אבני הדרך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבני הדרך
מכר
אלפי
עותקים
אבני הדרך
מכר
אלפי
עותקים

אבני הדרך

4.7 כוכבים (67 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2237מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
זמן לסיום המבצע 19:13:17

עוד על הספר

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

תקציר

"לרגע הרגשתי כאילו עזבתי את גופי והתבוננתי על הכול מלמעלה. התווים שניגנתי מילאו את החדר, גלשו בקצב נכון מהמיתרים. ניגנתי כאילו חיי היו תלויים בכך."
כשהיו ילדים, גאיה והאחים תומר ונועם היו החברים הכי טובים בעולם. לגאיה היו אז שני חלומות: לנגן בתזמורת הפילהרמונית ולהתחתן עם תומר. 
*
לאחר שנים בחו"ל, גאיה שבה למושב שבו נולדה וגדלה כדי לטפל באימה החולה, ומגלה שהעולם שעזבה השתנה ללא היכר. גורמים מסתוריים מנסים לחבל בעסק המשפחתי. נועם, שהפך לעורך דין מצליח, מחזר אחריה בלהט. תומר, שנאבק בעברו הפלילי ומתפרנס בקושי, מתנכר אליה. גאיה מוצאת את עצמה נקרעת בין שני האחים, שפעם היו בלתי נפרדים והיום הפכו לאויבים מרים.
*
תומר מאמין שחלומות נועדו לשוטים. במשך שנים נאלץ לעמוד חסר אונים ולראות את חלומותיו מתנפצים. הוא מנסה בכל כוחו לשכוח את העבר, אך כשגאיה חוזרת לחייו, חוזרים גם הרגשות הסותרים שהיא מעירה בו, ובראשם הרצון לנקמה.
*
כשרגשות ישנים צפים ועולים מחדש, גאיה ותומר נקלעים לדו-קרב מתיש ומבלבל, בו הם נאבקים במשיכה חסרת ההיגיון שמאיימת להסיט אותם מהמסלול שקבעו לעצמם. וכשהיא נאלצת לעמוד בין שני האחים, גאיה יודעת שלא משנה באיזה צד תבחר, היא תפסיד.
*
יהודית צפורי, נשואה ואם לשלושה ילדים, מנהלת כספים במקצועה. בשנים האחרונות היא מקדישה את זמנה הפנוי לכתיבה.  אבני הדרך הוא ספרה השישי. זהו רומן מתח סוחף שבמרכזו סיפור על אכזבות וכישלונות והדרך להתמודד איתם. בדרכה המיוחדת, יהודית צפורי סוחפת את הקורא לעלילה ומכניסה אותו לחייהם של הדמויות הנאבקות לעשות את הבחירות הנכונות.
ספריה הקודמים: "הכחול שבעינייך", "אבודה בזמן", "זמן שנשאר", "הכחול שבעינייך - החיים שאחרי" ו"מיתרי לבי".

פרק ראשון

פרולוג
 
נובמבר 2010
 
עננים כבדים כיסו את השמש ברגע אחד, ללא אזהרה. אי שם האיר ברק את השמיים באור לבן מסמא, וכאילו חילק את האופק לשני חלקים. רוח קלה נשבה וליטפה את גופי המיוזע. נעתי בקלילות ובבטחה בין העצים, רגליי מיהרו בין השבילים המוכרים כל כך. שקט אפף את הסביבה.
רצתי ללא הפסקה, בכל כוחי ניסיתי לנתק את המחשבות שהסתננו לראשי, רציתי רק להתמסר לתחושה הנפלאה של הריצה. הלב פעם במהירות, השרירים נמתחו ובדקו את גבול היכולת, ולא נכנעתי.
צעד ועוד צעד דילגתי מעל אבני הדרך ואגרופיי נקמצו לצדי גופי. משהו עצר בעדי ולא הצלחתי לפרוץ, להשתחרר. כדור האש שהתגלגל בתוכי וחיפש את דרכו החוצה, ניסה להגיח ולא הצליח, נחבט מצד לצד בגופי, איים לחסל את התקוות והחלומות.
ריפיתי את אצבעות ידיי, דמיינתי את הקשת אחוזה בידי הימנית, את הכינור נח תחת סנטרי, והנה אצבעות ידי השמאלית ריחפו בקלילות על המיתרים, המנגינה במוחי ניהלה דו קרב עם איתני הטבע. יום אחד זה יקרה ואצליח לשחרר את הלהט והתשוקה שפעמו בעוז בתוכי ואדהים את עצמי ואת העולם בצלילים שאפיק מהכלי האהוב עליי.
טיפות גשם נחתו על פניי בקצב איטי שנגד את סערת רוחי. רק עוד כמה קילומטרים וארגיש מטוהרת ומשוחררת. ידעתי שכמו תמיד הריצה תפוגג את הפחד, שהזדחל לתוכי כנחש גדול וחלקלק, מתפתל בין איבריי ומאיים לשאוב את החמצן מתוכי.
רעם חזק נשמע מרחוק, התגבר לרגע על המנגינה המהפנטת בראשי וזרק אותי בחזרה למציאות. איש לא הצליח להבין אותי, את הרצון לפרוץ החוצה, הרחק מכאן. הם הביטו בי במבט תמה כאילו נחתי מכוכב אחר, כאילו אני לא שייכת למקום שבו גדלתי. ואולי אני באמת לא שייכת, לא עוד.
הטיפות הקטנות הפכו לגשם שוטף שהרטיב את האדמה במהירות שיא. היא הפכה בוצית ודביקה, איימה להדביק את רגליי למקומן, לעצור את הדחף הבוער בי.
הבטתי לצדדים וגיליתי שהתרחקתי מאוד מהמושב. העצים נראו מאיימים כאילו קיבלו חיים והפכו לדמויות מסרט אימה. הייתי לבד בין העצים שהלכו וגדלו בעיניי מרגע לרגע.
ידעתי שעליי לתפוס מחסה.
ירח מלא הציץ לרגע אחד מבעד לעננים וצייר את הדרך, שנדמתה כעת אינסופית. באופק נראה המבנה הישן שבקצה החממות, ואני ניסיתי להתקדם אליו במהירות. אחכה שם עד שהגשם ייפסק, או לפחות ייחלש. עוד כמה מטרים ואמצא מחסה בבית הישן והמט לנפול. עשרות פעמים ישבנו פה בשעות הלילה, כל החבורה, וסיפרנו סיפורים מפחידים, עד שהתפוצצנו מצחוק שנועד להפיג את המתח שבו נמהל פחד אמיתי.
כמה צעדים, ואהיה מוגנת מכדורי הברד שהחלו להכות בראשי. נשימתי כבדה, רגליי שקעו בבוץ, אך הייתי נחושה להתקדם. לא אתן לעצמי ליפול על האדמה ולהיכנע לאחיזתה בי. שפתיי רעדו ושיניי נקשו, השקט בתוכי סימן כי המנגינה בראשי פסקה מזמן. עוד צעד אחד ונצמדתי למבנה הרעוע שבשנים האחרונות היה תלוי עליו שלט "זהירות", וניסיתי לאתר את הפתח. המים הכו במרץ בפניי וטשטשו את ראייתי.
צמרמורת עברה בגופי הקפוא כשקול חרישי נשמע. יללה קטנה מלאה בכאב הזהירה אותי להתרחק. ניגבתי את פניי הרטובות וניסיתי להקשיב. עצרתי לרגע את נשימתי כדי להיטיב לשמוע את קולות הטבע שמסביבי. זה לבטח היה תן שחיפש מקלט מפני הגשם, ניסיתי להרגיע את עצמי.
בזהירות, שלא ליפול, עשיתי עוד צעד בחשכה לכיוון הפתח, שפעם היה חלון ביתם של האנשים שהתגוררו פה בעבר. אם אהיה זהירה וחכמה, אוכל לטפס על הסלע הגדול שניצב מתחת לחלון ואכנס פנימה.
ואז יללה מקפיאת דם ניקבה את השקט הפועם סביבי. שערות גופי סמרו באחת וגופי היטלטל בצמרמורת. כעת זה היה ודאי. זו הייתה יללת כאב שבקעה מיצור אנושי. שרשרת של ברקים האירה את השמיים והטילה אור לבן על הסביבה.
ואז דמותה נגלתה בפניי.
עיניי מצמצו בבהלה כשמוחי ניסה לעבד מה ראיתי. חצי מגופי כבר היה בתוך המבנה, אך לא הצלחתי לשכנע את עצמי לזוז קדימה או לאחור. ליבי פרפר. החמצן שריאותיי שיוועו לו נתקע בגרוני. חגורת חנק ארוכה נשלחה והתלפפה סביב בית החזה שלי ומחצה אותו ללא הפסקה. אני לא יכולה לנשום, חשבתי בבהלה שהלכה והשתלטה עליי. אין לי אוויר.
בתוך המבנה הרעוע, על האדמה המלוכלכת, שכבה בחורה. היא הייתה שרועה על בטנה ופלג גופה התחתון היה חשוף. מעליה שכב מישהו, ידיו אחזו בראשה שכוסה בפיסת בד שלא הצלחתי לראות בבירור. היא ניסתה להרים את ראשה אך היד הגדולה מנעה זאת ממנה. קול חנוק בקע מגרונה כשהדמות הנוראית נעה בטירוף מעליה.
לא הצלחתי לזוז ממקומי, הפכתי לנציב קרח. קול לא יצא מגרוני היבש. האיש ששכב מעליה הרים לרגע את ראשו, וראיתי שפניו עטויים מסכה. הוא אמר משהו, מילותיו ריחפו באוויר והגיעו לאוזניי, אך לא הצלחתי לעבד מה ששמעתי, או להבין את המילים, אולי דיבר בשפה זרה ולא ברורה. זעקות הבחורה האומללה התגברו ככל שמלמוליו המשיכו.
לרגע אחד, כשהרעם בלע את המילים והברק האיר את התמונה, הוא הרים את פניו, ועיניו שנשקפו מבעד לחורים קטנים התמגנטו לשלי. ידעתי שראה אותי ושידע שראיתי אותו. הפחד שהזדחל וטיפס מכפות רגליי לגרוני כמעט הכריע אותי, כשהבחנתי שבידו חפץ מבריק ונוצץ. הוא הסיט את פניו במהירות והצמיד את החפץ לגרונה ולחש באוזנה מילים שלא הגיעו אליי. התעוררתי מהשיתוק הכפוי ונפלתי לאחור לתוך הבוץ.
אני חייבת לברוח, חשבתי, להזעיק עזרה, להציל את האומללה ששאגה עד שקולה נשמע כמו צווחת נייר זכוכית על קיר בטון. התרוממתי בכוח שלא חשבתי שאצליח למצוא ואילצתי את רגליי לנוע קדימה, לברוח, להתרחק. צעדיי היו כבדים וחסרי חיים, אך לא ויתרתי. כשעיניי עצומות למחצה, ציירתי בזיכרוני את הדרך המוכרת ורצתי. נפלתי עשרות פעמים, ידיי דיממו, ברכיי נשרטו וריאותיי התחננו להפסקה. אך לא יכולתי לעצור, אסור לי להשאיר את הבחורה תחת ידיו האכזריות של אותו יצור. ספרתי בליבי את הצעדים, מדדתי את השניות כדי לא להיכנע לפחד. השלט המסמן את הדרך לחממות של משפחת שלוש נראה לעיניי כבר בפעם השלישית, כאילו נעתי במעגלים שלא נגמרו, ספירלה שהסתובבה ולעולם לא תפסיק.
אור נראה לפתע מבין העצים, הצליח להרגיע במעט את ליבי המבועת. אני קרובה, עוד כמה צעדים ואהיה בטוחה, אזעיק עזרה, הצלחתי.
צעדים נשמעו מאחוריי והאדמה נעה לפתע על צידה, כשמעדתי ונחבלתי שוב. מישהו הסתתר בין העצים, והציץ לרגע מאחורי העץ. בבקשה, התפללתי ללא הפסקה. בבקשה. קמתי על רגליי בכוח וניסיתי לרוץ, להשאיר את האיש מאחור, ואז דמות גדולה הגיחה מהחושך. שאגה נוראית בקעה מגרוני.
"גאיה?" הקול היה מוכר, אך הפחד סילק ממני כל היגיון וניסיתי לברוח. "גאיה, מה קרה?" ידיים גדולות אחזו בי וניסיתי לבעוט ולהכות את הדמות. "היי, זה אני. גאיה, תירגעי." הידיים לא שחררו אותי, ומוחי החל לעבד חלקי תמונות.
"אהוד, אלוהים, דוד אהוד." נאחזתי בידיו ולא עזבתי.
"את לבנה כמו רוח." משך אותי אליו.
"אני. לא. יכולה." המילים הסתבכו על לשוני.
"ששש.. בואי. הכול יהיה בסדר." הוא משך אותי אחריו. דידיתי בכוחות אחרונים כשדוד אהוד לא מרפה את אחיזתו בי אל כיוון ביתה של משפחת שלוש. לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שראיתי את הבחורה, האם עברו דקות או שעות עד שהצלחתי למצוא את הדרך.
בקול מרוסק וגוף שרעד ללא שליטה ניסיתי להסביר, להגיד שיצאו מהר לעזור לאישה האומללה שנלכדה שם בבית הרעוע והמט ליפול. לבנה שלוש הגישה לי כוס תה חם וכיסתה אותי בשמיכה עבה ורכה, שלא הצליחה לחמם אותי בזמן שאהוד שוחח בצד עם אהרון שלוש.
לא ויתרתי ודרשתי שיזעיקו משטרה, שיחזרו למבנה לעזור לבחורה. התעקשתי להצטרף אליהם, להראות להם את גודל הזוועה. כשאני נתמכת על ידי דוד אהוד ושוטרים, יצאתי מהמכונית וניצבתי מול המבנה, שידעתי שלא אוכל שוב להתקרב אליו מאימת הזוועה שראיתי. עמדתי במרחק ביטחון כשהשוטרים נכנסו פנימה באקדחים שלופים ורעדתי ללא הפסקה. בטח איחרתי, אכזבתי את האישה האומללה כשלא הצלחתי לרוץ מהר ולהזעיק עזרה.
לאחר דקות שנראו כנצח, השוטרים יצאו והביטו בי במבט לא ברור.
"מצאתם אותה? הצלתם אותה?" שאלתי בשיניים חשוקות.
"המקום ריק."
"לא. לא, זה לא יכול להיות, אני ראיתי אותה." ברכיי איימו לקרוס ושלחו איתותי כאב לכל איברי גופי.
"רק מים, בוץ וגרוטאות." אמר השוטר הגבוה.
"לא, לא, אני ראיתי אותה. ראיתי...."
העולם סביבי הסתחרר, נקודות לבנות קטנות השתלטו על מחשבותיי עד שגם הן נעלמו, וחושך מבורך עטף אותי והרשה לי לצלול אל השקט.

יהודית צפורי

יהודית צפורי היא מנהלת כספים והתחילה לכתוב בגיל 46. היא הוציאה לאור את ספרה הראשון "הכחול שבעיניך" בהוצאה עצמית. שני ספרים נוספים "אבודה בזמן" ו- "זמן שנשאר" הוציאה בהוצאת א(ה)בות. 

מספריה:
גן השמש
מיתרי לבי
אבני הדרך

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
67 דירוגים
54 דירוגים
8 דירוגים
2 דירוגים
1 דירוגים
2 דירוגים
14/3/2025

ספר מהמם כתיבה סוחפת גורם לבטן וללב שלי להתהפך

25/2/2025

וואוו, וואוו! סיפור עוצמתי, מלא בהפתעות, מלא ברגש ועניין. לעיתים תיאורים קשים. מלא בטריגרים של אונס, אלימות. להוציא ממני שלל רגשות ובכי

20/1/2025

ואוו ואוו ואוו. מרגש, מרתק, ואירוטי למופת, עלילה, מתח, הכול ביחד בשילוב נפלא. פחדתי שיהיה ארוך מדי אבל היה כ"כ סוחף שלא רציתי שייגמר.

3/1/2025

אהבתי, אהבתי, אהבתי.

24/12/2024

ספר מקסים

16/12/2024

וואו וואו מיליון פעם ספר אכן שונה מהאחרים יש בו הכל דרמה אהבה קנאה שנאה תככים מה לא ספר מושלם❤️❤️❤️

16/11/2024

מרגש מעולה

17/9/2024

מושלם ומרגש, נהנתי לקרוא, בכיתי לפרקים ושמחתי עם הסיום

6/9/2024

יהודית צפורי סופרת גדולה! איזה כיף של ספר, מותח ומעניין.

13/7/2024

וואו ספר ישראלי מצויין על חברות, טראומות וסודות בין שלושה חברי ילדות

8/7/2024

מאוהבת מאוהבת מאוהבת....חובה

24/5/2024

מקסים, רגיש ומעניין סוחף ומהנה.. מומלץ

27/4/2024

ספר ממש טוב

23/12/2023

אחד האהובים עליי של יהודית. קראתי אותו כמה פעמים והוא לא נמאס. סיפור סופר ישראלי, עם המושב והרכילויות והתככים וכל המסביב.. גאיה, הדמות הראשית, לפעמים קצת תינוקית ומפונקת אבל סה"כ היא דמות טובה וליבה במקום הנכון. הרבה פיתולים בעלילה והפתעות וסוף שמעלה חיוך. מי צריך יותר?

19/8/2023

ספר מדהים: עלילה מרתקת ולא צפויה, מרגש וסוחף ... אחד הספרים הכי טובים של יהודית ! אלופה !

15/8/2023

נהדר. מענין. מרגש

8/3/2023

מרגש, מדהים, לקרוא עם טישו בצד חובה.

6/3/2023

מקסים, מרגש וכובש, כמו כל ספריה של יהודית צפורי

17/1/2023

אהבתי מאוד היו קטעים שריגשו אותי עד דמעות, הצלחת להעביר את החוויה של אובדן האם בצורה מדהימה, ובכלל כל הסיפור שם מדהים🙏מומלץ בחום❤️

25/12/2022

ואווו, איזה ספר. פעם ראשונה שהיו לי דפיקות לב מואצות בגלל ספר. מומלץ ביותר!!

15/8/2022

סוחף כמו כל הספרים של יהודית ממליצה בחום

20/6/2022

פשוט מדהיםםםם

21/5/2022

מהמם! ספר מדהים , מותח ומרגש. אי אפשר להפסיק עד הדף האחרון כמה טלטלות בדרך... מומלץ בחום

19/2/2022

ענק.ענק. ענק. ספר מטלטל סיפור אהבה סוחף שרק יהודית צפורי יודעת להגיש לקוראיה כתוב בצורה קולחת קטעים רבים שמביאים את הקורא להזיל דמעות תודה יהודית על הממתק הענק שלך.

5/2/2022

כתוב בצורה נפלאה מלא ברגש ומעורר הזדהות מומלץ.....

26/7/2021

ספר מקסים ומרגש! כמו כל הספרים של יהודית צפורי

22/7/2021

אמאלהההההה קודם כל סופרת מדהימה!!! כל ספר שלה פשוט מעורר את כל הרגשות, לא רוצה להניח מבעד מוצאת את עצמי ערה כל הלילה לסיים אותו, פשוט מדהימה ספר מרגש, מהמם, מעביר מסר מדהים ווואווו שאפו ענק

8/4/2021

ספר מקסים! לא יכולתי להפסיק לקרוא. אין על הכתיבה של יהודית ציפורי.

6/4/2021

מושלם

23/3/2021

מדהים סיפור מיוחד ומהמם

13/2/2021

יפה מאוד. מומלץ

30/11/2020

מושלם

23/11/2020

אוהבת את הספרים של ציפורי, גם הספר הזה היה נהדר, מרגש מומלץ מאוד!!

4/10/2020

כמה התרגשתי ובכיתי והתאהבתי וכעסתי.. תקראו! מושלם!!!

28/9/2020

מקסים, מרגש, אהבה למרות כל הקשיים, נהנתי מכל רגע.

18/6/2020

מדהים ומרגש! מושלם!

13/5/2020

רכשתי את הספר לפני שלושה חודשים, בגלל שאני מאוד מתחבת לכתיבה של הסופרת ולא הצלחתי להמשיך לקרוא או להיכנס לספר (מצאתי את עצמי חוזרת שוב על הדפים הראשונים שקראתי בספר ולבסוף התייאשתי והמשכתי לספר אחר) אתמול נזכרתי שהבטחתי לעצמי שאני חייבת לתת צ'אנס לספר ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה בדיוק בטיימינג הנכון, סיפור יפיפה, מאוד אהבתי את מערכת היחסים של האמא עם הבת גאיה והתלעות שגאיה עוברת בגלל החבר ה"טוב" שמתברר בסופו של דבר בעל הפרעה דלוזיונלית (בדיוק ששבוע שעבר ואתמול שידרו את שני החלקים בתוכנית עובדה עם אילנה דיין על נשים שעוברות התעללות ואף נרצחות ע"י הבעל/החבר שלהן) אמן והסוף היה בדיוק כמו הספר. ממליצה בחום

28/4/2020

ספר מהמם ומרגש !! ממש נהנתי לקרוא אותו.

8/12/2019

מושלם

16/6/2024

אני אוהבת את הסופרת אבל הספר הזה היה ארוך מידיי ובהחלט ניתן היה לקצר. אהבתי את הדמויות ובעיקר את תומר ❤🧡💛💚💙💜 הספר עוסק בהרבה תככים ופשע במושב...( מפחיד...רק עברתי עכשיו לגור במושב😱)...😉 הקריאה זרמה לי, הסופרת הצליחה לרגש... לטעמי, היה חסר קצת הומור - כל העלילה היתה רצינית/עצובה לאורך כל הספר... סה"כ - מומלץ!

1
24/7/2021

קצת ארוך ומייגע. אבל סיור יפה

3/6/2021

נגמר לי מהר מידי. כמו שיהודית יודעת לכתוב מקסים

11/7/2020

חמוד

16/11/2021

עלילה יפה אך ארוכה כאורך הגלות. היה אפשרי לקצר את הסיפור בשליש מהספר, כי למרות שהסיפור יפה, היה לי מתיש לסיים את הספר.

1
28/9/2021

שוב אותו סיפור בכל הספרים שלה.

1
7/12/2024

גיבורת הספר קצת מייגעת, היא לא מצליחה לעמוד על שלה, מדי פעם יש הבלחות של עמוד שדרה שלא מובן מאיפה מגיע, רוב הספר היא חסרת אונים וסובלת. יש כל כך הרבה סיטואציות של קצר תקשורתי לא אמיתי שהיה נפתר אילו היו מקיימים שיחות כנות וזה מרגיש מיותר ומייגע. סיימתי לקרוא אבל לקח לי הרבה זמן.

1
4/5/2021

קשה לי עם הביקורת כי אהבתי את ספריה הקודמים של יהודית קציר כי כתיבתה נפלאה! הבעיה עם הספר הזה היא העלילה!!! בעיה קשה של חוסר אמינות וחוסר זהות! העלילה נמתחת כמו מסטיק, הדמויות שומרות על שתיקה לא ברורה וחסרת הגיון, היה ממש מייסר להתמיד בקריאה. אחרי כל המריחה הפלונתר נפתר ברגע ממש כמו בספרי מתח, רק שלא היה מתח כי התשובה ברורה מהתחלה. והכי מבאס שגם רומנטיקה לא הייתה באמת וקיבלנו מנות ממש מעטות ממנה כך שגם לז'אנר הזה יש לספר בעיה להכנס. בקיצור 3 כוכבים מקסימום!!! נתתי 1 כדי לאזן את הביקורות הממש לא מוצדקות... כמי שנסמכת על ביקורות קוראים לפני רכישה היה מבאס לראות את הפער בין הדרוג לאיכות הספר

2
16/1/2025

ספר טרחני, מייגע, משעמם, כבד..פואנטה שיכולה להסתיים בשעה גג מסתיימת אחרי שנים..ספר טיפשי, אחד הגרועים שקראתי. עלה 24 שקלים, קחו זרקו 24 שקל לפח..עדיף..זוועה.

אבני הדרך יהודית צפורי
פרולוג
 
נובמבר 2010
 
עננים כבדים כיסו את השמש ברגע אחד, ללא אזהרה. אי שם האיר ברק את השמיים באור לבן מסמא, וכאילו חילק את האופק לשני חלקים. רוח קלה נשבה וליטפה את גופי המיוזע. נעתי בקלילות ובבטחה בין העצים, רגליי מיהרו בין השבילים המוכרים כל כך. שקט אפף את הסביבה.
רצתי ללא הפסקה, בכל כוחי ניסיתי לנתק את המחשבות שהסתננו לראשי, רציתי רק להתמסר לתחושה הנפלאה של הריצה. הלב פעם במהירות, השרירים נמתחו ובדקו את גבול היכולת, ולא נכנעתי.
צעד ועוד צעד דילגתי מעל אבני הדרך ואגרופיי נקמצו לצדי גופי. משהו עצר בעדי ולא הצלחתי לפרוץ, להשתחרר. כדור האש שהתגלגל בתוכי וחיפש את דרכו החוצה, ניסה להגיח ולא הצליח, נחבט מצד לצד בגופי, איים לחסל את התקוות והחלומות.
ריפיתי את אצבעות ידיי, דמיינתי את הקשת אחוזה בידי הימנית, את הכינור נח תחת סנטרי, והנה אצבעות ידי השמאלית ריחפו בקלילות על המיתרים, המנגינה במוחי ניהלה דו קרב עם איתני הטבע. יום אחד זה יקרה ואצליח לשחרר את הלהט והתשוקה שפעמו בעוז בתוכי ואדהים את עצמי ואת העולם בצלילים שאפיק מהכלי האהוב עליי.
טיפות גשם נחתו על פניי בקצב איטי שנגד את סערת רוחי. רק עוד כמה קילומטרים וארגיש מטוהרת ומשוחררת. ידעתי שכמו תמיד הריצה תפוגג את הפחד, שהזדחל לתוכי כנחש גדול וחלקלק, מתפתל בין איבריי ומאיים לשאוב את החמצן מתוכי.
רעם חזק נשמע מרחוק, התגבר לרגע על המנגינה המהפנטת בראשי וזרק אותי בחזרה למציאות. איש לא הצליח להבין אותי, את הרצון לפרוץ החוצה, הרחק מכאן. הם הביטו בי במבט תמה כאילו נחתי מכוכב אחר, כאילו אני לא שייכת למקום שבו גדלתי. ואולי אני באמת לא שייכת, לא עוד.
הטיפות הקטנות הפכו לגשם שוטף שהרטיב את האדמה במהירות שיא. היא הפכה בוצית ודביקה, איימה להדביק את רגליי למקומן, לעצור את הדחף הבוער בי.
הבטתי לצדדים וגיליתי שהתרחקתי מאוד מהמושב. העצים נראו מאיימים כאילו קיבלו חיים והפכו לדמויות מסרט אימה. הייתי לבד בין העצים שהלכו וגדלו בעיניי מרגע לרגע.
ידעתי שעליי לתפוס מחסה.
ירח מלא הציץ לרגע אחד מבעד לעננים וצייר את הדרך, שנדמתה כעת אינסופית. באופק נראה המבנה הישן שבקצה החממות, ואני ניסיתי להתקדם אליו במהירות. אחכה שם עד שהגשם ייפסק, או לפחות ייחלש. עוד כמה מטרים ואמצא מחסה בבית הישן והמט לנפול. עשרות פעמים ישבנו פה בשעות הלילה, כל החבורה, וסיפרנו סיפורים מפחידים, עד שהתפוצצנו מצחוק שנועד להפיג את המתח שבו נמהל פחד אמיתי.
כמה צעדים, ואהיה מוגנת מכדורי הברד שהחלו להכות בראשי. נשימתי כבדה, רגליי שקעו בבוץ, אך הייתי נחושה להתקדם. לא אתן לעצמי ליפול על האדמה ולהיכנע לאחיזתה בי. שפתיי רעדו ושיניי נקשו, השקט בתוכי סימן כי המנגינה בראשי פסקה מזמן. עוד צעד אחד ונצמדתי למבנה הרעוע שבשנים האחרונות היה תלוי עליו שלט "זהירות", וניסיתי לאתר את הפתח. המים הכו במרץ בפניי וטשטשו את ראייתי.
צמרמורת עברה בגופי הקפוא כשקול חרישי נשמע. יללה קטנה מלאה בכאב הזהירה אותי להתרחק. ניגבתי את פניי הרטובות וניסיתי להקשיב. עצרתי לרגע את נשימתי כדי להיטיב לשמוע את קולות הטבע שמסביבי. זה לבטח היה תן שחיפש מקלט מפני הגשם, ניסיתי להרגיע את עצמי.
בזהירות, שלא ליפול, עשיתי עוד צעד בחשכה לכיוון הפתח, שפעם היה חלון ביתם של האנשים שהתגוררו פה בעבר. אם אהיה זהירה וחכמה, אוכל לטפס על הסלע הגדול שניצב מתחת לחלון ואכנס פנימה.
ואז יללה מקפיאת דם ניקבה את השקט הפועם סביבי. שערות גופי סמרו באחת וגופי היטלטל בצמרמורת. כעת זה היה ודאי. זו הייתה יללת כאב שבקעה מיצור אנושי. שרשרת של ברקים האירה את השמיים והטילה אור לבן על הסביבה.
ואז דמותה נגלתה בפניי.
עיניי מצמצו בבהלה כשמוחי ניסה לעבד מה ראיתי. חצי מגופי כבר היה בתוך המבנה, אך לא הצלחתי לשכנע את עצמי לזוז קדימה או לאחור. ליבי פרפר. החמצן שריאותיי שיוועו לו נתקע בגרוני. חגורת חנק ארוכה נשלחה והתלפפה סביב בית החזה שלי ומחצה אותו ללא הפסקה. אני לא יכולה לנשום, חשבתי בבהלה שהלכה והשתלטה עליי. אין לי אוויר.
בתוך המבנה הרעוע, על האדמה המלוכלכת, שכבה בחורה. היא הייתה שרועה על בטנה ופלג גופה התחתון היה חשוף. מעליה שכב מישהו, ידיו אחזו בראשה שכוסה בפיסת בד שלא הצלחתי לראות בבירור. היא ניסתה להרים את ראשה אך היד הגדולה מנעה זאת ממנה. קול חנוק בקע מגרונה כשהדמות הנוראית נעה בטירוף מעליה.
לא הצלחתי לזוז ממקומי, הפכתי לנציב קרח. קול לא יצא מגרוני היבש. האיש ששכב מעליה הרים לרגע את ראשו, וראיתי שפניו עטויים מסכה. הוא אמר משהו, מילותיו ריחפו באוויר והגיעו לאוזניי, אך לא הצלחתי לעבד מה ששמעתי, או להבין את המילים, אולי דיבר בשפה זרה ולא ברורה. זעקות הבחורה האומללה התגברו ככל שמלמוליו המשיכו.
לרגע אחד, כשהרעם בלע את המילים והברק האיר את התמונה, הוא הרים את פניו, ועיניו שנשקפו מבעד לחורים קטנים התמגנטו לשלי. ידעתי שראה אותי ושידע שראיתי אותו. הפחד שהזדחל וטיפס מכפות רגליי לגרוני כמעט הכריע אותי, כשהבחנתי שבידו חפץ מבריק ונוצץ. הוא הסיט את פניו במהירות והצמיד את החפץ לגרונה ולחש באוזנה מילים שלא הגיעו אליי. התעוררתי מהשיתוק הכפוי ונפלתי לאחור לתוך הבוץ.
אני חייבת לברוח, חשבתי, להזעיק עזרה, להציל את האומללה ששאגה עד שקולה נשמע כמו צווחת נייר זכוכית על קיר בטון. התרוממתי בכוח שלא חשבתי שאצליח למצוא ואילצתי את רגליי לנוע קדימה, לברוח, להתרחק. צעדיי היו כבדים וחסרי חיים, אך לא ויתרתי. כשעיניי עצומות למחצה, ציירתי בזיכרוני את הדרך המוכרת ורצתי. נפלתי עשרות פעמים, ידיי דיממו, ברכיי נשרטו וריאותיי התחננו להפסקה. אך לא יכולתי לעצור, אסור לי להשאיר את הבחורה תחת ידיו האכזריות של אותו יצור. ספרתי בליבי את הצעדים, מדדתי את השניות כדי לא להיכנע לפחד. השלט המסמן את הדרך לחממות של משפחת שלוש נראה לעיניי כבר בפעם השלישית, כאילו נעתי במעגלים שלא נגמרו, ספירלה שהסתובבה ולעולם לא תפסיק.
אור נראה לפתע מבין העצים, הצליח להרגיע במעט את ליבי המבועת. אני קרובה, עוד כמה צעדים ואהיה בטוחה, אזעיק עזרה, הצלחתי.
צעדים נשמעו מאחוריי והאדמה נעה לפתע על צידה, כשמעדתי ונחבלתי שוב. מישהו הסתתר בין העצים, והציץ לרגע מאחורי העץ. בבקשה, התפללתי ללא הפסקה. בבקשה. קמתי על רגליי בכוח וניסיתי לרוץ, להשאיר את האיש מאחור, ואז דמות גדולה הגיחה מהחושך. שאגה נוראית בקעה מגרוני.
"גאיה?" הקול היה מוכר, אך הפחד סילק ממני כל היגיון וניסיתי לברוח. "גאיה, מה קרה?" ידיים גדולות אחזו בי וניסיתי לבעוט ולהכות את הדמות. "היי, זה אני. גאיה, תירגעי." הידיים לא שחררו אותי, ומוחי החל לעבד חלקי תמונות.
"אהוד, אלוהים, דוד אהוד." נאחזתי בידיו ולא עזבתי.
"את לבנה כמו רוח." משך אותי אליו.
"אני. לא. יכולה." המילים הסתבכו על לשוני.
"ששש.. בואי. הכול יהיה בסדר." הוא משך אותי אחריו. דידיתי בכוחות אחרונים כשדוד אהוד לא מרפה את אחיזתו בי אל כיוון ביתה של משפחת שלוש. לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז שראיתי את הבחורה, האם עברו דקות או שעות עד שהצלחתי למצוא את הדרך.
בקול מרוסק וגוף שרעד ללא שליטה ניסיתי להסביר, להגיד שיצאו מהר לעזור לאישה האומללה שנלכדה שם בבית הרעוע והמט ליפול. לבנה שלוש הגישה לי כוס תה חם וכיסתה אותי בשמיכה עבה ורכה, שלא הצליחה לחמם אותי בזמן שאהוד שוחח בצד עם אהרון שלוש.
לא ויתרתי ודרשתי שיזעיקו משטרה, שיחזרו למבנה לעזור לבחורה. התעקשתי להצטרף אליהם, להראות להם את גודל הזוועה. כשאני נתמכת על ידי דוד אהוד ושוטרים, יצאתי מהמכונית וניצבתי מול המבנה, שידעתי שלא אוכל שוב להתקרב אליו מאימת הזוועה שראיתי. עמדתי במרחק ביטחון כשהשוטרים נכנסו פנימה באקדחים שלופים ורעדתי ללא הפסקה. בטח איחרתי, אכזבתי את האישה האומללה כשלא הצלחתי לרוץ מהר ולהזעיק עזרה.
לאחר דקות שנראו כנצח, השוטרים יצאו והביטו בי במבט לא ברור.
"מצאתם אותה? הצלתם אותה?" שאלתי בשיניים חשוקות.
"המקום ריק."
"לא. לא, זה לא יכול להיות, אני ראיתי אותה." ברכיי איימו לקרוס ושלחו איתותי כאב לכל איברי גופי.
"רק מים, בוץ וגרוטאות." אמר השוטר הגבוה.
"לא, לא, אני ראיתי אותה. ראיתי...."
העולם סביבי הסתחרר, נקודות לבנות קטנות השתלטו על מחשבותיי עד שגם הן נעלמו, וחושך מבורך עטף אותי והרשה לי לצלול אל השקט.

עוד ספרים של יהודית צפורי