קציר הארגמן

פרק 1

אישה בירוק וגבר באפור

בפעם הראשונה ששמעתי מישהו מכנה את פֶּרסוֹנוויל "פּוֹיזֶנוויל" זה היה פועל ג'ינג'י בשם הִיקי דיוּאי ב"ספינה הגדולה" — מלון פלורֵנס בעיר בּיוּט שבמונטנה. הוא גם קרא לסווטשרט שלו "סווטשׁוֹיט". לא התייחסתי יותר מדי לְמה שהוא עשה לשם העיר. מאוחר יותר שמעתי אנשים שכן מצליחים להגות את האות ר', מבטאים את השם באותה צורה. עדיין לא ראיתי בזה שום דבר חוץ מאיזה מין הומור חסר משמעות, כמו לקרוא לסיבוב מסוכן "סיכון מסובב". כמה שנים אחר כך נסעתי לפרסונוויל והבנתי מה באמת קורה בפויזנוויל, עיר הרעל.

צלצלתי לעיתון הֵראלד מאחד הטלפונים בתחנה, ביקשתי לדבר עם דונלד וילסון והודעתי לו שהגעתי.

"תוכל לבוא אליי הביתה בעשר בערב?" היה לו קול צלול ונעים. "הכתובת היא שדרת מאונטֶן 2101. סע בחשמלית של בּרודוויי, רד בשדרת לוֹרֶל ולך מערבה שני בלוקים".

הבטחתי שאבוא. אחר כך נסעתי למלון גרֵייט וֶסטֵרן, זרקתי שם את התיקים ויצאתי להסתכל על העיר.

יפה היא לא הייתה. רוב המעצבים שלה הלכו על בנייה מצועצעת. אולי בהתחלה הצליח להם, אבל הארובות הגבוהות של כבשני ההיתוך שהתנשאו דרומה אל מול ההר הקודר, הכתימו מאז את הכול בצבע אחיד ומלוכלך של עשן צהוב. התוצאה הייתה עיר מכוערת של ארבעים אלף תושבים בתוך מעבר מכוער בין שני הרים מכוערים ומטונפים לגמרי. מעל כל אלה נפרשו שמיים עכורים שנראו כאילו בקעו מתוך הארובות.

השוטר הראשון שראיתי לא היה מגולח. לשני חסרו כמה כפתורים במדים המרופטים שלו. השלישי עמד באמצע הצומת המרכזי של העיר — ברודוויי ורחוב יוניון — והכווין את התנועה עם סיגר בזווית הפה. אחרי זה הפסקתי לבדוק.

בתשע וחצי עליתי לחשמלית של ברודוויי והלכתי לפי ההוראות שדונלד וילסון נתן לי. הן הובילו אותי אל בית שניצב על חלקת דשא מגודרת בשיחים בפינת הרחוב.

משרתת פתחה את הדלת ואמרה לי שאדון וילסון לא בבית. בזמן שהסברתי שיש לי פגישה איתו ניגשה לדלת אישה בלונדינית דקיקה בת קצת פחות משלושים, בשמלת קרֶפּ ירוקה. עיניה הכחולות נותרו מאובנות כשהיא חייכה. חזרתי על ההסבר.

"בעלי לא נמצא כרגע". מבטא כמעט בלתי מורגש גרם לה להגות את האות ר' לא ברור. "אבל אם הוא קבע איתך הוא כנראה יגיע הביתה בקרוב".

היא הובילה אותי לקומה העליונה אל חדר שפנה לעבר שדרת לורל, חדר חום־אדום עם הרבה ספרים. התיישבנו זה מול זה על כורסאות עור שפנו אל אח פחמים בוערת, והיא ביררה מה העסק שלי עם בעלה.

"אתה גר בפרסונוויל?" הייתה השאלה הראשונה שלה.

"לא. סן פרנסיסקו".

"אבל זה לא הביקור הראשון שלך?"

"כן".

"באמת? מה דעתך על העיר שלנו?"

"עוד לא ראיתי מספיק כדי לדעת", שיקרתי. ראיתי מספיק. "הגעתי רק היום אחרי הצהריים".

העיניים הנוצצות שלה הפסיקו לחקור כשאמרה:

"אתה תגלה שזה מקום קודר". ואז חזרה לחפור: "אני מניחה שכל עיירות הכורים הן כאלה. אתה עוסק בכרייה?"

"לא כרגע".

היא הביטה בשעון שעל אדן האח ואמרה:

"לא מתחשב מצידו של דונלד להביא אותך הנה ואז לתת לך לחכות, בשעת ערב כזאת, הרבה אחרי שעות העבודה".

אמרתי שזה בסדר.

"אבל אולי זה לא עניין עסקי", רמזה.

לא אמרתי כלום.

היא צחקה — צחוק קצר שהיה בו משהו נוקב.

"בדרך כלל אני לא כזאת חטטנית, כמו שאתה בטח חושב", אמרה בעליזות, "אבל אתה כל כך מסתורי שאני לא יכולה שלא להיות סקרנית. אתה לא מבריח אלכוהול, או שכן? דונלד מחליף אותם לעיתים קרובות כל כך".

נתתי לה להבין מהחיוך הרחב שלי כל מה שתרצה.

טלפון צלצל בקומה התחתונה. גברת וילסון מתחה כפות רגליים בנעליים קלות ירוקות לעבר הגחלים הבוערות והעמידה פנים שלא שמעה את הצלצול. לא הבנתי למה היא חשבה שזה נחוץ.

היא התחילה לומר: "אני חוששת שאצט—" ועצרה כדי להביט במשרתת שעמדה בפתח.

המשרתת אמרה שמבקשים לדבר עם גברת וילסון בטלפון. היא ביקשה סליחה ויצאה בעקבות המשרתת. היא לא ירדה לקומה התחתונה, אלא דיברה בשלוחה שנמצאה בטווח שמיעה.

שמעתי: "גברת וילסון מדברת... כן... סליחה?... מי?... אתה לא יכול לדבר קצת יותר חזק?... מה?... כן... כן... מי זה?... הלו! הלו!"

התושבת של האפרכסת קרקשה. צעדיה הדהדו במסדרון — צעדים מהירים.

הדלקתי סיגריה ובהיתי בלהבה עד ששמעתי את גברת וילסון יורדת במדרגות. אז ניגשתי לחלון, הרמתי את קצה התריס והשקפתי החוצה לעבר שדרת לורל והמבנה הלבן והמרובע של החניה המקורה שעמד מאחורי הבית.

בתוך זמן קצר הופיעה אישה דקיקה במעיל כהה ובכובע ומיהרה מהבית אל החניה. זאת הייתה היא. היא נסעה משם בבּיואיק קוּפֶּה. חזרתי לכורסה שלי והמתנתי.

עברו שלושת רבעי שעה. חמש דקות אחרי השעה אחת עשרה חרקו בחוץ בלמים של רכב. שתי דקות לאחר מכן נכנסה גברת וילסון לחדר. היא הסירה את הכובע ופשטה את המעיל. פניה היו לבנות, עיניה כמעט שחורות.

"אני נורא מצטערת", אמרה, ושפתיה הקפוצות התנועעו בעצבנות, "אבל סתם חיכית כל כך הרבה זמן. בעלי לא יגיע הביתה הערב".

אמרתי שאצור איתו קשר במערכת הראלד מחר בבוקר.

יצאתי משם בתהייה למה החרטום הירוק של הנעל השמאלית שלה כהה ולח ממשהו שיכול להיות דם.

צעדתי לרחוב ברודוויי ותפסתי חשמלית. במרחק שלושה בלוקים מצפון למלון שלי ירדתי כדי לבדוק מה עושה הקהל סביב הכניסה הצדדית של בניין העירייה.

שלושים או ארבעים גברים וקומץ נשים עמדו על המדרכה והביטו בדלת שהייתה מסומנת בשלט "מחלקת המשטרה". היו שם פועלים מהמכרות ומכבשני ההיתוך, עדיין בבגדי עבודה, בחורים מגונדרים ממועדוני ביליארד ומאולמות ריקודים, גברים מהודרים וחלקלקים עם פרצופים חיוורים וחלקים, גברים בעלי מראה משעמם של בעלים מכובדים, כמה נשים מכובדות ומשעממות באותה מידה וכמה יצאניות.

עצרתי בשולי ההתקהלות ליד גבר רחב כתפיים בבגדים אפורים מקומטים. גם פניו היו אפרפרות, אפילו השפתיים העבות, אם כי לא נראה שהוא מבוגר הרבה יותר מגיל שלושים. פנים רחבות, ותווי פנים גסים ונבונים. להוספת צבע הוא נעזר בעניבה אדומה ומלבלבת, קשורה בקשר וינדזור מעל חולצת פלנל אפורה.

"על מה המהומה?" שאלתי אותו.

הוא התבונן בי בקפידה לפני שענה, כאילו רצה לוודא שהמידע עובר לידיים בטוחות. עיניו היו אפורות כמו הבגדים, אבל לא רכות כל כך.

"דון וילסון הולך לשבת לימינו של אלוהים, אם לאלוהים לא אכפת להסתכל על חורי כדורים".

"מי ירה בו?" שאלתי.

האיש האפור גירד את עורפו ואמר:

"מישהו עם אקדח".

רציתי מידע, לא התחכמות. הייתי מנסה את מזלי עם מישהו אחר מהקהל אלמלא העניבה האדומה, אבל העניבה האדומה סקרנה אותי. אמרתי:

"אני לא מכאן. תן לי את כל הפרטים העסיסיים. בשביל זה יש זרים".

"דונלד וילסון, אסקווייר, המוציא לאור של מהדורות הבוקר והערב של העיתון הראלד, נמצא לפני זמן קצר ברחוב הוּריקֵיין אחרי שנורה למוות על ידי אלמונים", דקלם האיש במהירות בטון חדגוני. "מספיק מידע בשביל שהרגשות שלך לא ייפגעו?"

"תודה". הושטתי אצבע ונגעתי בקצה הרפוי של העניבה שלו. "זה אומר משהו? או שאתה סתם לובש את זה?"

"אני בּיל קווינט".

"לא יכול להיות!" קראתי בעודי מנסה לזהות את השם. "אלוהים, אני שמח לפגוש אותך!"

שלפתי החוצה את נרתיק כרטיסי הביקור שלי ועברתי על התעודות שאספתי פה ושם באמצעים אלו ואחרים. הכרטיס האדום היה זה שחיפשתי. אני מזוהה בו בשם הנרי פ' נִיל, מַלח כשיר וחבר מכובד באיגוד "פועלי התעשייה של העולם". לא הייתה בו מילה של אמת.

העברתי את הכרטיס לביל קווינט. הוא קרא אותו בעיון, מלפנים ומאחור, החזיר אותו לידי והעביר עליי מבט מכובע עד נעליים בחוסר אמון.

"הוא לא ימות יותר", אמר, "לאיזה כיוון אתה הולך?"

"לאן שלא יהיה".

הלכנו יחד ברחוב ופנינו בפינה, בלי מטרה מוגדרת, למיטב ידיעתי.

"מה הביא אותך הנה, אם אתה מלח?" שאל קווינט כבדרך אגב.

"מאיפה הבאת את הרעיון הזה?"

"מכרטיס הביקור".

"יש לי עוד כרטיס שמוכיח שאני חוטב עצים", אמרתי, "אם אתה רוצה שאני אהיה כורה אני אשיג כרטיס כזה למחר".

"אתה לא תשיג. אני מנהל אותם כאן".

"אני מניח שקיבלת מברק משיקגו?"

"לעזאזל עם שיקגו! אני מנהל אותם כאן". הוא הניד ראש לעבר דלת של מסעדה ושאל: "אתה שותה?"

"רק כשאני יכול".1

עברנו דרך המסעדה ועלינו במעלה גרם מדרגות אל חדר צר בקומה השנייה ובו דלפק בר ארוך ושורה של שולחנות. ביל קווינט הנהן ואמר "שלום!" לכמה מהבחורים והבחורות שישבו סביב שולחנות וליד הבר, וניווט אותי אל אחד התאים המוסתרים בווילונות ירוקים שניצבו ממול לאורך הקיר.

העברנו שעתיים בשתיית ויסקי ובשיחה.

האיש האפור חשב שאין לי זכות לשאת את כרטיס הביקור שהראיתי לו, וגם לא את הכרטיס האחר שהזכרתי. הוא לא חשב שאני חבר איגוד טוב. בתור הבוס הגדול של איגוד "פועלי התעשייה של העולם" בפרסונוויל ראה את זה קווינט כחובתו לגלות עליי את כל הפרטים, ולא להניח לעצמו להיסחף בדיבור על הפעילות המהפכנית שלהם בזמן שהוא בודק אותי.

זה היה בסדר מבחינתי. אני התעניינתי בענייני פרסונוויל. לא היה אכפת לו לדבר עליהם בין ניסיונות פה ושם לברר מה העסק שלי עם כרטיסים אדומים.

מה שהוצאתי ממנו הסתכם בזה:

במשך ארבעים שנה היה אֱלִיהוּא וילסון הזקן — אביו של האיש שנרצח הערב — הבעלים של פרסונוויל על ליבה, נשמתה, עורה וקרביה. הוא היה הנשיא ובעל המניות הראשי של תאגיד הכרייה של פרסונוויל ושל הבנק הלאומי הראשון, הבעלים של העיתון היחיד בעיר — מהדורות הבוקר והערב של העיתון הראלד, והיה לכל הפחות שותף בכל עסק חשוב אחר. לרכוש הזה נוספה גם השליטה שלו בסנטור, במושל המדינה, בראש העיר, בנציגים וברוב בית המחוקקים של המדינה. אליהוא וילסון היה פרסונוויל. למעשה, הוא היה כמעט כל המדינה.

לפני שנים אחדות, בימי המלחמה, פתח איגוד פועלי התעשייה — שהיה אז בשיא פריחתו בכל רחבי המערב — בגיוס תמיכה מפועלי תאגיד הכרייה של פרסונוויל. עד אז העובדים לא בדיוק פונקו. הם השתמשו בכוחם החדש כדי לדרוש את מה שרצו. אליהוא הזקן נתן להם את מה שנאלץ לתת והמתין בסבלנות לשעת כושר.

בשנת 1921 היא הגיעה. העסקים היו בשפל. לאליהוא הזקן לא היה אכפת אם המפעלים ייסגרו לזמן־מה. הוא קרע לגזרים את ההסכמים שחתם עליהם עם העובדים ובעט בהם חזרה למקומם הקודם.

ברור שהעובדים זעקו לעזרה. ביל קווינט נשלח ממטה איגוד פועלי התעשייה בשיקגו כדי לספק להם קצת פעילות. הוא התנגד לשביתה, לנטישת עבודה גלויה. הוא המליץ על תרגיל החבלה הוותיק, להישאר בעבודה ולשבש דברים מבפנים. אבל הרעיון לא היה "פעיל" מספיק בעיני הצוות בפרסונוויל. הם רצו לעשות צעד פומבי, להיכנס לדפי ההיסטוריה בתחום יחסי העבודה.

הם פתחו בשביתה.

השביתה נמשכה שמונה חודשים. שני הצדדים דיממו מספיק. חברי האיגוד דיממו בגופם. אליהוא הזקן גייס בריונים חמושים, שוברי שביתה, חיילים מהמשמר הלאומי ואפילו מהצבא הסדיר כדי שידממו בשמו. אחרי שהגולגולת האחרונה נסדקה, אחרי שהצלע האחרונה נשברה, העבודה המאורגנת בפרסונוויל הייתה זיקוק משומש.

אבל, אמר ביל קווינט, אליהוא הזקן לא הכיר את ההיסטוריה האיטלקית. הוא ניצח את השובתים, אבל איבד את אחיזתו בעיר ובמדינה. כדי להביס את הכורים נאלץ הזקן לאפשר לבריונים השכירים שלו להתפרע, וכשנגמרו הקרבות לא היה יכול להיפטר מהם. הוא העניק להם את העיר שלו, ולא היה חזק מספיק כדי לקחת אותה חזרה. פרסונוויל נראתה להם טוב. הם ניצחו למענו את השובתים ולקחו אותה כשלל. הוא לא היה יכול להתנתק מהם בגלוי, כי היה להם יותר מדי מידע מפליל — הוא היה אחראי לכל מה שהם עשו בזמן השביתה.

כאן כבר היינו אני וביל קווינט די שתויים. הוא רוקן את הכוס שוב, הסיט את השיער מעיניו וסיכם את הסיפור במצב העדכני:

"הכי חזק מביניהם עכשיו הוא כנראה פּיט הפיני. החומר הזה שאנחנו שותים הוא שלו. ויש את לוּ יַארד. יש לו בית עבוט ברחוב פַּרקֶר, עושה הרבה עסקים של שחרור בערבות, מטפל ברוב הסחורה החמה בעיר, ככה מספרים לי, והוא די קרוב לנוּנָאן, מפקד המשטרה. הילד הזה מקס תָ'אלֶר — וִיספֶּר — גם לו יש הרבה חברים טובים. ברנש קטן, כהה וחלקלק, שיש לו בעיה בגרון. לא יכול לדבר. הוא לוחש, אז קוראים לו וִיספּר. השלושה האלה, יחד עם נונאן, ממש עוזרים לאליהוא לנהל את העיר שלו — עוזרים לו יותר ממה שהוא רוצה. אבל הוא חייב לשתף איתם פעולה, כי אחרת —"

"הבחור הזה שחוסל הערב — הבן של אליהוא — איפה הוא עמד?" שאלתי.

"איפה שאבא'לה שם אותו, והוא איפה שאבא'לה שם אותו עכשיו".

"אתה מתכוון להגיד שהזקן הורה לחסל —?"

"אולי, אבל זה לא הניחוש שלי. הדון הזה רק חזר הביתה כדי לנהל את העיתונים של אבא שלו. לא התאים לשטן הזקן הזה, אפילו אם הוא כבר עם רגל אחת בקבר, לתת למישהו לחטוף ממנו משהו בלי להכות בחזרה. אבל הוא חייב להיות זהיר עם החבר'ה האלה. אז הוא הביא את הבן ואת אשתו הצרפתייה הביתה מפריז והשתמש בו בתור בובה — תעלול אבהי ממש נחמד. דון מתחיל לפרסם בעיתונים מסע לניקוי אורוות, כדי לטהר את העיר מפשע ומשחיתות — כלומר לטהר אותה מפיט ומלוּ ומוִויספּר, אם זה ילך מספיק רחוק. קולט? הזקן משתמש בבחור כדי להתנער מהם. כנראה נמאס להם שמנערים אותם".

"נראה לי שיש כמה דברים לא בסדר בניחוש הזה", אמרתי.

"יש יותר מכמה דברים לא בסדר בעיר המחורבנת הזאת. הרעל הספיק לך?"

אמרתי שכן. ירדנו לרחוב. ביל קווינט אמר לי שהוא מתגורר במלון הכורים ברחוב פוֹרֵסט. הדרך שלו הביתה עברה על פני המלון שלי, אז הלכנו יחד. על המדרכה מול המלון שלי עמד בחור שמנמן שנראה כמו בלש סמוי ודיבר עם נוסע במכונית סטוץ יוקרתית עם גג פתוח.

"זה וִיספּר שם במכונית", אמר לי ביל קווינט.

הסתכלתי מעבר לבחור השמנמן וראיתי את הפרופיל של ת'אלר. צעיר, כהה וקטן, עם תווי פנים יפים וחטובים כאילו נחתכו בעזרת מַבְלֵט.

"חמוד", אמרתי.

"אה־הא", הסכים האיש האפור, "כמו דינמיט".

פרק 2

הצאר של פּוֹיזֶנוויל

מהדורת הבוקר של ההראלד הקדישה שני עמודים לדונלד וילסון ולמותו. התמונה שלו הציגה פנים נעימות ונבונות ושיער מתולתל, פה מחייך ועיניים צוחקות, גומת חן בסנטר ועניבה מפוספסת.

הסיפור על מותו היה פשוט. בשעה עשר וארבעים בערב הקודם נורה וילסון ארבע פעמים בבטן, בחזה ובגב ומת מיד. היריות נורו בבלוק אלף מאה של רחוב הוריקיין. תושבי הבלוק הביטו החוצה אחרי ששמעו את היריות וראו את האיש המת שוכב על המדרכה. גבר ואישה רכנו מעליו. הרחוב היה חשוך מכדי לראות מישהו או משהו בבירור. הגבר והאישה נעלמו לפני שהגיעו אחרים לרחוב. איש לא ידע איך הם נראים. איש לא ראה אותם הולכים משם.

שש יריות נורו לעבר וילסון מאקדח קליבר 32. שתיים החטיאו אותו וננעצו בקיר חזיתי של בית. המשטרה, שעקבה אחרי נתיב שני הקליעים האלה, גילתה שהיריות נורו מסמטה צרה מעבר לרחוב. חוץ מזה איש לא ידע דבר.

מאמר המערכת של מהדורת הבוקר של ההראלד סיכם את הקריירה הקצרה של האיש המת, כינה אותו "איש של שינוי עירוני" והביע אמונה שהוא נרצח בידי האנשים שלא רצו שהוא ינקה את פרסונוויל. העיתון טען שמפקד המשטרה יכול להוכיח באופן המשכנע ביותר שאין לו יד ורגל בעניין על ידי כך שיתפוס את הרוצח או הרוצחים במהירות וירשיע אותם. מאמר המערכת היה בוטה ומר.

סיימתי לקרוא אותו על כוס הקפה השנייה שלי, קפצתי לחשמלית של ברודוויי, ירדתי בשדרת לורל ופניתי לעבר הבית של האיש המת.

הייתי במרחק של חצי בלוק ממנו כשמשהו שינה את דעתי ואת היעד שלי.

בחור צעיר די קטן בשלושה גוונים של חום חצה את הכביש מולי. הפרופיל הכהה שלו היה יפה. מקס ת'אלר, קוראים לו. וִיספּר. הגעתי לפינה של שדרת מאונטן בדיוק בזמן כדי להבחין במראה רגלו האחורית בבגד חום נעלמת בפתח דלת ביתו של דונלד וילסון המנוח.

חזרתי לברודוויי, מצאתי בית מרקחת שיש בו תא טלפון, חיפשתי בספר הטלפונים את מספר הטלפון בבית של אליהוא וילסון, צלצלתי, אמרתי למישהו שטען שהוא המזכיר של הזקן, שדונלד וילסון זימן אותי מסן פרנסיסקו, שאני יודע משהו על המוות שלו ושאני רוצה לפגוש את אביו.

דיברתי בצורה מספיק נחרצת כדי לקבל הזמנה לביקור.

הצאר של פרסונוויל ישב שעון במיטה כשהמזכיר שלו — גבר שקט, רזה וחד עין בן ארבעים — הוביל אותי לחדר השינה.

ראשו של הזקן היה קטן וכמעט עגול לגמרי מתחת לשיער הלבן הקצוץ. אוזניו היו קטנות מדי והיו דבוקות ומשוטחות מדי אל צידי ראשו, כך שהרושם הכדורי נשמר. גם אפו היה קטן והמשיך את עיקול המצח הגרמי. הפה והסנטר היו קווים ישרים שחצו את הכדור. מתחתיהם נבלע צוואר קצר ועבה בפיג'מה לבנה בין כתפיים מרובעות ובשרניות. אחת מזרועותיו הייתה מחוץ לשמיכה, זרוע קצרה ומוצקה שהסתיימה ביד מגושמת ואצבעות עבות. עיניו היו עגולות, כחולות, קטנות ודומעות. הן נראו כאילו הן מתחבאות מאחורי הקרום המימי ומתחת לגבות הלבנות העבותות רק עד שיגיע הזמן לקפוץ החוצה וללכוד משהו. הוא לא היה מסוג האנשים שהייתם מנסים לכייס, אלא אם כן הייתם בטוחים מאוד באצבעות שלכם.

הוא הורה לי להתיישב על כיסא ליד המיטה בטלטול קצרצר של ראשו העגול, גירש את המזכיר בטלטול נוסף ושאל:

"מה העניין לגבי הבן שלי?"

קולו היה צורמני. החזה היה מעורב מדי, הפה היה מעורב פחות והפקת המילים לא הייתה ברורה במיוחד.

"אני בלש פרטי מסוכנות הבילוש קונטיננטל, סניף סן פרנסיסקו", אמרתי לו, "לפני כמה ימים קיבלנו מהבן שלך צ'ק ומכתב שביקש שנשלח לכאן מישהו כדי לעשות בשבילו עבודה מסוימת. אני האיש. הוא אמר לי לבוא אליו הביתה אתמול בערב. באתי, אבל הוא לא היה שם. כשחזרתי למרכז העיר נודע לי שהוא נרצח".

אליהוא וילסון הציץ בי בחשדנות ושאל:

"נו, אז מה?"

"בזמן שחיכיתי, הכלה שלך קיבלה הודעה בטלפון, יצאה, חזרה עם משהו שנראה כמו דם על הנעל ואמרה לי שבעלה לא יחזור הביתה. הוא נורה בעשר וארבעים. היא יצאה בעשר ועשרים וחזרה באחת עשרה וחמישה".

הזקן הזדקף לישיבה במיטה וכינה את גברת וילסון הצעירה במגוון כינויים. כשאזלו עדיין נשאר לו קצת אוויר. היא ניצל אותו כדי לצעוק עליי:

"היא בבית סוהר?"

אמרתי שלא נראה לי.

לא מצא חן בעיניו שהיא לא בבית סוהר. הוא התייחס לזה בצורה נבזית. הוא צרח עליי הרבה דברים שלא מצאו חן בעיניי, וסיים בשאלה:

"לְמה לעזאזל אתה מחכה?"

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא