ציידי הראשים

פרק 1
מועמד
 

המועמד מבוהל עד מוות.
הוא עוטה שריון מגוּנָר אֵיֶה, החנות הוותיקה לבגדי גברים: חליפה של אֶרמֶנְגילְדוֹ זֶנְיֶה, חולצה בעבודת יד של בּוֹרֶלִי ועניבה בצבע בורדו ועליה דוגמה של תאי זרע, ניחשתי שהיא מתוצרת צֶ'רוּטי 1881. אבל לגבי הנעליים הייתי בטוח: עבודת יד של פֶרָגָמוֹ. לי עצמי היה זוג כזה.
לפי המסמכים שלפני, המועמד מצויד בדיפלומה מבית הספר הגבוה למסחר בברגן עם ממוצע ציונים של 80, קדנציה מטעם מפלגת הימין בפרלמנט הנורווגי, הסְטוּרְטִינְג, וסיפור הצלחה בן ארבע שנים כמנהל של חברת תעשייה נורווגית בסדר גודל בינוני.
ואף על פי כן, יֶרֶמָיָאס לָנדֶר מבוהל עד מוות. שפתו העליונה היתה רטובה מזיעה.
הוא הרים את כוס המים שהמזכירה שלי הניחה בינינו על השולחן הנמוך.
"הייתי רוצה..." אמרתי, חייכתי. לא את החיוך הפתוח וגלוי הלב המזמין זר גמור לביתך וגורם לו להרגיש רצוי, לא את החיוך הלא-רציני. אלא את החיוך המנומס, החם-למחצה שלפי הספרות המקצועית מעיד על מקצועיותו של המראיין, האובייקטיביות שלו וגישתו האנליטית. חוסר המעורבות הרגשית של המראיין הוא-הוא שגורם למועמד לסמוך על הגינותו. ולפיכך יידרש גם המועמד - לפי הספרות המקצועית - למסור מידע יותר מפוכח ואובייקטיבי מאחר שניתנה לו תחושה שהעמדת פנים תתגלה, הגזמות ייחשפו ומשחקי טקטיקה יגררו עונש. אבל אני לא מחייך ככה בגלל הספרות המקצועית. אני שם זין על הספרות המקצועית, זאת ערימה מגובבת של שטויות שקיבלה אישור רשמי, ואילו כל מה שאני צריך הוא דגם החקירה בן תשעת השלבים של אינְבַּאוּ, רֵייד ובָּאקלי. לא, אני לא מחייך מפני שאני כזה: מקצועי, אנליטי ומשוחרר ממעורבות רגשית. אני צייד ראשים. זה לא קשה במיוחד. אבל בתחום הזה אני המלך.
"הייתי רוצה," חזרתי ואמרתי. "להמשיך ולשמוע ממך גם קצת על החיים שלך מחוץ לעבודה."
"יש כאלה?" צחוקו היה גבוה בטון וחצי מכפי שצריך היה להיות. דרך אגב, כשאתה מספר מה שנקרא בדיחה יבשה בזמן ראיון עבודה, לא כדאי לצחוק ממנה בעצמך וגם לנעוץ מבט בשומע כדי לראות אם הבין.
"אני מקווה שכן," אמרתי, והצחוק שלו נהפך לכחכוח. "אני חושב שהנהלת החברה הזאת שמה דגש על כך שלבוס החדש שלהם יהיו חיים מאוזנים. הם מחפשים מישהו שיישאר בתפקיד כמה שנים טובות, טיפוס של רץ למרחקים ארוכים שיודע להתמודד בתבונה עם השלבים השונים במרוץ שלו. לא אחד שיישחק אחרי ארבע שנים."
יֶרֶמָיָאס לָנדֶר הנהן ובלע עוד לגימה גדולה של מים.
ככל הנראה היה גבוה ממני בארבעה-עשר סנטימטרים ומבוגר ממני בשלוש שנים. כלומר בן שלושים ושמונה. קצת צעיר בשביל התפקיד. והוא ידע זאת, לכן צבע את שיער הצְדָעַיִם שלו באפור כמעט בלתי-נראה. כבר ראיתי דברים כאלה. כבר ראיתי הכול. ראיתי את המועמד שסבל מהזעה בידיים מסתיר סיד בכיס הז'קט הימני, ולוחץ את ידי בלחיצת היד היבשה והלבנה ביותר. גרונו של לנדר פלט צליל גרגור בלתי רצוני. רשמתי על גבי מדריך הראיון: בעל מוטיביציה. מונע על ידי הרצון למצוא פתרונות.
"אז אתה גר כאן באוסלו?" שאלתי.
הוא הנהן. "בסְקֵייֶן."
"ונשוי ל..." דיפדפתי במסמכים שלו ולבשתי את הארשת המרוגזת, שגורמת למתמודדים להבין שאני מצפה מהם ליטול יוזמה.
"קָמילָה. אנחנו נשואים עשר שנים. שני ילדים. הם כבר הולכים לבית ספר."
"ואיך היית מאפיין את הנישואים?" שאלתי בלי להרים את מבטי. נתתי לו שתי שניות ארוכות והמשכתי לפני שהספיק להתעשת ולענות: "אתה חושב שאתם עדיין נשואים אחרי שש שנים שבהן בילית שני שלישים מזמן הערות שלך בעבודה?"
הרמתי את עיני. מבטו היה מבולבל כצפוי. לא הייתי עקבי. חיים מאוזנים. דרישה לביצועים. זה לא מתחבר. חלפו ארבע שניות בטרם השיב. שזה לפחות שנייה אחת יותר מדי: "אני מקווה שכן."
חיוך מיומן, בטוח בעצמו. אבל לא מיומן דיו. לא בשבילי. הוא הטה את מילותי נגדי והייתי רושם זאת כיתרון לו היתה כאן אירוניה מכוונת. למרבה הצער, במקרה הזה זה היה רק חיקוי לא-מודע של מילותיו של גבר הנתפס בעיניו כבעל מעמד גבוה משלו. דימוי עצמי נמוך, רשמתי. והוא "קיווה", הוא לא ידע, לא ביטא כל חזון, לא קרא בכדור הבדולח, לא הראה שהוא מבין שדרישת המינימום מכל מנהל היא היכולת לתת רושם שהוא בעל חוש שישי.
לא יודע לאלתר. לא יודע לנווט במצבים של תוהו ובוהו.
"היא עובדת?"
"כן, במשרד עורכי דין במרכז העיר."
"תשע עד ארבע כל יום?"
"כן."
"ומי נשאר בבית אם אחד מהילדים חולה?"
"היא. אבל למרבה המזל ניקלָס ואָנְדֶרְס רק לעתים רחוקות..."
"אז אין לכם עוזרת בית או מישהו שנמצא בבית בשעות היום?"
הוא היסס כפי שמועמדים מהססים כשאינם בטוחים איזו תשובה תועיל להם. אף על פי כן, למרבה האכזבה הם משקרים רק לעתים נדירות. יֶרֶמָיָאס לָנדֶר הניד בראשו.
"אתה נראה כמו מישהו ששומר על כושר, לנדר."
"כן, אני מתאמן בקביעות."
שום היסוס הפעם. כולם יודעים שחברות רוצות מנהלים בכירים שלא חוטפים התקף לב בעלייה הראשונה.
"ריצה וסקי קרוס-קאנטרי, אולי?"
"כן, כמובן. כל המשפחה אוהבת לעשות סקי בחיק הטבע. ויש לנו בקתת נופש בנוּרֶפְיֶל."
"הבנתי. ובטח גם כלב."
הוא הניד בראשו.
"לא? אלרגיה?"
טלטול נמרץ בראש. אני רושם: נראה שחסר חוש הומור.
לבסוף התרווחתי בכיסא והצמדתי את קצות אצבעותי אלה לאלה. מחווה יהירה ומוגזמת, כמובן. מה אני יכול להגיד? כזה אני. "כמה היית אומר שווים המוניטין שלך, לנדר? ואיך אתה מבטח אותם?"
הוא קימט את מצחו, שכבר היה מיוזע, והתאמץ להבין את דבריי. שתי שניות, לבסוף אמר בהכנעה:
"מה זאת אומרת?"
נאנחתי כאילו השאלה מובנת מאליה. הבטתי סביבי כאילו אני מחפש אלגוריה פדגוגית שטרם עשיתי בה שימוש. וכמו תמיד, מצאתי אותה על הקיר.
"אתה מתעניין באמנות, לנדר?"
"קצת. על כל פנים אשתי מתעניינת."
"גם שלי. אתה רואה את התמונה הזאת?" הצבעתי על "שרה מתפשטת", תמונה מודפסת על לָטֶקְס בגובה של יותר משני מטרים ובה נראית אישה בחצאית ירוקה מרימה סוודר אדום מעל ראשה בזרועות שלובות. "מתנה מאשתי. לאמן קוראים ג'וליאן אוֹפִּי והתמונה שווה רבע מיליון קרונות. יש לך יצירת אמנות בטווח המחירים הזה?"
"כן, האמת שכן."
"מזל טוב. אפשר לראות עליה כמה היא שווה?"
"מי יודע."
"כן, מי יודע. התמונה שתלויה שם מורכבת מכמה קווים, ראשה של האישה הוא עיגול, אפס בלי פרצוף, והצבעים מונוטוניים וללא טקסטורה. והיא גם נוצרה באמצעות מחשב ואפשר להדפיס אותה במיליוני עותקים בלחיצת מקש אחת."
"בחיי."
"הדבר היחיד - ואני מתכוון באמת לדבר היחיד - שמעניק לתמונה ערך של רבע מיליון, הוא המוניטין של האמן. השמועה על כך שהוא טוב, האמון של השוק בכך שהאיש גאון. כי קשה לשים את האצבע על הגאוני, אי אפשר לדעת בוודאות. ככה זה גם עם מנהלים, לנדר."
"אני מבין. מוניטין. מדובר באמון שהמנהל מפיץ סביבו."
רשמתי: לא אידיוט.
"זהו בדיוק," המשכתי. "הכול תלוי במוניטין. לא רק שכרו של המנהל, אלא אפילו ערך החברה בבורסה. איזה מין יצירת אמנות יש ברשותך, ובכמה היא מוערכת?"
"זאת ליתוגרפיה של אדוורד מונק. 'סיכת הנוי'. אני לא יודע את המחיר, אבל..."
נופפתי בידי בקוצר רוח.
"בפעם האחרונה שהועמדה למכירה פומבית, מחירה היה בסביבות השלוש מאות וחמישים אלף," אמר.
"ואיך אתם שומרים על דבר הערך הזה מפני גניבות?"
"יש לנו מערכת אזעקה טובה בבית," אמר. "של טְרִיפּוֹלִיס. כולם בשכונה משתמשים בחברה הזאת."
"טריפוליס טובים, אבל יקרים, אני בעצמי לקוח שלהם," אמרתי. "בערך שמונת אלפים בשנה. כמה השקעת באבטחת המוניטין האישיים שלך?"
"מה זאת אומרת?"
"עשרים אלף? עשרת אלפים? פחות?"
הוא משך בכתפיו.
"אפילו לא גרוש," אמרתי. "יש לך כאן קורות חיים וקריירה ששווים פי עשרה מהתמונה שאתה מדבר עליה. לשנה. ואף על פי כן אף אחד לא שומר עליהם, אף אחד לא מטפל בהם. משום שאתה חושב שזה לא הכרחי. אתה חושב שבחברה שאתה מוביל התוצאות שלך צריכות לדבר בעד עצמן, נכון?"
לנדר לא השיב.
"תשמע," אמרתי, רכנתי קדימה והנמכתי את קולי כאילו אני עומד לחלוק עמו סוד. "זה לא ככה. תוצאות הן תמונות של אוֹפּי: כמה קווים פשוטים בתוספת כמה אפסים בלי פרצוף. תמונות הן כלום, מוניטין הם הכול. וזה מה שיש לנו להציע."
"מוניטין?"
"אתה יושב כאן מולי כאחד מתוך שישה מועמדים טובים לתפקיד ניהול בכיר. אני לא חושב שתקבל אותו. כי אין לך מוניטין מתאימים בשביל תפקיד כזה."
פיו נפער כאילו ביקש למחות. אבל מחאתו לא נשמעה. הטלתי את עצמי לאחור בכיסא גבה המשענת, שהשמיע חריקה.
"אלוהים אדירים, בן אדם, אתה הגשת מועמדות לתפקיד הזה! היית צריך לבקש מאיש קש שיזרוק לנו מילה עליך, וכשהיינו יוצרים איתך קשר היית מעמיד פנים שלא ידעת על זה. מנהל בכיר צריך לצוד, הוא לא צריך לבוא כשהוא כבר ירוי ומבותר."
ראיתי שלדברי היתה ההשפעה הרצויה. הוא היה נסער למדי. זה לא היה לפי מתכונת הראיון הרגילה, זה לא היה קוּטֶה, דיסְק או אחד מהשאלונים המטומטמים וחסרי התועלת האחרים שהומצאו על ידי פסיכולוגים פחות או יותר חירשים ומומחים למשאבי אנוש שהיו נטולי משאבים בעצמם.
"אני מקווה שאשתך לא תתאכזב מדי כשתספר לה את זה היום אחר הצהריים. שלא קיבלת את משרת החלומות. שגם השנה הקריירה שלך תהיה בהמתנה. כמו בשנה שעברה..."
הוא התפתל בכיסאו. קלעתי בול. כמובן. כי זו משנתו של רוֹגֶר בראון בפעולה; רוגר בראון, שבימים אלה ממש כוכבו דורך בשמי חברות ההשמה.
"בשנה... שעברה?"
"כן, אני לא צודק? הגשת מועמדות לתפקיד המנהל של חברת דֶנְיָה. מיונז וממרח כבד, זה לא היית אתה?"
"חשבתי שמידע כזה הוא חסוי," אמר יֶרֶמָיָאס לנדר בקול שקט וכנוע.
"והוא אכן חסוי. התפקיד שלי הוא לסקור את השטח. אז אני סוקר. בשיטות שעומדות לרשותי. טיפשי להגיש מועמדות לתפקידים שלא תקבל, בייחוד במעמד שלך, לנדר."
"במעמד שלי?"
"המסמכים שלך, הישגיך בעבודה, המבחנים והרושם האישי שאתה עושה עלי אומרים לי שיש לך מה שצריך. כל מה שחסר לך זה מוניטין. ועמוד התווך בבניית מוניטין הוא אקסקלוסיביוּת. הגשת מועמדות לתפקידים על ימין ועל שמאל פוגמת באקסקלוסיביוּת. אתה מנהל שלא מחפש אתגרים, אלא את האתגר. את התפקיד האחד. ואותו יגישו לך. על מגש כסף."
"באמת?" אמר והשתדל לעטות שוב את החיוך הנלבב והעקום. כבר לא היתה לו השפעה.
"אני רוצה שתעמוד לרשותנו. אל תגיש מועמדויות נוספות. כשסוכנויות השמה אחרות יתקשרו אליך עם הצעות מפתות-לכאורה, תסרב. תדבק בנו. תהיה אקסקלוסיבי. תן לנו לבנות לך מוניטין. ולשמור עליהם. תן לנו לעשות בשביל המוניטין שלך מה שטריפוליס עושים בשביל הבית שלך. בתוך שנתיים תבוא הביתה לאשתך עם תפקיד בכיר יותר מזה שאנחנו מדברים עליו עכשיו. וזאת הבטחה."
יֶרֶמָיָאס לנדר העביר את אצבעו ואגודלו על עצמות הלסת שלו, המגולחות למשעי. "הממ. זה לוקח אותי לכיוון אחר ממה שחשבתי."
התבוסה הפכה אותו לרגוע יותר. רכנתי לעברו. פתחתי את זרועותי. הרמתי את כפות הידיים. חיפשתי את מבטו. מחקרים הוכיחו ששבעים ושמונה אחוזים מהרושם הראשוני בראיון מבוססים על שפת הגוף ורק שמונה אחוז על התוכן. השאר נוגע לבגדים, ריח פה ובתי השחי, למה שתלוי אצלך על הקירות. לי היתה שפת גוף נפלאה. וברגע זה היא ביטאה פתיחוּת ואמון. סוף סוף הזמנתי אותו, סוף סוף הרגיש רצוי.
"תקשיב, לנדר. יושב ראש הוועד המנהל והכלכלן הראשי של הלקוח יבואו הנה מחר לפגוש את אחד המועמדים. אני רוצה שיפגשו גם אותך. שעה שתים-עשרה, נוח לך?"
"מצוין." הוא ענה בלי להעמיד פנים שהוא צריך לבדוק ביומן. מיד חיבבתי אותו יותר.
"אני רוצה שתקשיב טוב למה שיש להם לומר ואחר כך תסביר בנימוס מדוע אתה כבר לא מעוניין במשרה, תגיד שזה לא האתגר שאתה מחפש ותאחל להם בהצלחה."
יֶרֶמָיָאס לנדר הטה את ראשו הצדה. "לסגת ככה, הם לא יראו זאת כחוסר רצינות מצדי?"
"הם יראו זאת כשאפתנות," אמרתי. "אתה תיתפס כמי שמודע לערכו. אדם ששירותיו אקסקלוסיביים. וזאת התחלת הסיפור שלו אנחנו קוראים..." סובבתי את ידי באוויר.
הוא חייך: "מוניטין?"
"מוניטין. אנחנו מסכימים?"
"בתוך שנתיים."
"אני מתחייב."
"ואיך אתה יכול להתחייב על זה?"
רשמתי. חוזר מהר למתקפה.
"כי אני מתכוון להמליץ עליך לאחד התפקידים שעליהם אני מדבר."
"ואז מה? לא אתה המחליט."
עצמתי את עיני למחצה. זו הבעת פנים שמזכירה לאשתי, דיאנה, אריה עצלן, שליט שָׂבֵעַ. זה מצא חן בעיני.
"ההמלצה שלי היא ההחלטה של הלקוח, לנדר."
"מה זאת אומרת?"
"בדיוק כפי שאתה לעולם לא תגיש יותר מועמדות לתפקיד שאתה לא בטוח שתקבל, גם אני לעולם לא נתתי המלצה שהלקוח לא קיבל."
"באמת? אף פעם?"
"לא ככל הזכור לי. אם אני לא בטוח במאת האחוזים שהלקוח יקבל את המלצתי, אני לא ממליץ על אף אחד ומעדיף שיעבירו את המשימה לידי אחד המתחרים. גם אם יש לי שלושה מועמדים נהדרים ואני בטוח בתשעים אחוזים."
"למה?"
חייכתי. "התשובה מתחילה במ'. וכל הקריירה שלי מבוססת על זה."
לנדר הניד בראשו וצחק. "בְרַאוּן, אומרים שאתה טוב, שחבל על הזמן! עכשיו אני מבין למה הם מתכוונים."
חייכתי וקמתי. "ועכשיו אני מציע שתלך הביתה ותספר לאשתך היפה, שאתה מתכוון לסרב להצעת העבודה הזאת כי החלטת לשאוף גבוה יותר. אני מוכן להמר על כך שצפוי לך ערב נחמד."
"למה אתה עושה את זה למעני, בראון?"
"כי העמלה שהמעסיק שלך ישלם לנו היא שליש משכר הברוטו שתקבל בשנה הראשונה שלך. ידעת שרמברנדט נהג ללכת למכירות פומביות כדי להעלות את מחיר הציורים שלו? למה שאמכור אותך תמורת שני מיליון בשנה, אם בעזרת קצת בניית מוניטין נוכל למכור אותך תמורת חמישה? כל מה שאנחנו דורשים הוא שתישאר איתנו. סיכמנו?" הושטתי לו את ידי.
הוא אחז אותה בלהט. "יש לי הרגשה שזה הסכם משתלם, בראון."
"סגרנו," אמרתי והזכרתי לעצמי לתת לו שתיים-שלוש עצות לגבי טכניקה נכונה ללחיצת יד לפני שיפגוש את הלקוח.
 
פרדיננד נכנס למשרד שלי מיד אחרי שיֶרֶמָיָאס לנדר יצא ממנו.
"איכְס," אמר, עיווה את פניו ונופף בידו. "אוֹ דֶה קָמוֹפְלָז'."
הנהנתי ופתחתי את החלון כדי לאוורר את החדר. כוונתו של פרדיננד היתה שהמועמד התיז על עצמו כמויות גדולות של בושם כדי להסוות את ההזעה העצבנית הממלאת את חדרי הראיונות בענף הזה.
"אבל זה לפחות היה קְלַייב כריסטיאן," אמרתי. "שאשתו קנתה לו. בדיוק כמו החליפה, הנעליים, החולצה והעניבה. וזה היה הרעיון שלה לצבוע לו את הצדעים באפור."
"איך אתה יודע?" פרדיננד התיישב בכיסא שלנדר ישב בו, אבל זינק מיד בהבעת סלידה כשחש בחום הגוף הדביק שנטמע בריפוד וטרם התפוגג.
"הוא הלבין כמו סדין כשלחצתי על כפתור האישה," עניתי. "אמרתי לו כמה היא תתאכזב כשיספר לה שלא יקבל את התפקיד."
"כפתור האישה! מאיפה לקחת את זה, רוֹגֶר?" פרדיננד התיישב על אחד הכיסאות האחרים, הניח את רגליו על השולחן - העתק לא רע בכלל של שולחן הקפה של נוגוצ'י - לקח תפוז וקילף אותו. רסס כמעט בלתי נראה ניתז כלפי מעלה וכיסה את חולצתו המגוהצת. בתור הומוסקסואל פרדיננד היה פזיז להפליא. ובתור צייד ראשים היה הומוסקסואל להפליא. 
"אינְבַּאוּ, רֵייד ובָּאקלי," אמרתי.
"כבר אמרת את זה," אמר פרדיננד. "אבל מה זה בדיוק? וזה יעיל יותר מקוּטֶה?"
צחקתי.
"זה דגם החקירה בן תשעת השלבים של האף-בי-איי, פרדיננד. זו מכונת ירייה בעולם של מִקלעות, כלי עבודה יעיל שלא לוקח שבויים ונותן תוצאות מהירות וממשיות."
"איזה תוצאות בדיוק, רוֹגֶר?"
ידעתי לאן פרדיננד חותר, וזה היה בסדר מצדי. הוא רצה לברר מה היתרון שלי, מה הופך אותי לטוב מכולם ואותו - בינתיים - למי שאינו כזה. ונתתי לו מה שהוא צריך כדי להצליח. כי אלה הכללים, חולקים את הידע. ומשום שלעולם לא יהיה טוב ממני: הוא תמיד יתייצב לעבודה בחולצות שמסריחות מפרי הדר ויתהה אם למישהו יש דגם, שיטה או סוד טובים משלו.
"הכנעה," עניתי. "הודאה. אמת. הוא בנוי על עקרונות פשוטים ביותר."
"כמו מה?"
"כמו להתחיל בשאלות על משפחתו של החשוד."
"שטויות," אמר פרדיננד. "את זה גם אני עושה. זה מקנה להם תחושת ביטחון כשהם יכולים לדבר על משהו מוכר, משהו קרוב. וזה גם פותח אותם."
"בדיוק. אבל זה גם מאפשר לך לְמַפּות את נקודות התורפה שלהם. את עקב אכילס שלהם. שישמש אותך בהמשך החקירה."
"גועל נפש, איזה מונחים!"
"בהמשך החקירה, כשתדברו על מה שרע וכואב, על מה שקרה, הרצח שבו הוא חשוד, מה שגורם לו להרגיש בודד ועזוב, שגורם לו לרצות להסתתר, תדאג לשים על השולחן גליל נייר שהחשוד לא יוכל להגיע אליו."
"למה?"
"כי החקירה הגיעה לנקודת השיא הטבעית שלה והגיע הזמן ללחוץ על כפתור הרגש. אתה יכול לשאול מה הילדים שלו יחשבו כשישמעו שאביהם רוצח. ואז, כשהדמעות נקוות בעיניו, תושיט לו את גליל הנייר. אתה תהיה זה שמבין, זה שרוצה לעזור, זה שהוא יכול לגלות לו את כל הדברים הכואבים. על הרצח המטופש כל כך שפשוט קרה, כמעט מאליו."
"רצח? אני בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. אנחנו מגייסים עובדים, לא? אנחנו לא מנסים להרשיע אותם ברצח."
"אני דווקא כן," אמרתי ולקחתי את הז'קט שהיה תלוי על הכיסא המשרדי. "ולכן אני צייד הראשים הטוב בעיר. חוץ מזה אני משבץ אותך לראיון של לנדר עם הלקוח מחר בשעה שתים-עשרה."
"אותי?"
יצאתי מהחדר וחציתי את המסדרון עם פרדיננד המהדס בעקבותי, חלפנו על פני עשרים וחמישה המשרדים האחרים המרכיבים את אלפא - חברת הֲשָׂמָה בסדר גודל בינוני השורדת כבר חמש-עשרה שנה ומציגה רווחים שנתיים של בין חמישה-עשר לעשרים מיליון, שנכנסים לכיסיו של הבעלים בסטוקהולם בניכוי בונוס צנוע מדי לטובים שבינינו.
"פִּיס אוֹף קֵייק. המידע רשום בתיק. אוקיי?"
"אוקיי," אמר פרדיננד. "בתנאי אחד."
"תנאי? אני עושה לך טובה."
"הוֶרנִיסָאז' שאשתך עורכת בגלריה הערב..."
"מה איתו?"
"אני יכול לבוא?"
"אתה מוזמן?"
"זה בדיוק העניין. אני מוזמן?"
"היית מת."
פרדיננד נעצר בתנועה פתאומית ונעלם משדה הראייה. המשכתי ללכת וידעתי שהוא עומד מאחורי בזרועות שמוטות, מביט בי וחושב שגם הפעם לא יזכה להרים כוסית של יין מוגז בחברת חוג הסילון של אוסלו, מלכות הלילה, הידוענים ואילי ההון, לא יזכה לחלוק את טיפת הזוהר האופפת את הוֶרניסאז'ים של דיאנה ולא יזכה ליצור קשרים עם מועמדים פוטנציאליים למִשׂרות או עם שותפים פוטנציאליים למיטה או למגע חוטא אחר.
"רוגר?" אמרה הצעירה מאחורי דלפק הקבלה. "שני טלפונים. אחד..."
"לא עכשיו, אוּדָה," אמרתי בלי לעצור. "אני יוצא לשלושת רבעי שעה. אל תקבלי הודעות."
"אבל..."
"אם זה חשוב, הם יתקשרו שוב."
בחורה יפה, אבל זקוקה לעוד קצת הדרכה, אודה. או שאולי קוראים לה אידה?