רצח רוג'ר אקרויד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רצח רוג'ר אקרויד
מכר
אלפי
עותקים
רצח רוג'ר אקרויד
מכר
אלפי
עותקים

רצח רוג'ר אקרויד

4.6 כוכבים (65 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 6 דק'

אגתה כריסטי

אגתה מרי קלאריסה כריסטי (1890 –1976) הייתה סופרת ומחזאית בריטית, שהתפרסמה בעיקר בשל עשרות סיפורי הבלשים שכתבה. היא חיברה 78 רומנים בלשיים, רומן ריגול אחד, 19 מחזות והרבה סיפורי מתח קצרים.
 
נוהגים לכנותה מלכת ספרי המסתורין, ותפוצת ספריה בעולם עצומה: 78 ספריה תורגמו ל-44 שפות ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים, המקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. בשנת 1971 הוענק לכריסטי תואר אבירות מטעם מסדר האימפריה הבריטית. במהלך השנים ספריה זכו לעיבודים קולנועיים רבים וביניהם מוות על הנילוס שיצא לאקרנים בשנת 2022 בכיכובה של גל גדות. 

תקציר

רוג׳ר אקרויד ידע יותר מדי. הוא ידע שהאישה שהוא אוהב הרעילה את בעלה הראשון, הוא גם חשד שמישהו סוחט אותה. ואז התקבלה הידיעה הנוראה שהיא נטלה את חייה באמצעות מנת יתר של סם. ובכל זאת לידיו של מר אקרויד מגיע בדל מידע אחרון ומכריע. למרבה הצער, לפני שהוא מספיק לקרוא את מכתבה האחרון הוא נדקר למוות בחדרו.
הבלש הרקול פוארו נקלע על כורחו לחקירת הרצח המחריד, ועומד לגלות מסקנות שיפתיעו אף אותו עצמו.
 
רצח רוג׳ר אקרויד נחשב אחת מאבני היסוד של ספרות הפשע. הוא היה אחד הספרים האהובים על אגתה כריסטי עצמה ונבחר לאחד משלושת ספריה האהובים ביותר בכל הזמנים, בסקר בין־לאומי שנערך ב־2015 .במשאל שערכה אגודת סופרי המתח בבריטניה בקרב מאות הסופרים החברים בה, נבחר ספר זה לרומן הפשע הטוב ביותר שנכתב מעולם בסוגה ״מי עשה זאת״.

פרק ראשון

פרק ראשון 
ארוחת הבוקר של ד“ר שפארד
 
גברת פֵרָארס מתה בלילה שבין 16 ל־17 בספטמבר - יום חמישי. אני נקראתי אליה בשעה שמונה, בבוקר יום שישי 17 בחודש. לא היה מה לעשות. היא הייתה מתה זה שעות אחדות.
השעה הייתה תשע וכמה דקות כשחזרתי הביתה. פתחתי את דלת הכניסה במפתח והשתדלתי להתעכב בפרוזדור, שם תליתי את כובעי ואת המעיל הקל שלקחתי מטעמי זהירות בגלל קור הבוקר הסתווי בשעה כה מוקדמת. אם להודות על האמת, הייתי מודאג ומוטרד לא מעט. לא אתיימר לטעון שבאותו רגע כבר חזיתי את אירועי השבועות הקרובים. לא ולא. אלא שחושיי אמרו לי כי צפויה לנו תקופה מרעישה.
מחדר האוכל שמשמאלי עלה קרקוש ספלי התה ונשמע שיעולה הקצר, היבש, של אחותי קרוליין.
“זה אתה, ג‘יימס?“ קראה קרוליין.
שאלה מיותרת - מי עוד זה יכול להיות? למען האמת, דווקא בגללה התמהמהתי. קיפלינג מספר לנו שססמתה של משפחת הנמיות היא “צא וראה מה יש לדעת.“ אם קרוליין תעצב לה ביום מן הימים סמל משפחה, אין ספק שאציע לה לשבץ בו נמייה. את המחצית הראשונה של הססמה אפשר להשמיט - קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו. גם בכך היא מומחית גדולה.
בעצם מאפיין זה שלה הוא שייסר אותי בלבטים. כל מה שאומר עכשיו לקרוליין על מותה של גברת פרארס ייוודע בכפר כולו בתוך שעה ומחצה. מתוקף מקצועי אני משתדל כמובן להקפיד על חשאיות. משום כך התרגלתי להסתיר מאחותי כל ידיעה במידת האפשר. על פי רוב הדברים נודעים לה בכל זאת, אבל כך לפחות אני יודע שידי לא הייתה במעל.
בעלה של גברת פרארס מת לפני קצת יותר משנה, וקרוליין לא הפסיקה לטעון, בלי שיהיה לה כל ביסוס לטענה, שאשתו הרעילה אותו.
תשובתי הקבועה, שמר פרארס מת מדלקת מעיים חריפה בסיועם האדיב של הרגלי השתייה שלו, מעוררת בה בוז. אכן, תסמיניהן של דלקת מעיים ושל הרעלת זרניך אינם בלתי דומים, אלא שקרוליין מבססת את האשמתה על נימוק שונה לגמרי.
“מספיק להסתכל עליה,“ שמעתי אותה אומרת.
גברת פרארס, אף שלא הייתה צעירה, הייתה אישה נאה מאוד ובגדיה, למרות פשטותם, שיוו לה חן רב; עם זאת, נשים רבות קונות את בגדיהן בפריז ולא כולן מרעילות בשל כך את בעליהן.
עוד אני עומד מהוסס בפרוזדור וכל המחשבות האלה חולפות בראשי נשמע שוב קולה של קרוליין, הפעם בנימה של קוצר רוח.
“מה אתה עושה שם, ג‘יימס? למה אתה לא נכנס לאכול את ארוחת הבוקר?“
“אני בא, יקירתי,“ הזדרזתי להשיב. “רק תליתי את המעיל.“
“בזמן הזה כבר יכולת להספיק לתלות עשרה מעילים.“
הצדק היה אתה. יכולתי.
נכנסתי לחדר האוכל, כיבדתי את קרוליין בנשיקה יבשה על הלחי כהרגלי והתיישבתי לאכול ביצים וקותלי חזיר מטוגנים. הבשר היה די קר.
“יצאת לביקור מוקדם,“ העירה קרוליין.
“כן,“ אמרתי. “לקִינְגְס פָּדוֹק. אל גברת פרארס.“
“אני יודעת,“ אמרה אחותי.
“איך ידעת?“
“אנני סיפרה לי.“
אנני היא החדרנית שלנו. נערה חביבה, אך פטפטנית חסרת תקנה.
נפלה שתיקה. המשכתי לאכול ביצים וקותלי חזיר. חוטמה של אחותי, חוטם ארוך ודק, רטט מעט בקצהו, כתמיד בשעה שהיא מתעניינת או מתרגשת ממשהו.
“ובכן?“ שאלה.
“עצוב מאוד. לא היה מה לעשות. כנראה מתה בשנתה.“
“אני יודעת,“ אמרה אחותי שוב.
הפעם התרגזתי.
“לא ייתכן שאת יודעת,“ התזתי. “אני עצמי לא ידעתי לפני שהגעתי לשם, ולא דיברתי על זה עם נפש חיה. אם אנני יודעת, היא כנראה רואת נסתרות.“
“לא אנני סיפרה לי, אלא החלבן. הוא שמע על זה מהמבשלת של משפחת פרארס.“
כפי שאמרתי, קרוליין לא צריכה לצאת וללקט את ידיעותיה. היא יושבת לה בבית והידיעות באות אליה.
אחותי המשיכה:
“ממה היא מתה? מהתקף לב?“
“החלבן לא אמר לך?“ שאלתי בלגלוג.
אין טעם לדבר אל קרוליין בעוקצנות. היא מתייחסת ברצינות ועונה בהתאם.
“הוא לא יָדע,“ פירשה לי.
בסופו של דבר קרוליין הרי תשמע על כך. אין בעצם סיבה שלא אספר לה בעצמי.
“היא מתה ממנת יתר של וֵרוֹנָל. בזמן האחרון היא השתמשה בזה נגד נדודי שינה. כנראה לקחה יותר מדי.“
“שטויות,“ אמרה מיד קרוליין. “היא לקחה את המנה בכוונה. שלא תגיד לי!“
מוזר, כשבסתר לבך אתה חושב משהו שאינך רוצה להודות בו ואדם אחר מבטא בקול רם את אותה מחשבה, מיד אתה קם להכחישה בשצף קצף. בן־רגע הסתערתי על אחותי.
“הנה שוב את מתחילה,“ אמרתי. “מדברת בלי לחשוב. למה שגברת פרארס תרצה להתאבד? אלמנה, עדיין צעירה למדי, אמידה מאוד, בריאה, וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא ליהנות מהחיים. זה מופרך.“
“לא נכון. אפילו אתה בוודאי שמת לב כמה היא השתנתה בזמן האחרון. זה נמשך כבר חצי שנה. היא נראתה ממש מיוסרת. וכרגע הודית שהיא לא הצליחה לישון.“
“מה האבחנה שלך?“ שאלתי בצינה. “פרשיית אהבים אומללה, מן הסתם?“
אחותי טלטלה את ראשה.
“מוסר כליות,“ הטעימה.
“מוסר כליות?“
“כן. לא האמנת לי כשאמרתי לך שהיא הרעילה את בעלה. עכשיו אני משוכנעת בזה פי כמה.“
“אני לא חושב שאת מדברת בהגיון,“ טענתי. “הרי אישה שמסוגלת לרצח צריכה ודאי להיות קרת מזג מספיק ליהנות מהתוצאה ולא להיתפס לרגשנות ולהתחיל להתחרט.“
קרוליין הנידה בראשה לשלילה.
“יש בוודאי נשים כאלה - אבל גברת פרארס לא הייתה אחת מהן. היא הייתה פקעת עצבים. היא נפטרה מבעלה מתוך דחף אדיר, משום שהייתה מאותם אנשים שפשוט לא מסוגלים לשאת סבל מסוג כלשהו, ואין כל ספק שאשתו של גבר כמו אשלי פרארס הייתה צריכה לסבול לא מעט —“
הנהנתי.
“ומאז אותו רגע, המעשה שעשתה רדף אותה. אני ממש מרחמת עליה.“
אינני סבור שקרוליין ריחמה אי־פעם על גברת פרארס בחייה. עכשיו כשהלכה למקום שבו (כנראה) אין לובשים שמלות פריזאיות, מוכנה קרוליין לייחד לה רגשות רכים כמו חמלה והבנה.
אמרתי לה בתקיפות שהרעיון כולו הוא שטות מוחלטת. הייתי תקיף פי כמה משום שבסתר לבי הסכמתי לפחות עם חלק מדבריה. אבל לא יעלה על הדעת שקרוליין תרד לחקר האמת באמצעות ניחושים מוצלחים ותו לא. לא היה בדעתי לעודד דברים כאלה. היא הרי תסתובב בכפר ותיתן פומבי לדעותיה, והכול יחשבו שהיא מתבססת על נתונים רפואיים שסיפקתי לה אני. החיים מרגיזים מאוד.
“שטויות,“ אמרה קרוליין בתשובה על תוכחותי. “עוד תראה. רוב הסיכויים שהיא השאירה מכתב והתוודתה בו על הכול.“
“היא לא השאירה שום מכתב,“ אמרתי בזעף, בלי להבין איך תסבך אותי ההודאה הזאת.
“אה!“ אמרה קרוליין. “אם כך, כן שאלת על זה, מה? אני סבורה, ג‘יימס, שבסתר לבך אתה די מסכים אתי. אתה פשוט מעמיד פנים, נוכל שכמותך.“
“תמיד יש להביא בחשבון אפשרות של התאבדות,“ אמרתי ברוב רושם.
“תהיה חקירה של סיבת המוות?“
“ייתכן. זה תלוי. אם אוכל להכריז שאני משוכנע לחלוטין שמנת היתר נבלעה בטעות, ייתכן שאפשר יהיה לוותר על החקירה.“
“ואתה משוכנע לחלוטין?“ שאלה אחותי בעורמה.
לא עניתי, ורק קמתי מהשולחן.

אגתה כריסטי

אגתה מרי קלאריסה כריסטי (1890 –1976) הייתה סופרת ומחזאית בריטית, שהתפרסמה בעיקר בשל עשרות סיפורי הבלשים שכתבה. היא חיברה 78 רומנים בלשיים, רומן ריגול אחד, 19 מחזות והרבה סיפורי מתח קצרים.
 
נוהגים לכנותה מלכת ספרי המסתורין, ותפוצת ספריה בעולם עצומה: 78 ספריה תורגמו ל-44 שפות ונמכרו בכ-2 מיליארד עותקים, המקנים לה את שיא גינס במכירות לסופר. בשנת 1971 הוענק לכריסטי תואר אבירות מטעם מסדר האימפריה הבריטית. במהלך השנים ספריה זכו לעיבודים קולנועיים רבים וביניהם מוות על הנילוס שיצא לאקרנים בשנת 2022 בכיכובה של גל גדות. 

סקירות וביקורות

איש התאים האפורים 'רצח רוג'ר אקרויד' של אגתה כריסטי הוא לא רק ספר מכונן בתולדות הז'אנר, אלא רומן מהנה באופן בלתי רגיל העונג הבידורי כאן עצום. אתה נכנס לספר - ושלום לעולם. כשאתה יוצא, אתה ממצמץ בעיניך, מסונוור. אבל איך היא עושה את זה? ישנו, כמובן, המתח. רוג'ר אקרויד הוא תעשיין כפרי עשיר, שנרצח ערב אחד בבית המידות שלו בכפר. לרבים היה מניע לרוצחו. לבנו החורג, חסר הפרוטה, שעתיד לרשת את הונו העצום. לכמה קרובים אחרים. ואולי היה זה מי שסחט את אהובתו המנוחה של רוג'ר, אשר דבר הסחיטה נגלה לו ערב מותו? סיטואציה קלאסית לספר מתח. וכריסטי שוחה בה כדג במים. בעצם, כאחד הדגים הגדולים שהמציאו את המים. והפתרון לחידה - אוהו! זו הרי אחת ההברקות הגדולות ביותר של הז'אנר (אולי גם של הספרות בכלל!). הכל נכון בדרך - ההטעיות באשר לזהות הרוצח וכו' - ומבריק גם השימוש המודע-לעצמו בסייד-קיק, הרופא טוב הלב ד"ר שפארד. שפארד הוא המספר של 'רצח רוג'ר אקרויד', והוא מודע כמובן לתקדימים: "אם אני גילמתי את ווטסון, פוארו היה שרלוק". ארתור קונן דויל וכריסטי יצרו את המבנה הזוגי הזה של ז'אנר הבלש קודם כל, אני מניח, על מנת להבליט את איכויותיו של הבלש שלהם, שמתנשא מעל דמויות נבונות אך בעלות אינטליגנציה לא חריגה הניצבות לידו.

אבל העונג הבידורי נובע גם מסגולות אחרות של כריסטי. ראשית, ישנו ההומור העוקצני. לד"ר שפארד, למשל, יש אחות, רווקה בגיל מתקדם כמותו, שהיא "בלשית" כפרית. "קרוליין יכולה להיוודע לכל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו". הדמות הזו, והיחסים בינה לבין אחיה חמור הסבר שנרתע ממנה, משעשעים. משעשעת, כמובן, גם דמותו של הרקול פוארו, הבלש דובר הצרפתית, זר בכפר האנגלי, זחוח באופן מצחיק וגם מוצדק. כריסטי נהנית לנפץ את השלווה הכפרית האנגלית ולהכניס אליה, לתוך דמויותיה ומנהגיה הפרובינציאליים, רצח עסיסי ובלש גנדרני.

ויש כאן קצת פסיכולוגיה. כמו בדוגמה המעט מיזוגינית הזו: "האם טרפה את נפשה בכפה? והרי אם כך היה, אין ספק שהייתה מותירה אחריה פתק המעיד על כוונותיה. נשים, על פי ניסיוני, אם הן מחליטות להתאבד, מעוניינות בדרך כלל להבהיר את הלך הרוח שהוביל למעשה הגורלי. הן מתאוות לאור הזרקורים" (ויש בספר עוד כמה הבחנות מעניינות על גברים ונשים). בכלל, יש ברומן הזה, שהתפרסם ב-‭,1926‬ מודעות לתיאוריה הפסיכואנליטית העולה ממרכז היבשת: "המסכנה חוטפת הדחקה - או אולי תסביך? - תמיד אני מתבלבלת" (דבר אחת החשודות). מפקח המשטרה, הזחוח גם הוא, כמו פוארו, אך במקרה שלו ללא הצדקה, מקניט את הבלש: "נדבקת במחלת הפסיכואנליזה?"

אבל פוארו, יותר משהוא פסיכולוג, הוא איש מדע. איש הפרטים הקטנים. איש "התאים האפורים", כפי שהוא חוזר ומתנסח (מעניין לבדוק אם כריסטי היא זו שהכניסה את הביטוי לתרבות הפופולרית). "צריך תמיד לפעול באופן שיטתי", מכריז פוארו, "איש-איש ותחום הידע שלו". הבילוש הוא "תחום ידע". חשובה בהרבה מהפסיכולוגיה בתרומתה להנאה מהרומן היא החסכוניות שלו; כלומר השימוש שלו בכל חלקי העלילה, ללא עודפים וללא שומנים. בקיצור, וכאמור, ב'רצח רוג'ר אקרויד' אצור עונג עצום.

אבל דבר אחד הרומן ודאי אינו. הוא אינו "עמוק". על עומק מדברים בדרך כלל כדי להצביע על היררכיה. "העמוק", אם תרצו, גבוה יותר מהרדוד. אבל אינני רוצה להיכנס לביצה הטובענית של שאלת הערכים, של שאלת ההיררכיה. כי "עמוק" לא מעיד בהכרח על זו האחרונה. המים העמוקים שוכנים מתחת למים הרדודים, ורק ברגעי סערה, של עליונים מטה ותחתונים מעלה, הם נגלים. הם לא "טובים" או "רעים" יותר מהרדודים. הם פשוט למטה. כך גם אצל בני האדם. ישנם רגעים של סערות נפש, שבהם רגשות שלא חשדנו בקיומם או בעוצמתם - פורצים מאיתנו החוצה. העומק נחשף. כריסטי, ברומן הזה מתחילת הקריירה המפוארת שלה, ברומן הזה שהקנה לה פרסום גדול, ברומן הזה המתורגם היטב לעברית עכשווית, מהנה בצורה בלתי רגילה אך אינה עמוקה.

עוד 3 ספרים של אגתה כריסטי:
הפרשה המסתורית בסטיילס ‭ 1920 < ‬
רצח באוריינט אקספרס ‭ 1934 < ‬
מוות על הנילוס‭ 1937 < ‬

בתמונה: מתוך הסדרה 'פוארו'
אריק גלסנר 7 לילות 25/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"רצח רוג'ר אקרויד": אגתה כריסטי במיטבה אריק גלסנר ynet 25/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: מיכל אלפון
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2017
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 6 דק'

סקירות וביקורות

איש התאים האפורים 'רצח רוג'ר אקרויד' של אגתה כריסטי הוא לא רק ספר מכונן בתולדות הז'אנר, אלא רומן מהנה באופן בלתי רגיל העונג הבידורי כאן עצום. אתה נכנס לספר - ושלום לעולם. כשאתה יוצא, אתה ממצמץ בעיניך, מסונוור. אבל איך היא עושה את זה? ישנו, כמובן, המתח. רוג'ר אקרויד הוא תעשיין כפרי עשיר, שנרצח ערב אחד בבית המידות שלו בכפר. לרבים היה מניע לרוצחו. לבנו החורג, חסר הפרוטה, שעתיד לרשת את הונו העצום. לכמה קרובים אחרים. ואולי היה זה מי שסחט את אהובתו המנוחה של רוג'ר, אשר דבר הסחיטה נגלה לו ערב מותו? סיטואציה קלאסית לספר מתח. וכריסטי שוחה בה כדג במים. בעצם, כאחד הדגים הגדולים שהמציאו את המים. והפתרון לחידה - אוהו! זו הרי אחת ההברקות הגדולות ביותר של הז'אנר (אולי גם של הספרות בכלל!). הכל נכון בדרך - ההטעיות באשר לזהות הרוצח וכו' - ומבריק גם השימוש המודע-לעצמו בסייד-קיק, הרופא טוב הלב ד"ר שפארד. שפארד הוא המספר של 'רצח רוג'ר אקרויד', והוא מודע כמובן לתקדימים: "אם אני גילמתי את ווטסון, פוארו היה שרלוק". ארתור קונן דויל וכריסטי יצרו את המבנה הזוגי הזה של ז'אנר הבלש קודם כל, אני מניח, על מנת להבליט את איכויותיו של הבלש שלהם, שמתנשא מעל דמויות נבונות אך בעלות אינטליגנציה לא חריגה הניצבות לידו.

אבל העונג הבידורי נובע גם מסגולות אחרות של כריסטי. ראשית, ישנו ההומור העוקצני. לד"ר שפארד, למשל, יש אחות, רווקה בגיל מתקדם כמותו, שהיא "בלשית" כפרית. "קרוליין יכולה להיוודע לכל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו". הדמות הזו, והיחסים בינה לבין אחיה חמור הסבר שנרתע ממנה, משעשעים. משעשעת, כמובן, גם דמותו של הרקול פוארו, הבלש דובר הצרפתית, זר בכפר האנגלי, זחוח באופן מצחיק וגם מוצדק. כריסטי נהנית לנפץ את השלווה הכפרית האנגלית ולהכניס אליה, לתוך דמויותיה ומנהגיה הפרובינציאליים, רצח עסיסי ובלש גנדרני.

ויש כאן קצת פסיכולוגיה. כמו בדוגמה המעט מיזוגינית הזו: "האם טרפה את נפשה בכפה? והרי אם כך היה, אין ספק שהייתה מותירה אחריה פתק המעיד על כוונותיה. נשים, על פי ניסיוני, אם הן מחליטות להתאבד, מעוניינות בדרך כלל להבהיר את הלך הרוח שהוביל למעשה הגורלי. הן מתאוות לאור הזרקורים" (ויש בספר עוד כמה הבחנות מעניינות על גברים ונשים). בכלל, יש ברומן הזה, שהתפרסם ב-‭,1926‬ מודעות לתיאוריה הפסיכואנליטית העולה ממרכז היבשת: "המסכנה חוטפת הדחקה - או אולי תסביך? - תמיד אני מתבלבלת" (דבר אחת החשודות). מפקח המשטרה, הזחוח גם הוא, כמו פוארו, אך במקרה שלו ללא הצדקה, מקניט את הבלש: "נדבקת במחלת הפסיכואנליזה?"

אבל פוארו, יותר משהוא פסיכולוג, הוא איש מדע. איש הפרטים הקטנים. איש "התאים האפורים", כפי שהוא חוזר ומתנסח (מעניין לבדוק אם כריסטי היא זו שהכניסה את הביטוי לתרבות הפופולרית). "צריך תמיד לפעול באופן שיטתי", מכריז פוארו, "איש-איש ותחום הידע שלו". הבילוש הוא "תחום ידע". חשובה בהרבה מהפסיכולוגיה בתרומתה להנאה מהרומן היא החסכוניות שלו; כלומר השימוש שלו בכל חלקי העלילה, ללא עודפים וללא שומנים. בקיצור, וכאמור, ב'רצח רוג'ר אקרויד' אצור עונג עצום.

אבל דבר אחד הרומן ודאי אינו. הוא אינו "עמוק". על עומק מדברים בדרך כלל כדי להצביע על היררכיה. "העמוק", אם תרצו, גבוה יותר מהרדוד. אבל אינני רוצה להיכנס לביצה הטובענית של שאלת הערכים, של שאלת ההיררכיה. כי "עמוק" לא מעיד בהכרח על זו האחרונה. המים העמוקים שוכנים מתחת למים הרדודים, ורק ברגעי סערה, של עליונים מטה ותחתונים מעלה, הם נגלים. הם לא "טובים" או "רעים" יותר מהרדודים. הם פשוט למטה. כך גם אצל בני האדם. ישנם רגעים של סערות נפש, שבהם רגשות שלא חשדנו בקיומם או בעוצמתם - פורצים מאיתנו החוצה. העומק נחשף. כריסטי, ברומן הזה מתחילת הקריירה המפוארת שלה, ברומן הזה שהקנה לה פרסום גדול, ברומן הזה המתורגם היטב לעברית עכשווית, מהנה בצורה בלתי רגילה אך אינה עמוקה.

עוד 3 ספרים של אגתה כריסטי:
הפרשה המסתורית בסטיילס ‭ 1920 < ‬
רצח באוריינט אקספרס ‭ 1934 < ‬
מוות על הנילוס‭ 1937 < ‬

בתמונה: מתוך הסדרה 'פוארו'
אריק גלסנר 7 לילות 25/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
"רצח רוג'ר אקרויד": אגתה כריסטי במיטבה אריק גלסנר ynet 25/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
רצח רוג'ר אקרויד אגתה כריסטי
פרק ראשון 
ארוחת הבוקר של ד“ר שפארד
 
גברת פֵרָארס מתה בלילה שבין 16 ל־17 בספטמבר - יום חמישי. אני נקראתי אליה בשעה שמונה, בבוקר יום שישי 17 בחודש. לא היה מה לעשות. היא הייתה מתה זה שעות אחדות.
השעה הייתה תשע וכמה דקות כשחזרתי הביתה. פתחתי את דלת הכניסה במפתח והשתדלתי להתעכב בפרוזדור, שם תליתי את כובעי ואת המעיל הקל שלקחתי מטעמי זהירות בגלל קור הבוקר הסתווי בשעה כה מוקדמת. אם להודות על האמת, הייתי מודאג ומוטרד לא מעט. לא אתיימר לטעון שבאותו רגע כבר חזיתי את אירועי השבועות הקרובים. לא ולא. אלא שחושיי אמרו לי כי צפויה לנו תקופה מרעישה.
מחדר האוכל שמשמאלי עלה קרקוש ספלי התה ונשמע שיעולה הקצר, היבש, של אחותי קרוליין.
“זה אתה, ג‘יימס?“ קראה קרוליין.
שאלה מיותרת - מי עוד זה יכול להיות? למען האמת, דווקא בגללה התמהמהתי. קיפלינג מספר לנו שססמתה של משפחת הנמיות היא “צא וראה מה יש לדעת.“ אם קרוליין תעצב לה ביום מן הימים סמל משפחה, אין ספק שאציע לה לשבץ בו נמייה. את המחצית הראשונה של הססמה אפשר להשמיט - קרוליין יכולה להיוודע כל מה שיש לדעת בעודה יושבת בשלווה בבית פנימה. אין לי מושג איך עולה הדבר בידה, אבל ככה זה. יש לי הרגשה שהמשרתים והרוכלים משמשים לה חיל מודיעין. כשהיא יוצאת מהבית אין זה כדי לאסוף מידע, אלא כדי להפיצו. גם בכך היא מומחית גדולה.
בעצם מאפיין זה שלה הוא שייסר אותי בלבטים. כל מה שאומר עכשיו לקרוליין על מותה של גברת פרארס ייוודע בכפר כולו בתוך שעה ומחצה. מתוקף מקצועי אני משתדל כמובן להקפיד על חשאיות. משום כך התרגלתי להסתיר מאחותי כל ידיעה במידת האפשר. על פי רוב הדברים נודעים לה בכל זאת, אבל כך לפחות אני יודע שידי לא הייתה במעל.
בעלה של גברת פרארס מת לפני קצת יותר משנה, וקרוליין לא הפסיקה לטעון, בלי שיהיה לה כל ביסוס לטענה, שאשתו הרעילה אותו.
תשובתי הקבועה, שמר פרארס מת מדלקת מעיים חריפה בסיועם האדיב של הרגלי השתייה שלו, מעוררת בה בוז. אכן, תסמיניהן של דלקת מעיים ושל הרעלת זרניך אינם בלתי דומים, אלא שקרוליין מבססת את האשמתה על נימוק שונה לגמרי.
“מספיק להסתכל עליה,“ שמעתי אותה אומרת.
גברת פרארס, אף שלא הייתה צעירה, הייתה אישה נאה מאוד ובגדיה, למרות פשטותם, שיוו לה חן רב; עם זאת, נשים רבות קונות את בגדיהן בפריז ולא כולן מרעילות בשל כך את בעליהן.
עוד אני עומד מהוסס בפרוזדור וכל המחשבות האלה חולפות בראשי נשמע שוב קולה של קרוליין, הפעם בנימה של קוצר רוח.
“מה אתה עושה שם, ג‘יימס? למה אתה לא נכנס לאכול את ארוחת הבוקר?“
“אני בא, יקירתי,“ הזדרזתי להשיב. “רק תליתי את המעיל.“
“בזמן הזה כבר יכולת להספיק לתלות עשרה מעילים.“
הצדק היה אתה. יכולתי.
נכנסתי לחדר האוכל, כיבדתי את קרוליין בנשיקה יבשה על הלחי כהרגלי והתיישבתי לאכול ביצים וקותלי חזיר מטוגנים. הבשר היה די קר.
“יצאת לביקור מוקדם,“ העירה קרוליין.
“כן,“ אמרתי. “לקִינְגְס פָּדוֹק. אל גברת פרארס.“
“אני יודעת,“ אמרה אחותי.
“איך ידעת?“
“אנני סיפרה לי.“
אנני היא החדרנית שלנו. נערה חביבה, אך פטפטנית חסרת תקנה.
נפלה שתיקה. המשכתי לאכול ביצים וקותלי חזיר. חוטמה של אחותי, חוטם ארוך ודק, רטט מעט בקצהו, כתמיד בשעה שהיא מתעניינת או מתרגשת ממשהו.
“ובכן?“ שאלה.
“עצוב מאוד. לא היה מה לעשות. כנראה מתה בשנתה.“
“אני יודעת,“ אמרה אחותי שוב.
הפעם התרגזתי.
“לא ייתכן שאת יודעת,“ התזתי. “אני עצמי לא ידעתי לפני שהגעתי לשם, ולא דיברתי על זה עם נפש חיה. אם אנני יודעת, היא כנראה רואת נסתרות.“
“לא אנני סיפרה לי, אלא החלבן. הוא שמע על זה מהמבשלת של משפחת פרארס.“
כפי שאמרתי, קרוליין לא צריכה לצאת וללקט את ידיעותיה. היא יושבת לה בבית והידיעות באות אליה.
אחותי המשיכה:
“ממה היא מתה? מהתקף לב?“
“החלבן לא אמר לך?“ שאלתי בלגלוג.
אין טעם לדבר אל קרוליין בעוקצנות. היא מתייחסת ברצינות ועונה בהתאם.
“הוא לא יָדע,“ פירשה לי.
בסופו של דבר קרוליין הרי תשמע על כך. אין בעצם סיבה שלא אספר לה בעצמי.
“היא מתה ממנת יתר של וֵרוֹנָל. בזמן האחרון היא השתמשה בזה נגד נדודי שינה. כנראה לקחה יותר מדי.“
“שטויות,“ אמרה מיד קרוליין. “היא לקחה את המנה בכוונה. שלא תגיד לי!“
מוזר, כשבסתר לבך אתה חושב משהו שאינך רוצה להודות בו ואדם אחר מבטא בקול רם את אותה מחשבה, מיד אתה קם להכחישה בשצף קצף. בן־רגע הסתערתי על אחותי.
“הנה שוב את מתחילה,“ אמרתי. “מדברת בלי לחשוב. למה שגברת פרארס תרצה להתאבד? אלמנה, עדיין צעירה למדי, אמידה מאוד, בריאה, וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא ליהנות מהחיים. זה מופרך.“
“לא נכון. אפילו אתה בוודאי שמת לב כמה היא השתנתה בזמן האחרון. זה נמשך כבר חצי שנה. היא נראתה ממש מיוסרת. וכרגע הודית שהיא לא הצליחה לישון.“
“מה האבחנה שלך?“ שאלתי בצינה. “פרשיית אהבים אומללה, מן הסתם?“
אחותי טלטלה את ראשה.
“מוסר כליות,“ הטעימה.
“מוסר כליות?“
“כן. לא האמנת לי כשאמרתי לך שהיא הרעילה את בעלה. עכשיו אני משוכנעת בזה פי כמה.“
“אני לא חושב שאת מדברת בהגיון,“ טענתי. “הרי אישה שמסוגלת לרצח צריכה ודאי להיות קרת מזג מספיק ליהנות מהתוצאה ולא להיתפס לרגשנות ולהתחיל להתחרט.“
קרוליין הנידה בראשה לשלילה.
“יש בוודאי נשים כאלה - אבל גברת פרארס לא הייתה אחת מהן. היא הייתה פקעת עצבים. היא נפטרה מבעלה מתוך דחף אדיר, משום שהייתה מאותם אנשים שפשוט לא מסוגלים לשאת סבל מסוג כלשהו, ואין כל ספק שאשתו של גבר כמו אשלי פרארס הייתה צריכה לסבול לא מעט —“
הנהנתי.
“ומאז אותו רגע, המעשה שעשתה רדף אותה. אני ממש מרחמת עליה.“
אינני סבור שקרוליין ריחמה אי־פעם על גברת פרארס בחייה. עכשיו כשהלכה למקום שבו (כנראה) אין לובשים שמלות פריזאיות, מוכנה קרוליין לייחד לה רגשות רכים כמו חמלה והבנה.
אמרתי לה בתקיפות שהרעיון כולו הוא שטות מוחלטת. הייתי תקיף פי כמה משום שבסתר לבי הסכמתי לפחות עם חלק מדבריה. אבל לא יעלה על הדעת שקרוליין תרד לחקר האמת באמצעות ניחושים מוצלחים ותו לא. לא היה בדעתי לעודד דברים כאלה. היא הרי תסתובב בכפר ותיתן פומבי לדעותיה, והכול יחשבו שהיא מתבססת על נתונים רפואיים שסיפקתי לה אני. החיים מרגיזים מאוד.
“שטויות,“ אמרה קרוליין בתשובה על תוכחותי. “עוד תראה. רוב הסיכויים שהיא השאירה מכתב והתוודתה בו על הכול.“
“היא לא השאירה שום מכתב,“ אמרתי בזעף, בלי להבין איך תסבך אותי ההודאה הזאת.
“אה!“ אמרה קרוליין. “אם כך, כן שאלת על זה, מה? אני סבורה, ג‘יימס, שבסתר לבך אתה די מסכים אתי. אתה פשוט מעמיד פנים, נוכל שכמותך.“
“תמיד יש להביא בחשבון אפשרות של התאבדות,“ אמרתי ברוב רושם.
“תהיה חקירה של סיבת המוות?“
“ייתכן. זה תלוי. אם אוכל להכריז שאני משוכנע לחלוטין שמנת היתר נבלעה בטעות, ייתכן שאפשר יהיה לוותר על החקירה.“
“ואתה משוכנע לחלוטין?“ שאלה אחותי בעורמה.
לא עניתי, ורק קמתי מהשולחן.