פרולוג
הוא בהה אל תוך הריקות הלבנה.
כפי שנהג לעשות במשך שלוש שנים כמעט.
אף אחד לא ראה אותו, והוא לא ראה אף אחד. למעט בפעמים שבהן הדלת נפתחה והלחות נשאבה החוצה במידה מספקת כדי שהוא יבחין להרף עין בגבר עירום, כי הדלת נסגרה שוב והכול נעטף בערפל.
בית המרחץ ייסגר עוד מעט. הוא היה שם לבד.
הוא כרך את חלוק המגבת ביתר חוזקה סביב גופו, קם מספסל העץ ויצא, חלף על פני בריכת השחייה הריקה מאדם, נכנס למלתחות.
שום מקלחת מטפטפת, שום שיחה בטורקית, שום כפות רגליים יחפות מטופפות על אריחי הרצפה. הוא התבונן בעצמו במראה. העביר אצבע לאורך הצלקת שעדיין ניכרה בפניו אחרי הניתוח האחרון. נדרש לו זמן להתרגל לפניו החדשים. האצבע המשיכה במורד הצוואר, על פני החזה, עצרה במקום שבו התחיל הקעקוע.
הוא פתח את מנעול התלייה של התא, לבש את מכנסיו ואת המעיל מעל לחלוק הרחצה שעדיין היה לח. שרך את נעליו. וידא שוב שהוא לבד ורק אז ניגש אל התא עם מנעול התלייה עם קוד, שכתם של צבע כחול עליו. הוא התבונן רגע באקדח הגדול והיפה שהיה מונח בפנים, ורק אז לפת את הקת האדומה ותחב את האקדח לכיס המעיל. אחר כך הוציא את המעטפה ופתח אותה. מפתח. כתובת, ומידע יותר מפורט.
דבר מה נוסף היה מונח בתוך התא.
צבוע בשחור, עשוי מברזל.
בידו האחת הרים אותו אל האור ובחן, מרותק כולו, את מלאכת הברזל היצוק.
הוא יצטרך לשטוף אותו, לקרצף אותו, אבל הוא כבר נסער מן המחשבה שישתמש בו.
שלוש שנים. שלוש שנים בתוך ריק לבן, במדבר של ימים ריקים מתוכן.
הגיע הזמן. הזמן לגמוע שוב את החיים.
הזמן לחזור.
הארי התעורר בבהלה. בהה בספק־חושך ספק־אור שבחדר השינה. זה שוב היה הוא, הוא חזר, הוא היה כאן.
"היה לך סיוט, יקירי?" הקול שלחש לידו היה רגוע וחמים.
הוא הסתובב אליה. עיניה החומות בחנו אותו. ורוח הרפאים דהתה ונעלמה.
"אני פה," אמרה רָקֶל.
"והנה אני," הוא אמר.
"מי זה היה הפעם?"
"אף אחד," הוא שיקר והניח את ידו על הלחי שלה. "תחזרי לישון."
הארי עצם את עיניו. חיכה עד שהיה בטוח שהיא עצמה את שלה ופקח שוב את שלו. התבונן בפניה. הפעם הוא ראה אותו בתוך יער. אדמות בור, עטופות בערפל לבן שהסתחרר סביבם. הוא הרים את היד, כיוון משהו אל הארי. הוא הצליח להבחין בפני השד המקועקעים על חזהו החשוף. הערפל נעשה סמיך, והוא נעלם. הוא שוב נעלם.
"ואני פה," לחש הָארי הוּלֶה.
