חבל דק

1

האל פארקר סגר בנחישות על טרפו והרגיש איך לחץ הדם שלו עולה עם כל צעד תקיף שפסע בחול. הוא ידע שהוא מתקרב למטרתו לפי תדירות הטפטוף ונפח הדם שנספג באדמה הכהה, כאבני אודם עמומות שפוזרו על הקרקע העשירה. הוא ללא ספק פצע את הציִד במקום להרוג אותו.

הוא נדרש להביא גופה כדי לקבל את שכרו. אובדן הדם עודד אותו. הוא העיד על הבלתי נמנע, במיוחד באקלים נקמני כזה.

הוא התקדם באיטיות ובשיטתיות. כמעט הגיע הסתיו, אבל הקיץ סירב להרפות, ונאחז באצבעות יוקדות ולחות בערבה הצחיחה. כרגע הוא הרגיש כמו ביצה על מחבת חמה. אם היה עכשיו חורף היה פארקר עוטה ביגוד מיוחד, ולעולם, בשום נסיבות, לא היה רץ בעקבות הטרף. כשרצים במינוס ארבעים וחמש מעלות, הריאות מתחילות לדמם עד שאתה טובע בכדוריות הדם הנפוחות של עצמך.

אבל כשכל כך חם ולח, אפשר למות מהתייבשות באותה מהירות, ומרגישים את זה רק כשכבר מאוחר מדי.

פארקר חבש פנס ראש קרבי חזק שהפך את הלילה ליום, לפחות בנתיב הצר מולו. נראה לו שאין עוד נפש חיה מלבדו בטווח של קילומטרים רבועים רבים. עננים כיסו את השמיים, תפוחים מלחות ומוקפים אוויר דומם. הוא קיווה שהגשם יחכה לו עד שישלים את המשימה.

הוא הסתכל שמאלה, אל הגבול הקנדי הלא־רחוק. למעלה משעה דרומה משם שכנה העיר ויליסטון, בירת הסדיקה ההידראולית פה בדקוטה הצפונית. אבל שדה הפצלים באקן היה עצום כל כך שהאדמה תחת רגליו של פארקר אצרה מאות מיליוני חביות נפט ועשרות מיליארדי מטרים רבועים גז טבעי. ואולי יותר, חשב, כי מי לעזאזל ידע באמת כמה?

פארקר כרע ושקל את הצעד הבא שלו.

הוא השקיף לפנים וחג מאה שמונים מעלות על המצפן, מחשב זמן ומרחק בהסתמך על גודל נתזי הדם. אחר כך נעמד והמשיך הלאה, מגביר מעט את הקצב. הוא נשא מנשא מים עם שקית שתייה גדולה וצינור שהגיע עד הפה שלו. הבגדים שלו היו קלי משקל אך עמידים, ונתפרו מחומר מנדף. ובכל זאת היה לו חם והוא הזיע באחת־עשרה בלילה, וכל שאיפת אוויר הייתה כמו לבלוע פלפל חריף. אימא אדמה תגבר תמיד על בני האדם, ידע, לא משנה כמה ציוד יעמיסו על עצמם.

הוא לא היה בטוח איך הטרף שלו — זאב שכבר הרג שתי פרות מהעדר של המעסיק שלו — הצליח להימלט. היה לו קו ירי נקי אליו ממרחק ארבע מאות מטרים בערך. החיה פשוט ישבה לה שם, דוממת כמו צבי שהריח צרות. קליע הרובה שירה נכנס לפלג הגוף העליון, לא היה לו ספק בזה. הזאב בקושי זז מהדף הפגיעה, כך שהוא היה בטוח שירה בו למוות. אבל כשהגיע למקום הוא לא היה שם, והותיר בעקבותיו את נתיב הדם שעקב אחריו עכשיו.

הוא טיפס על תלולית קטנה בשטח. האזור שבו היה נקרא המישור הגדול, שם קצת מטעה לקרקע הררית יחסית. זאת בעיקר משום ששוליהם ההרריים של הבתרונות הצפוניים שלחו אצבעות עד לכאן, כמו זרזיפי מי נהר שחורצים מפרצים דקים. אבל גבעות עירומות וערבות דשא שטוחות חלשו צד בצד על פני רוב השטח. ערפל לילי התחיל לרדת ונטל ממנו את יכולת הראייה. הוא עיקם פנים, ולמרות ניסיונו רב השנים הרגיש עלייה באדרנלין.

הוא שמע רעם מרוחק, ואז שריקת רכבת, שנשאה כנראה טור קרונות מכלית עמוסים חלקם בנפט וחלקם בגז טבעי, שאחרי שנשאב מהאדמה הועבר למצב נוזלי לצורך תובלה. השריקה נשמעה לו נוגה ומלאת תקווה בו זמנית.

ואז נשמע רעם נוסף. הפעם מלמעלה, מהשמיים. סערה התקרבה במהירות, כמנהגן של סערות באזור. הוא יצטרך להזדרז.

הוא לפת חזק את רובה הווינצ'סטר שלו, מוכן לקרב את הכוונת הלילית לעינו תוך רגע ולשגר — כך קיווה — ירייה קטלנית באמת הפעם. ברגע הבא ראה משהו. בערך חמישה־עשר מטר לשמאלו. צל, כהה מעט מסביבותיו. הוא השפיל מבט לאדמה להאיר לשם, ואז הופתע והתבלבל. עקבות הדם הובילו בבירור ימינה. איך זה יכול להיות? הטרף שלו לא פיתח פתאום יכולת תעופה. אבל אולי הוא שינה כיוון בפתאומיות, דידה בכוחות אחרונים וקרס.

פארקר צעד הלאה, נזהר ממלכודת. כשהגיע למרחק חמישה מטרים מהמקום הוא נעצר, כרע שוב, ולאורו העז של פנס הציד סקר בתשומת לב את השטח הפתוח שלפניו. הוא אפילו הציץ אחורה למקרה שהחיה הניצודה הצליחה לאגף אותו ועכשיו מתגנבת אליו מאחור. פארקר נלחם במלחמת המפרץ הראשונה. הוא ראה איזה דברים פסיכיים יכולים לקרות כשיצורים חיים ניסו להרוג אחד את השני. הוא תהה אם זה מה שקורה כאן.

עדיין בכריעה, הוא התקדם בזחילה למרחק שלושה מטרים מהנקודה. ואז מטר וחצי.

הבטן התכווצה לו. הוא בטח מדמיין. הוא לגם מצינור המים למקרה שהתייבש, אבל הדבר עדיין היה שם. לא חזיון תעתועים. זה היה...

הוא התרומם בזהירות, התקרב את חצי המטר הנותר והסתכל למעלה, מאיר בקרן רבת־עוצמה כל פרט מהזוועה שהתגלתה לעיניו.

זאת הייתה אישה. לפחות כך נראה לו. כן, כשהתכופף ראה את השדיים השופעים. היא הייתה עירומה, ונראה שממש שחטו אותה. אבל אפילו טיפת דם אחת לא הכתימה את הקרקע הנקייה שסביבה.

העור על פניה נחתך מאחור והופשל מטה, עד שנאסף על עצם סנטרה החשופה. הגולגולת נוסרה, וחלקה העליון הוסר והונח לצד ראשה. החלל הפעור בתוכה היה ריק.

איפה לעזאזל המוח שלה?

והחזה שלה. נראה כאילו פתחו אותו ואז תפרו חזרה.

הוא בחן את האדמה הדחוסה סביב הגופה וקימט מצח למראה הסימנים הברורים על הקרקע שם. הם נראו לו מוכרים. אבל מייד שכח מהעקבות וצנח על ברכיו כשהבין פתאום איפה ראה בעבר סימני תפרים דומים על חזה אנושי.

זה נקרא חתך Y. הוא ראה אותו בהמון תוכניות משטרה וסרטים. הגופה המנותחת המוכרת על שולחן הפתולוג. אבל הוא לא היה בחדר מתים. הוא היה באמצע השטח הפתוח ורחב הידיים של דקוטה הצפונית, בלי שום פתולוג או תוכנית משטרה באופק.

מישהו ביצע נתיחה על האישה המסכנה הזאת.

האל פארקר פנה הצידה והקיא בעיקר מיצי קיבה.

הקרקע סביב הגופה כבר לא הייתה כל כך נקייה כשנפתחו ארובות השמיים וגשם עז החל לרדת.

2

"דקוטה הצפונית," מלמל איימוס דקר.

הוא ישב ליד אלכס ג'יימיסון במטוס אֶמבראר קל לטיסות מקומיות. הם לקחו ג'מבו 787 לדנוור, ונאלצו להמתין שם שעה עד שעלו על כלי הטיס הקטן הרבה יותר. כמו לעבור מלימוזינה ארוכה לרכב ליצנים מיניאטורי.

דקר, מטר תשעים וחמישה ובערך מאה שלושים וחמישה קילוגרם, רטן כשראה את מטוס הסילון הקטן מתקרב אל השער שלהם בשדה התעופה, ורטן עוד יותר כשראה את המושבים הזעירים בפנים. הוא נדחק למקום שהוקצה לו בצורה כל כך הדוקה שנראה לו שלא יצטרך חגורת בטיחות כדי להישאר ישוב במקרה של כיסי אוויר.

"היית שם פעם?" שאלה ג'יימיסון. היא הייתה בת שלושים וקצת, גבוהה ובנויה להפליא, עם שיער חום ארוך, ויפה מספיק למשוך מבטים מגברים שנקרו בדרכה. בעבר עבדה כעיתונאית, אבל עכשיו שירתה כסוכנת מיוחדת באף־בי־איי. היא ודקר סופחו על ידי הבולשת לצוות החקירה.

"לא, אבל שיחקנו פוטבול נגד אוניברסיטת דקוטה הצפונית כשלמדתי באוניברסיטת אוהיו. הם באו לקולומבוס לכבוד המשחק."

דקר שיחק פוטבול בקולג' והתחיל בקריירה מקצועית עם הקליבלנד בראונז, שנקטעה באיבה כשפציעה חמורה על המגרש הותירה אותו עם שני תסמינים ייחודיים: היפרתימזיה — כלומר, זיכרון מושלם — וסינסתזיה — שיבוש בהולכת החושים. עכשיו הוא זכר הכול וראה דברים כמו למשל מספרים בצבעים מסוימים, וראוי יותר לציון — גופות בגוון מטריד של כחול חשמל.

"מי ניצח?" שאלה ג'יימיסון.

דקר הציץ אליה בעפעפיים שמוטים. "את צוחקת איתי?"

"לא."

הוא זז מילימטר בכיסאו. "כשאני שיחקתי קראו לזה דיוויזיה ראשונה ודיוויזיה שנייה. עכשיו זה FBS ו-FCS." כשג'יימיסון נראתה מבולבלת הוא הסביר, "הליגה העליונה של פוטבול המכללות ותת־ליגת אליפות הפוטבול. אוניברסיטת אוהיו, אלבמה, קליימסון, מישיגן ואוניברסיטת לואיזיאנה הן כולן מכללות של FBS או ליגה עליונה, התותחים הכבדים. אוניברסיטאות כמו דקוטה הצפונית, ג'יימס מדיסון, גרמבלינג והמכללה לחקלאות והנדסה של פלורידה שייכות כולן ל-FCS או לליגה תחתונה. עכשיו, אוניברסיטת דקוטה הצפונית השתפרה מאוד לאחרונה, אבל בדרך כלל כשמשחקים ליגה נגד ליגה זה קלי קלות לקולג'ים מ-FBS."

"אז למה לקבוע משחקים כאלה?"

"זה ניצחון קל לליגה העליונה ומשחק חשוב וחשיפה תקשורתית גדולה לקבוצה השנייה."

"אבל לא נחשב משחק איכותי במיוחד לצפייה?"

"כל משחק הוא טוב כשאתה מנצח. ואם ההפרש בתוצאה גדול, ההרכב הפותח יכול לשבת על הספסל בסוף הרבע השלישי ולפעמים אפילו במחצית הראשונה. כשהייתי בשנה הראשונה ללימודים זאת הייתה ההזדמנות שלי לשחק. וכשעברתי להרכב הפותח, שמחתי שיצא לי לנוח קצת במקרה שכיסחנו אותם."

"אני לא מבינה את ההיגיון. קבוצה אחת שוחטת את השנייה בשביל כסף."

"זה נראה הגיוני בעיקר למגייסי התרומות של הקולג'ים ולרואי החשבון של התאחדות ספורט הקולג'ים."

ג'יימיסון נענעה בראשה והשקיפה מהחלון כשהם ירדו מתחת לעננים הכהים והכבדים. "נראה סוער שם למטה."

"אמור להיות חם ולח בטירוף בימים הקרובים עם סופות רעמים עזות, ירידה בטמפרטורות ורוח אכזרית מובטחת פחות או יותר כל ערב. אבל עוד מעט תגיע עונת השלגים, וכל המקום ייראה כמו אנטרקטיקה."

"נפלא," העירה ג'יימיסון בסרקזם.

"אבל תסתכלי על הצד החיובי."

"שהוא?"

"לא תצטרכי לצאת לאימונים בימים הקרובים. תאבדי ליטר נוזלים רק בהליכה לרכב. ואחרי זה עוד תצטרכי לאגור שומן לקראת החורף."

המטוס המשיך בהנמכה, ומשבי הרוח העזים וכיסי האוויר הקפיצו אותו כמו אבן על מים סוערים. ג'יימיסון תפסה את מסעדי המושב והשתדלה לנשום עמוק כדי להרגיע את קיבתה המתהפכת. רק אחרי שגלגלי המטוס נגעו סוף־סוף באספלט והוא בלם בניתורים על המסלול, היא שחררה אחיזה סוף־סוף והניחה יד על הבטן. ברק משונן פילח כחנית את האופק.

"טוב, זה היה כיף," היא התנשפה והציצה אל דקר שנראה מנומנם. "לא הפריע לך?" שאלה.

"מה?"

"הטלטולים?"

"לא משהו רציני," הוא אמר באדישות.

"אז מה הסוד שלך? כי נראה שכל הנוסעים האחרים במטוס התפללו, כולל הדיילים."

"שרדתי נחיתת חירום כשהייתי בקולג'. המנוע שבק בהמראה. הטייס הסתובב, רוקן דלק מהמכלים, ואז המנוע השני התפגר והוא נאלץ להתחיל מייד בנחיתה. אחר כך התברר שמדובר בפגיעה של שתי ציפורים. פגענו בקרקע בעוצמה שהשביתה את כן הנחיתה וסדקה את גוף המטוס. הורידו את כולם מהר לפני שהדלק הסילוני יתלקח והמטוס יעלה באש. אבל איבדתי את התיק עם הבגדים," הוא הוסיף כבדרך אגב.

"אלוהים ישמור," החווירה ג'יימיסון. "אז אני מופתעת שאתה לא יותר לחוץ ממני."

"בדקתי מה הסיכויים. בערך מיליארד לאחת לעבור תקרית שנייה. אני מרגיש חסין."

"וואו," אמרה ג'יימיסון כשהם יצאו והרוח הצליפה בהם. אפילו דקר הענק נראה מטולטל. "נראה לי שלא ארזתי בגדים מתאימים," היא אמרה בדכדוך. "הייתי צריכה להביא עוד שכבות."

"מה צריך מעבר למכנסיים וחולצה, תג ואקדח?"

"אצל נשים זה אחרת, דקר."

ג'יימיסון נהגה בזמן שדקר הזין את הכתובת לאפליקציית הניווט בטלפון שלו. אחר כך הוא נשען לאחור והשקיף אל הדרך החולפת. השעה הייתה שש בערב, והם נסעו היישר לתוך הסערה המתחשרת. ענני קומולוס שחורים ונבזיים למראה היתמרו מולם כמו נחש הזומם לעולל נזק רציני לחלקה זו של צפון המערב התיכון.

"איירין קריימר," אמר דקר בשקט כשהיו בדרכם.

ג'יימיסון הנהנה ופניה הרצינו. "נמצאה מתה באמצע שום מקום על ידי מישהו שעקב אחרי זאב."

"ראוי לציון שנראה שהיא עברה נתיחה," הוסיף דקר.

"כזה עוד לא היה, לפחות לי. מה איתך?"

"נתקלתי בגופות חתוכות, אבל לא כמו בתמונות שראיתי. הזירה הייתה יחסית נקייה מלבד הקיא של האיש."

"רוצח סדרתי? בגלל זה הזעיקו אותנו? בוגארט לא ממש הסביר."

רוס בוגארט עמד בראש צוות החקירה הקטן שלהם. הוא זה ששלח את הצמד לדקוטה הצפונית אחרי תדריך קצר שבקצרים.

"אולי."

"רוס נשמע לך מוזר כשהוא דיבר איתך?" שאלה ג'יימיסון. "לי כן."

דקר הנהן. "היה משהו שהוא רצה להגיד לנו, אבל לא היה יכול."

"איך אתה יודע?"

"הוא טיפוס ישיר שצריך לציית לפוליטיקאים."

"אני לא אוהבת תעלומות משני הצדדים של החקירה," התלוננה ג'יימיסון.

"אני לא חושב שזה בהכרח רוצח סדרתי."

"למה לא?"

"לא מצאתי שום דבר דומה במאגרי הנתונים. בדקתי לפני הטיסה."

"אולי שחקן חדש בשטח."

"שחקנים חדשים בדרך כלל פחות מתוחכמים מזה."

"אולי הוא מנסה לבסס לעצמו שם," הציעה ג'יימיסון.

"כולם מנסים לבנות לעצמם שם," ענה דקר.

"אבל לא מזעיקים את הבולשת על רצח מקומי."

"נראה לי שאנחנו צריכים לחפש את הסיבה בקורבן ולא ברוצח."

"אתה חושב שאיירין קריימר חשובה לאף־בי־איי מסיבה כלשהי?"

"שעשויה להיות קשורה למסתוריות של בוגארט."

"ועדיין, ברור שאנחנו מחפשים רוצח עם כישורים פורנזיים."

"זה תקף ללא מעט אנשים, כולל כאלה מהצד שלנו."

"פתולוג שהתדרדר לפשע, אולי?" הציעה ג'יימיסון.

דקר נראה מהוסס. "אני מתאר לעצמי שאפשר למצוא סרטוני יו־טיוב של מישהו מנתח בובה. אבל בדוח נכתב שהחתכים בוצעו בצורה מקצועית."

"אתה חושב שהיה לבחור... מה, ניסיון?"

"אני לא חושב כלום, לפחות לא בשלב הזה."

"שמת לב שהכביש המהיר פה סלול מבטון?" אמרה ג'יימיסון והציצה מהחלון.

"מתברר שאספלט פחות עמיד לתנאי מזג האוויר קיצוניים מהסוג שיש להם כאן," הסביר דקר. "למרות שאני לא בטוח כמה הבטון כן."

"נו, אתה ממש מאגר בלתי נדלה של ידע."

"אני יודע לגגל כמו כולם."

"כמה זמן עד שנגיע?" שאלה ג'יימיסון.

דקר הציץ במסך הטלפון שלו. "כתוב ארבעים וחמש דקות, זה ממש ליד הגבול עם קנדה."

"אז אני מבינה שזה היה שדה התעופה הכי קרוב."

"נדמה לי שזה שדה התעופה היחיד באזור."

"בהחלט היה יום ארוך ומתיש."

"ונראה שמצפה לנו לילה ארוך לא פחות."

"אתה מתכוון להתחיל בחקירה הלילה?" היא שאלה בתדהמה קלה.

דקר נעץ בה מבט חמור. "תמיד טוב לגשת ישר לעניינים, אלכס. במיוחד כשיש לך גופה שלא אמורה להיות."