מחמישה יוצא אחד

פתח דבר

קרלה למרצ'נט

הרקול פוארו סקר בקורת רוח את האישה הצעירה שנכנסה לחדר.

במכתבה לא היה שום דבר מיוחד. רק בקשה לקבוע פגישה, בלי כל רמז למטרתה. זה היה מכתב קצר וענייני. רק כתב היד היציב העיד על כך שקרלה למרצ'נט היא אישה צעירה.

ועכשיו הנה היא לפניו — צעירה גבוהה ודקת גזרה בראשית שנות העשרים לחייה. בלי ספק מאלה שנותנים בהן מבט שני. בגדיה היו משובחים, חצאית וז'קט יקרים ומחויטים ומעיל פרווה מפואר. ראשה התנוסס בזווית נאה, מצחה רבוע, חוטמה מעודן וסנטרה נחוש. היא נראתה חיונית מאוד. החיוניות, יותר מהיופי, יצרה את עיקר הרושם.

לפני שנכנסה הרגיש הרקול פוארו זקן — ועכשיו הרגיש שוב כנער — מלא חיים — מלא עניין!

הוא בא לקראתה וחש שעיניה האפורות הכהות בוחנות אותו בריכוז. מבטה הבוחן היה גלוי ורציני.

היא התיישבה וקיבלה את הסיגריה שהציע לה. אחרי שהודלקה הסיגריה ישבה ועישנה דקה או שתיים והיא עודנה מביטה בו באותו מבט של כובד ראש.

פוארו אמר בעדינות:

"באמת קשה להחליט, נכון?"

היא נרתעה. "סליחה?"

קולה היה מלבב, עם שמץ צרידות נעימה.

"את מנסה להחליט אם אני סתם מתחזה או שאני האדם הדרוש לך, נכון?"

היא חייכה ואמרה:

"טוב, כן — משהו כזה. אתה מבין, מסיה פוארו, אתה — אתה לא נראה בדיוק כפי שדמיינתי אותך".

"ואני זקן, נכון? יותר מכפי ששיערת?"

"כן, גם זה". היא היססה. "אני פשוט מדברת בגלוי. אני רוצה — אני חייבת למצוא — את הטוב ביותר".

"תנוח דעתך", אמר הרקול פוארו. "אני בהחלט הטוב ביותר!"

קרלה אמרה: "אתה לא צנוע... ואף על פי כן אני נוטה להאמין לך".

פוארו אמר בשלווה:

"האדם אינו ניכר רק בשריריו. לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים. לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב. זה" — והוא טפח על ראשו הסגלגל כביצה — "זה פועל!"

"אני יודעת", אמרה קרלה למרצ'נט. "לכן באתי אליך. מפני שאני רוצה שתעשה משהו דמיוני!"

"אה", אמר הרקול פוארו, "זה נשמע מבטיח!"

הוא הסתכל בה בעידוד.

קלרה למרצ'נט נשמה עמוק.

"שמי", אמרה, "איננו קרלה. שמי קרוליין. על שם אימי". היא שתקה רגע. "ואף על פי שתמיד הצגתי את עצמי בשם למרצ'נט — כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי — אין זה שם המשפחה האמיתי שלי. שם המשפחה האמיתי שלי הוא קרייל".

לרגע התקמט מצחו של הרקול פוארו. הוא מלמל: "קרייל — נדמה לי שאני זוכר..."

היא אמרה:

"אבי היה צייר — צייר די ידוע. יש אומרים שהוא היה צייר גדול. זה גם מה שאני חושבת".

הרקול פוארו שאל: "אמיאס קרייל?"

"כן". רגע שתקה, ואחר כך המשיכה: "ואימי, קרוליין קרייל, הואשמה ברציחתו!"

"אה", אמר הרקול פוארו. "עכשיו אני זוכר — אבל רק במעורפל. לא הייתי אז באנגליה. זה היה מזמן".

"לפני שש עשרה שנה", אמרה הנערה.

פניה היו עכשיו לבנות כסיד, ועיניה בערו כשתי אבוקות.

היא אמרה:

"אתה מבין? היא עמדה למשפט והורשעה... לא הוציאו אותה להורג כי היו נסיבות מקילות — וגזר הדין הומר במאסר עולם עם עבודת פרך. אבל היא מתה רק שנה אחרי המשפט. אתה מבין? הכול נגמר — עבר — תם ונשלם..."

"אם כך?" שאל פוארו בשקט.

הנערה המכונה קרלה למרצ'נט הצמידה בכוח את כפות ידיה. היא דיברה לאט, בקול מקוטע, אבל בהטעמה משונה, מודגשת.

"אתה צריך להבין — בדיוק — איך אני נכנסת לתמונה. הייתי בת חמש כש... כשזה קרה. צעירה מכדי לדעת משהו. אני זוכרת כמובן את אימי ואת אבי, ואני זוכרת שפתאום עזבתי את הבית — לקחו אותי לכפר. אני זוכרת את החזירים ואישה נחמדה ושמנה שהייתה אשת האיכר — ושכולם היה נחמדים מאוד — ואני זוכרת מאוד בבירור איך הסתכלו עליי — כולם — במין מבטים חטופים. ידעתי כמובן שמשהו לא בסדר, ילדים יודעים דברים כאלה — אבל לא ידעתי מה.

ואז הפלגתי באונייה — זה היה מלהיב — זה נמשך המון ימים ואז הייתי בקנדה, ודוד סיימון פגש אותי וגרתי במונטריאול איתו ועם דודה לואיז, וכששאלתי על אימא ואבא אמרו לי שהם עוד מעט יבואו. ואחר כך... אחר כך אני חושבת ששכחתי... אבל כאילו ידעתי שהם מתו בלי לזכור שמישהו ממש אמר לי. כי זה כבר היה כשהפסקתי לחשוב עליהם, אתה מבין. הייתי מאוד מאושרת. הדוד סיימון והדודה לואיז היו נפלאים, ואני הלכתי לבית הספר והיו לי הרבה חברים ושכחתי לגמרי שפעם היה לי שם משפחה אחר, לא למרצ'נט. כי דודה לואיז אמרה לי שזה השם שלי בקנדה, וזה נראה לי אז הגיוני מאוד — זה פשוט השם הקנדי שלי — אבל כפי שאמרתי, בסופו של דבר שכחתי שהיה לי פעם שם אחר".

היא זקרה את סנטרה בהתרסה ואמרה:

"תראה אותי. אם היית פוגש אותי, היית אומר: 'הנה בחורה שאין לה דאגות בחיים!' אני אמידה, בריאה לחלוטין, נראית לא רע, אני יכולה ליהנות מהחיים. בגיל עשרים לא הייתי מתחלפת עם אף אחת בעולם.

אבל כבר אז, אתה מבין, התחלתי לשאול שאלות. על אימי ואבי האמיתיים. מי הם ומה הם עושים? היה ברור שבסופו של דבר אגלה...

אבל הם בעצמם סיפרו לי את האמת. כשמלאו לי עשרים ואחת. הם היו חייבים, קודם כול כי הכסף שלי עבר לרשותי. וחוץ מזה היה המכתב. המכתב שאימי השאירה לי אחרי מותה".

הבעת פניה השתנתה, התעמעמה. עיניה שוב לא היו שתי להבות אלא שתי בריכות אפלות. היא אמרה:

"אז נודעה לי האמת. שאימי הורשעה ברצח. זה היה — די נורא".

היא השתתקה.

"יש עוד דבר שאני צריכה לספר לך. הייתי מאורסת אז. אמרו לנו שאנחנו חייבים לחכות — שלא נוכל להינשא לפני שימלאו לי עשרים ואחת. כשהכול נודע לי, הבנתי למה".

בפעם הראשונה פתח פוארו את פיו. הוא שאל:

"ואיך הגיב ארוסך?"

"ג'ון? לג'ון לא היה אכפת. הוא אמר שזה לא משנה — שזה לא משנה לו. שאנחנו ג'ון וקרלה — ושהעבר לא משנה".

היא נרכנה כלפיו.

"אנחנו עדיין מאורסים. אבל אתה יודע, זה כן משנה. לי זה חשוב, וזה חשוב גם לג'ון... לא העבר חשוב לנו — אלא העתיד". אגרופיה התהדקו. "אתה מבין, אנחנו רוצים ילדים. שנינו רוצים ילדים. ואנחנו לא רוצים להסתכל על הילדים שלנו ולפחד".

פוארו אמר:

"האם אינך יודעת שלכל בן אדם יש בעץ המשפחה אלימות ורוע?"

"אתה לא מבין. זה נכון, כמובן. אבל אנשים בדרך כלל לא יודעים על זה. אנחנו יודעים. זה קרוב אלינו מאוד. ולפעמים ראיתי את ג'ון מסתכל עליי. מין מבט מהיר כזה — רק לשנייה. נניח שהיינו מתחתנים והיינו רבים — ראיתי אותו מסתכל עליי ו... ושואל את עצמו".

הרקול פוארו שאל: "איך נהרג אביך?"

קרלה השיבה בקול צלול וברור.

"הוא הורעל".

הרקול פוארו אמר: "הבנתי".

נפלה שתיקה.

אחר כך אמרה הצעירה בקול רגוע ועובדתי:

"תודה לאל שאתה מבין. אתה מבין שזה באמת חשוב — ובמה זה כרוך. אתה לא מנסה לטשטש ולהרגיע בכמה מילות ניחומים".

"אני מבין יפה מאוד", אמר פוארו. "מה שאני לא מבין זה מה את מבקשת ממני".

קרלה למרצ'נט אמרה בפשטות גמורה:

"אני רוצה להתחתן עם ג'ון! ואני מתכוונת להתחתן עם ג'ון! ואני רוצה לפחות שתי בנות ושני בנים. ואתה תאפשר לי את זה!"

"את מתכוונת — שאת רוצה שאדבר עם ארוסך? אה לא, שטות אני מדבר! את מדברת על משהו שונה לגמרי. ספרי לי על מה את חושבת".

"שמע, מסיה פוארו. אתה צריך להבין — ולהבין בבירור. אני שוכרת את שירותיך כדי לחקור רצח".

"את מתכוונת...?"

"כן, בדיוק. רצח הוא רצח, אם זה קרה אתמול ואם לפני שש עשרה שנה".

"אבל גברתי הצעירה והיקרה..."

"חכה, מסיה פוארו. עוד לא שמעת הכול. יש עוד נקודה חשובה מאוד".

"כן?"

"אימי הייתה חפה מפשע", אמרה קרלה למרצ'נט.

הרקול פוארו חיכך את אפו. הוא אמר חרש:

"כמובן, בוודאי — אני מבין ש..."

"זאת לא רגשנות. זה המכתב שלה. היא השאירה לי אותו לפני שמתה — כדי שימסרו לי אותו כשאהיה בת עשרים ואחת. בדיוק לשם כך היא כתבה לי — כדי שאהיה בטוחה לגמרי. רק זה היה כתוב שם. שהיא לא הרוצחת — שהיא חפה מפשע — שבזה אוכל להיות בטוחה תמיד".

הרקול פוארו הביט בכובד ראש בפנים הצעירות המלאות חיים המביטות בו ברצינות כזאת. הוא אמר לאט:

"Tout de même — ובכל זאת..."

קרלה חייכה.

"לא, אימא לא הייתה כזאת! אתה חושב שזה אולי שקר — שקר רגשני?" היא נרכנה כלפיו ואמרה במלוא הרצינות: "שמע, מסיה פוארו, יש דברים שילדים יודעים היטב. אני זוכרת את אימא שלי — זה כמובן זיכרון חלקי, אבל אני זוכרת טוב מאוד איזה מין בנאדם היא הייתה. היא לא שיקרה — לא היו אצלה שקרים מרגיעים. היא תמיד אמרה שזה יכאב כשמשהו עמד לכאוב — רופא שיניים או קוץ באצבע — דברים כאלה. האמת הייתה לה טבע שני. נדמה לי שלא מאוד אהבתי אותה — אבל האמנתי לה. אני עדיין מאמינה לה! אם היא אומרת שהיא לא הרגה את אבא שלי — היא לא הרגה אותו! היא לא הייתה אישה שתכתוב דבר שקר ברגעיה האחרונים".

לאט, כמעט בעל כורחו, הרכין הרקול פוארו את ראשו.

קרלה המשיכה.

"לכן מבחינתי זה בסדר להתחתן עם ג'ון. אני יודעת שזה בסדר. אבל הוא לא יודע. בעיניו ברור שאני חושבת שאימא שלי חפה מפשע. חייבים לברר את זה, מסיה פוארו, ואת זה אתה תעשה!"

הרקול פוארו אמר לאיטו:

"נניח שמה שאת אומרת נכון, מדמואזל, הרי עברו שש עשרה שנים!"

קרלה למרצ'נט אמרה: "אה! ברור שזה יהיה קשה! רק אתה מסוגל לעשות את זה!"

זיק של שעשוע חלף בעיניו של הרקול פוארו. הוא אמר:

"את משופעת במחמאות, מה?"

קרלה אמרה:

"שמעתי עליך. על דברים שעשית. על איך שעשית אותם. הפסיכולוגיה מעניינת אותך, נכון? טוב, הבסיס הנפשי לא משתנה עם הזמן. הדברים המוחשיים נעלמו — בדל הסיגריה והעקבות וגבעולי העשב השבורים. אותם כבר לא תוכל למצוא. אבל תוכל לעבור על כל העובדות ואולי לדבר עם אנשים שהיו שם אז — כולם עדיין בחיים — ואז... ואז, בדיוק כמו שאמרת, תוכל לשבת בכורסה שלך ולחשוב. ואתה תדע מה באמת קרה..."

הרקול פוארו קם על רגליו. ידו האחת ליטפה את שפמו. הוא אמר:

"מדמואזל, לכבוד הוא לי! אני אצדיק את האמון שנתת בי. אחקור את פרשת הרצח שלך. אנבור בעבר ואבדוק מה התרחש לפני שש עשרה שנה, ואגלה את האמת".

גם קרלה קמה. עיניה נצצו. אבל היא אמרה רק:

"טוב".

הרקול פוארו נופף באצבע מתרה.

"רק רגע קטן אחד. אמרתי שאגלה את האמת. אני אינני יוצא מתוך הנחה מוקדמת. אני לא נסמך על קביעתך שאימך חפה מפשע. ואם היא הייתה אשמה — מה אז?"

ראשה של קרלה נזקף בגאווה. היא אמרה:

"אני הבת שלה. אני רוצה את האמת!"

הרקול פוארו אמר:

"אם כך, en avant, קדימה! אבל לא, אמרתי לא נכון. נהפוך הוא: en arrière — אחורה..."

 

ספר ראשון

1

פרקליט ההגנה

"אם אני זוכר את פרשת קרייל?" שאל סר מונטגיו דפליץ'. "בוודאי שאני זוכר. זוכר יפה מאוד. אישה מאוד מושכת. אבל מעורערת, כמובן. שום שליטה עצמית".

הוא צידד מבט אל פוארו.

"למה אתה שואל?"

"אני מתעניין".

"לא ממש רגיש מצידך, חביבי", אמר דפליץ' וחשף את שיניו בחיוך הזאב הפתאומי המפורסם שלו, שנודע בהשפעתו המבעיתה על עדים. "זאת הרי לא אחת ההצלחות שלי. לא השגתי לה זיכוי".

"ידוע לי".

סר מונטגיו משך בכתפיו. הוא אמר:

"אז, כמובן, לא היה לי ניסיון כמו היום. ובכל זאת אני סבור שעשיתי כל מה שניתן לעשות. אי אפשר לעשות הרבה בלי שיתוף פעולה. בכל זאת הצלחנו להמתיק את גזר הדין למאסר עם עבודת פרך. כי הלוא היה גורם הפרובוקציה. הרבה נשים ואימהות מכובדות הגישו עצומה. היא זכתה לאהדה ציבורית רבה".

הוא נשען לאחור ומתח את רגליו הארוכות. פניו עטו ארשת שיפוטית.

"אם היא רק הייתה יורה בו או אפילו דוקרת אותו — הייתי דורש הריגה בכל הכוח. אבל רעל — לא, עם זה אי אפשר לשחק. זה בעייתי — בעייתי מאוד".

"מה הייתה טענת ההגנה?" שאל הרקול פוארו.

הוא ידע משום שכבר קרא את תיקי העיתונות, אבל סבור היה שלא יזיק להצטייר כפתי גמור בעיני סר מונטגיו.

"אה, התאבדות. הטענה היחידה האפשרית. אבל זה לא כל כך התקבל. קרייל פשוט לא היה טיפוס מתאים! יצא לך אולי לפגוש אותו במקרה? לא? טוב, הוא היה בחור מגודל, מרהיב ומתרברב. רודף שמלות, שותה בירה — וכן הלאה. הלך על כל הסיפור של תאוות בשרים בהנאה רבה. אי אפשר לשכנע חבר מושבעים שאיש כזה יקום ויחסל את עצמו בשקט. זה פשוט לא מתאים. לא, מלכתחילה חששתי שהעסק אבוד. והיא לא הייתה מוכנה אפילו לנסות! ידעתי שהפסדנו ברגע שהיא עלתה על הדוכן. שום רוח לחימה. אבל אין מה לעשות — אם אתה לא מעלה את הלקוח לדוכן העדים, המושבעים מסיקים את המסקנה".

פוארו אמר:

"לזה התכוונת כשאמרת קודם שאי אפשר לעשות הרבה בלי שיתוף פעולה?"

"בהחלט, חביבי. אנחנו הרי לא קוסמים. חצי מהעניין הוא הרושם שהנאשמים עושים על המושבעים. לא פעם ולא פעמיים ראיתי חבר מושבעים שפוסק בניגוד מוחלט לסיכום של השופט. 'הוא בטוח עשה את זה' — זאת דעתם. או 'הוא בחיים לא היה עושה את זה — שלא תספרו לי סיפורים!' וקרוליין קרייל אפילו לא ניסתה להתנגד".

"ומדוע?"

סר מונטגיו משך בכתפיו.

"אל תשאל אותי. היו לה, כמובן, רגשות כלפיו. כשהיא התעשתה והבינה מה עוללה זה שבר אותה. אני חושב שהיא לא התאוששה מההלם".

"אם כך, לדעתך היא הייתה אשמה?"

לשאלה הזאת לא ציפה דפליץ'. הוא אמר:

"אה... טוב — חשבתי שזה מובן מאליו".

"היא הודתה בפניך?"

דפליץ' היה מזועזע.

"מה פתאום — מה פתאום. יש לנו כללים משלנו, אתה יודע. אנחנו תמיד מניחים שהאדם... אה... חף מפשע. אם זה כל כך מעניין אותך, חבל שאתה לא יכול לדבר עם מייהוּ. עורך הדין שלקח אותי כסנגור. מייהו היה יכול לספר לך יותר ממני. אבל זה המצב — הוא הצטרף לרוב הגדול. ג'ורג' מייהו הצעיר עוד חי וקיים, כמובן, אבל הוא היה אז ילד. זה היה מזמן, אתה יודע".

"כן, אני יודע. יש לי מזל שאתה זוכר כל כך הרבה. יש לך זיכרון יוצא מן הכלל".

דפליץ' נראה מרוצה. הוא אמר חרש:

"טוב, זוכרים את הכותרות הגדולות, אתה יודע. בעיקר כשמדובר באישום ברצח. וכמובן, לפרשת קרייל היה הרבה פרסום בעיתונות. שערוריית מין וכן הלאה. הבחורה שם בהחלט משכה תשומת לב. חתיכה קשוחה, זה מה שחשבתי".

"סלח לי על הטרחנות", אמר פוארו, "אבל אני חוזר ושואל, לא היה לך ספק שקרוליין קרייל אשמה?"

דפליץ' משך בכתפיו. הוא אמר:

"בכנות, ביני ובינך, אני לא חושב שיכול להיות ספק רב בעניין. כן־כן, היא בהחלט עשתה את זה".

"מה היו הראיות נגדה?"

"ראיות מרשיעות. קודם כול, היה לה מניע. היא וקרייל התקוטטו ללא הרף כל השנים — מריבות בלתי פוסקות. הוא הסתבך באופן קבוע עם נשים. זה היה חזק ממנו. הוא פשוט היה טיפוס כזה. היא עמדה בזה לא רע, בסך הכול. אמרה שצריך להביא בחשבון שהוא אמן — והוא באמת היה צייר יוצא מן הכלל, אתה יודע. היצירות שלו שוות היום הון — הון תועפות. אני באופן אישי לא אוהב כל כך את הסגנון — ציור בוטה, מכוער — אבל טוב — בזה אין ספק.

טוב, כפי שאמרתי, היו פה ושם ענייני נשים. גברת קרייל לא הייתה מאלה שסובלות בשקט. היו מריבות, ועוד איך. אבל בסוף הוא תמיד חזר אליה. הרומנים שלו היו חולפים. אבל הרומן האחרון היה די שונה. אתה מבין, מדובר היה בבחורה צעירה — כמעט נערה. היא הייתה רק בת עשרים.

אלזה גריר קראו לה. בתו היחידה של איזה תעשיין מיורקשייר. היה לה כסף והייתה לה נחישות והיא ידעה מה היא רוצה. היא רצתה את אמיאס קרייל. היא שכנעה אותו לצייר אותה — הוא לא צייר דיוקנאות של נשות החברה הגבוהה בסגנון 'גברת זאת־וזאת בסאטן ופנינים', אבל הוא כן צייר דמויות. לא נראה לי שרוב הנשים היו רוצות שהוא יצייר אותן — הוא לא עשה להן שום טובות! אבל את הבת של גריר הוא צייר, והסוף היה שהוא התאהב בה ממש. הוא הרי היה כמעט בן ארבעים, אחרי הרבה שנות נישואים. בדיוק בגיל המתאים לעשות מעצמו צחוק בגלל איזו בחורונת. אלזה גריר הייתה הבחורה. הוא השתגע עליה והחליט להתגרש מאשתו ולהתחתן עם אלזה.

קרוליין קרייל לא הייתה מוכנה לשמוע. היא איימה עליו. שני אנשים שמעו אותה אומרת שאם הוא לא יעזוב את הבחורה, היא תהרוג אותו. והיא התכוונה לזה! יום לפני שזה קרה הם שתו תה אצל אחד השכנים. האיש התעסק עם עשבי מרפא ותרופות מתוצרת בית. בין המרקחות המיוחדות שלו היה משרה של קוניאין — רוֹש עקוד. והם דיברו על הצמח הזה ועל הסכנות הקטלניות שלו.

למחרת הוא שם לב שהבקבוק ריק למחצה. עשה רעש גדול. מצאו בקבוק כמעט ריק של המשרה בחדר של גברת קרייל, מוסתר עמוק באחת המגירות".

הרקול פוארו זע באי־נוחות. הוא אמר:

"מישהו אחר היה יכול לשים שם את הבקבוק".

"אה! היא הודתה במשטרה שהיא לקחה אותו. מאוד לא נבון, כמובן, אבל לא היה לה ייעוץ משפטי בשלב הזה. כששאלו אותה היא הודתה חד וחלק שהיא לקחה את החומר".

"לשם מה?"

"היא טענה שהיא חשבה להתאבד. לא יכלה להסביר איך הבקבוק התרוקן — וגם לא מדוע נמצאו עליו רק טביעות האצבעות שלה. העניין הזה די הזיק לנו. כי הטענה שלה הייתה שאמיאס קרייל התאבד. אבל אם הוא היה לוקח את הקוניאין מהבקבוק שהיא החביאה אצלה בחדר, היו מוצאים עליו את טביעות האצבעות שלו ולא רק שלה".

"הרעל היה בתוך הבירה, נכון?"

"כן. היא הוציאה את הבירה מהמקרר והביאה לו אותה בעצמה החוצה לגן, למקום שהוא ישב וצייר. היא מזגה לו את הבירה ונתנה לו את הכוס והסתכלה עליו שותה. כולם נכנסו לארוחת הצהריים והשאירו אותו בגן — פעמים רבות הוא לא בא לארוחות. אחר כך היא והאומנת מצאו אותו שם, מת. הסיפור שלה היה שהבירה שהיא הביאה לו הייתה בסדר. ההסבר שהצגנו היה שפתאום הוא נתקף ייסורי מצפון ומוסר כליות ומזג בעצמו את הרעל לכוס. שטויות במיץ — הוא לא היה טיפוס כזה! וטביעות האצבעות היו הראיה המרשיעה ביותר".

"מצאו את טביעות האצבעות שלה על הבקבוק?"

"לא — רק את שלו — ואלה היו טביעות מזויפות. היא נשארה לבד עם הגופה בזמן שהאומנת עלתה הביתה להזמין רופא. ואז היא כנראה ניגבה את הכוס והבקבוק והצמידה אליהם את האצבעות שלו. אתה מבין, היא רצתה לטעון שהיא בכלל לא נגעה בהם. טוב, זה לא הצליח לה. רודולף שלנו, שהיה התובע, עשה מזה מטעמים — הוכיח באמצעות הדגמה ברורה באולם בית המשפט שאדם לא יכול להחזיק בקבוק כשהאצבעות שלו ממוקמות בצורה כזאת! אנחנו כמובן עשינו הכול כדי להוכיח שזה כן אפשרי — שהידיים יכלו להתעוות בצורה כזאת בזמן הגסיסה — אבל למען האמת, זה לא היה משכנע".

הרקול פוארו אמר:

"הקוניאין בוודאי כבר היה בבקבוק עוד לפני שהיא הוציאה אותו לגן".

"לא היה קוניאין בבקבוק בכלל. רק בכוס".

הוא השתתק — פתאום השתנו פניו הגדולות, הנאות — הוא הפנה את ראשו באחת. "רק רגע", אמר. "שמע, פוארו, מה אתה מנסה לומר?"

פוארו השיב:

"אם קרוליין קרייל הייתה חפה מפשע, איך הקוניאין הגיע לבירה? ההגנה טענה בזמנו שאמיאס קרייל הוסיף בעצמו את הרעל. אבל אתה אומר לי שזה מאוד לא סביר — ואני מסכים איתך. הוא לא היה טיפוס כזה. ואם כך, ואם קרוליין קרייל לא עשתה את זה, זה היה מישהו אחר".

דפליץ' כמעט התפלץ:

"לכל הרוחות, בנאדם, אתה מתעלל בגווייה. זה תם ונשלם כבר לפני שנים. ברור שהיא עשתה את זה. גם לך זה היה ברור אילו ראית אותה בשעתו. זה היה כתוב לה על המצח! יש לי אפילו הרגשה שפסק הדין הביא לה הקלה. היא לא פחדה. לא הייתה מתוחה בכלל. רק רצתה לגמור עם המשפט. אישה אמיצה מאוד, בעצם..."

"ואף על פי כן", אמר פוארו, "במותה היא ביקשה למסור לבתה מכתב ובו היא נשבעת שהיא חפה מפשע".

"זה לא מפתיע", אמר סר מונטגיו דפליץ'. "גם אתה ואני היינו עושים כך במקומה".

"הבת אומרת שהיא לא הייתה כזאת".

"הבת אומרת — באמת! מה היא יודעת? פוארו יקירי, הבת הייתה פעוטה. בזמן המשפט היא הייתה בת כמה? ארבע — חמש? החליפו לה את השם ושלחו אותה לקרובי משפחה מחוץ לאנגליה. מה היא כבר יכולה לדעת או לזכור?"

"ילדים יודעים לפעמים הרבה על אופיים של מבוגרים".

"אולי. אבל במקרה הזה, זאת לא מסקנה הגיונית. כמובן שהבחורה רוצה להאמין שאימא שלה לא הייתה רוצחת. שתאמין לה. זה לא מזיק".

"לדאבון הלב, היא דורשת הוכחה".

"הוכחה שקרוליין קרייל לא הרגה את בעלה?"

"כן".

"טוב", אמר דפליץ'. "את זה היא לא תקבל".

"כך אתה סבור?"

הפרקליט המפורסם הביט בבן שיחו בתשומת לב.

"תמיד חשבתי שאתה אדם ישר, פוארו. מה אתה עושה? מנסה לעשות כסף מניצול הרגש הטבעי של בחורה צעירה?"

"אתה לא מכיר אותה. היא בחורה בלתי רגילה. בחורה בעלת אופי חזק מאוד".

"כן, אני מתאר לעצמי שהבת של אמיאס וקרוליין קרייל יכולה להיות כזאת. מה היא רוצה?"

"היא רוצה את האמת".

"הממ... אני חושש שהאמת לא תערב לחיכה. אני באמת לא חושב שיש ספק בעניין, פוארו. היא הרגה אותו".

"סלח לי, ידידי, אבל את זה אצטרך לוודא בעצמי".

המשך הפרק בספר המלא