סידני, מר קנזינגטון ושלושה כוכבים
משהו לא היה בסדר.
שוטרת הגבולות חייכה אליו בתחילה חיוך רחב: ״מה שלומך, אורח?״
״בסדר,״ שיקר הארי הוּלֶה. חלפו מעל שלושים שעות מאז יצא מאוסלו דרך לונדון, ובטיסת ההמשך מבחריין הוא ישב במושב הארור שלפני יציאת החירום. מסיבות בטיחותיות בקושי היה אפשר להטות את המושב לאחור, והגב התחתון שלו כמעט נשבר עד הנחיתה בסינגפור.
ועכשיו האישה מאחורי הדלפק כבר אינה מחייכת.
היא בחנה את הדרכון שלו בעניין בולט. היה קשה לדעת מה השרה עליה עליזות לפני כן, התמונה שלו או שמו.1
1 הוּלֶה (Hole) בנורווגית פירושו באנגלית ״חור״; בהמשך הארי ימצא עצמו הוגה את שמו בפני האוסטרלים במגוון דרכים כדי להימנע מאותו ״חור״, בין היתר ״הולי״ (Holy), כלומר ״קדוש״. כל ההערות הן מאת המתרגמת.
״למטרת עבודה?״
להארי הולה היה נדמה שנציגי משטרת הגבולות ברוב המקומות האחרים בעולם מוסיפים לשאלה כזאת את המילה ״אדוני״, אבל הוא קרא שגינונים רשמיים מהסוג הזה אינם רווחים במיוחד באוסטרליה. לא נורא. הארי לא היה מורגל במיוחד בנסיעות והוא גם לא היה סנוב, כל מה שרצה היה חדר במלון ומיטה, במהירות האפשרית.
״כן,״ הוא ענה ותופף באצבעותיו על הדלפק.
פיה התעקם, התכער ואמר לו בקול חד:
״למה אין לך ויזה בדרכון, אדוני?״
לבו החסיר פעימה, כדרכו לנוכח אסון המסתמן באופק. אולי משתמשים פה ב״אדוני״ רק כשהמצב נעשה קריטי?
״מצטער, שכחתי,״ מלמל הארי בעודו מפשפש בקדחתנות בכיסים הפנימיים שלו. למה הם לא יכלו להדביק את הוויזה המיוחדת לדרכון כפי שהם עושים עם ויזות רגילות? מאחוריו בתור שמע זמזום חלש של ווֹקמן, וידע שזה שכנו לטיסה. הלה ניגן אותה קלטת לאורך כל הטיסה. ולמה לכל הרוחות הוא אף פעם לא זוכר באיזה כיס הוא מניח דברים? וגם היה חם, אף שהשעה היתה כמעט עשר בלילה. הארי הרגיש שמתחילה לגרד לו הקרקפת.
לבסוף נמצא המסמך, הארי נרגע והניח אותו על הדלפק. ״אז אתה שוטר?״
שוטרת הגבולות הרימה את עיניה מהוויזה המיוחדת ובחנה אותו, הפה כבר לא היה מעוקם.
״אני מקווה ששום בלונדיניות נורווגיות לא נרצחו פה, אה?״
היא השמיעה צחוק מתגלגל וחבטה בעליצות את החותמת בוויזה המיוחדת.
״טוב, רק אחת,״ השיב הארי הולה.
אולם הנוסעים הנכנסים המה נציגים של חברות נסיעות ונהגי לימוזינות שהניפו שלטים עם שמות, אבל שום הוּלֶה לא היה ביניהם. הוא כמעט יצא לחפש מונית כשגבר שחור בג'ינס כחולים וחולצת הוואי ובעל אף רחב באופן חריג ושיער כהה, מקורזל, פילס דרך בין שלטי השמות ומיהר לקראתו.
״מר הו–לי, אני מניח?״ הכריז בנימת ניצחון.
הארי הולה שקל את האפשרויות שלפניו. הוא כבר החליט להעביר את הימים הראשונים שלו באוסטרליה בתיקון ההגייה של שם משפחתו כדי שלא יחליפו אותו בחוֹר. ״מר קדוש״ לעומת זאת, עדיף לאין ערוך.
״אנדרו קנזינגטון, מה שלומך?״ חייך האיש והושיט לו כף יד גדולה.
מסחטת מיצים ממש.
״ברוך הבא לסידני — אני מקווה שנהנית מהטיסה,״ אמר הזר בלבביות, כמו הד להודעה של הדיילת עשרים דקות קודם לכן. הוא הרים את המזוודה הבלויה של הולה והתחיל ללכת לעבר היציאה בלי להביט לאחור. הארי נצמד אליו מאחור.
״אתה עובד בשביל משטרת סידני?״ פתח.
״בהחלט, אחי. זהירות!״
הדלת המסתובבת פגעה בפניו של הארי היישר באפו כך שדמעות פרצו מעיניו. קומדיית סלפסטיק גרועה לא היתה יכולה להתחיל יותר גרוע. הוא שפשף את האף וקילל בנורווגית. מבטו של קנזינגטון הביע השתתפות בצער.
״דלתות דפוקות, מה?״ אמר.
הארי לא ענה. הוא לא ידע מה עונים כאן על דבר כזה.
במגרש החניה פתח קנזינגטון את תא המטען של טויוטה קטנה ומשומשת והשליך לתוכה את המזוודה. ״רוצה לנהוג, אחי?״ שאל, מופתע.
הארי גילה שהוא עומד בצד של הנהג. שיט, באוסטרליה הרי נוהגים בצד שמאל. המושב שליד הנהג היה עמוס בניירות, בקלטות ובאשפה, הארי העדיף אם כן להתיישב במושב האחורי.
״אתה בטח אבוריג'יני,״ אמר כשהם פנו אל הכביש המהיר.
״נראה שאותך אי אפשר לרמות,״ השיב קנזינגטון והציץ במראה.
״בנורווגיה אנחנו מכנים אתכם שחורים אוסטרלים.״
קנזינגטון לא הסיר את מבטו מהמראה.
״באמת?״
הארי התחיל להרגיש לא נוח.
״אה, רק התכוונתי לומר שאבות אבותיך ככל הנראה לא נמנו עם האסירים שנשלחו לכאן מאנגליה לפני מאתיים שנה,״ התנצל הארי כדי להראות שלפחות יש לו ידע מינימלי בתולדות הארץ הזאת.
״נכון מאוד, הו–לי. אבות אבותי הגיעו קצת לפניהם. ארבעים אלף שנה, אם לדייק.״
קנזינגטון חייך במראה. הארי הבטיח לעצמו לסתום את הפה לרגע.
״הבנתי. תקרא לי הארי.״
״אוקיי, הארי, אני אנדרו.״
בהמשך הנסיעה אנדרו לקח על עצמו את האחריות לדיבורים. הוא הסיע את הארי לקינג'ס קרוֹס והסביר: זה היה אזור הזנות של סידני ומרכזו של הסחר בסמים ובאופן כללי של כל פעילות אפלה אחרת בעיר. נראה שכל שערורייה ציבורית שנייה קשורה לאחד מבתי המלון או מועדוני החשפנות שבתוך הקילומטר הרבוע הזה.
״הגענו,״ אמר אנדרו פתאום. הוא התקרב אל שפת המדרכה ועצר, יצא מהרכב והוציא את המזוודה של הארי מתא המטען.
״להתראות מחר,״ אמר אנדרו, והאיש ורכבו נעלמו. הארי מצא לפתע את עצמו ואת מזוודתו לבד במדרכה עם גב תפוס וג'ט–לג שהתחיל לתת אותותיו, בעיר שמספר תושביה בערך כמניין אוכלוסיית נורווגיה כולה, מחוץ למלון קרֶסֶנט המפואר. לצד השם על הדלת היו קבועים שלושה כוכבים. מפָקדת המשטרה באוסלו לא היתה ידועה כמי שנוהגת בנדיבות עם פיקודיה בכל מה שקשור לבתי מלון. אבל יכול להיות שהמלון הזה לא יהיה רע כל כך, למרות הכול. עובדי מדינה מקבלים ודאי הנחה, וגם את החדר הקטן ביותר במלון, חשב לעצמו הארי.
הוא לא טעה.
