פרק ראשון: נוסע חשוב בטאורוס אקספרס
השעה הייתה חמש בבוקר של חורף בסוריה. לפני הרציף בחאלבּ עמדה הרכבת המכונה במדריכי הרכבות בשם המפואר ״טאוּרוס אקספרס״. לא היו בה אלא קרון מטבח ומסעדה, קרון שינה אחד ושלושה קרונות נוסעים.
ליד המדרגות העולות אל קרון השינה עמד סגן צרפתי צעיר, שובה עין במדיו הנאים, ושוחח עם איש קטן, עטוף ומכורבל עד אוזניו, שלא נראו ממנו אלא קצהו של אף אדמדם ושני חודים מזדקרים של שפם מסולסל.
הקור היה מקפיא עצמות, והכורח ללוות את הזר הנכבד לרכבת לא היה מעורר קנאה, אך הסגן דיבּוֹסק מילא את משימתו בעוז רוח. מילים יפות נבעו מפיו בצרפתית נמלצת. אין לומר שידע במה מדובר כאן. היו שמועות, כמובן, כמו תמיד במקרים מסוג זה. מצב הרוח של הגנרל — הגנרל שלו — הלך והידרדר. ואחר כך הופיע הבלגי הזר הזה — בא מאנגלייה הרחוקה, כנראה. עבר שבוע — שבוע משונה ומעיק. ואחר כך קרו כל מיני דברים. קצין נכבד מאוד שלח יד בנפשו, קצין אחר התפטר — מכמה פרצופים מודאגים נעלמה פתאום הדאגה, וכל מיני נהלים צבאיים התרופפו. והגנרל — אותו הגנרל של הסגן דיבוסק — נראה פתאום צעיר יותר בעשר שנים.
לאוזניו של דיבוסק הגיע קטע שיחה בינו ובין הזר. ״הצלת אותנו, מוֹן שֵׁר״, אמר הגנרל ברגש, ושפמו הלבן הגדול רטט. ״הצלת את כבודו של צבא צרפת — מנעת שפיכות דמים גדולה! איך אוכל להודות לך שהסכמת לבקשתי? לבוא עד הנה —״
על כך השיב הזר (מסיה הרקול פוארו שמו) כראוי, ואף אמר: ״אבל אני הלוא זוכר שפעם הצלת את חיי״, ואז השיב הגנרל אף הוא כראוי על הדברים האלה והכחיש כל אחריות לאותו שירות מימים עברו, ושוב דוּבר על צרפת, על בלגיה, על תפארת, על כבוד וכיוצא באלה, עד שהשניים התחבקו בלבביות והשיחה באה אל קִצה.
אשר לעניין עצמו, הסגן דיבוסק עדיין לא ידע דבר וחצי דבר על מה שהתרחש, אלא רק שהוטל עליו ללוות את מסיה פוארו אל הטאורוס אקספרס ולהיפרד ממנו, והוא ביצע את משימתו בלהט ובמרץ, כראוי לקצין צעיר שקריירה מבטיחה לפניו.
״היום יום ראשון״, אמר הסגן דיבוסק. ״מחר, ביום שני בערב, כבר תהיה באיסטנבול״.
לא בפעם הראשונה ציין את הדבר הזה. שיחות על הרציף, שמנהלים אותן עד שתצא הרכבת לדרכה, מצטיינות על פי רוב באי־אלו חזרות.
״אכן״, הסכים מסיה פוארו.
״ותישאר שם כמה ימים, נדמה לי?״
״Mais oui, בהחלט. איסטנבול, זו עיר שלא ביקרתי בה מעולם. חבל יהיה לעבור בה — comme ça — ככה״. הוא נקש באצבעותיו לשם המחשה. ״אני לא ממהר — אשאר שם כמה ימים בתור תייר״.
״סַנט סוֹפִי יפה מאוד״, אמר הסגן דיבוסק, שמימיו לא ראה את כנסיית איה סופיה.
רוח קרה עברה בשריקה על הרציף. השניים נרעדו. הסגן דיבוסק הצליח להגניב מבט לעבר שעונו. חמישה לחמש — רק עוד חמש דקות!
נדמה היה לו שבן שיחו הבחין במבטו החטוף, והוא מיהר לשוב ולדבר.
״בעונה זאת של השנה מעטים הנוסעים״, אמר ונשא את עיניו אל חלונות קרון השינה מעליהם.
״אכן״, הסכים מסיה פוארו.
״נקווה שלא תיתקעו בשלג בהרי הטאורוס!״
״זה יכול לקרות?״
״זה קרה בעבר, כן. השנה עדיין לא״.
״אם כן, נקווה״, אמר מסיה פוארו. ״דיווחי מזג האוויר מאירופה גרועים״.
״גרועים מאוד. בהרי הבלקן יורד הרבה שלג״.
״גם בגרמניה, כך שמעתי״.
״Eh bien, ובכן״, נחפז הסגן דיבוסק לומר, כשנדמה היה ששוב תיפול שתיקה, ״מחר בשבע וארבעים בערב כבר תהיה בקונסטנטינופול״.
״כן״, אמר מסיה פוארו, והמשיך נואשות, ״שמעתי שסנט סופי יפה מאוד״.
״יוצאת מן הכלל, עד כמה שהבנתי״.
מעל לראשיהם הוסט הווילון באחד התאים שבקרון השינה, ואישה צעירה הסתכלה החוצה.
מרי דֶבֶּנהָאם לא ישנה הרבה מאז עזבה את בגדד ביום חמישי האחרון. היא לא ישנה כראוי ברכבת לקירקוּק, אף לא באכסניה במוסול ולא אמש ברכבת. עכשיו נמאס לה לשכב ערה בתא המחניק והמחומם יתר על המידה, והיא קמה והציצה החוצה.
זאת כנראה חאלבּ. אין מה לראות, כמובן. רק רציף ארוך ואפלולי, ואי־שם מתווכחים בערבית בשצף קצף. שני גברים מתחת לחלונה דיברו בצרפתית. האחד קצין צרפתי, האחר איש קטן ולו שפם אדירים. היא חייכה חיוך קלוש. מימיה לא ראתה אדם עטוף ומכורבל כל כך. בוודאי קר מאוד בחוץ. לכן מחממים כל כך את הרכבת. היא ניסתה לדחוף את החלון כלפי מטה, אבל השמשה נתקעה.
הכרטיסן האחראי לקרון השינה ניגש לשני הגברים. הרכבת יוצאת לדרך, אמר. מוטב שהאדון יעלה. האיש הקטן הסיר את כובעו. איזה ראש דמוי ביצה יש לו. מרי דבנהאם חייכה למרות דאגותיה. איש קטן ומגוחך למראה. אי אפשר להתייחס ברצינות לאיש קטן שכזה.
הסגן דיבוסק נשא דברי פרדה. הוא תכנן אותם מראש ושמר אותם לרגע האחרון. זה היה נאום יפהפה ומלוטש.
מסיה פוארו השיב לו מנה אחת אפיים.
״, לקרון״, אמר הכרטיסן.
ביגון כבד עלה מסיה פוארו לרכבת. הכרטיסן עלה אחריו. מסיה פוארו נופף בידו. הסגן דיבוסק השיב בהצדעה. הרכבת, בטלטלת אדירים, החלה מתקדמת אט־אט.
״Enfin, סוף־סוף!״ פלט חרש מסיה הרקול פוארו.
״בררר״, אמר הסגן דיבוסק, שחש עכשיו בקור במלוא עוזו...
״Voila, מסיה״. הכרטיסן הציג לפוארו במחווה תאטרלית את תא השינה שלו ואת מטענו שסודר בקפידה. ״המזוודה הקטנה של האדון, אותה שמתי כאן״.
ידו המושטת דיברה בעד עצמה. הרקול פוארו שם בה שטר מקופל.
״מֶרסִי, מסיה״. הכרטיסן נמלא עסקנות נמרצת. ״הכרטיסים של האדון אצלי. אבקש גם את הדרכון. האדון עושה הפסקה באיסטנבול, נכון?״
מסיה פוארו אישר.
״אין הרבה נוסעים, מן הסתם?״ שאל.
״לא, אדוני. יש לי רק עוד שני נוסעים — שניהם אנגלים. קולונל מהודו וגברת אנגלייה צעירה מבגדד. לאדון נחוץ משהו?״
האדון ביקש בקבוק קטן של מי פֶּרְיֶה.
חמש בבוקר היא שעה לא נוחה לעלות בה על רכבת. נותרו עוד שעתיים עד עלות השחר. בידיעה שלא ישן דיו הלילה וכי השלים משימה סבוכה בהצלחה, התכרבל מסיה פוארו בפינה ונרדם.
כשהתעורר הייתה השעה תשע וחצי, והוא יצא אל קרון המסעדה לחפש אחר קפה חם.
רק נפש אחת הייתה שם באותה שעה, מן הסתם אותה גברת אנגלייה צעירה שהכרטיסן סיפר לו עליה. היא הייתה גבוהה, דקת גזרה ושחרחורת — כבת עשרים ושמונה. איזו יעילות צוננת שבה אכלה את ארוחת הבוקר שלה וקראה לדייל וביקשה עוד קפה העידה על בקיאות בהלכות עולם ועל ניסיון בנסיעות. היא לבשה שמלת מסע כהה עשויה אריג קל, מתאימה מאין כמוה לחום השורר ברכבת.
מסיה הרקול פוארו, באין לו עיסוק טוב מזה, צפה בה בהיחבא.
זאת, כך סבר, אישה צעירה שיכולה לדאוג לעצמה ללא קושי בכל אשר תלך. חדורת ביטחון עצמי ויעילה. מצאו חן בעיניו התואם המחמיר של תווי פניה וחיוורון עורה העדין. מצאה חן בעיניו שפעת השׂער השחור, מבהיק, גלי ומסודר, ועיניה, שהיו צוננות, מרוחקות ואפורות. ובכל זאת החליט שהיא קצת יעילה מכדי שתיחשב בעיניו ״jolie femme״, אישה יפה.
לאחר זמן־מה נכנס אדם נוסף לקרון המסעדה, גבר גבוה שגילו בין ארבעים לחמישים, מבנה גופו רזה, גון עורו שחום ושערו מאפיר מעט בצדעיו.
״הקולונל מהודו״, אמר פוארו לעצמו.
הנכנס בירך את הצעירה בקידה קלה.
״בוקר טוב, מיס דבנהאם״.
״בוקר טוב, קולונל ארבתנוט״.
הקולונל עמד וידו על הכיסא שמולה.
״זה יפריע לך?״ שאל.
״ודאי שלא. שב בבקשה״.
״טוב, את יודעת, ארוחת הבוקר היא לא תמיד שעה לפטפוטים״.
״וטוב שכך. אבל אני לא נושכת״.
הקולונל התיישב.
״בחור״, קרא כמצווה.
הוא הזמין ביצים וקפה.
מבטו התעכב רגע על הרקול פוארו, אך המשיך לנדוד באדישות. פוארו, שקרא נכונה את המוח האנגלי, ידע שהקולונל אומר לעצמו: ״סתם איזה זר״.
שני האנגלים הצדיקו את המוניטין הלאומי שלהם ולא פטפטו. הם החליפו כמה משפטים קצרים, ולבסוף קמה הצעירה וחזרה לתא שלה.
בארוחת הצהריים שוב ישבו השניים ליד שולחן אחד ושוב התעלמו שניהם מהנוסע השלישי התעלמות גמורה. שיחתם הייתה ערה יותר מאשר בארוחת הבוקר. הקולונל ארבתנוט דיבר על פונג'ב, ומדי פעם שאל את הצעירה אי־אלו שאלות על בגדד, שבה, כך התברר, שהתה לצורך עבודתה כמחנכת פרטית. במרוצת השיחה גילו השניים כמה חברים משותפים, ומיד נעשו ידידותיים יותר ונוקשים פחות. הם דיברו על טומי ההוא ועל ג'רי הזה. הקולונל שאל אם היא נוסעת ישירות לאנגלייה או שתשהה באיסטנבול.
״לא, אני ממשיכה ישר״.
״לא חבל?״
״באתי בדרך הזאת לפני שנתיים ואז שהיתי באיסטנבול שלושה ימים״.
״אה, הבנתי. טוב, אם יורשה לי לומר, אני שמח מאוד שאת ממשיכה, כי גם אני ממשיך״.
הוא החווה מין קידה קלה ומגושמת, ובתוך כך הסמיק קצת.
״הוא לא אדיש, הקולונל שלנו״, חשב לעצמו הרקול פוארו, משועשע למדי. ״הנסיעה ברכבת מסוכנת לא פחות מהפלגה בים!״
מיס דבנהאם אמרה בקול מדוד שזה יהיה נחמד מאוד. נימת קולה הייתה נזפנית משהו.
הקולונל, כך ראה הרקול פוארו, ליווה אותה אל התא שלה. מאוחר יותר עברה הרכבת בנוף הנשגב של הרי הטאורוס. כשהשקיפו אל שערי קיליקיה, עומדים במסדרון זה בצד זה, פלטה פתאום הצעירה אנחה. פוארו עמד לידם ושמע אותה אומרת חרש:
״כמה יפה! הלוואי — הלוואי —״
״כן?״
״הלוואי שיכולתי ליהנות מזה!״
ארבתנוט לא השיב. לסתו הרבועה נראתה קצת יותר קפוצה.
״הלוואי שלא היית מעורבת בזה״, אמר.
״שקט, בבקשה. שקט״.
״אה! זה בסדר״. הוא שלח מבט נרגז במקצת לעבר פוארו. אחר כך המשיך: ״אבל לא מוצא חן בעיניי לחשוב עלייך עובדת כמחנכת — נתונה למרות של אימהות עריצות ושל הפרחחים המעצבנים שלהן״.
היא צחקה, ובצחוקה נשמע רמז קל שבקלים לאיבוד שליטה.
״אוי, אל תחשוב ככה. המחנכת הנרצעת היא אגדה מופרכת. דע לך שההורים הם שמפחדים שמא אתעמר בהם״.
יותר לא דיברו. ארבתנוט התבייש אולי בהתפרצותו.
״אני צופה כאן בהצגה קטנה ומוזרה למדי״, הרהר ואמר לעצמו פוארו.
הוא עתיד היה להיזכר במחשבה הזאת.
באותו לילה באחת עשרה וחצי בערך הגיעו לקוֹניה. שני הנוסעים האנגלים ירדו לחלץ את עצמותיהם והתהלכו אנה ואנה על הרציף המושלג.
מסיה פוארו הסתפק בצפייה בתחנה ההומה מבעד לחלון. אולם כעבור עשר דקות הגיע למסקנה שבכל זאת לא יזיק לו לנשום אוויר צח. הוא ערך הכנות דקדקניות, התעטף בכמה מעילים וצעיפים ונעל ערדליים על מגפיו המבהיקים. בכסות זאת ירד בזהירות אל הרציף והחל צועד לאורכו. הוא התקדם ועבר את הקטר.
הקולות הם שרמזו לו על זהותן של שתי הדמויות המעורפלות העומדות בצלה של משאית הובלות. ארבתנוט דיבר.
״מרי —״
הצעירה קטעה את דבריו.
״לא עכשיו. לא עכשיו. אחרי שהכול ייגמר. כשזה יהיה מאחורינו — אז —״
פוארו נפנה משם בלאט. הוא תהה.
בקושי היה מזהה את קולה היעיל, הצונן, של מיס דבנהאם...
״מוזר״, אמר לעצמו.
למחרת תהה שמא רבו ביניהם. הם כמעט שלא דיברו. הצעירה, כך חשב, נראית מודאגת. תחת עיניה היו צללים שחורים.
השעה הייתה בערך שתיים וחצי אחר הצהריים כשהרכבת נעצרה. ראשים הציצו מהחלונות. קבוצת גברים קטנה התגודדה בצד המסילה, הסתכלה והצביעה על משהו מתחת לקרון המסעדה.
פוארו התכופף החוצה ודיבר אל אחראי קרון השינה שעבר במהירות. האיש השיב, ופוארו הכניס את ראשו וכשהפך את פניו כמעט התנגש במרי דבנהאם שעמדה בדיוק מאחוריו.
״מה קרה?״ שאלה בנשימה חטופה, בצרפתית. ״למה עצרנו?״
״זה שום דבר, מדמואזל. משהו התלקח מתחת לקרון המסעדה. לא משהו רציני. כבר כיבו את זה. עכשיו מתקנים את הנזק. אין כל סכנה, האמיני לי״.
היא החוותה תנועת הדיפה חטופה, כאילו כל מחשבה על סכנה היא חסרת חשיבות בעיניה.
״כן, כן, אני מבינה. אבל הזמן!״
״הזמן?״
״כן, זה יעכב אותנו״.
״ייתכן — כן״, הסכים פוארו.
״אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעכב! הרכבת אמורה להגיע בשש חמישים וחמש, וצריך לחצות את הבוספורוס ולתפוס את האוריינט אקספרס סמפלון בגדה השנייה בשעה תשע. אם יהיה עיכוב של שעה או שעתיים, נחמיץ את נסיעת ההמשך״.
״ייתכן, כן״, הודה.
הוא הביט בה בסקרנות. היד האוחזת בסורג החלון לא הייתה לגמרי יציבה, וגם שפתיה רעדו.
״זה חשוב לך מאוד, מדמואזל?״ שאל.
״כן. כן, זה חשוב. אני — אני חייבת לתפוס את הרכבת הזאת״.
היא נפנתה ממנו והלכה לאורך המסדרון אל קולונל ארבתנוט.
אולם לשווא דאגה. כעבור עשר דקות המשיכה הרכבת בנסיעה. היא הגיעה להיידרפאשה באיחור של חמש דקות בלבד, לאחר שהדביקה את רוב הפיגור.
הבוספורוס היה סוער, ומסיה פוארו לא נהנה מההפלגה. בסירה התנתק מחבריו למסע ולא ראה אותם עוד.
כשהגיע לגשר גלאטה, נסע היישר למלון טוֹקָטליאָן.
