
פייר היסס ועיניו תרו אחרי סימנים של סרבנות בפניי. חייכתי לעברו ונטלתי אחת מידיו בין כפות ידיי הלחות.
"תודה רבה על עזרתך. אני מקווה שתיהנה עם בתך."
בתגובה קיבלתי ממנו חיוך רחב ולאחר מכן הוא אסף במהירות את חפציו והתרחק לעבר קדמת המטוס. הבטתי אחריו כשהלך, במקום להתמקד בזר שהתיישב במקום הריק שלו, לידי. אבל לאחר מספר דקות שבהן עיניו צרבו את פניי הפניתי אליו את מבטי בחוסר נוחות.
שערו הסמיך היה בצבע מהגוני מבריק והסתלסל על עורפו, עדות לכך שהוא לא הסתפר כבר מזמן. אצבעותיי השתוקקו לפרוע את רעמת המשי, אבל הסתפקתי בחיוך.
"באמת שאין צורך לטפל בי, מסייה," המשכתי בצרפתית. "אני ממש בסדר עכשיו."
הוא לא מיהר להשיב ואני התפתלתי במושב שלי. "זה ממש טיפשי. אני מפחדת מטיסות מאז שהייתי קטנה."
"באמת?" הוא שילב את אצבעותיו. הבחנתי שהוא לא עונד שעון, ושהאצבעות שלו ארוכות וקלילות. הופתעתי מהנמשים שהיו מפוזרים על גב כפות ידיו החזקות והם נראו כאילו יש בהם קסם מוזר. השתוקקתי לשלוח את היד לתוך התיק שהיה מונח ליד רגליי ולשלוף משם את בלוק הציור שלי.
כיוון שחשתי חוסר נוחות, חייכתי חיוך נבוך והנהנתי. "כשהייתי בת ארבע עברנו לפוליה לשנה, ואני לא ממש זוכרת את תהליך המעבר, אבל אני זוכרת את הטיסה במטוס ההוא." הבטתי בו בזווית עיני והוא הנהן לעברי כדי שאמשיך, אצבעותיו היו צמודות זו לזו מול שפתיו המשורטטות, כאילו צוירו בידיו של אומן. "זו הייתה חברת תעופה זולה וכל מה שהחזיק את המטוס עצמו היו כמה ברגים חלודים. אני גם חושבת שהקברניט היה שיכור, כי כל הדרך המטוס צלל והתנדנד בלי הפסקה."
"איזו חברת תעופה זו הייתה?" קולו היה רך וצלול, הוא ריחף כמו ליטוף עדין על העור שלי.
"אני כבר לא זוכרת," כיווצתי את מצחי. "למה?"
מבטו הכחול והעמוק התמקד בפניי וגרם לשאלה שלי להתפוגג. "ספרי לי עוד."
אני חושבת שהמילים האלה קסומות, ובמיוחד כשגבר משמיע אותן. הן תמיד מעוררות משהו עמוק ששוכן בתוך ליבה של אישה, משהו שלרוב הוא נסתר והססני. ספרי לי עוד. איכשהו, הייתה בדברים האלה אינטימיות, גם אם הגיעו מאדם זר, במיוחד מהזר הזה.
"אבא שלי היה שקוע בחובות, כך שלמעשה ברחנו." משכתי בכתפיי, אבל תחושת האימה עדיין הדהדה בי כשחשבתי על הייאוש של אימא שלי ועל האומללות של אחי. "אולי נדבקתי בשפעת, או שפשוט פחדתי, אבל רוב הטיסה עברה עליי בפחד ובהקאות ללא הפסקה. אין צורך לומר שזו לא הייתה טיסה נעימה. ועל אף שטסתי מאז די הרבה, התחושה הזו לא עוזבת אותי."
"אה, אבל לטוס זה כיף." הוא לא חייך, הייתה לי תחושה שהוא מחייך רק לעיתים רחוקות, אבל עיניו קרנו כל כך והתכהו מרוב עונג. "תעצמי את העיניים."
"סליחה?"
"תעצמי את העיניים."
הוא רכן לעברי קלות כדי להגיע לכפתור שעל משענת היד שלי ואני נשענתי לאחור במושב. משענת המושב נטתה לאחור ומצאתי את עצמי מביטה למעלה, על פניו, כשהכתף החמה שלו נוגעת בחלק הקדמי של גופי.
"תעצמי את עינייך," הוא חזר על דבריו בנחישות.
בלעתי רוק פעמיים לפני שעשיתי זאת. הוא לא אמר לי את השם שלו, ולא ידעתי מאיפה הוא או כל דבר אישי לגביו. אבל איכשהו, היה בזה משהו מרגש ומסעיר. להיות נתונה בידיו של זר מושלם ולתת בו אמון במידה שאפשרה לי לוותר על הראייה שלי ולהניח לו להחליט עבורי גם את הדבר הפשוט ביותר.
לכן לא זזתי כמעט כשהרגשתי שהוא מכסה את כפות רגליי הקרות בשמיכה שנמתחה עד לסנטר שלי. אצבעותיו, שהיו מחוספסות מעט, התחככו קלות בעור הצוואר שלי כשהוא כיסה אותי.
"את עפה באוויר," הוא אמר בשקט, אבל הרגשתי כאילו הוא לוחש את המילים לתוך אוזני. "תירגעי, תרפי כל שריר בגופך ותנשמי עמוק. אין דבר יותר מרגיע מאשר להיות באוויר."
במקום זה, הבטן שלי התהפכה והצטערתי שאני לא בן אדם מסוג אחר. מישהי שמסוגלת לפלרטט עם זרים שנראים טוב, שהייתה רוכנת לעבר הפה הנחוש שלו ומתמסרת לו ללא היסוס.
"אנחנו לא באוויר," אמרתי. "אנחנו במכונה עשויה מתכת, שאין לה שום סיבה להיות בשמיים."
"אה, זו המכונה שמפחידה אותך." תהיתי איפה הוא יושב, ואם הוא ממשיך לרכון מעליי. "אם כך, תחשבי שזאת ציפור או ברבור."
"אוקיי," מלמלתי, הרגשתי תשושה לפתע. "אבל רק משום שברבורים הם מרושעים."
חייכתי למשמע הצחוק הצרוד שלו, אבל נרדמתי לפני שהספקתי לומר משהו נוסף.
התעוררתי לצלילי הנקישה העדינים של הגשם בחלון ונקישות מהירות של אצבעות על טלפון. הייתי מבולבלת אחרי המנוחה העמוקה, והתאפסתי רק אחרי שנאנחתי והתמתחתי במושב שלי. התנערתי מחבלי השינה שאפפו אותי, הרמתי את מבטי ונתקלתי בעיניו הבוערות של הזר שלי.
"נחת כמו שצריך," הוא ציין, ומסיבה כלשהי הסמקתי.
הוא נראה אפילו נאה יותר מקודם, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל. שערו נראה בעיקר שחור בגלל החשכה שחדרה מחלונות המטוס, עם נגיעות אדומות של התאורה המלאכותית שמעל לראשו. הוא נראה כמו יצור שחי בלילה, משהו אפל וסקסי מכדי להיות אמיתי.
"כן, תודה." דיברנו עכשיו באנגלית, ולא הצלחתי להיזכר אם דיברנו בצרפתית קודם או שכבר החלפנו שפה לפני שנרדמתי. קולו היה חלק וצונן, והמבטא שלו היה מושלם עם נגיעה קלה של קסם צרפתי.
"אנחנו עומדים לנחות בעוד כעשרים דקות." הוא הבחין בהפתעה שלי והגיש לי כוס פלסטיק עם נוזל תוסס. האצבעות שלנו התחככו קלות כשהוא הגיש לי את המשקה וזרם חשמלי ערער את האחיזה שלי בכוס. הוא יישר את הכוס בידו השנייה ולחץ את שתי כפות ידיי אל הפלסטיק. "את מחזיקה אותה?"
הנהנתי וכופפתי את אצבעותיי תחת האחיזה שלו, אבל הוא המשיך ללחוץ את כפות ידיי אל הכוס במשך שבריר שנייה נוסף. הוא הביט בי כשקמט קל נוצר בין גבותיו, אבל לא הצלחתי להבין אם זה סימן של חוסר שביעות רצון או של הפתעה. מעולם לא נמשכתי בצורה כזו לגבר, ותהיתי אם אני רק מדמיינת את המתח בינינו. הלשון שלי בצבצה כדי ללקק את שפתיי היבשות ועיניו עקבו אחרי המסלול שלה בעניין. ופתאום, ידיו נעלמו והוא נשען לאחור במושב שלו, כשאצבעותיו נעות על המקשים של מכשיר הטלפון.
מצמצתי ושקעתי באיטיות לתוך המושב שלי. פירשתי את הסימנים לא נכון, ללא ספק. לגמתי מהנוזל התוסס ונהניתי לגלות שמדובר בג'ינג'ר אייל. גמעתי באיטיות כדי להתענג על הבעבוע המתקתק שתסס על לשוני והבטתי דרך החלון באור החיוור שהחל לעלות מתוך החשכה. כבר היה אפשר לראות את האורות הנוצצים והרחוקים של לוס קאבוס ובמקום לחשוב ולנסות להבין מי זה הזר המרשים שלצידי, התרכזתי בהתרגשות שלי. מחכה לי שבוע מושלם בגן עדן, לפני שאצטרך להתמודד עם המציאות בניו יורק.
אחרי שגרתי חמש שנים בפריז וביקרתי אותם מספר פעמים בלבד במהלך כל אותה תקופה, אני עומדת סוף־סוף להתאחד עם המשפחה שלי. בפעם האחרונה שהיינו כולנו יחד הייתי בת תשע־עשרה וכולנו התגוררנו תחת אותה קורת גג. האחים התאומים שלי, קוזימה וסבסטיאן, עזבו ראשונים. קוזימה עזבה בגיל שמונה־עשרה כדי לדגמן במילאנו, וסבסטיאן עזב לאנגליה כמה חודשים מאוחר יותר, עם כסף שלווה מקוזימה, הוא היה נחוש להפוך לשחקן. לאחר מכן המשכתי לחיות עם אימא שלי ועם אחותי הבכורה אלנה.
עצמתי את עיניי בכוח, סירבתי לחשוב על השנים ההן. חלפו כמעט חמש שנים מאז שנטשתי את החיים הפשוטים שלנו בנאפולי לטובת האקול דה בוזאר2 בפריז. הייתי קרובה למשפחה שלי, אבל היה לי טוב לחיות בנפרד מהם במשך השנים האלה. אני חוזרת אליהם כשאני אדם טוב יותר ממה שהייתי כשעזבתי בחופזה, וחיכיתי בהתרגשות ובהתלהבות למפגש שלהם עם ה'אני' החדשה שהפכתי להיות.
"למה את מחייכת?"
בשאלה שלו היה שמץ של גסות, כאילו הוא כועס עליי. אבל כשהפניתי את מבטי אליו, עיניו היו נעוצות במסך הבוהק של הטלפון שלו.
"לא הייתי בבית הרבה זמן ואני מחכה לפגוש שוב את המשפחה שלי."
"את בעלך?" הוא שאל ישירות.
צחקתי, והתחושה הייתה כל כך טובה אחרי כמה שעות של בחילה ושינה, עד שהמשכתי לצחוק עוד קצת. הוא התבונן בי ושפתיו התעקלו, הוא חייך בלי להבין למה. "זה היה מצחיק?"
"אה, לא ממש." רכנתי לעברו, כאילו כדי להמתיק סוד. "אבל כדי להתחתן צריך חבר, ולי לא היה אחד כזה במשך שנים."
"או, זה מצחיק." הוא החזיר את הטלפון שלו לכיס והרגשתי תחושת ניצחון כשהוא שב והתמקד בי. "לא מובן לי איך זה שאת רווקה." עיניו נצצו, הוא רכן מעט וקווצה משערו נשמטה על מצחו. "תגידי לי, חוץ מהפחד הברור שיש לך מטיסות, מה עוד לא בסדר אצלך?"
צחקתי. "כמעט הגענו ללוס קאבוס. אין לי זמן לפרט לך את כל רשימת הפגמים שלי."
"יש לי תחושה שאין הרבה כאלה," הוא מלמל והביט בי בדרך שכבר הביט בי קודם, כאילו הוא מתבונן דרכי והיישר אליי בו־זמנית. "אבל אולי עדיף שלא תספרי לי. אשת מסתורין —" קולו היה נמוך וחלק, מהפנט כל כך עד שלא שמתי לב לכך שהקברניט מודיע שאנחנו נכנסים למצב נחיתה. "היא פיתוי של ממש."
"אם כך, אולי כדאי שתספר לי על עצמך." המטוס החל בנחיתה התלולה לעבר העיר ונשענתי לאחור במושב. "אין ספק שאתה נראה טוב."
הוא צחק בקול רם, שהפתיע את שנינו. הצחוק שלו היה צרוד כאילו הוא לא היה רגיל לעשות את זה לעיתים קרובות כל כך, ולמרות ההבעה על פניו היפות, היה בהן גם כאב. כשהצחוק נמוג, נותרו רק פניו הזעופות. "מה תרצי לדעת?"
"משהו דוחה," דרשתי בעליצות.
"דוחה? זה כמעט בלתי אפשרי." על אף שתמיד חשתי חוסר נוחות כשאנשים אחרים נעצו בי מבטים, המבט שלו עם העיניים הכחולות האלו על עורי העיר אותי לחיים וחייכתי אליו כשדיבר. "כשאני מביט בך, אני מצליח לחשוב רק על לוונדר ודבש."
אצבעותיו מצאו תלתל משערי הערמוני, הוא כרך אותו סביב אצבעותיו וניסה להתקרב מעט כדי להריח את שערי. "טוב." כחכחתי בגרוני. "למרבה המזל, אנחנו מדברים עליך, ספר לי במה אתה עובד."
הוא שב ונשען לאחור במושב שלו, כשעל פניו חיוך ערמומי. "אני מתפרנס טוב מאוד."
"אה, אתה אחד מהם." החפתים הכסופים שלו הבהיקו אפילו יותר באור המעומעם של המטוס. "אני יותר הטיפוס של האומנית שגוועת ברעב."
"ממש לא גוועת ברעב." עיניו סקרו את קימורי גופי, ועל אף שלבשתי שמלת כותנה פשוטה, הסמקתי נגד רצוני.
"לא, אבל אני בכל זאת אומנית. תן לי לנחש, אתה עובד בתחום הכספים."
"במובן מסוים," הוא אמר, ועיניו נצצו. "אנחנו משחקים עשרים מי יודע?"
צחקתי. "לא שיחקתי בזה מאז שהייתי ילדה."
"זה לא היה כל כך מזמן."
"מספיק זמן," תיקנתי אותו ונעצתי בו מבט מזווית עיניי. "בן כמה אתה?"
"שלושים ואחת. חוץ מזה הגובה שלי מטר שמונים וחמישה סנטימטר ושברתי את יד ימין שלוש פעמים." החיוך הקטן שעל פניו היה ניגוד ילדותי לתווי פניו החדים, שהיו מעט גסים. רציתי נואשות להעביר אצבע על קו הלסת שלו ולנעוץ אותה בשקע הקל שמתחת לעצם הלחי שלו.
"עשרים וארבע." משכתי את רעמת השיער הגלי שלי לצד אחד, כדי להראות לו את הקעקוע הצבעוני של המערבולת מאחורי האוזן שלי.
לא הסברתי לו את המשמעות של הקעקוע והוא כיווץ את מצחו. "מה זה?"
"סימן." אמרתי בפשטות.
אצבעותיו נגעו באיור המסתחרר ומייד נרתעתי קלות. "זה מוצא חן בעיניי."
"תודה." הקול שלי היה חנוק כשהנחתי לשערי לצנוח שוב על כתפיי.
"מה מביא אותך למקסיקו? אני מניח שהמשפחה שלך לא חיה כאן." הוא העביר את אצבעו בקלילות לאורך זרועי והחיוורון של עורי בלט במיוחד.
"המשפחה שלי הרבה יותר אקזוטית ממני." חשבתי על אימא ועל התאומים ועיוויתי מעט את פניי. לא קל למחוק לחלוטין שנים של הערצה מוחלטת. "החברה הכי טובה שלי הזמינה את החופשה אבל היו לה אילוצים והיא לא יכלה לבוא. שמחתי מאוד להגיע במקומה."
הוא הנהן והתבונן בי במבט חודר. החיבור בינינו התעצם והמה כמו חשמל באוויר בשעת סערה. הסטתי את מבטי בחוסר נוחות והבטתי דרך החלון, חלפנו מעל הקרקע לאורך מסלול הנחיתה, למרבה הפלא לא חשתי את הפחד הרגיל שלי כשגלגלי המטוס נגעו בהססנות במסלול, הטייס המשיך לאורך המסלול ונגע בו פעמיים נוספות לפני שהשלים נחיתה חלקה.
לא אמרנו דבר כשהטייס הכריז שהגענו ורק כשהמטוס נעצר באיטיות ליד הטרמינל הפניתי אליו שוב את מבטי. עיניו היו ממוקדות קדימה כשקמט עמוק נחרץ בין גבותיו ושפתיו חשוקות בריכוז. תהיתי מה הוא חושב עליי ועל המפגש המוזר שלנו.
הוא חש במבטי ואמר, "אני מנסה להחליט אם אני רוצה לפגוש אותך שוב."
"מה גורם לך לחשוב שאני מעוניינת בכלל?" הניסיון שלי להגיב בחוצפה גרם לו לזקוף גבה ואני נכנעתי לתוכחה השקטה שלו במשיכת כתף. "ומה עוצר אותך?"
הסמל של חגורת הבטיחות כבה ושנינו קמנו על רגלינו בו־זמנית וכמעט נגענו זה בזה. החלל הקטן שבינינו היה טעון בחשמל בוער. הוא הוריד אליי את מבטו, כשהגוון הערמוני העז של שערו מרכך את תווי פניו החדים.
"מעולם לא רציתי מישהי כמו שאני רוצה אותך." כף ידו רפרפה מעל למותני וגרמה לזעזוע עמוק ולוהט בגופי. "אבל לא מוצא חן בעיניי הרעיון שאת עלולה לשנות את חיי."
הלב שלי הלם בחוזקה באופן מטריד ועל אף שרציתי נואשות לומר משהו, לא הצלחתי למצוא את המילים ולפרוק את הרגש והתשוקה שהציפו אותי. במקום זה, ראיתי איך צד אחד של שפתיו מתעקל בחיוך קודר בזמן שעיניו בחנו את פניי פעם אחת נוספת.
ואז, בלי לומר דבר, הוא עזב.
ביקורת על הספר תולדות החטא 1 – הרומן מאת ג’יאנה דרלינג האם זה כל כך נורא להשתוקק לפרי האסור? ספר מעולה, ולא די במילים כדי לעשות צדק עם הסיפור שג’יאנה דרלינג רקמה ביד אמן. תולדות החטא 1 – הרומן הוא רומן אסור מהסוג שמסחרר את הקורא, כזה שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. הדמויות מורכבות, הקשר ביניהן מסקרן, והתיאורים העשירים מעבירים את הקורא למסע חובק עולם שמהדהד הרבה מעבר לדפי הספר. ג’יזל מור היא גיבורה יוצאת דופן – אישה עם עבר כואב ורוחות רפאים שרודפות אותה גם בשנתה, אך למרות הכול היא מנסה למצוא דרך חדשה, אפילו אם רק לכמה ימים. היא לא ציפתה למצוא חירות בזרועותיו של הגבר המסתורי והחד ביותר שפגשה אי פעם – סינקלייר הוא, ללא ספק, אחת הדמויות המסקרנות ביותר שקראתי השנה. צרפתי עוצמתי, כריזמטי ומושך, שמנהל את חייו על פי חוקים ברורים – בעסקים וגם בחייו האישיים. אך חוקים נועדו להישבר, וג’יזל היא הוכחה חיה לכך. מבלי שהתכוונה, היא מערערת את עולמו ומשנה את חוקי המשחק. אבל מה קורה כשהימים החולפים אינם מספיקים? כשהתשוקה הופכת לתלות? כתיבת רומן אסור היא אתגר לא פשוט. זהו ז’אנר שמעורר מחלוקת ומשפיע באופן עמוק על תפיסת הקוראים. אך דרלינג מצליחה ללכוד את הפגיעות האנושית של הדמויות ולשוות לסיפור תחושת אמינות מוחלטת. זהו לא רק רומן, אלא שיקוף של רגשות גולמיים ושל מציאות שיכולה להתקיים, גם אם במקומות ובנסיבות בלתי צפויים. הדמויות חיות ונושמות, מתפתחות מול עינינו עם כל חולשותיהן וחוזקותיהן, והעלילה עצמה בנויה באופן מרשים – לכל דמות יש רקע עמוק שמעניק לה רבדים נוספים, מעבר לרומן האסור עצמו. זהו צמד דמויות נפיץ, שסיפורן מטלטל את עולמנו מהרגע הראשון ולא מרפה עד השורה האחרונה. חוויית הקריאה בתולדות החטא היא מסע מסעיר, חושני ומלא עוצמה – כזה שבלתי אפשרי להישאר אדישים אליו.
טוב טוב טוב , נתחיל מזה שאין סליחה לבגידה בין אם זה בגידה פיזית/מילולית . בגידה זה בגידה. אבל, מי לא רוצה רומן של שבוע במקסיקו עם צרפתי שקוראים לו סינקלייר?????? אלוהים ישמור אותי. כן כל הספר הראשון בעצם עסק באיך הרומן יעבוד וכמות הסמאט שם הייתה לא פרופורציונלית אבל זה היה כתוב מאוד מאוד טוב. אהבתי את סינקלייר מאוד אפילו שהוא חתיכת בן זונה בוגדני שחושב רק עם הבילבל שלו אבל הוא היה מסתורי, סקסי ושווה את זה. יאללה לכו לקרוא. ממשיכה לספר השני😍😍😍
ביקורת על הספר תולדות החטא 2 – הסוד מאת ג’יאנה דרלינג האם יש דבר מסוכן יותר מהשתוקקות לדבר האסור? ג’יאנה דרלינג ממשיכה לטוות את סאגת תולדות החטא בספר שני עוצמתי וסוחף, שמוכיח כי הגבולות בין תשוקה, מוסר ואהבה דקים משחשבנו. זהו רומן אסור המתעלה על מוסכמות הז’אנר – עלילה מטלטלת, דמויות מורכבות וכתיבה שמעבירה את הקורא דרך קשת של רגשות, מבכי ועד צחוק, מכאב ועד תשוקה בלתי נשלטת. ג’יזל מור ממשיכה להיחשף כגיבורה בלתי מתפשרת, אישה שנאבקת בשדים מעברה בעוד היא מתמודדת עם אהבה בלתי אפשרית. מנגד, סינקלייר מתגלה כאן בדמות מורכבת אף יותר – גבר בעל עוצמה, כריזמה וקשיחות, אך כזה שהעקרונות עליהם הוא מתעקש מתחילים להתערער. ג’יזל, בלי להתכוון, שוברת את כללי המשחק שהוא עצמו קבע. לאחר לילה אחרון יחד, ג’יזל נעלמת אל תוך הבוקר ומחליטה לפתוח דף חדש בניו יורק, כשהיא משאירה את סינקלייר מאחור כזיכרון רחוק. אך הגורל מתעתע בה באכזריות – כשהיא פוגשת את בן זוגה של אחותה הבכורה, היא נותרת המומה: דניאל סינקלייר. השניים נקרעים בין המציאות האכזרית לבין האהבה הבלתי אפשרית שמבעבעת ביניהם. ארבע שנים חלפו מאז שראתה את אחותה לאחרונה, וכעת היא ניצבת מול הדילמה האכזרית ביותר – האם הקרמה באה לגבות את חובה? המאבק הפנימי בין המצפון לבין התשוקה הופך לאכזרי במיוחד. ג’יזל אינה רוצה לפגוע באחותה או במשפחתה, אך סינקלייר הוא גבר שאין ביכולתה לוותר עליו. כל החלטה גובה מחיר כבד, ואין אפשרות לצאת שלם מן המאבק הזה. זהו סיפור על סודות ושקרים, אהבה שאין לה גבולות ותשוקה שאינה יודעת שובע. דרלינג ממשיכה להוכיח עד כמה האהבה יכולה להיות מבולגנת, מסובכת וכואבת, אך גם ממכרת ונשגבת. אף אחד לא הבטיח שהדרך אליה תהיה פשוטה – וזה בדיוק מה שהופך את תולדות החטא 2 – הסוד לקריאה שאין ממנה דרך חזרה.
התחלתי לקרוא את טרילוגיית "תולדות החטא" של ג'יאנה דרלינג ולא יכולתי להניח את הספר! 🖤 (ללא ספוילרים – כל אחת מוזמנת לקרוא את התקציר ולהתנסות בפרק הראשון באפליקציות קריאה!) כולכן בטח זוכרות את הזוגות הבלתי נשכחים של הז'אנר אווה ויגדאון, כריסטיאן ואנה, ג'סי ואווה ובטוח יש עוד . אני ממש רוצה שתכירו את סינקלייר וג'יזל זוג שמתמודד עם כל מה שאפשר לחשוב עליו כשהאהבה האמיתית פוגשת את העולם המורכב שלנו – נורמות, חוקים והשלכות. כל כך הרבה מחשבות על חיים, על לחיות עם הלב הפתוח ולממש את האהבה, גם אם זה אומר להילחם בשביל זה עד הסוף! 💖 מה שקסם לי במיוחד זה שלא מדובר רק בסיפור רומנטי, אלא גם באיך לבחור באהבה האמיתית – לא לוותר על הרגשות שלנו רק בגלל מה שחברה מצפה מאיתנו, ולהיות מספיק אמיצים להילחם על מה שחשוב. מה שהפך את הקריאה ב"תולדות החטא" לכ"כ מרגשת זה שגם אחרי שסיימתי לקרוא כל ספר, יש תודות בסוף – והסופרת מודה לבעלה, שהוא בעצם ההשראה לדמות הגיבור שלה. זה משהו שמרגיש כל כך אמיתי ומוחשי, כי נראה שהאהבה שהיא מתארת נכתבת ממקום שהיא חוותה אותו באמת. זה לא רק סיפור דמיוני, זה סיפור שנכתב מתוך חוויות אישיות.
ביקורת על הספר תולדות החטא 3 – ההשלכות מאת ג’יאנה דרלינג האם יש פיתוי מסוכן יותר מהפרי האסור? ג’יאנה דרלינג שוב מוכיחה את כישרונה הייחודי ביצירת רומן אסור שמהפנט את הקורא ואינו מאפשר לו להסיר את עיניו מהדף. תולדות החטא 3 – ההשלכות הוא שיאו של סיפור אהבה בלתי אפשרי, מלא בעוצמה, כאב ותשוקה בוערת, שמעמיד במבחן את גבולות המוסר והלב גם יחד. הדרך שבה נרקמת האהבה בין סינקלייר לאל היא אולי רחוקה מהמקובל בסיפורי אהבה מסורתיים, אך הכאב והמאבק שהם חווים הופכים את הקשר ביניהם לאמיתי, נוגע ללב ועוצמתי במיוחד. האם אהבתם תוכל לשרוד את כל המכשולים שבדרכם? דרלינג אינה מסתפקת רק בסיפור אהבה אסור; היא בונה תמונה רחבה ומורכבת של מערכות יחסים משפחתיות. הקוראים נשאבים לתוך עולמותיהם של שתי משפחות יוצאות דופן – מצד אחד, משפחתה האיטלקית הגדולה של אל, ומצד שני, הדינמיקה המשפחתית הבלתי שגרתית של סינקלייר. אך מה שהופך את הכתיבה של דרלינג למבריקה באמת הוא הדרך שבה היא משלבת דמויות משנה – כולן עשירות בפרטים ובאישיות, עד שאין אף דמות שנדמית כרקע בלבד. כל אחת מהן מוסיפה רובד לסיפור, מעשירה את העלילה ומעניקה לה נופך עמוק יותר. אך גולת הכותרת של הספר היא ללא ספק סינקלייר – דמות שהופכת למעין נשמה פיוטית בסיפור. דרך מילותיו, שנאמרות מתוך עומק ליבו, הוא שובה את הקוראים ומשאיר אותם חסרי נשימה. השפה הלירית של דרלינג הופכת כל אינטראקציה בינו לבין אל לחוויה רגשית מטלטלת, כזו שגורמת ללב להימס. אסור להחמיץ את הסדרה הזו – היא יצרית, ממגנטת ומשאירה את הקורא רעב לעוד. דרלינג הצליחה ליצור טרילוגיה יוצאת דופן, כזו שאי אפשר להישאר אדישים אליה. תולדות החטא 3 – ההשלכות מביא לסיומה של הסאגה הזו בדרך שאינה רק מספקת, אלא גם מרגשת ונשארת עם הקוראים הרבה אחרי סיום הקריאה.
הספר הזה נועד לפורענות. יש שני סוג קוראים לסדרת ספרים הזאת- הקורא המרוצה שהוא לא יכול להניח אותו או הקורא ששונא שהוא פשוט לא מתקרב אליו ואומר שזה ספר לא טוב. אני בצד הקורא המרוצה . ואסביר גם למה - קודם כל הדמות הגברית- סינקלייר או שאוהבים אותו או ששונאים אותו, אני חושבת שהוא דמות מאוד מורכבת ואני אוהבת אותם מורכבים מאוד. אני לא אוהבת את עצם הבגידה שלו באלנה, אני חושבת שהוא באמת חשב רק על עצמו בקטע הזה ואם אתם תקראו את הספר הזה תבינו למה הוא חשב רק על עצמו , ואני לא מאשימה אותו. ג׳יזל- אני במקומה באמת הייתי בורחת לחלל ,כי אם אני הייתי אלנה הייתי רוצחת אותה. אני לא חושבת שאפשר באמת להתגבר על בגידה שכזו. אני אישית לא אוהבת את הדמות שלה.היא הייתה מרצה (כלפי סינקלייר), והיא הייתה פשוט אחות לא טובה (לאלנה) וזה קצת חרה לי. הדמויות הנוספות של הספר היו מדהימות. קוזימה, דנטה וסבסטיאן היו מהממים כל אחד בנפרד , אפילו שאנחנו מקבלים את דנטה בקטעים בודדים בלבד אפשר לראות איזה מן בנאדם הוא. הוצאת טורקיז- תתחילו לעבוד על תרגום הספרים של שלושתם. ואחרונה חביבה אלנה. אני מאוד אהבתי אותה , יגידו שהיא בנאדם רע, ונקמן אבל אני באמת אהבתי אותה והלב שלי יצא אליה. אני מאוד מקווה שההוצאה תתרגם את הספרים שלה, אני רוצה לדעת אם היא תקבל את הסוף הטוב שלה. כי מגיע לה. הספר כתוב טוב מאוד , מלא סמאט ( כי אין מה לעשות זה ספר שמתעסק בBDSM) מומלץ♥️♥️
הרומן המושלם מבחינתי❤️🔥❤️🔥 רומנטי, סקסי ומתגרה, אפל, מקורי ומורכב🔥🔥🔥 לקח לי פחות מיום לקרוא את כל הטרילוגיה ללא נשימה וללא שינה הלוואי שהיו ספרי המשך עם הסיפורים לאלנה, קוזימה, סבסטיאן וקייג' בקיצור ג'יאנה הפציצה ואין סיכוי שאתם לא תקראו את הסידרה הזו⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️
הרומן המושלם מבחינתי❤️🔥❤️🔥 רומנטי, סקסי ומתגרה, אפל, מקורי ומורכב🔥🔥🔥 לקח לי פחות מיום לקרוא את כל הטרילוגיה ללא נשימה וללא שינה הלוואי שהיו ספרי המשך עם הסיפורים לאלנה, קוזימה, סבסטיאן וקייג' בקיצור ג'יאנה הפציצה ואין סיכוי שאתם לא תקראו את הסידרה הזו⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️
הרומן המושלם מבחינתי❤️🔥❤️🔥 רומנטי, סקסי ומתגרה, אפל, מקורי ומורכב🔥🔥🔥 לקח לי פחות מיום לקרוא את כל הטרילוגיה ללא נשימה וללא שינה הלוואי שהיו ספרי המשך עם הסיפורים לאלנה, קוזימה, סבסטיאן וקייג' בקיצור ג'יאנה הפציצה ואין סיכוי שאתם לא תקראו את הסידרה הזו⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️
טוב טוב תקשיבו!!!! הספר מצליח לגעת בעדינות ובעוצמה בנושאים מורכבים כמו מיניות, תשוקה ובגידה, תוך שהוא בוחן את הגבולות הדקים שבין אהבה, אמון ושברון לב. העלילה, שנבנית בסבלנות וברגישות, מציגה דמויות עגולות ומורכבות, שכל אחת מהן מתמודדת עם סערות רגשיות עמוקות. מעבר לדרמה האישית של הדמויות הראשיות, הספר גם מציע התבוננות נוקבת על מערכות יחסים, כוחם של סודות והשפעתן של בחירות רגעיות על החיים כולם. זהו סיפור עוצמתי ומטלטל. אפשר להגיד על סינקלייר שהוא אגואיסט במסווה של תשוקה. הוא דמות מורכבת מאוד ומרתקת אבל יכולה לעורר בנו כקוראים כעס ותסכול נוראי. ג׳יזל לעמות זאת, נעה בין תשוקה למציאות כואבת. היא נקרעת בין הלב לשכל. יש לה כמיהה לריגוש.מהרגע הראשון היא נמשכת לסינקלייר, היא לא מתכוונת להכאיב או לפגוע אך היא לא חושבת לרגע על משפחתה ולאיפה זה מכניס אותה. ספר מאוד מאוד מומלץ, יש המון סמאט תבואו מוכנים🥰🙏🏼
התחלתי לקרוא את טרילוגיית "תולדות החטא" של ג'יאנה דרלינג ולא יכולתי להניח את הספר! 🖤 (ללא ספוילרים – כל אחת מוזמנת לקרוא את התקציר ולהתנסות בפרק הראשון באפליקציות קריאה!) כולכן בטח זוכרות את הזוגות הבלתי נשכחים של הז'אנר אווה ויגדאון, כריסטיאן ואנה, ג'סי ואווה ובטוח יש עוד . אני ממש רוצה שתכירו את סינקלייר וג'יזל זוג שמתמודד עם כל מה שאפשר לחשוב עליו כשהאהבה האמיתית פוגשת את העולם המורכב שלנו – נורמות, חוקים והשלכות. כל כך הרבה מחשבות על חיים, על לחיות עם הלב הפתוח ולממש את האהבה, גם אם זה אומר להילחם בשביל זה עד הסוף! 💖 מה שקסם לי במיוחד זה שלא מדובר רק בסיפור רומנטי, אלא גם באיך לבחור באהבה האמיתית – לא לוותר על הרגשות שלנו רק בגלל מה שחברה מצפה מאיתנו, ולהיות מספיק אמיצים להילחם על מה שחשוב. מה שהפך את הקריאה ב"תולדות החטא" לכ"כ מרגשת זה שגם אחרי שסיימתי לקרוא כל ספר, יש תודות בסוף – והסופרת מודה לבעלה, שהוא בעצם ההשראה לדמות הגיבור שלה. זה משהו שמרגיש כל כך אמיתי ומוחשי, כי נראה שהאהבה שהיא מתארת נכתבת ממקום שהיא חוותה אותו באמת. זה לא רק סיפור דמיוני, זה סיפור שנכתב מתוך חוויות אישיות.
התחלתי לקרוא את טרילוגיית "תולדות החטא" של ג'יאנה דרלינג ולא יכולתי להניח את הספר! 🖤 (ללא ספוילרים – כל אחת מוזמנת לקרוא את התקציר ולהתנסות בפרק הראשון באפליקציות קריאה!) כולכן בטח זוכרות את הזוגות הבלתי נשכחים של הז'אנר אווה ויגדאון, כריסטיאן ואנה, ג'סי ואווה ובטוח יש עוד . אני ממש רוצה שתכירו את סינקלייר וג'יזל זוג שמתמודד עם כל מה שאפשר לחשוב עליו כשהאהבה האמיתית פוגשת את העולם המורכב שלנו – נורמות, חוקים והשלכות. כל כך הרבה מחשבות על חיים, על לחיות עם הלב הפתוח ולממש את האהבה, גם אם זה אומר להילחם בשביל זה עד הסוף! 💖 מה שקסם לי במיוחד זה שלא מדובר רק בסיפור רומנטי, אלא גם באיך לבחור באהבה האמיתית – לא לוותר על הרגשות שלנו רק בגלל מה שחברה מצפה מאיתנו, ולהיות מספיק אמיצים להילחם על מה שחשוב. מה שהפך את הקריאה ב"תולדות החטא" לכ"כ מרגשת זה שגם אחרי שסיימתי לקרוא כל ספר, יש תודות בסוף – והסופרת מודה לבעלה, שהוא בעצם ההשראה לדמות הגיבור שלה. זה משהו שמרגיש כל כך אמיתי ומוחשי, כי נראה שהאהבה שהיא מתארת נכתבת ממקום שהיא חוותה אותו באמת. זה לא רק סיפור דמיוני, זה סיפור שנכתב מתוך חוויות אישיות. ללא ספק, ספר שמלווה אותך הרבה אחרי שסיימת לקרוא. מי מכן כבר קראה? אם לא – אל תפספסו! 📖
ספר מהמם! סיפור אהבה רכושני מלא סמאטטטט אבל בטעם, יפה ממש. קראתי אותו בכמה שעות, טסה להמשיך את השני
ספר מושלם, אני אהבתי מאוד את כל שלושת הספרים
וואו איזה ספררר מרגש סוחף דינמי סקסיייי טסה להמשך
מושך סוחף סקסי ברמותתתת רצה להמשך
סדרה נפלאה סוחפת מאתגרת מחכה בקוצר רוח לספרי ההמשך
מושלם וחובה קריאה! אפשר להתאהב בהם במהלך הספר (אם נשים בצד את עניין הבגידה)
אם בספר הקודם התעלמתי מהבגידה באופן מופגן פה לא הייתה לי ברירה והיה לי כבר יותר קשה עם זה אבל ספר מושלם וחובה קריאה
מושלם ברמות!!!! נהנתי מכל רגע (אם מתעלמים מהבגידה שזה היה החלק שהכי קטע לי) אהבתי שסוף סוף הם ביחד ונלחמים אחד על השניה
סוחף, אך יש לי רגשות מעורבים כלפי התוכן
רגשות מעורבים, אבל סוחף וכותב היטב
ספר לוהט!!! כתיבה מצויינת. דמויות מהממות ועלילת טאבו מושלמת! 🔥 האהבה ביניהם עוצמתית וחזקה יותר מהכל, כזו ששורפת את הלב אבל בקטע טוב. ג'יזל ודניאל באמת נשמות טובות ויפות ונהניתי מאד.
טרילוגיה מושלמת! למרות שהספר האחרון קצת נמרח לי, עדיין נהניתי ממש. יש יותר מדי סקס ביחס לעלילה שדי חוזרת על עצמה וכבר דילגתי על כמה קטעים לקראת הסוף... אבל עדיין נסחפתי לתוך העלילה והסיפור המיוחד!
וואוו הספר גרם לי לעליית דופק לא פשוטה הבחירה בין אלנה לג׳יזל והרגשתי כמו ברכבת הרים מתחילה עכשיו את הספר בשלישי מקווה לסוף טוב לזוג שלנו
וואוו אחד גדול, ממשיכה במרץ לשלישי
כתבתי המלצה מפורטת בסוף הטרילוגיה. מאוד מומלץ
אני נמנעת תמיד מלרכוש ספרים שיש בכל ספר פחות מ 300 עמ׳ כי אין סיכוי לעומק של דמויות. גם נמנעת לרכוש ספרים אם אין מספיק חוות דעת… הפעם בניגוד לכל הנאמר קראתי את הפרק הראשון והחלטתי להמר. וואו. ספר סוחף, בנוי נכון, דמויות משנה שמאוד תורמות. יש לעיתים חזרתיות אך זה לא באמת פוגם. יש תיאורי bdsm והרבה חילופי נוזלים אך הכל ארוז מאוד יפה ומאוד מכבד. שווה
אין מספיק מילים בעולם בשביל לתאר את הטרילוגיה המטורפת והמושלמת הזאת פשוט מדהים!! במיוחד בטרילוגיות או ספרים ארוכים כשלא כל סופר מצליח לסחוף את הקוראים עד הסוף כאן פשוט היה קשה לעצור וזה ממש לא הרגיש שזה נמרח אני מתה כבר לקרוא את הספר על קוזימה
וואוו איזה טרילוגיה מעולה. סינקלייר וג'יזל עברו המון , ואהבתם הצליחה לעבור את כל הקשיים . כל מילה שאכתוב תהייה ספויילר , אני עפתי עפתי על הטרילוגיה הזאת היא מצויינת ואני ממליצה לקרוא אותה. תודה לדקלה קרן וגלית על הטרילוגיה. 🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥🔥
וואוו וואו וואו מושלםםםם לא מסוגלת להתאפק אפילו בשביל לכתוב תגובה לספר חייבת לטוסססס לספר הבא פשוט מושלם מרתק, סוחף, איזה אהבה מושלמת איזה תשוקה איזה סמאט איזה עלילה מדהימה!! אי אפשר לעצור לרגע ולהניח לשניה את הספר
אמא איזה ספר מושלם הסוד גמר עליי. טרילוגיה מושלמת בעיניי . עוברת לחלק השלישי והאחרון. 💙💙💙💙💥💥💥🔥🔥🔥🔥🔥
טרילוגיה מהממת, כיפית לקריאה! סיפור אהבה קצת מוגזם אפשר להגיד אבל המסר מהמם - להיות נאמן לעצמך. הספר השלישי קצת יותר ארוך, אבל קריאה זורמת. ממליצה בחום!
ספר מעולה הספר הראשון בטרילוגיה , נהנתי לקרוא על סינקלייר ואל, איזה סיפור מהמם, עו,רת לחלק השני ❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️
מהמם!!!! טסה לשלישייייייי טרילוגיה הורסת
אהבתי, אבל יש חסרון מרכזי מבחינתי כשאין כניסה לפרטים, מעבר בין סצינות מתבצע באופן גס ולא נעים, לפעמים צריך לחזור רגע ולהשלים לבד בדמיון (גם בסקס שלכם שלפעמים לא ברור מי על מי ואיפה)
סוף מהמם לטרילוגיה . ממש מקווה שיהיה ספר על קוזימה!!
בתיאוריה היה פה פוטנציאל. אבל לא יודעת למה- הספר פשוט לא עשה לי את זה. העלילת רקע של הדמות הראשית הנשית הייתה מופרכת ויש קטעים שממש מזכירים את חמישים גוונים של אפור. משהו פשוט לא עבד לי
רעיון טוב. יישום הרבה פחות. הסיפור לא אמין , לפעמים מוזר והיה קשה להתחבר אליו. קריאה זורמת
ספר טוב יותר טוב מהראשון , עוברת לספר הבא
ספר נחמד למרות שהוא קצר עדיין דילגתי על עמודים לא מעניינים ממשיכה לספר הבא מסקרנות ומקווה שיהיה יותר מוצלח
קשה לי כל כך עם בגידות. זה אומר שהדמות הנשית, חלשה, לא סבבה בכלל והיא האישה האחרת..זאת שאנחנו שונאות במציאות ובספרים. מזעזע בעיניי שהסביבה תומכת בבגידה הזאת. מחריד. בנות יקרות- קשר שמתחיל בבגידה יסתיים בבגידה או פשוט יהיה כשלון. מעבר לזה- חוץ מאילה סמאט אין משהו מעבר.
לא ברור בכלל הספר הזה, מנרמל בגידה וניהול רומן? לא יודעת למה ציפיתי כשזה השם של הספר.. אבל בכל מקרה לא המשכתי לספר השני. הדמות הנשית לא חלשה לדעתי הדמות הגברית בוגדנית. לא הבנתי על סמך מה הוא התאבסס על הדמות הנשית הכיר אותה בדיוק יומיים.
גרוע! המשכתי בגלל הביקורות כ"כ חיכיתי למשהו מעניין לאיזה טויסט, כלום ושום דבר. חבל על הכסף והזמן
מטופש ומיותר לגמרי, נישברתי באמצע מהשיעמום
גשם ניתך על מסלול ההמראה הרותח ועוצמת הרוח הטיחה את טיפות הגשם על החלון האובלי הסמוך לראשי, כך שהצבע האפור של המסלול, ענני הסערה וקו הרקיע של ונקובר היטשטשו והתמזגו לאחד. הגשם הרגיע את עצביי ועצמתי את עיניי כדי שאוכל לשמוע טוב יותר את החבטות והשריקות של הסופה המשתוללת מחוץ למכונת הפח שהביאה אותי מפריז לוונקובר בתוך פחות משבע וחצי שעות, במידה מסוימת של סיכון.
שליש מנוסעי המטוס ירדו והמטוס תדלק לקראת החלק האחרון של המסע, אל היעד הסופי שלי — לוס קאבוס, מקסיקו.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתמקד בדברים מרגיעים, בזמן שנוסעי מחלקת התיירים ירדו מהמטוס. הטיסה הייתה חיונית ואחרי עשרים וארבע שנים של נסיעות, הייתי אמורה להתרגל כבר לטלטלות שנלוו לטיסות.
בתאוריה, הייתי רגילה לזה. לפני כל טיסה המתנתי בשלווה בתור המתעקל והאינסופי לקראת בדיקת המזוודות, קידמתי את פניה של הדיילת בחיוך מזויף והסכמתי איתה שכן, תהיה לי טיסה נעימה. רק כשהגעתי אל המטוס וישבתי במושב שלי, מוגנת על ידי החגורה הרופפת, השתלט עליי הפחד. הייתי אסירת תודה לאחי הצעיר, סבסטיאן, על כך שהלווה לי את הכסף לטיסה במחלקה הראשונה. עכשיו לפחות, אם נגזר על המטוס להתרסק, יעמוד לרשותי מושב גדול יותר שישמש לי כריפוד.
"את עדיין נראית ירוקה מעט, שרי1." האדון בגיל העמידה שישב לצידי רכן לעברי והציע לי את בקבוק המים שלו, שטרם נפתח. "אבל החלק הגרוע ביותר כבר מאחורינו. אני מקווה שמישהו מחכה לך במקסיקו. את לא במצב לנהוג אחרי כל ה —" הוא החווה בידו בנימוס לעבר מה שנותר משקיות ההקאה שהדיילת הגישה לי עשרים דקות אחרי שהמראנו.
הצלחתי להעלות על פניי חיוך קל למען פייר. הוא היה רווק בן חמישים, בעל מראה מכובד למדי, עם שיער אפור־מתכתי ועיניים חומות וערמומיות. בנסיבות אחרות, אולי הוא היה מנסה להתחיל איתי. בפועל, הוא הציע לשלם לאחד הנוסעים כדי שיחליף איתו מקומות, כשהתבררה לו עוצמת ההקאות שלי. כשזה לא הצליח, הוא התגבר על העניין בחן יחסי והרצה באוזניי על התחבולות של חוקי הסחר הבינלאומיים כדי להסיח את דעתי. נוכח הנסיבות — הצלחתי לרייר על ז'קט ההוגו בוס שלו כשנמנמתי בין ההקאות — חשתי אסירת תודה כלפיו.
"לא, אבל אני אקח מונית לאתר הנופש." באותו רגע לא ציפיתי במיוחד לחופשה שנכפתה עליי. כל מה שרציתי היה לרדת מהמטוס בפריז המוכרת ולהחליק לתוך מיטת הברזל בדירת הסטודיו הקטנה שלי, בסנט ז'רמן דה פרה.
פייר הנהן ושלח לעברי מבט בזווית עינו. "תהיי בסדר עכשיו?"
הוא עמד לרדת מהמטוס כדי לבקר את בתו ואת הנכד החדש שנולד לו. הוא לא אהב את צפון אמריקה והייתה לי תחושה שהוא משתהה רק כדי לסחוט עוד כמה מילים בשפת אימו לפני המעבר לאנגלית.
הנהנתי בצייתנות, אבל עוד לפני שהספקתי לענות, נשמע מאחורינו קול עמוק. "אם תרשה לי, אני חושב שאתה משאיר אותה בידיים טובות."
פקחתי את עיניי אחרי שפייר נעץ את מרפקו במותני בחוסר עידון וכחכח בגרונו. מצמצתי ומייד הזדקפתי.
האיש שעמד לפנינו חסם את המעבר כולו. עורו המוזהב נמתח מעל תווי פניו החזקות, שנראו מעט פראיות עם עצמות לחייו המודגשות והאף המחודד. התרשמתי במעורפל שהוא גבוה ורזה, מכיוון שלא הצלחתי להתיק את מבטי מעיניו, שהיו בצבע כחול־עמוק מחשמל, כמו שמי הלילה במהלך סופת ברקים. הדרך שבה הוא עמד לפנינו, יחד עם מבנה גופו הרזה והמבט בעיניו הזכירה לי תמונה שראיתי פעם, של זאב שכבול על ידי שלשלאות הציוויליזציה, אבל עדיין נשלט על ידי פראות נצחית.
"אני בטוח שהיא תשמח," פייר לא התאמץ להסתיר את מבטו, שהורה לי להתעשת.
חייכתי בהיסוס לעבר הזר, מודעת לעובדה שאני שילוב מביך של עור לח ודביק ומייק אפ מרוח. "אני בסדר, באמת."
הוא הנהן נחרצות, ללא כל אהדה ממשית בעיניו. "את תהיי בסדר."
פייר היסס ועיניו תרו אחרי סימנים של סרבנות בפניי. חייכתי לעברו ונטלתי אחת מידיו בין כפות ידיי הלחות.
"תודה רבה על עזרתך. אני מקווה שתיהנה עם בתך."
בתגובה קיבלתי ממנו חיוך רחב ולאחר מכן הוא אסף במהירות את חפציו והתרחק לעבר קדמת המטוס. הבטתי אחריו כשהלך, במקום להתמקד בזר שהתיישב במקום הריק שלו, לידי. אבל לאחר מספר דקות שבהן עיניו צרבו את פניי הפניתי אליו את מבטי בחוסר נוחות.
שערו הסמיך היה בצבע מהגוני מבריק והסתלסל על עורפו, עדות לכך שהוא לא הסתפר כבר מזמן. אצבעותיי השתוקקו לפרוע את רעמת המשי, אבל הסתפקתי בחיוך.
"באמת שאין צורך לטפל בי, מסייה," המשכתי בצרפתית. "אני ממש בסדר עכשיו."
הוא לא מיהר להשיב ואני התפתלתי במושב שלי. "זה ממש טיפשי. אני מפחדת מטיסות מאז שהייתי קטנה."
"באמת?" הוא שילב את אצבעותיו. הבחנתי שהוא לא עונד שעון, ושהאצבעות שלו ארוכות וקלילות. הופתעתי מהנמשים שהיו מפוזרים על גב כפות ידיו החזקות והם נראו כאילו יש בהם קסם מוזר. השתוקקתי לשלוח את היד לתוך התיק שהיה מונח ליד רגליי ולשלוף משם את בלוק הציור שלי.
כיוון שחשתי חוסר נוחות, חייכתי חיוך נבוך והנהנתי. "כשהייתי בת ארבע עברנו לפוליה לשנה, ואני לא ממש זוכרת את תהליך המעבר, אבל אני זוכרת את הטיסה במטוס ההוא." הבטתי בו בזווית עיני והוא הנהן לעברי כדי שאמשיך, אצבעותיו היו צמודות זו לזו מול שפתיו המשורטטות, כאילו צוירו בידיו של אומן. "זו הייתה חברת תעופה זולה וכל מה שהחזיק את המטוס עצמו היו כמה ברגים חלודים. אני גם חושבת שהקברניט היה שיכור, כי כל הדרך המטוס צלל והתנדנד בלי הפסקה."
"איזו חברת תעופה זו הייתה?" קולו היה רך וצלול, הוא ריחף כמו ליטוף עדין על העור שלי.
"אני כבר לא זוכרת," כיווצתי את מצחי. "למה?"
מבטו הכחול והעמוק התמקד בפניי וגרם לשאלה שלי להתפוגג. "ספרי לי עוד."
אני חושבת שהמילים האלה קסומות, ובמיוחד כשגבר משמיע אותן. הן תמיד מעוררות משהו עמוק ששוכן בתוך ליבה של אישה, משהו שלרוב הוא נסתר והססני. ספרי לי עוד. איכשהו, הייתה בדברים האלה אינטימיות, גם אם הגיעו מאדם זר, במיוחד מהזר הזה.
"אבא שלי היה שקוע בחובות, כך שלמעשה ברחנו." משכתי בכתפיי, אבל תחושת האימה עדיין הדהדה בי כשחשבתי על הייאוש של אימא שלי ועל האומללות של אחי. "אולי נדבקתי בשפעת, או שפשוט פחדתי, אבל רוב הטיסה עברה עליי בפחד ובהקאות ללא הפסקה. אין צורך לומר שזו לא הייתה טיסה נעימה. ועל אף שטסתי מאז די הרבה, התחושה הזו לא עוזבת אותי."
"אה, אבל לטוס זה כיף." הוא לא חייך, הייתה לי תחושה שהוא מחייך רק לעיתים רחוקות, אבל עיניו קרנו כל כך והתכהו מרוב עונג. "תעצמי את העיניים."
"סליחה?"
"תעצמי את העיניים."
הוא רכן לעברי קלות כדי להגיע לכפתור שעל משענת היד שלי ואני נשענתי לאחור במושב. משענת המושב נטתה לאחור ומצאתי את עצמי מביטה למעלה, על פניו, כשהכתף החמה שלו נוגעת בחלק הקדמי של גופי.
"תעצמי את עינייך," הוא חזר על דבריו בנחישות.
בלעתי רוק פעמיים לפני שעשיתי זאת. הוא לא אמר לי את השם שלו, ולא ידעתי מאיפה הוא או כל דבר אישי לגביו. אבל איכשהו, היה בזה משהו מרגש ומסעיר. להיות נתונה בידיו של זר מושלם ולתת בו אמון במידה שאפשרה לי לוותר על הראייה שלי ולהניח לו להחליט עבורי גם את הדבר הפשוט ביותר.
לכן לא זזתי כמעט כשהרגשתי שהוא מכסה את כפות רגליי הקרות בשמיכה שנמתחה עד לסנטר שלי. אצבעותיו, שהיו מחוספסות מעט, התחככו קלות בעור הצוואר שלי כשהוא כיסה אותי.
"את עפה באוויר," הוא אמר בשקט, אבל הרגשתי כאילו הוא לוחש את המילים לתוך אוזני. "תירגעי, תרפי כל שריר בגופך ותנשמי עמוק. אין דבר יותר מרגיע מאשר להיות באוויר."
במקום זה, הבטן שלי התהפכה והצטערתי שאני לא בן אדם מסוג אחר. מישהי שמסוגלת לפלרטט עם זרים שנראים טוב, שהייתה רוכנת לעבר הפה הנחוש שלו ומתמסרת לו ללא היסוס.
"אנחנו לא באוויר," אמרתי. "אנחנו במכונה עשויה מתכת, שאין לה שום סיבה להיות בשמיים."
"אה, זו המכונה שמפחידה אותך." תהיתי איפה הוא יושב, ואם הוא ממשיך לרכון מעליי. "אם כך, תחשבי שזאת ציפור או ברבור."
"אוקיי," מלמלתי, הרגשתי תשושה לפתע. "אבל רק משום שברבורים הם מרושעים."
חייכתי למשמע הצחוק הצרוד שלו, אבל נרדמתי לפני שהספקתי לומר משהו נוסף.
התעוררתי לצלילי הנקישה העדינים של הגשם בחלון ונקישות מהירות של אצבעות על טלפון. הייתי מבולבלת אחרי המנוחה העמוקה, והתאפסתי רק אחרי שנאנחתי והתמתחתי במושב שלי. התנערתי מחבלי השינה שאפפו אותי, הרמתי את מבטי ונתקלתי בעיניו הבוערות של הזר שלי.
"נחת כמו שצריך," הוא ציין, ומסיבה כלשהי הסמקתי.
הוא נראה אפילו נאה יותר מקודם, אם דבר כזה היה אפשרי בכלל. שערו נראה בעיקר שחור בגלל החשכה שחדרה מחלונות המטוס, עם נגיעות אדומות של התאורה המלאכותית שמעל לראשו. הוא נראה כמו יצור שחי בלילה, משהו אפל וסקסי מכדי להיות אמיתי.
"כן, תודה." דיברנו עכשיו באנגלית, ולא הצלחתי להיזכר אם דיברנו בצרפתית קודם או שכבר החלפנו שפה לפני שנרדמתי. קולו היה חלק וצונן, והמבטא שלו היה מושלם עם נגיעה קלה של קסם צרפתי.
"אנחנו עומדים לנחות בעוד כעשרים דקות." הוא הבחין בהפתעה שלי והגיש לי כוס פלסטיק עם נוזל תוסס. האצבעות שלנו התחככו קלות כשהוא הגיש לי את המשקה וזרם חשמלי ערער את האחיזה שלי בכוס. הוא יישר את הכוס בידו השנייה ולחץ את שתי כפות ידיי אל הפלסטיק. "את מחזיקה אותה?"
הנהנתי וכופפתי את אצבעותיי תחת האחיזה שלו, אבל הוא המשיך ללחוץ את כפות ידיי אל הכוס במשך שבריר שנייה נוסף. הוא הביט בי כשקמט קל נוצר בין גבותיו, אבל לא הצלחתי להבין אם זה סימן של חוסר שביעות רצון או של הפתעה. מעולם לא נמשכתי בצורה כזו לגבר, ותהיתי אם אני רק מדמיינת את המתח בינינו. הלשון שלי בצבצה כדי ללקק את שפתיי היבשות ועיניו עקבו אחרי המסלול שלה בעניין. ופתאום, ידיו נעלמו והוא נשען לאחור במושב שלו, כשאצבעותיו נעות על המקשים של מכשיר הטלפון.
מצמצתי ושקעתי באיטיות לתוך המושב שלי. פירשתי את הסימנים לא נכון, ללא ספק. לגמתי מהנוזל התוסס ונהניתי לגלות שמדובר בג'ינג'ר אייל. גמעתי באיטיות כדי להתענג על הבעבוע המתקתק שתסס על לשוני והבטתי דרך החלון באור החיוור שהחל לעלות מתוך החשכה. כבר היה אפשר לראות את האורות הנוצצים והרחוקים של לוס קאבוס ובמקום לחשוב ולנסות להבין מי זה הזר המרשים שלצידי, התרכזתי בהתרגשות שלי. מחכה לי שבוע מושלם בגן עדן, לפני שאצטרך להתמודד עם המציאות בניו יורק.
אחרי שגרתי חמש שנים בפריז וביקרתי אותם מספר פעמים בלבד במהלך כל אותה תקופה, אני עומדת סוף־סוף להתאחד עם המשפחה שלי. בפעם האחרונה שהיינו כולנו יחד הייתי בת תשע־עשרה וכולנו התגוררנו תחת אותה קורת גג. האחים התאומים שלי, קוזימה וסבסטיאן, עזבו ראשונים. קוזימה עזבה בגיל שמונה־עשרה כדי לדגמן במילאנו, וסבסטיאן עזב לאנגליה כמה חודשים מאוחר יותר, עם כסף שלווה מקוזימה, הוא היה נחוש להפוך לשחקן. לאחר מכן המשכתי לחיות עם אימא שלי ועם אחותי הבכורה אלנה.
עצמתי את עיניי בכוח, סירבתי לחשוב על השנים ההן. חלפו כמעט חמש שנים מאז שנטשתי את החיים הפשוטים שלנו בנאפולי לטובת האקול דה בוזאר2 בפריז. הייתי קרובה למשפחה שלי, אבל היה לי טוב לחיות בנפרד מהם במשך השנים האלה. אני חוזרת אליהם כשאני אדם טוב יותר ממה שהייתי כשעזבתי בחופזה, וחיכיתי בהתרגשות ובהתלהבות למפגש שלהם עם ה'אני' החדשה שהפכתי להיות.
"למה את מחייכת?"
בשאלה שלו היה שמץ של גסות, כאילו הוא כועס עליי. אבל כשהפניתי את מבטי אליו, עיניו היו נעוצות במסך הבוהק של הטלפון שלו.
"לא הייתי בבית הרבה זמן ואני מחכה לפגוש שוב את המשפחה שלי."
"את בעלך?" הוא שאל ישירות.
צחקתי, והתחושה הייתה כל כך טובה אחרי כמה שעות של בחילה ושינה, עד שהמשכתי לצחוק עוד קצת. הוא התבונן בי ושפתיו התעקלו, הוא חייך בלי להבין למה. "זה היה מצחיק?"
"אה, לא ממש." רכנתי לעברו, כאילו כדי להמתיק סוד. "אבל כדי להתחתן צריך חבר, ולי לא היה אחד כזה במשך שנים."
"או, זה מצחיק." הוא החזיר את הטלפון שלו לכיס והרגשתי תחושת ניצחון כשהוא שב והתמקד בי. "לא מובן לי איך זה שאת רווקה." עיניו נצצו, הוא רכן מעט וקווצה משערו נשמטה על מצחו. "תגידי לי, חוץ מהפחד הברור שיש לך מטיסות, מה עוד לא בסדר אצלך?"
צחקתי. "כמעט הגענו ללוס קאבוס. אין לי זמן לפרט לך את כל רשימת הפגמים שלי."
"יש לי תחושה שאין הרבה כאלה," הוא מלמל והביט בי בדרך שכבר הביט בי קודם, כאילו הוא מתבונן דרכי והיישר אליי בו־זמנית. "אבל אולי עדיף שלא תספרי לי. אשת מסתורין —" קולו היה נמוך וחלק, מהפנט כל כך עד שלא שמתי לב לכך שהקברניט מודיע שאנחנו נכנסים למצב נחיתה. "היא פיתוי של ממש."
"אם כך, אולי כדאי שתספר לי על עצמך." המטוס החל בנחיתה התלולה לעבר העיר ונשענתי לאחור במושב. "אין ספק שאתה נראה טוב."
הוא צחק בקול רם, שהפתיע את שנינו. הצחוק שלו היה צרוד כאילו הוא לא היה רגיל לעשות את זה לעיתים קרובות כל כך, ולמרות ההבעה על פניו היפות, היה בהן גם כאב. כשהצחוק נמוג, נותרו רק פניו הזעופות. "מה תרצי לדעת?"
"משהו דוחה," דרשתי בעליצות.
"דוחה? זה כמעט בלתי אפשרי." על אף שתמיד חשתי חוסר נוחות כשאנשים אחרים נעצו בי מבטים, המבט שלו עם העיניים הכחולות האלו על עורי העיר אותי לחיים וחייכתי אליו כשדיבר. "כשאני מביט בך, אני מצליח לחשוב רק על לוונדר ודבש."
אצבעותיו מצאו תלתל משערי הערמוני, הוא כרך אותו סביב אצבעותיו וניסה להתקרב מעט כדי להריח את שערי. "טוב." כחכחתי בגרוני. "למרבה המזל, אנחנו מדברים עליך, ספר לי במה אתה עובד."
הוא שב ונשען לאחור במושב שלו, כשעל פניו חיוך ערמומי. "אני מתפרנס טוב מאוד."
"אה, אתה אחד מהם." החפתים הכסופים שלו הבהיקו אפילו יותר באור המעומעם של המטוס. "אני יותר הטיפוס של האומנית שגוועת ברעב."
"ממש לא גוועת ברעב." עיניו סקרו את קימורי גופי, ועל אף שלבשתי שמלת כותנה פשוטה, הסמקתי נגד רצוני.
"לא, אבל אני בכל זאת אומנית. תן לי לנחש, אתה עובד בתחום הכספים."
"במובן מסוים," הוא אמר, ועיניו נצצו. "אנחנו משחקים עשרים מי יודע?"
צחקתי. "לא שיחקתי בזה מאז שהייתי ילדה."
"זה לא היה כל כך מזמן."
"מספיק זמן," תיקנתי אותו ונעצתי בו מבט מזווית עיניי. "בן כמה אתה?"
"שלושים ואחת. חוץ מזה הגובה שלי מטר שמונים וחמישה סנטימטר ושברתי את יד ימין שלוש פעמים." החיוך הקטן שעל פניו היה ניגוד ילדותי לתווי פניו החדים, שהיו מעט גסים. רציתי נואשות להעביר אצבע על קו הלסת שלו ולנעוץ אותה בשקע הקל שמתחת לעצם הלחי שלו.
"עשרים וארבע." משכתי את רעמת השיער הגלי שלי לצד אחד, כדי להראות לו את הקעקוע הצבעוני של המערבולת מאחורי האוזן שלי.
לא הסברתי לו את המשמעות של הקעקוע והוא כיווץ את מצחו. "מה זה?"
"סימן." אמרתי בפשטות.
אצבעותיו נגעו באיור המסתחרר ומייד נרתעתי קלות. "זה מוצא חן בעיניי."
"תודה." הקול שלי היה חנוק כשהנחתי לשערי לצנוח שוב על כתפיי.
"מה מביא אותך למקסיקו? אני מניח שהמשפחה שלך לא חיה כאן." הוא העביר את אצבעו בקלילות לאורך זרועי והחיוורון של עורי בלט במיוחד.
"המשפחה שלי הרבה יותר אקזוטית ממני." חשבתי על אימא ועל התאומים ועיוויתי מעט את פניי. לא קל למחוק לחלוטין שנים של הערצה מוחלטת. "החברה הכי טובה שלי הזמינה את החופשה אבל היו לה אילוצים והיא לא יכלה לבוא. שמחתי מאוד להגיע במקומה."
הוא הנהן והתבונן בי במבט חודר. החיבור בינינו התעצם והמה כמו חשמל באוויר בשעת סערה. הסטתי את מבטי בחוסר נוחות והבטתי דרך החלון, חלפנו מעל הקרקע לאורך מסלול הנחיתה, למרבה הפלא לא חשתי את הפחד הרגיל שלי כשגלגלי המטוס נגעו בהססנות במסלול, הטייס המשיך לאורך המסלול ונגע בו פעמיים נוספות לפני שהשלים נחיתה חלקה.
לא אמרנו דבר כשהטייס הכריז שהגענו ורק כשהמטוס נעצר באיטיות ליד הטרמינל הפניתי אליו שוב את מבטי. עיניו היו ממוקדות קדימה כשקמט עמוק נחרץ בין גבותיו ושפתיו חשוקות בריכוז. תהיתי מה הוא חושב עליי ועל המפגש המוזר שלנו.
הוא חש במבטי ואמר, "אני מנסה להחליט אם אני רוצה לפגוש אותך שוב."
"מה גורם לך לחשוב שאני מעוניינת בכלל?" הניסיון שלי להגיב בחוצפה גרם לו לזקוף גבה ואני נכנעתי לתוכחה השקטה שלו במשיכת כתף. "ומה עוצר אותך?"
הסמל של חגורת הבטיחות כבה ושנינו קמנו על רגלינו בו־זמנית וכמעט נגענו זה בזה. החלל הקטן שבינינו היה טעון בחשמל בוער. הוא הוריד אליי את מבטו, כשהגוון הערמוני העז של שערו מרכך את תווי פניו החדים.
"מעולם לא רציתי מישהי כמו שאני רוצה אותך." כף ידו רפרפה מעל למותני וגרמה לזעזוע עמוק ולוהט בגופי. "אבל לא מוצא חן בעיניי הרעיון שאת עלולה לשנות את חיי."
הלב שלי הלם בחוזקה באופן מטריד ועל אף שרציתי נואשות לומר משהו, לא הצלחתי למצוא את המילים ולפרוק את הרגש והתשוקה שהציפו אותי. במקום זה, ראיתי איך צד אחד של שפתיו מתעקל בחיוך קודר בזמן שעיניו בחנו את פניי פעם אחת נוספת.
ואז, בלי לומר דבר, הוא עזב.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
