רוח רפאים

 

היללות קראו לה. כמו חיצים של קול הן חדרו מבעד לכל קולות הערב האחרים של מרכז אוסלו, נהמת כלי הרכב המתמשכת מחוץ לחלון, הסירנה הרחוקה שעלתה וירדה, פעמוני הכנסייה שזה עתה התחילו לצלצל. בשעת ערב זו, ולעתים גם מעט לפני הזריחה, היא תרה אחר מזון. היא העבירה את חוטמה מעל הלינוליאום המטונף שעל רצפת המטבח. במהירות הבזק רשמה לפניה את הריחות ומיינה אותם לשלוש קטגוריות: אכיל, מאיים או לא רלוונטי להישרדות. הריח החמוץ של אפר סיגריות אפור. הניחוח המתקתק, הסוכרי, של דם על פיסת צמר גפן. הריח המר של בירה שהדיף הצד הפנימי של פקק של בקבוק בירה רינגנֶס. מולקולות של אדי גופרית, סָלפֶּטֶר ודו־תחמוצת הפחמן הסתננו מתוך קופסית מתכת ריקה, עם מקום לכדור עופרת בקליבר תשעה מילימטרים ובאורך שמונה־עשר מילימטרים, כדור שנקרא, בפשטות, מָלָקוֹב, על שם האקדח שלו נועדו הקליעים במקור. עשן מבדל סיגריה בוערת עדיין, מגולגלת בנייר שחור שעליו הנשר הלאומי הרוסי ובעלת פילטר מוזהב. הטבק ניתן לאכילה. והנה שם: משב קל שנשא עמו ריח של אלכוהול, עור, שומן ואספלט. נעל. היא ריחרחה אותה. והגיעה למסקנה שאי אפשר לאכול אותה באותה קלות שבה אפשר לאכול למשל את הז'קט שבארון, זה שמדיף ריחות של בנזין ושל בעל החיים הנרקב שממנו הוא עשוי. מכיוון שכך, התמקד עכשיו מוחה של המכרסמת בשאלה כיצד תצליח לפלס דרכה בכוח על פני מה שמונח לפניה. היא ניסתה לעבור משני הצדדים, ניסתה לדחוק את גופה, שאורכו עשרים וחמישה סנטימטרים ומשקלו חצי קילו בקירוב, אבל לשווא. המכשול שכב על צידו, עם הגב אל הקיר, וחסם את החור שהוביל אל תוך המחילה שלה ואל שמונת גוריה העיוורים והקירחים שזה עתה נולדו וצרחו בקול הולך וגובר מרוב רעב לפטמות שלה. הר הבשר הדיף ריח של מלח, זיעה ודם. בן אדם. בן אדם חי־עדיין: אוזניה הרגישות קלטו מבעד ליללות הרעב של הגורים את פעימות הלב החלושות.

 

היא פחדה, אבל לא היתה לה ברירה. הצורך להאכיל את הגורים גבר על כל הסכנות, כל המאמצים, כל שאר האינסטינקטים. על כן נשארה עומדת עם האף מורם באוויר, וחיכתה שהפתרון יגיע אליה.

 

פעמוני הכנסייה צלצלו עכשיו בקצב מקביל לפעימות לבו של האדם. פעימה, שתיים. שלוש, ארבע...

 

היא חשפה את שיניה החדות.

 

 

 

יולי. לעזאזל. רק לא למות ביולי. אני באמת שומע פעמוני כנסייה, או שהיו בקליעים המזוינים האלה חומרים מעוררי הזיות? אוקיי. אז זה הסוף. ומה לכל הרוחות זה משנה? כאן או שם. עכשיו או מאוחר יותר. אבל האם באמת הגיע לי למות ביולי? עם ציוץ ציפורים ברקע, שיקשוק בקבוקים, צחוקים מכיוון נהר אָקֶרסֶלבָה ואושר מזוין של קיץ, וכל זה ממש מתחת לחלון? מגיע לי לשכב על הרצפה בחורבה מזוהמת של מסוממים עם חור אחד יותר מדי בגוף, שממנו זולג הכול החוצה: החיים, השניות והבזקי תמונות של כל מה שהביא אותי לכאן? כל הדברים הקטנים והגדולים, כל ערימת צירופי המקרים, כל מה שאולי בחרתי בו ואולי לא; זה מה שאני? זה הכול? אלה החיים שלי? היו לי תוכניות, לא? ועכשיו אני לא יותר משקית מלאה אבק, בדיחה בלי שורת מחץ, בדיחה קצרה כל כך שהייתי יכול להספיק לספר אותה עוד לפני שהפעמון הדפוק הזה יפסיק לצלצל. אה, להביורי הגיהינום! אף אחד לא סיפר לי שיהיה קשה כל כך למות. אתה שם, אבא? אל תברח, עוד לא. תקשיב, הנה הבדיחה: קוראים לי גוּסטוֹ. הגעתי עד גיל תשע־עשרה. אתה היית גבר מפוקפק שזיין אישה מפוקפקת וכעבור תשעה חודשים אני צצתי והופעתי בעולם, ונשלחתי למשפחה אומנת לפני שהספקתי להגיד ״אבא!״ ושם עשיתי צרות כמיטב יכולתי, והם מצידם הידקו סביבי את מעטפת הדאגה החונקת שלהם, ושאלו מה אני רוצה, מה יעזור לי להירגע. גלידה מזוינת בגביע? הם לא הבינו, לעזאזל, שבאנשים כמוך וכמוני צריך לירות בו במקום, להדביר אותנו כמו שמדבירים מזיקים, שאנחנו מפיצים מחלות וריקבון ומתקבצים יחד כמו חולדות בכל הזדמנות. הם יכולים להאשים את עצמם. אבל גם הם רוצים דברים. כולם רוצים משהו. אני הייתי בן שלוש־עשרה כשהבחנתי לראשונה במבט של האימא המאמצת שלי, וראיתי מה היא רוצה.

 

״כמה שאתה יפה, גוּסטו,״ אמרה. היא נכנסה לחדר האמבטיה, שאת הדלת שלו השארתי פתוחה ולא פתחתי את ברז המקלחת כדי שרעש המים לא יסגיר את נוכחותי. היא עצרה שם לשנייה אחת יותר מדי, ואז יצאה. ואני צחקתי, כי עכשיו ידעתי. זה הכישרון שלי, אבא: אני רואה דרך האנשים את הרצונות שלהם. האם ירשתי את הכישרון הזה ממך, האם גם אתה היית כזה? אחרי שהיא יצאה, הסתכלתי בעצמי במראָה הגדולה של חדר האמבטיה. היא לא הראשונה שאמרה את זה: שאני יפה. התפתחתי מוקדם יותר משאר הבנים. הייתי גבוה, רזה, רחב כתפיים ושרירי לפני כל האחרים. שיער שחור ובוהק, שכאילו בולע כל אור. עצמות לחיים גבוהות. סנטר רחב, ישר. פה גדול, תאוותני, עם שפתיים מלאות כמו שפתיים של ילדה. עור שחום, חָלק. עיניים חומות, כמעט שחורות. ״עכברוש חום״, ככה קרא לי אחד הבנים בכיתה. קראו לו דידריק, לא? הוא, מכל מקום, התעתד להיות פסנתרן קלאסי. כבר מלאו לי חמש־עשרה, והוא אמר את זה בקול רם בכיתה. ״העכברוש החום אפילו לא מסוגל לקרוא כמו שצריך, בחיי.״

 

אני רק צחקתי וכמובן ידעתי למה הוא אומר את מה שהוא אומר. מה הוא רוצה. קָמילָה, שבה הוא היה מאוהב בסתר, היתה מאוהבת בי, פחות בסתר. במסיבת הכיתה מיששתי קצת כדי לגלות מה יש לה מתחת לסוודר. וזה לא היה הרבה. ציינתי את זה באוזני כמה מהבנים, וזה הגיע כנראה לאוזניים של דידריק, שהחליט להעיף אותי החוצה. לא שכל כך היה לי חשוב להיות במרכז, אבל לא נעים כשמעיפים אותך החוצה. אז ניגשתי לטוּטוּ במועדון האופנוענים. כבר הספקתי למכור בשביל טוטו קצת חשיש בבית הספר, והסברתי לו שבלי כבוד אני לא יכול לעשות את העבודה שלי. טוטו אמר שהוא יטפל בדידריק. דידריק סירב להסביר איך הוא הצליח להכניס שתי אצבעות ישר לתוך הציר העליון של דלת שירותי הבנים, אבל בחיים הוא לא קרא לי יותר עכברוש חום. ואכן — הוא גם לא נהיה פסנתרן קלאסי. אלוהים, זה כואב! לא, אני לא צריך שתנחם אותי, אבא, אני רק זקוק למנה אחרונה של סם, ואז אעזוב את העולם הזה בשקט, אני מבטיח. והנה הפעמון שוב מצלצל. אבא?