כעבור עשרים שנה

הרי הקטסקיל
 

15 ביולי 2001
 

חודשיים לפני פיגועי 11 בספטמבר
 

מוות ריחף באוויר.

הוא הריח אותו מיד כשהתכופף מתחת לסרט שתחם את זירת הפשע ודרך על המדשאה הקדמית של האחוזה המפוארת. הרי הקטסקיל היתמרו מעל הגג, השמש שלחה קרני אור ראשונות וצללי עצים הצטיירו ברחבי החצר. רוח קלה נשבה ממרגלות ההרים ונשאה עמה ריח של ריקבון, והוא עיקם את פיו בסלידה. ריח המוות ריגש אותו. הוא קיווה שהסיבה לכך היא שזה התיק הראשון שלו כחוקר במחלק רצח, ולא איזו סטייה שמעולם לא היה מודע לה.

שוטר במדים ליווה אותו אל החלק האחורי של האחוזה ושם הוא מצא את מקור הצחנה. הקורבן העירום נתלה ממרפסת בקומה השנייה, רגליו משתלשלות מול עיניו של החוקר, סביב צווארו נכרך חבל לבן וראשו היה שמוט הצדה כמו סוכרייה על מקל שבור. החוקר הרים את מבטו אל המרפסת. החבל, שהשתלשל מעל המעקה, היה מתוח בשל כובד המשקל של הגופה ונעלם מבעד לדלתות הזכוכית שהובילו, הוא הניח, לחדר השינה.

הקורבן בטח הסתחרר רוב הלילה, חשב החוקר, ובסופו של דבר נעצר כשפניו אל הבית. זה היה מצער, משום שכשהחוקר חצה את המדשאה לכיוון הבית הדבר הראשון שראה היה ישבנו העירום של האיש. כשהתקרב אל הגבר המת הוא הבחין בסימני הצלפה על פלח ישבנו הימני ועל ירכו. החבורות הסגלגלות התפשטו על פני עורו הכחול של המת.

החוקר שלף כפפות לטקס מכיס הז'קט שלו ועטה אותן. צפידת המוות שהתפתחה בגופה גרמה לה להתנפח עד שכמעט התפוצצה. ידיו ורגליו של הקורבן נראו כאילו הן עשויות מבצק תפוח. כפות ידיו היו כפותות מאחורי גבו בחבל שמנע מזרועותיו להתיישר. אם יחתכו את החבל הזה, חשב לעצמו החוקר, האיש יקרוס כמו דחליל. הוא סימן לצלם שחיכה בשולי המדשאה להתקרב.

"אתה יכול להתחיל."

"כן, אדוני," אמר הצלם.

אנשי היחידה לזיהוי פלילי כבר סקרו את המקום וצילמו תמונות וסרטונים לפני איסוף הראיות. הצלם הרים את המצלמה שלו והציץ בעינית.

"אז מה אתה חושב שקרה פה?" שאל הצלם תוך כדי צילום סדרת תמונות. "מישהו כפת את האיש הזה וזרק אותו מהמרפסת?"

החוקר הרים את מבטו אל הקומה השנייה. "אולי. או שהוא קשר לעצמו את הידיים וקפץ."

הצלם הפסיק לצלם והרחיק את המצלמה מפניו באטיות.

"זה יותר נפוץ משנדמה לך," אמר החוקר. "ככה אם הם מתחרטים הם לא יכולים להציל את עצמם." החוקר הצביע על פניו של האיש המת. "צלם גם את הדבר הזה בתוך הפה שלו."

הצלם צמצם את עיניו, עקף את גופת האיש, התקרב לפנים שלו והסתכל בפיו. "זה מחסום כדורי? כמו בסאדו־מאזו?"

"זה בהחלט מתיישב עם סימני ההצלפה על התחת שלו. אני עולה למעלה לראות מה מחזיק את האיש הזה באוויר."

נוסף על כפפות הלטקס שעטה החוקר על ידיו הוא כיסה את נעליו בכיסויי ניילון ונכנס לחדר השינה. דלתות המרפסת נפתחו פנימה ומשב הרוח שקודם מילא את נחיריו בריח המוות אפף את החדר. אבל פה, קומה אחת מעל המקום שבו ריחף המוות באוויר הבוקר, הצחנה היתה פחות מורגשת. הוא עמד בפתח הדלת ומבטו שוטט ברחבי החדר. התקרות הקמורות היו בגובה שישה מטרים. מיטת אפיריון גדולה עמדה במרכז החדר ומשני צדדיה ניצבו שידות. מבעד לדלתות המרפסת הפתוחות עבר החבל הלבן מעל המעקה ונמתח על פני החדר בגובה המותן עד לחדר הארונות.

הוא נכנס פנימה ועקב אחרי החבל. לחדר הארונות בעל הפתח הקמור לא היתה דלת. כשהתקרב ראה שמדובר בחדר מרווח עם בגדים שנתלו בקפידה על הרבה קולבים זהים. נעליים מילאו את מדפי עץ האורן העבים שכיסו את הקיר האחורי. בין המדפים היתה כספת שחורה בגובה מטר וחצי בערך שבוודאי שקלה כמעט טונה. קצה החבל נקשר בקשר אלגנטי לאחת מרגלי הכספת. הקצה השני, כפי שהחוקר כבר ידע, נכרך סביב צווארו של האיש, ובין שהוא קפץ או נזרק מהמרפסת, הכספת עשתה את עבודתה. ארבע הרגליים יצרו שקעים בשטיח, ומלבדם לא נראה בו אף סימן שהעיד על כך שמשקל גופתו של האיש הזיז אותה אפילו בסנטימטר אחד.

סכין מטבח גדולה היתה מוטלת על השטיח ליד הכספת. אור השמש נשפך מבעד לדלתות המרפסת והאיר את חדר הארונות, וצלליתו של החוקר הצטיירה על הרצפה ועל הקיר הרחוק. הוא שלף פנס מכיסו, האיר בו את השטיח וראה את הסיבים הקטנים שליד הסכין. הוא התכופף ובחן אותם מקרוב לאור הפנס שלו. הם נראו כמו חתיכות ניילון מהוה שנשרו מהחבל בנקודה שבה הוא נחתך. בתוך סיבי השטיח היתה שלולית דם קטנה. כמה טיפות נחתו גם על ידית הסכין. הוא הניח משולש פלסטיק צהוב לסימון ראיות ליד הדם והסיבים ועוד אחד ליד הסכין, ואז נפנה, יצא מחדר הארונות ובדרך הבחין בכוס יין כמעט ריקה על השידה. הוא הקפיד לא להזיז אותה בזמן שהניח לידה משולש צהוב נוסף. אודם הכתים את שפת הכוס. הוא עבר מעל החבל המתוח, חלף על פני השידה עם המראה ונכנס לחדר האמבטיה. הוא סקר את החדר באטיות וראה שהוא מסודר. בקרוב יגיע לפה צוות הזיהוי הפלילי עם לומינול ופנסי אולטרה־סגול. כרגע החוקר התמקד ברושם הראשוני שלו מהמקום. מכסה האסלה היה פתוח אבל המושב היבש לא היה מורם. מי האסלה היו צהובים והוא הריח ריח חריף של שתן שצרב עכשיו את עיניו. מישהו השתמש בשירותים אבל לא הוריד את המים. פיסה בודדה של נייר טואלט צפה באסלה. עוד משולש צהוב הונח לידה.

הוא חזר מחדר האמבטיה אל החדר וסקר אותו שוב ואז עקב אחרי החבל אל המרפסת והסתכל למטה על גופת הגבר התלויה מהקצה השני שלו. במרחק אפף ערפל הבוקר את הרי הקטסקיל. זה היה ביתו של איש עשיר מאוד, והחוקר נבחר בקפידה כדי לגלות מה קרה לו. בתוך דקות ספורות הוא הבחין בדם, בטביעות אצבעות על כוס היין ובדגימת שתן שכנראה שייכת לרוצח.

לא היה לו מושג אז שהוא יגלה שכולם שייכים לאישה בשם ויקטוריה פורד. והחוקר גם לא יכול היה לדעת מראש שבתוך חודשיים בלבד, בדיוק אחרי שיסיים לקטלג את כל הראיות ויהיה כמעט בטוח שהתיק יסתיים בהרשעה, שני מטוסים מסחריים של אמריקן איירליינס — טיסה 11 וטיסה 175 — יתרסקו לתוך מגדלי התאומים של מרכז הסחר העולמי, שלושת אלפים נשים וגברים ימותו בבוקר שטוף שמש והתיק שלו יעלה בלהבות.

דאונטאון מנהטן
 

11 בספטמבר, 2001
 

זה היה בוקר בהיר עם שמים כחולים נטולי עננים שהשתרעו לכל מלוא העין. בכל יום אחר ויקטוריה פורד היתה חושבת שהמראה הזה יפהפה. אבל היום היא לא שמה לב לאוויר הבוקר הקריר והצח ולשמים הצלולים. משהו נורא קרה והיום היא נלחמה על חייה כפי שעשתה בכל יום בשבועות האחרונים. היא נסעה ברכבת התחתית מברוקלין, עלתה במדרגות התת־קרקעיות ויצאה אל אוויר הבוקר הבהיר. השעה היתה מוקדמת והרחובות עדיין לא היו עמוסים כתמיד. זה היה היום הראשון ללימודים והורים רבים לא נסעו ברכבת לעבודה, אלא הסיעו את ילדיהם לבית הספר וצילמו אותם נכנסים אליו. ויקטוריה ניצלה את המדרכות הפנויות ברובע הפיננסי וצעדה בתקיפות לכיוון משרדו של עורך הדין שלה. היא פתחה את דלתות הלובי ונכנסה למעלית שהביאה אותה לקומה ה-78 בתוך 45 שניות. שם היא עלתה שתי קומות נוספות במדרגות נעות ופתחה את דלתות המשרד. כעבור שניות ספורות היא ישבה מול שולחנו של עורך דינה.

"ישר ולעניין," אמר רומן מנצ'סטר ברגע שוויקטוריה התיישבה. "רק ככה אני מבשר חדשות."

ויקטוריה הנהנה. רומן מנצ'סטר היה אחד הסנגורים המפורסמים והיקרים במדינה. אבל אחרי שהכול השתבש ויקטוריה החליטה שמנצ'סטר הוא האופציה הטובה ביותר. הוא היה גבוה ושערו השופע היה כהה, ועכשיו, כשוויקטוריה בהתה באיש הזה ונזכרה בפעמים הרבות שראתה אותו מופיע בטלוויזיה, עונה לשאלות העיתונאים או מכריז שהלקוח שלו חף מפשע, היא הרגישה לרגע כאילו היא הוזה. בקרוב השם שלה יהיה באותה קטגוריה של גברים ונשים אחרים שעליהם הגן רומן מנצ'סטר. אבל זה לא הפריע לה אם פירוש הדבר הוא שהיא תצליח להתחמק מהרשעה ומעונש מאסר. היא ידעה מההתחלה שככה זה יהיה.

"התובעת המחוזית יצרה איתי קשר אתמול כדי ליידע אותי שהם כינסו חבר מושבעים גדול."

"מה זה אומר?" שאלה ויקטוריה.

"בקרוב, כנראה השבוע, הם יציגו בפני חבר מושבעים שמורכב מ-23 אזרחים פרטיים את כל חומר הראיות נגדך. לי אסור להיות נוכח בדיון והוא לא יהיה פתוח לקהל. התובעת המחוזית לא מנסה להוכיח אשמה מעבר לספק סביר. המטרה שלה היא להראות למושבעים את הראיות שיש לה בינתיים כדי לקבוע אם יש הצדקה להגשת כתב אישום."

ויקטוריה הנהנה.

"וכבר דיברנו על זה, אבל אני אתן לך סקירה מהירה של התיק נגדך. יש הרבה ראיות פורנזיות. טביעות האצבעות, הדם והשתן שלך נמצאו בזירה. על פניו נראה שאי־אפשר לתקוף את כל הראיות האלה כי הם הקפידו להוציא צווי חיפוש מסודרים. החבל סביב הצוואר של הקורבן זהה לחבל שהחוקרים מצאו במכונית שלך. יש גם ראיות פורנזיות אחרות, פחות חשובות, והרבה מאוד ראיות נסיבתיות שיוצגו לחבר המושבעים הגדול."

"אתה לא יכול לתקוף אותן? זה חלק מההגנה שלך עלי."

"אני אגן עלייך אבל לא בפני חבר המושבעים הגדול, אלא כשהתיק יגיע לבית המשפט. ותהיה הרבה עבודה כדי להגיע לשלב הזה. אני אוכל לתקוף חלק גדול מהראיות הנסיבתיות, אבל הראיות הפורנזיות הן מכשול רציני שיהיה קשה להתגבר עליו."

"כבר אמרתי לך," אמרה ויקטוריה. "לא הייתי בבית הזה בלילה שקמרון מת. אני לא יודעת איך הדם והשתן שלי הגיעו לשם. זאת העבודה שלך. בשביל זה אני משלמת לך, לא?"

"בשלב מסוים אני אוכל לראות את כל חומר הראיות ולהתעמק בו, אבל עוד לא הגענו לשלב הזה. בינתיים אני חושב שחבר המושבעים הגדול יחליט שיש הצדקה להגיש כתב אישום."

"מתי?"

"השבוע."

ויקטוריה הנידה בראשה. "מה אני צריכה לעשות?"

"הדבר הראשון הוא לבדוק כמה כסף יש לך וכמה כסף את יכולה לגייס מחברים ובני משפחה. את תצטרכי אותו בשביל דמי ערבות."

"כמה כסף?"

"קשה להעריך את הסכום המדויק. אני אטען שאין לך עבר פלילי ושאין סכנה שתימלטי. אבל התובעת המחוזית רוצה שיאשימו אותך ברצח מדרגה ראשונה, ועל העבירה הזאת יש תקדים לפסיקת דמי ערבות בסכום של מיליון דולר לפחות, אולי אפילו יותר, נוסף לשארית שכר הטרחה שלי."

ויקטוריה השקיפה החוצה מחלון המשרד של עורך דינה על הבניינים בניו יורק. היא ערכה רשימה מנטלית של נכסיה. היו לה קצת יותר מעשרת אלפים דולר בחשבון משותף עם בעלה. ההשקעות שלה יניבו עוד 80 אלף, אם כי היא תצטרך כנראה להיאבק בבעלה על כל גרוש, היות ששניהם רשומים כבעלי החשבון. הם לא דיברו מאז החקירה, שבמהלכה — כפי שידעה שיקרה — נחשפו פרטי הרומן שלה. התקשורת עטה על הפרטים המלוכלכים והפיצה אותם לכל עבר. זמן קצר לאחר מכן בעלה עזב את הבית.

היא יכולה לקחת הלוואה מקרן הפנסיה שלה, שבה היו עוד 100 אלף. אם תמשכן את הבית שלהם אולי תצליח לקבל סכום בן חמש ספרות. אבל גם עם כל זה עדיין לא יהיה לה מספיק כסף. היא יכולה לבקש הלוואה מהוריה ומאחותה, אבל ויקטוריה ידעה שזה לא ממש יעזור לה. לחברה הכי טובה של ויקטוריה, נטלי רטקליף, היה הרבה כסף ומיליון דולר לא יהיה סכום גדול עבורה. זו היתה האפשרות היחידה שלה. חומרת מצבה של ויקטוריה גרמה לה מועקה כבדה והעלתה דמעות בעיניה. הדברים לא היו אמורים לקרות בצורה כזאת. רק לפני חודשים ספורים היא וקמרון היו מאושרים. הם תכננו עתיד משותף. אבל אז הכול השתנה. ההיריון וההפלה וכל מה שקרה אחריהם. הקנאה והשנאה. הכול קרה כל כך מהר שוויקטוריה בקושי הספיקה לעכל את זה. ועכשיו היא נמצאת בתוך סיוט שאין לה דרך לצאת ממנו. היא התיקה את מבטה מהחלון והסתכלה על עורך הדין.

"מה קורה אם אני לא יכולה להשיג את הכסף?"

רומן מנצ'סטר קפץ את שפתיו, הרים את כוס הקפה שלו, שתה ממנה באטיות והניח אותה בחזרה על שולחנו. "בואי נגיד את זה ככה, נראה לי שכדאי שתמצאי דרך לגייס את הכסף. יהיה הרבה יותר קל לבנות הגנה טובה אם את לא תהיי בכלא לפני המשפט. לא בלתי אפשרי, אבל קל יותר."

המוח של ויקטוריה זמזם — היא ממש יכלה לשמוע את זה. היא דמיינה לעצמה את הנוירונים במוח שלה מנסים לקלוט את חומרת המצב עד שהבינה שמדובר במשהו אחר. הרטט היה אמיתי והוא הלך והתגבר והרעיד את הכיסא שלה ואת השולחן. הרעש שהתלווה אליו הפך מזמזום עמום ליבבה מחרישת אוזניים. פתאום היא ראתה חפץ חולף בזווית עינה, אבל הוא נעלם לפני שהספיקה להסתכל החוצה. ואז המשרד של עורך דינה רעד. תמונות נפלו מהקירות וזכוכית התנפצה בדיוק כשקול נפץ הדהד באוזניה. אורות הבהבו ואריחי התקרה נשרו עליה. השמים הכחולים שראתה מחוץ לחלון לפני רגע התחלפו בעננת עשן שחור שהסתירה את השמש המסנוורת. אותו עשן שחור נפלט גם מפתחי האוורור וריח מאיים מילא את נחיריה. הריח היה מוכר אבל היא לא זיהתה אותו מיד. הוא לא היה זהה, אבל נראה לה דומה לריח של דלק.