שרף

ליב

חושך שרר בחדר הלבן כשאבא הרג את סבתא. הייתי שם. קרל היה שם גם הוא, אבל הם לא גילו אותו. זה היה בבוקר של ערב חג המולד, ירד קצת שלג, אבל באותה שנה לא זכינו לחג מולד לבן של ממש.

הכול היה שונה באותם ימים. לפני שהדברים של אבא התחילו לתפוס כל כך הרבה מקום עד שכבר לא יכולנו להיכנס לסלון. ולפני שאימא השמינה כל כך שלא יכלה עוד לצאת מחדר השינה. אבל זה קרה אחרי שהודיעו על מותי כדי שלא אצטרך ללכת לבית הספר.

או שאולי זה היה לפני? אני לא כל כך זוכרת את רצף האירועים, הזמנים מתערבבים לי בראש. השנים הראשונות של החיים נראות אין־סופיות. עכשיו האישה מספרת לי שזה משום שאנחנו חווים כל דבר בפעם הראשונה — וזה מה שמותיר רושם, ורשמים תופסים מקום רב, היא אומרת.

אני בטוחה שדברים רבים מילאו את חיי באותם ימים, והיו דברים רבים שחוויתי לראשונה. כמו למשל לראות איך הורגים את סבתא שלי.

טוב, בכל אופן עץ האשוח שלנו השתלשל מהתקרה. בזה לא היה שום חידוש, כי אבא תמיד תלה המון דברים מהתקרה כדי לנצל את כל המקום בחדר. את המתנות הוא ערם תחת הגזע, ובגלל זה תמיד קיווינו שיביא הביתה עץ קטן.

באותה השנה העץ היה כנראה ממש קטן, כי תחתיו היה מקום לכמה מתנות גדולות מאוד. אחת מהן הייתה מכונית מרוץ מארגזים ישנים, מדהימה ביופייה. אבא בנה אותה בסדנה שלו, ואימא תפרה לה כריות אדומות למושבים. אימא ואבא תמיד הכינו את כל המתנות בעצמם. באותה תקופה כלל לא הייתי מודעת לכך שילדים של אנשים אחרים מקבלים מתנות קנויות. בקושי ידעתי שלאנשים אחרים יש ילדים שמקבלים מתנות. לא היינו מעורבים כל כך בדברים כאלה. קרל ואני פשוט אהבנו את מה שקיבלנו, ובמיוחד אהבנו את אבא ואימא שלנו. טוב, קרל לפעמים קצת כעס עליהם בלי שידע להגיד למה בדיוק.

החידוש בחג באותה שנה היה שסבתא שלי בדיוק מתה. את זה לא חווינו קודם, ואין ספק שגם היא לא. בכל אופן היא נראתה מופתעת לגמרי כשישבה בכורסה הירוקה ובהתה בעץ התלוי בלי למצמץ. אני חושבת שהיא הסתכלה על קישוט בצורת לב שהכנתי מנייר עטיפה חום. היא זו שלימדה אותי לקלוע קישוטים מרצועות נייר לפני שאמרה לאבא את כל הדברים שאסור היה לה להגיד.

חשבנו שסבתא תהיה איתנו בערב תחת העץ לפני שנשלח אותה לדרכה, הרי גם לה צריך לתת את המתנה שלה. טוב, אבא ואני חשבנו ככה. בעיקר אני. אימא הסכימה לזה רק כי לא הפסקתי לנדנד.

אני זוכרת שסבתא שמה את הרגליים שלה על השרפרף. בעיקר כי ישבתי על הרצפה לפניה. גרביוני הניילון הסגולים שלה היו שקופים כל כך שראיתי דרכם את התחתונים שלה, והנעליים החצאיות החומות שלה עדיין הדיפו ריח מתקתק מחומר כלשהו, שאמור להגן עליהן מפני גשם. הנעליים היו חדשות לגמרי ונקנו בחנות ביבשת, ככה היא סיפרה לי. נוסף לנעליים היו לה חצאית אפורה וחולצה אדומה ומטפחת ועליה שחפים לבנים; את כל הבגדים האלה מצאתי בתחתית תיק הנסיעות שלה. אני זו שהתעקשה שנלביש אותה יפה לכבוד החג. הרי זה היה נראה מוזר אם היא הייתה יושבת שם בכתונת הלילה שלה.

מאז אותו ערב איש לא ישב בכורסה הירוקה. לא יכולנו.

יותר מדי דברים היו מונחים עליה.

מאחר שסבתא לא יכלה לפתוח את המתנה שלה העטופה בנייר עיתון, הרשו לי לפתוח אותה. במבט ראשון נראה שאבא בנה גם לה מכונית מגרוטאות, כי גם זה היה ארגז עץ ארוך על גלגלים. אבל התברר שהוא בנה לה ארון קבורה. בלי הגה וכריות אדומות. ובלי מכסה. אין צורך במכסה, אמר. הדבר היחיד שהיה מונח בארון היה הכר שבו חנק אותה בבוקר.

אחרי שהשכבנו את סבתא והנחנו את ראשה על הכר — הפעם עליו ולא תחתיו — אבא הוביל את הארון מהדלת האחורית, הקיף את הבית, חלף על פני ערמת עצי ההסקה והמשיך לשדה מאחורי האורווה. קרל ואני נסענו מאחוריו במכונית שבנה, וכרגיל אני הייתי צריכה לדחוף את קרל, אחרת לא היינו זזים מהמקום. אימא באה אחרונה. אימא תמיד התנהלה בעצלתיים.

שרר חושך מצרים, אבל במקום שגרנו בו היינו רגילים להסתובב בחושך. השמיים היו כנראה מעוננים לגמרי באותו ערב חג, כי אף כוכב לא נראה, ובקושי היה אפשר להבחין ביער שמקיף את הבית והשדות. בבוקר נשבה קצת רוח, אבל עכשיו האוויר עמד והשלג נמס. נראה שחג המולד החליט להיות שקט וקודר.

ואז הצתנו את סבתא בעזרת חומר הצתה מוצק ונייר עיתון וגפרורי האח הארוכים במיוחד, שנאסר עלינו לשחק בהם (קרל בכל זאת שיחק בהם). ראשית כמובן הורדנו לה את הנעליים, הרי הן היו חדשות לגמרי ועמידות לגשם.

תוך זמן קצר היינו מוכרחים להתרחק בגלל החום. עד מהרה גבהו הלהבות כל כך שיכולנו לראות בחושך את השוקת ליד הגדר, וגם היה אפשר להבחין בסבך שבפאתי היער. כשהסתכלתי סביבי ראיתי את הצל שלי מרקד על קיר האורווה מאחוריי, ולאור האש ראיתי בבירור גם את אבא ואימא. הם החזיקו ידיים.

הבטתי שוב בסבתא ששכבה שם ובערה עם השיער הלבן שלה, ופתאום הרגשתי מועקה בבטן.

״זה באמת לא כואב לה?״ שאלתי.

״לא, אל תדאגי״, אמר אבא. ״היא לא מרגישה שום דבר. היא כבר לא פה״.

נעמדתי במכונית שבנה אבא ועדיין יכולתי לראות את סבתא שוכבת בארגז שלה, ולכן התשובה שלו נשמעה לי קצת מוזרה, אף שהאמנתי לכל מה שאבא אמר באמונה שלמה. הוא ידע הכול. הוא זה שסיפר לי שבחושך לא מרגישים כאב. בקרקעית הים למשל דגים בכלל לא מרגישים שהם בולעים את הקרסים שלנו, ובלילה הארנבונים לא מרגישים שהם נתפסים במלכודות שלנו. ״החושך לוקח את הכאב״, אמר אבא תמיד. ״ואנחנו לוקחים רק את הארנבונים שאנחנו צריכים״. בגלל זה אנשים טובים כמונו יוצאים לציד רק בלילה.

וחוץ מזה, שתיקתה של סבתא בזמן שנשרפה הייתה הוכחה מספקת. בדרך כלל הייתה מסוגלת לצעוק אם משהו הכאיב לה או שלא הייתה מרוצה ממשהו. מעולם לא שמעתי מישהו צועק חזק כל כך כמו באותו בוקר, כשנפל לה על הראש ארגז שלם של קופסאות טונה. לפעמים באמת הייתה מתרגזת כהוגן.

היא עדיין בערה קצת באש חנוקה למחרת, כשיצאנו לראות מה שלומה, או בעצם מה שלום השרידים שלה, כי לא נותר ממנה הרבה. במובן מסוים זה העציב אותי שהיא הסתלקה, כי מדי פעם היה לי נחמד שהיא גרה איתנו. הפנקייקים שלה היו נפלאים.

כשקפצתי אליה בהמשך היום לא נותר דבר לראות מלבד אדמה שחורה וקצת עשב חרוך. אבא אמר שהוא ניקה את השטח וקבר את השרידים. הוא מעולם לא סיפר לי איפה.

מאותו יום תהיתי לעיתים קרובות אם אבא באמת עשה את הדבר הנכון כשחנק אותה בכר. הוא טען שאכן עשה את הדבר הנכון. אחרת הכול היה גרוע הרבה יותר.

סבתא לא אמרה שום דבר כשזה קרה. היא רק פרפרה במיטה בצורה קצת משונה עד שמתה לגמרי — קצת כמו דגים, כשהם זרוקים על רצפת הסירה שלנו ומתחילים להיחנק מאוויר. ברגעים כאלה היינו מחטיפים להם מהלומה בראש כדי שלא יסבלו. הרי אף אחד לא צריך לסבול.

למרבה המזל שרר חושך מוחלט בחדר של סבתא באותו בוקר של ערב חג המולד. בחושך הזה לא ייתכן שכאב לה להירצח; ככה על כל פנים חשבתי אז. חוץ מזה, הכול קרה מהר, כי אבא לחץ על הכר חזק. מי שחוטב עצי אשוח ומרים קרשים, סוחב דברים ובונה רהיטים, נהיה חזק. אולי יכולתי גם אני לעשות את זה, כי הוא תמיד אמר שאני חזקה מאוד לגילי, ובמיוחד בתור בת.

האמת היא שמעולם לא חשבתי מה אני. אני חושבת שהייתי מה שהם ראו. ומדי פעם ראיתי משהו שהם לא ראו.

*

למקום שגרנו בו קוראים הראש, וכשמו הוא היה אי קטנטן מעל האי הגדול. רק אנחנו גרנו שם, והסתדרנו בכוחות עצמנו.

הראש מחובר לאי הראשי בלשון יבשה צרה שנקראת הצוואר. כמו שאמרתי, אני לא טובה בזמנים, אבל אבא נהג לומר שבהליכה מהירה של קצת פחות מחצי שעה מגיעים מהבית שלנו דרך הצוואר לקבוצת הבתים הקרובה ביותר, וצריך להמשיך עוד רבע שעה אם רוצים להגיע לעיר הגדולה באי. בעיניי קוֹרְסְטֵד, זה שמה של העיר, הייתה ענקית, אבל סבתא סיפרה שזו עיירה קטנה ביחס לעיר השוכנת ביבשת מעבר למים. המחשבה על אנשים רבים כל כך הבהילה אותי. לא הרגשתי בטוחה בחברת אנשים אחרים. אף פעם אי אפשר לדעת מה הם זוממים, אמר אבא. אסור לתת לחיוכים שלהם להטעות אותך.

הדבר הטוב באנשים באי הראשי הוא שהיה להם כל מה שאנחנו צריכים, לכן במובן מסוים לא היינו יכולים להסתדר בלעדיהם.

כשאבא כבר לא היה להוט כל כך לעזוב את הראש בלילות, אני זו שנשלחה רוב הפעמים להביא דברים הביתה, אבל זה כבר היה זמן רב אחרי שלימד אותי מה צריך לעשות.

בהתחלה היינו יוצאים יחד בטנדר. בדרך כלל באמצע הלילה, כשאנשים היו שקועים בשינה העמוקה ביותר. קודם מצאנו מקום להסתיר בו את הרכב ואחר כך היינו מתגנבים בין הבתים ומוצאים דברים באסמים ובצריפי מחסנים ולפעמים גם בחדרי מגורים ובמטבחים ומקומות כאלה. פעם אחת אפילו נכנסנו לחדר השינה של אישה אחת, שהייתה שיכורה כל כך שהעזנו לקחת לה את שמיכת הפוך. אחר כך ניסיתי לחשוב איך הגיבה כשהתעוררה וגילתה שהשמיכה נעלמה. אבא סיפר שהוא ראה אותה ברחוב בקורסטד למחרת. היא נראתה קצת מבולבלת, אבל מה הפלא. היא הייתה מנוצות אווזים, השמיכה, אבא אמר שהאישה קיבלה ירושה גדולה. אולי היא חשבה שהשמיכה עפה בכוחות עצמה?

אימא קיבלה את שמיכת הפוך, ואני קיבלתי את השמיכה הישנה שלה, שהייתה זו שאבא קיבל קודם באותה שנה בתמורה למכשיר מצוין להכנת נקניק. זו הייתה שמיכה מפלומת ברווזים. כמה חודשים אחר כך לקחנו בחזרה את המכשיר להכנת נקניק מהסַפָּר, כי הרי לא הייתה כוונה להשאיר אותו אצלו. הספר ואשתו ישנו בקומה השנייה, והמטבח עם המכשיר להכנת נקניק היה בקומה הראשונה. הם אפילו לא נעלו את דלת המטבח הפונה אל השער, לכן נכנסנו בקלי קלות. באותה תקופה גם האמנתי שלספר באמת לא אכפת שאנחנו באים ולוקחים את הדברים שלנו — או הדברים שלו, או של מי שלא היו. לאשתו תמיד היה ריח מגעיל כל כך; היה אפשר להריח אותה גם למטה במטבח! אם אני הייתי הספר, הייתי בטח מעדיפה שמישהו יבוא וייקח אותי במקום את המכשיר להכנת נקניק. אבא אמר שזה ריח של בושם.

הריח של אשתו של הספר דבק בשמיכת פלומת הברווזים של אימא עוד זמן רב, אבל כשעברה לרשותי היה לה בעיקר ריח של אימא, תודה לאל, וכמעט לא של בושם ובכלל לא של ברווזים. לעומת זאת שמיכת נוצות האווזים החדשה של אימא הדיפה ריח חזק של אלכוהול. היא עצמה מעולם לא שתתה משקה חזק יותר מקפה עם שמנת, ובסוף שתתה רק מים מהמשאבה; אבל עוד אגיע לכל זה.

אבא היה מיומן מאוד בפריצת דלתות וחלונות. הוא למד את זה מאבא שלו, אמר. מעולם לא פגשתי את סבא שלי, אבל אני יודעת שקראו לו סִילאס. עם הזמן אבא לימד אותי את השיטה, ובסדנה בבית התאמנתי כמו משוגעת על כמה מהדלתות והחלונות שמצאנו. במזבלה בקצה האי הדרומי היה אפשר למצוא שפע של דלתות וחלונות, ולקחנו כמות גדולה ככל שיכולנו להעמיס על הטנדר. אני לא מבינה למה אנשים זורקים דברים כאלה. הרי אפשר לתקן אותם — ולפתוח ולסגור אותם ולשחק איתם.

נהגנו להימנע מהבתים שבהם הרכיבו דלתות חדשות, כי דרכן היה קשה להיכנס כשאנשים החליטו לנעול אותן. למרבה המזל לא רבים באי נהגו לנעול את דלתותיהם. אבל כשלא יכולנו להיכנס לבית, בדרך כלל היה לידו אסם או צריף, וככה בכל זאת מצאנו משהו לקחת. פעם לקחנו חזיר. לא היה לנו חזיר, ולאיכר היו המונים. לא ייתכן שיאכל את כולם בעצמו. באותם ימים התפלאתי שהחזיר לא הוציא הגה, אפילו לא צרחת בהלה, כשאבא נכנס לדיר והרים אותו. אבל אולי זה כי אבא היה טוב כל כך אל בעלי החיים. כל בעלי החיים. והוא גם ידע טוב מאוד איך להרוג אותם בלי שירגישו משהו. זו פשוט דרך נוספת להיות טוב אל בעלי החיים, אמר.

בהתחלה, כשנשלחתי לבדי בלילות לא הייתי בטוחה בעצמי בכלל. בעיקר כי הנסיעה האחרונה עם אבא כמעט נגמרה רע. בצד הדרך מצאנו שתי קורות ברזל חלודות ובמאמץ רב העמסנו אותן על הטנדר, אבל כשפנינו בקרן הרחוב בעיירה קטנה, אחת מהן התנגשה בקיר והשמיעה רעש אימים. אורות נדלקו בכמה בתים, וממש ברגע האחרון הצליח אבא לפנות לדרך עפר ולהסתתר מאחורי גדר, ואיש לא ראה אותנו. למחרת גררנו את הקורות הביתה והשארנו אותן במסדרון בכניסה לבית. כמובן צריך היה להיזהר שלא להיתקל בהן בבהונות חשופות.

והייתה עוד פעם שכמעט חשפו אותנו, אבל זה היה באשמתי. דרכתי בטעות על טָסָה של גלגל במוסך של הפחח. מיהרתי להסתתר בפינה ועצרתי את הנשימה כי שמעתי שהפחח פותח את דלת המוסך. אלמלא החתול שלו שרץ אליו באותו רגע היה ודאי מדליק את האור ורואה אותי. במקום זה הוא נהם בזעם על החתול: ״מה לעזאזל, זה אתה שמרעיש פה? בוא הנה!״

כשיצאתי מהמוסך הפרצוף של אבא נראה מעוות כולו. הוא עמד מאחורי המוסך ושמע הכול, לא היה לו מושג שגם חתול היה מעורב בסיפור.

אבל כאמור, עד מהרה התחלתי לראות יתרונות מסוימים ביציאה בלילות בלי אבא. הייתי קטנה וזריזה יותר, ולמדתי להתנועע בדממה. הלכתי או רצתי כי לא הייתי מספיק גדולה לנהוג בטנדר, ולא אהבתי לרכוב על אופניים. וגם ראיית הלילה שלי הייתה טובה בהרבה משל אבא. ״את תהיי כמו הינשוף״, אמר לעיתים קרובות, וזה באמת מה שהייתי, אפילו שלא יכולתי לעוף או לסובב את הראש סביב הצוואר. אגב, התאמנתי על שתי המיומנויות האלה עד שהבנתי שלעולם לא אצליח בהן במיוחד. גם קרל כמובן ניסה, והצליח קצת יותר ממני.

אימא לא אמרה הרבה. למען האמת אני חושבת שהיא לא רצתה שנצא בלילות, אבל היא אהבה מאוד את הדברים שהבאנו. במיוחד את אלה שלקחנו ממטבח הפונדק.

*

אחד הדברים הראשונים שאני זוכרת מחיי בָּראש הוא ריח שרף טרי: הדגדוג המוזר באף, התחושה הדביקה בכף היד וקולו הנעים של אבא, שמספר לי על המֹהַל שזורם בתוך הגזע. זהו נוזל מופלא, אמר, כי הוא יכול להגן מפני התקפה, לרפא פצעים ולשמר לנצח חיות קטנות מתות. ואני זוכרת גם את מראה הנמלה הקטנה החיה, שזחלה על קליפת הגזע, מצאה לה דרך לעקוף את הטיפות הזהובות הדביקות ונעלמה באחד הסדקים. שנייה לאחר מכן הופיעה בנקודה גבוהה קצת יותר על הגזע. עולה ועולה ועולה.

לימים לחשתי לעצים מדממים רבים שהפצעים שלהם יחלימו כי השרף הוא המרפא והמגן שלהם. העצים היו החברים שלי.

והנמלים היו המַכָּרות המשותפות שלנו. הן תמיד היו כמו יצורים קטנים ומחושלים, מפלסות להן דרך. במעלה העצים, במורד העצים, בעשב, חוצות את חצר המשק, נכנסות למטבח, עולות לארון, חודרות לדבש, חוצות את הסלון, חוזרות הביתה לתל הנמלים. בדרך כלל סוחבות אוכל או דבר כלשהו, שנראה לא שימושי — ולפעמים גם בת משפחה מתה.

האמת היא שאני לא יודעת אם מישהו מלבדנו היה קורא לעצים מאחורי הבית שלנו יער אמיתי. כמה עצים צריך כדי שייהפכו ליער? אבל בשביל קרל ובשבילי זה היה יער, יער אדיר ממדים. לא, אפילו יותר מזה. זה היה עולם אין־סופי של ריחות וצלילים וחיים, שהתפוגג אי־שם במרחק, בנופים של ציוץ עפרונים, שיחי אברש וידיד חולות מצוי, שהתמזגו בחול, שהתמזג במים, שנמשכו בים שאין לו סוף.

אבל חלף זמן־מה עד שגיליתי את שיחי האברש והים. בהתחלה היה רק העץ. העץ האחד, המדמם, והנמלה החכמה, שחמקה מהזהב הדביק שהיה עלול לחנוק אותה.

עם הזמן שמתי לב לעצים נוספים: האשוחים המכופפים את ענפיהם דמויי המניפה אל האדמה, כאילו הם רוצים לשמוע מה היא לוחשת להם. הם תמיד נראו עצובים כל כך, האשוחים, ואפילו שכמה מהם צמחו לגבהים בלתי נתפסים, היה נדמה שהם ממשיכים להתמתח בכמיהה כלפי מטה, לעבר המקום שממנו נבטו. האורנים היו סיפור אחר לגמרי. עם מחטיהם הזקורות והאצטרובלים המתפקעים שלהם, הם עמדו צפופים וחזקים, ולעיתים קרובות הייתה לי הרגשה שהם אדישים לגמרי לאדמה. אני בטוחה שהם מסתכלים לשמיים, ואולי היו מתרוממים ועפים לו מצאו דרך להמריא מקרקעית היער. אבל אני בוחרת להאמין שהם היו חוזרים. אחרי הכול, גם הם, כמוני, שייכים לאי הקטן, לָראש.

ועדיין, נדמה לי שאני הכי אוהבת את האשוחים, אף שגם המחשבה שיום אחד אוכל לעוף קוסמת לי מאוד.

והיו גם העצים המרשרשים. הם הסתתרו בין המחטניים, גזעיהם האפרפרים דקיקים ובצמרתם גירלַנדות של עלים ירוקים — לבבות קטנים ומשוננים שצלצלו מנגינות עם כל משב רוח. אהבתי את הצליל הזה כל כך שלפעמים הייתי מתיישבת תחת עץ מרשרש ומחכה לרוח. אני זוכרת בבירור כמה נבהלתי כשיום אחד העלים נשרו פתאום עם אנחת הסתיו הראשונה והתפזרו על הקרקע סביבי. ישבתי בתוך ים של לבבות אבודים. ניסיתי להדביק אותם בחזרה לענפים (הענפים הכי נמוכים, כי לא הייתי גבוהה במיוחד), אבל מאמציי המהוססים רק הגבירו את נשירת העלים. לא הבנתי עד שקראתי לאבא והוא סיפר לי הכול.

מאז נהיה היער למקום הבטוח בעולם. הבנתי שהכול חוזר. שהצבעים מתחלפים: מירוק בהיר לירוק כהה לאדום בוהק לחום־זהוב ועד לשחור משחור. רקבובית. שהאדמה זקוקה למזון כדי שתוכל להנביט חיים חדשים לעבר האור. שהאור מפנה את מקומו לחושך, שמפנה את מקומו לאור. שהלבבות צומחים מחדש.

היום אני מאמינה שאבא היה הכי מאושר שם. בלב הטבע. שם היה יכול לנשום. מעולם לא ספגנו כל כך הרבה אוויר וכל כך הרבה אור יום כמו באותם ימים, ואני בטוחה שהשמש זרחה לו בבטן, כמו שזרחה בשלי, כששכבנו על הגב בקרקעית היער והבטנו בציפורים בצמרות העצים. ידעתי לזהות את קולותיהן של כל הציפורים עוד לפני שאימא לימדה אותי את שיר האל״ף־בי״ת. וגם אחרי שלימדה אותי התעקשתי תמיד לקטוע אותו באות שי"ן.

אני רוצה להפסיק באות שי"ן. לא באות תי״ו.

לפעמים אני תוהה אם אבא החזיק מעמד אחר כך, בשנים הקשות, בזכות כל האוויר. וכל האור. אולי אפשר להסתיר אותו בתוכך לשימוש עתידי, כמו שמסתירים בראש זיכרונות — וערמות של קרקרים וביסקוויטים במזווה, ומטריות וטָסוֹת של גלגלי רכב ופטפונים ישנים במטבח, ומהדקי צינורות ורשתות וקופסאות שימורים בחדר האמבטיה וגלילי בד וקורות ברזל ודשן ומכלי דלק ועיתונים ושטיחים בחדר הכניסה, וחלקי מכונות ומזרני קפיצים ואופניים ותאטרוני בובות וכינורות ומזון תרנגולות בסלון, ומגבות ואקווריומים ומכונות תפירה ונרות וערמות של ספרים ועוגיות בחדר השינה, וראש אייל קורא מפוחלץ בחדר הסמוך, וקלטות ושמיכות פוך ושקיקים לספיגת לחות ותבניות אלומיניום ושקי מלח ודליי צבע וגיגיות ודובונים וילדים במכולה ישנה?

טוב, אני יודעת שזה נשמע ממש מוזר כשאני סתם מספרת את זה ככה, אבל ככה זה היה. במשך הזמן גיליתי שלא היינו בדיוק כמו אנשים אחרים. גם אימא ידעה זאת היטב. עכשיו אני קוראת את המכתבים שהיא החביאה בשבילי בתיקייה ירוקה דקה. ״לליב״, כתוב עליה.

זה שמי. ליב.

אני לא רוצה לקרוא את כולם בבת אחת. המחשבה שהם ייגמרו היא בלתי נסבלת, אז אני קוראת רק אחד בכל פעם. יש לי המון זמן.

אבא בכלל לא היה כמו אנשים אחרים.

קראו לו יֶנְס.

ינס הוֹרְדֶר.