התיקנים

בקרב נורווגים בתאילנד מסתובבת שמועה ששגריר נורווגי אשר נספה בתאונת דרכים בבנגקוק, למעשה נרצח בנסיבות מסתוריות ביותר. משרד החוץ לא אישר את השמועה, וכבר למחרת נשרפה הגופה בלי שבוצעה בה נתיחה רשמית שאחרי המוות.

אין לבלבל בין דמויות או התרחשויות המופיעות בספר ודמויות או התרחשויות הלקוחות מן המציאות. שכן המציאות אינה אמינה כלל וכלל.

בנגקוק, 23 בפברואר 1998

 

 

 

האור האדום התחלף בירוק ונהמות המכוניות והאופנועים ומוניות הטוק-טוק גברו כל כך שדִים ראתה את השמשות של כולבו רוֹבֶּרטסוֹן רועדות. ואז הם שוב התקדמו, וחלון הראווה עם שמלת המשי הארוכה, האדומה, נעלם מאחוריהם באפלולית הערב.

היא תפסה מונית. לא אוטובוס מלא עד אפס מקום או טוק-טוק מתפרק מרוב חלודה, אלא מונית עם מיזוג אוויר ונהג שסותם את הפה. היא השעינה את ראשה על משען הראש וניסתה ליהנות מכך. אין בעיה. טוסטוס חלף על פניהם, והבחורה במושב האחורי השתדלה להיצמד אל טישרט אדומה עם קסדה מצוידת בכיסוי פנים ונתנה בהם מבט חלול. תיצמדי חזק, חשבה דים לעצמה.

ברָמָה IV עצר הנהג מאחורי משאית שפלטה עשן דיזל סמיך ושחור שהסתיר מעיניה את לוחית הרישוי שלו. אחרי שעברו את הסינון במזגן, גזי הפליטה התקררו והיו כמעט חסרי ריח. אבל רק כמעט. היא נופפה בדיסקרטיות בידה כדי להביע את דעתה, והנהג הגניב מבט במראה ועקף. אין בעיה.

לא תמיד זה היה כך. בבית שבו גדלה הן היו שש בנות. שש יותר מדי, לדברי האב. היא היתה בת שבע כשהם עמדו והשתעלו באבק הצהוב ונופפו לשלום, בשעה שהעגלה הישנה התרחקה עם האחות הבכורה בדרך העפר שלאורך התעלה החומה. האחות צוידה בבגדים נקיים, כרטיס רכבת לבנגקוק וכתובת בפּטפּוֹנג על גבו של כרטיס ביקור, ובכתה בלי סוף למרות שדים נופפה לה במרץ עד שהרגישה כאילו כף ידה מתנתקת מהגוף. האֵם ליטפה את שערה של דים ואמרה שזה לא כל כך קל, אבל גם לא נורא כל כך. האחות לפחות כבר לא צריכה להיגרר מבית לבית בתור kwai, כפי שהאם נאלצה לעשות לפני שנישאה. חוץ מזה, מיס ווֹנג הבטיחה לטפל בה יפה. האב הנהן, ירק עלה בֶּטֶל מבין שיניו השחורות, והוסיף שהפַארָנְגים1 בברים משלמים היטב על בחורות חדשות.

1. farang - כינוי בתאית לזרים או לבנים. כל הערות השוליים מאת המתרגמת.

 

דים לא הבינה את העניין הזה של kwai, אבל לא רצתה לשאול. היא ידעה כמובן ש—kwai פירושו שור. משפחתה, בדומה לרוב שכניהם, לא יכלה להרשות לעצמה להחזיק שור משלהם, אז הם שכרו את אחד השוורים הפנויים להשכרה כשהגיע זמן חריש שדות האורז. רק מאוחר יותר נודע לה שגם לנערה המתלווה לשור קוראים kwai, שכן שירותיה כלולים בעסקה. זאת היתה המסורת, התקווה היתה שהיא תפגוש איכר שירצה בה לפני שתהיה זקנה מדי.

כשדים היתה בת חמש-עשרה, אביה קרא יום אחד בשמה כשהלך לקראתה בשדה האורז, השמש מאחוריו והכובע בידו. היא לא ענתה מיד, אבל זקפה את גבה והביטה היטב בגבעות הירוקות שמסביב לבית הקטן, עצמה את עיניה והאזינה לציוץ הציפור בעלווה ושאפה לקרבה את ריח עצי האיקליפטוס והגומי. היא ידעה שתורה

הגיע.

בשנה הראשונה הן גרו ארבע בנות בחדר וחלקו ביניהן הכול: מיטה, אוכל ובגדים. האחרונים היו חשובים במיוחד, כי בלי בגדים יפים לא היה אפשר לתפוס את מיטב הלקוחות. היא למדה לרקוד, למדה לחייך, למדה לראות מי רק רוצה לקנות דרינקים ומי רוצה לקנות סקס. אביה סיכם מראש עם מיס ווֹנג שהכסף יישלח אליו, הביתה, כך שבשנים הראשונות היא לא ראתה ממנו הרבה, אבל מיס וונג היתה מרוצה, ובמרוצת הזמן נתנה לדים חלק גדול יותר מהכסף.

למיס וונג היו סיבות להיות מרוצה. דים עבדה קשה והלקוחות קנו משקאות. מיס וונג צריכה לשמוח על כך שהיא עדיין איתה, כי כמה פעמים קרה שהיא כמעט עזבה. יפני אחד רצה להתחתן עם דים, אבל חזר בו כשהיא ביקשה כסף עבור כרטיס הטיסה. אמריקאי אחד לקח אותה לפוּקֶט, דחה את נסיעתו הביתה וקנה לה טבעת יהלום. היא משכנה אותה למחרת נסיעתו.

חלק לא שילמו כנדרש ואמרו לה שמצדם היא יכולה להתלונן וללכת לעזאזל, אחרים התלוננו אצל מיס וונג אם דים לא הסכימה לכל מה שהם רצו שתעשה. הם לא הבינו שאחרי שהם פדו אותה מהבר, מיס וונג קיבלה את שלה ודים היתה אדון לעצמה. אדון לעצמה. היא חשבה על השמלה האדומה בחלון הראווה. אמא שלה צדקה - זה לא היה קל, אבל זה גם לא היה נורא כל כך.

והיא הצליחה לשמר את החיוך התמים ואת הצחוק העליז. זה מה שהם אוהבים. אולי מהסיבה הזאת קיבלה הצעת עבודה שוּוָאנג לי פרסם ביומון Thai Rath תחת הכותרת G.R.O, או ״Guest Relation Officer״. וואנג לי היה סיני קטן, כמעט שחור, שניהל מוטל בדרך סוּקוּמוויט, והלקוחות היו רובם ככולם זרים עם משאלות מיוחדות, אבל לא מיוחדות מכדי שתוכל למלא אותן. למען האמת היא העדיפה את העבודה הזאת על פני ריקוד בבר במשך שעות על שעות. חוץ מזה וואנג לי שילם טוב. החיסרון היחיד היה שנדרש לה זמן רב כל כך כדי להגיע לשם מדירתה בבָּנגלָפוּ.

התנועה הארורה! הם שוב עמדו בפקק, והיא אמרה לנהג שהיא רוצה לרדת, גם אם פירוש הדבר שיהיה עליה לחצות שישה נתיבים כדי להגיע אל המוטל בעברו האחר של הרחוב. כשיצאה מהמונית האוויר נכרך סביבה כמו מגבת חמה, רטובה. היא תרה אחרי מרווח כשהיא מכסה את פיה בידה, אף שהיה לה ברור שזה לא יעזור, שאין בבנגקוק אוויר אחר לנשימה, אבל כך לפחות נחסך ממנה הריח.

היא החליקה בין המכוניות, נאלצה לקפוץ הצדה בגלל טנדר מלא נערים ששרקו לה, וכמעט איבדה את עקב אחת מנעליה בגלל טויוטה דוהרת. לבסוף הגיעה לצד השני.

וואנג לי הרים את עיניו כשהיא נכנסה לחדר הקבלה, שהיה ריק מאדם.

״ערב שקט?״ שאלה.

הוא הנהן, נזעם. היו לא מעט ערבים כאלה בשנה האחרונה.

״אכלת?״

״כן,״ שיקרה. הכוונה שלו היתה טובה, אבל לא התחשק לה לאכול מהנודלס המכובסים שהוא מבשל בחדר האחורי.

״תצטרכי לחכות קצת,״ אמר. ״הפארנג רצה לישון קודם, הוא יתקשר כשהוא יהיה מוכן.״

היא נאנחה.

״אתה יודע טוב מאוד שאני חייבת להיות בחזרה בבר לפני חצות, לי.״

הוא הביט בשעון.

״תני לו שעה.״

היא משכה בכתפיה והתיישבה. לפני שנה הוא ככל הנראה היה מעיף אותה אם היתה מדברת אליו ככה, אבל עכשיו הוא זקוק מאוד למזומנים שאולי תרוויח. היא היתה יכולה ללכת כמובן, אבל אז היה יוצא שעשתה את כל הדרך הארוכה לחינם. חוץ מזה היא חייבת ללי טובה או שתיים, הוא לא הסרסור הכי גרוע שהזדמן לה לעבוד בשבילו.

אחרי שכיבתה את הסיגריה השלישית שטפה את הפה בתה המר של לי וקמה לסקור בפעם האחרונה את האיפור במראה שמעל לדלפק.

״אני הולכת להעיר אותו,״ אמרה.

״מממ. הבאת את הגלגיליות?״

היא הרימה את התיק שלה.

עקביה חרקו על החצץ ברחבה הפתוחה, הריקה, בין חדרי המוטל הנמוכים. חדר 120 שכן בסוף, היא לא ראתה שום מכונית מחוץ לחדר, אבל בחלון היה אור. אז אולי הוא התעורר. משב קל הרים את החצאית הקצרה שלה אבל לא היה בו כדי לצנן. היא השתוקקה למונסון, לגשם. בדיוק כפי שהשתוקקה לחודשים היבשים, ללא רוח, אחרי כמה שבועות של הצפות, רחובות מכוסים בוץ ועובש בכביסה.

היא הקישה קלות על הדלת, לבשה את החיוך המבויש שלה, השאלה ״what's your name?״ כבר עמדה על דל שפתיה. איש לא ענה. היא הקישה פעם נוספת והביטה בשעון. היא בטח תצליח לעמוד על המקח ולהוריד את מחיר השמלה ההיא בכמה מאות בָּאט, אפילו אצל רוברטסון. היא סובבה את הידית וגילתה להפתעתה שהדלת פתוחה.

הוא שכב במיטה על הבטן, ולרגע היתה בטוחה שהוא ישן. ואז ראתה את הבזק הזכוכית הכחולה על ידית הסכין שבצבצה מתוך ז'קט החליפה הצהובה. קשה לדעת מה היתה המחשבה הראשונה שחלפה בראשה, אבל אחת מהן היתה שהנסיעה מבָּנגלָפוּ היתה לחינם, למרות הכול. ואז לבסוף הצליחה לגייס את מיתרי הקול שלה. הצעקה שלה נבלעה בצפירה המהדהדת של טריילר שנאלץ לבלום בשל טוק-טוק חסר זהירות בדרך סוקומוויט.