נערת תיכון שלי 1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נערת תיכון שלי 1
מכר
אלפי
עותקים
נערת תיכון שלי 1
מכר
אלפי
עותקים

נערת תיכון שלי 1

3.9 כוכבים (102 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2737מקורי
ספר מודפס
4960מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

תקציר

איך בן אדם שטעם את הממתק הכי טעים וממכר בעולם יכול לדרוש מעצמו לא לגעת בו יותר?

בגיל עשרים ושבע עברתי לעיירה קטנה בצפון הארץ, כדי להתחיל מחדש עם בת הזוג שלי באחת־עשרה השנים האחרונות, והתחלתי לחנך את כיתה י"ב בבית ספר פרטי ויוקרתי. 
לא תיארתי לעצמי שבמקום למצוא שם שלווה, אמצא את הטירוף שלי שוב.

חשבתי שיש לי שליטה עצמית לא רעה בכלל, עד שפגשתי אותה. 
העיניים השחורות והמהפנטות שלה חדרו לתוך נשמתי מהרגע הראשון. החצאית הקצרצרה שלה הטריפה אותי והעמידה את השפיות שלי במבחן בכל יום מחדש. 
היא הדבר הכי יפה שראיתי. 
היא מצחיקה אותי, היא מאירה את היום שלי והיא שולטת במצבי הרוח שלי, כאילו הייתי פאקינג בובת מריונטה בידיים שלה. 
הבעיה היא שהיא התלמידה שלי, והיא אפילו עוד לא בת שמונה־עשרה. 
ידעתי שאני בסכנת התמכרות אליה.
ידעתי שהיא אסורה בשבילי מכל הבחינות, אבל גם ככה אף פעם לא הייתי מעריץ גדול של חוקים ולא ייחסתי להם יותר מדי חשיבות. 
כמה אירוני זה, שבמבחן החשוב ביותר השנה, לא התלמידים שלי הולכים להיכשל, אלא אני ובגדול. 

---
יפית גולן, בת עשרים ותשע ובעלת תואר שני בקרימינולוגיה משפטית, חולמת, כותבת ויוצרת סיפורים מגיל חמש־עשרה.
סיפוריה המושפעים מאהבתה למשחק, לבעלי חיים ולאהבה, התפרסמו בוואטפד וזכו למאות אלפי צפיות. דואט "נערת תיכון שלי" הוא הראשון אותו היא מוציאה לאור.

פרק ראשון

פרק 1


שירי

"שירי, זאת הפעם האחרונה שאני בא להעיר אותך. קומי, את מאחרת!"

פקחתי עין אחת וכיווצתי את פניי כשקרני השמש שחדרו דרך תריסי החלון סנוורו אותי. אני שונאת להתעורר ככה בבוקר.

תפסתי את הכרית והנחתי אותה על פניי בניסיון לחזור לתוך החושך.

"אבל למה אתם פותחים כל פעם את התריסים המזוי..." סתמתי את הפה לפני שפלטתי מילה לא במקום. תמיד אומרים לי שאני מקללת בצורה חיננית, אבל אבא שלי לא מסוגל לשמוע אותי מקללת.

מבחינתו אין דבר כזה לקלל בצורה חיננית — נערה צריכה להתנהג כמו ליידי ולהיות מנומסת, ולא לפתוח את הבוקר שלה בקללות של נהגת משאית.

"שירי," הוא נאנח אנחה כבדה, ומזווית העין הצלחתי לשים לב שהוא מניח את אצבעותיו על גשר אפו.

חייכתי, אבל הוא לא ראה. המשכתי להסתיר את הפנים בעזרת הכרית.

"בסדר, אני קמה," אמרתי בעייפות והתהפכתי על גבי.

"זו כבר הפעם השלישית שאני בא להעיר אותך. אני לא רוצה שתמשיכי לאחר! עוד תלונה אחת מהמנהל ואני בטוח שזורקים אותך מבית הספר. מספיק עם הבלגנים." הוא המשיך לגעור בי, אבל כל מה שעשיתי היה לבהות בתקרה בעייפות ולחייך.

אבא שלי מצחיק אותי. אין ספק שהוא מתכוון לדבריו ברצינות, אבל הטון הסמכותי שהוא מנסה לגייס בכל פעם שהוא בא לגעור בי מצחיק אותי, גם כשאני ממש משתדלת להיות ילדה טובה ולציית לו.

אין לי בעיה לציית, אבל אני שונאת חוסר צדק, ובבית הספר המטורלל שלי יש הרבה חוסר צדק. זה מה שמוציא אותי מדעתי וגורם לי להסתבך בצרות.

"אני קמה, פאפי." שחררתי פיהוק ארוך ודחפתי את הכרית הצידה.

הוא כנראה התרצה סוף־סוף והסתובב לעזוב את החדר שלי, אבל רגע לפני שהלך התיישבתי והבטתי בו בדרישה, "אבא!"

"כן?" הוא הסתובב אליי שוב.

"לא נתת לי נשיקה."

הוא צחק והתקרב לנשק את ראשי בחום.

"תפסיקי לעשות לי בעיות, שירי. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו בן אדם," הוא אמר ברכות וליטף את ראשי.

התענגתי על מגעו והטיתי את ראשי בהנאה, מורחת את הזמן עוד קצת לפני שיצעק עליי לקום ולהתלבש.

"כולן היו רוצות אבא מתוק כמוך." חייכתי בעיניים עצומות.

הוא חייך והלך לעבר הדלת. "תפסיקי להתחנף ותקומי. זה לא יעזור לך, אני כבר מכיר את כל השיטות שלך," אמר באזהרה ועזב.

ברור שהוא מכיר. מי יכיר אותי הכי טוב אם לא אבא שלי היקר?

הנחתי רגל על הרצפה והתגלגלתי מטה ישירות על השטיח הפרוותי, פרשתי את ידיי לצדדים כמו כוכב ים ונכנעתי לנפילה. כל בוקר מחדש זה קורה ואני לא לומדת לקח. תמיד הייתי מגושמת, אבל בכל יום שעובר אני שוברת את השיאים של עצמי.

"מתי תהיי אלגנטית, שירי, מתי?" לחשתי לעצמי והתחלתי לצחוק בחוסר שליטה.

כל דבר מצחיק אותי. תמיד זה היה ככה, ותמיד יהיה. החל מהומור שחור ומרושע שכולל בדיחות על מוות ועד להומור מטופש של אנשים שמחליקים על בננה — הכול מצחיק אותי, אין לי שום סינון במוח.

הצצתי בשעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר בחדרי ונחרדתי.

08:15.

אני צריכה להיות בכיתה ב־08:30. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להסתבך שוב עם אסנת, המחנכת שלי, ששוב תשלח אותי למנהל, שבסופו של דבר יעניש אותי או ישעה אותי.

זה לא שאני מתכננת לאחר, אבל זה כל הזמן קורה.

אבא שלי לא יודע שזה בגלל שאני חומקת שלושה לילות באמצע השבוע לעבוד בפאב השכונתי לא רחוק מכאן, וגם אסור לו לדעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה ואסור לי להגיש אלכוהול.

מזל שאני מכירה את הבעלים של המקום שהסכים לעבור על החוק בשבילי, זה היה בתנאי שאשמור על דיסקרטיות מוחלטת ולא אעבוד מאחורי הבר, אלא רק אמלצר.

נכון, אני עושה את זה בשביל הכסף, אבל זה לא בגלל שמעניין אותי לעשות שופינג ולבזבז בחנויות, אני עושה את זה מסיבה חשובה מאוד.

סגרתי את הארון במהירות לאחר שלבשתי את תלבושת בית הספר ומיהרתי להסתדר מול המראה. הנחתי את ידיי על שידת הטואלט ורכנתי קדימה, מזדעזעת לרגע לראות את עיניי השחורות כפחם נפוחות מחוסר שינה.

העברתי על שערי הגלי הברשה קלילה והוספתי קצת סומק כדי להיראות פחות כמו גופה מהלכת.

תמיד קיבלתי מחמאות שאני ילדה יפה ושיש לי עיניים שחורות ומיוחדות, כאלה שאי־אפשר להסיר מהן מבט, אבל אף פעם לא ייחסתי להן חשיבות. נחמד להתאפר ולהתייפייף מדי פעם, אבל יופי הוא לא משהו שאני סוגדת לו. מרחתי שכבה דקה של שפתון לחות על השפתיים העבות שלי, שזיכו אותי לא פעם בכינוי 'בראץ', ונעצתי מבט אחרון במראה.

הבטתי בתלבושת שלי וחייכתי. אני אוהבת את זה שבית הספר מכריח אותנו ללבוש תלבושת אחידה.

בית הספר שבו אני לומדת הוא יוקרתי ובעל קוד לבוש מחויט. אני לובשת בכל יום חצאית משובצת קצרצרה וחולצה מכופתרת לבנה — בדיוק כמו בסרטים.

אני מודה, אני מתה על זה. זה לגמרי נותן תחושה של חו"ל.

"שירי!" קולו של אבא נשמע שוב. תפסתי את התיק בבהלה ורצתי במהירות לעבר הדלת.

הצלצול נשמע בדיוק כשהגעתי בריצה אל מכונת השתייה שניצבה במסדרון. אין סיכוי שאני מתחילה את הבוקר שלי בלי לקנות בקבוק מים בטעם תפוח. אני מכורה קשות.

הכנסתי את המטבע ולחצתי על קוד המוצר, אבל רגע לפני שהידית שלפה את הבקבוק היא נעצרה.

הבטתי בה במבט שואל כאילו חיכיתי שהיא תדבר איתי, ודפקתי עליה בעזרת ידיי, אך שום דבר לא קרה.

"לא, לא! אל תעשי לי את זה, סידני!" אמרתי למכונה בייאוש.

כן. אני נותנת שמות לחפצים דוממים ללא כל סיבה מיוחדת. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בתור ילדה קטנה, הייתי נקשרת לחפצים ומעניקה להם שמות. זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.

הכיתי בה חזק יותר, עד שלפתע הבחנתי בזוג נעליים אלגנטיות עומדות לצידי. הרמתי את פניי באיטיות ותפסתי במכונה בחוזקה כשכמעט איבדתי שיווי משקל.

גבר צעיר בעל תווי פנים עוצרי נשימה נגלה אליי, אבל בקושי הצלחתי להסתכל עליו — הוא היה גבוה כל־כך. לפי הערכה מהירה שלי הוא התנשא לגובה של לפחות מטר ותשעים סנטימטרים.

עיני הדבש־ירוק שלו הביטו לתוך עיניי כאילו קרא את נשמתי, אבל המבט היה בלתי ניתן לפיענוח.

קימטתי את מצחי בבלבול והבטתי בו בדממה בניסיון להבין אם זה חיוך שמופיע על שפתיו. עברתי לבחון את גופו, נדהמת מערמת השרירים המפוארת שניסה להסתיר תחת הבגדים הרשמיים. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת שהייתה פתוחה מעט בחזה, שרווליו היו מקופלים עד למרפקים וחשפו ורידים מושלמים בזרועותיו, ומכנסיו היו שחורים.

חזרתי להסתכל לו בעיניים כדי להבין מי הוא ולמה הוא מסתכל עליי במבט הזה.

"אני חושב שלא הבנת," הוא פצה את פיו וגיליתי שגם הקול שלו מושלם כמו המראה שלו — קול בס נמוך שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה.

"לא הבנתי?" מצמצתי אליו בבלבול והסטתי את שערי מעיניי.

"צריך להכניס מטבע כדי שהמכונה תוציא משקה." הוא הכניס את ידיו לכיסים והביט בי בחצי חיוך משועשע, אך גם ציני ומריר.

פלטתי גיחוך והנפתי את שערי אחורה בתנועה מוגזמת. ניסיתי להיראות טבעית, כמו שאני בדרך כלל — לא מתוחה משום דבר ולוקחת את הכול בקלילות, אבל פשוט לא הצלחתי.

"הכנסתי מטבע, לידיעתך".

הוא הנהן וכיווץ את עיניו באותו מבט ציני ועוקצני, רכן מטה, שלף מתוך ידית המכונה את הבקבוק שלי והגיש לי אותו.

לקחתי מידיו את הבקבוק והנהנתי לאות תודה. "המכונה נתקעה," הבהרתי.

הוא המשיך לעמוד מולי בדממה בלי לומר דבר.

"את יודעת שהיה צלצול כבר לפני חמש דקות, נכון?" שאל לבסוף.

זקפתי גבה. "איך תמיד מגיע תלמיד חדש שחושב שהוא יכול ללקק למנהל ולהרוויח נקודות זכות," סיננתי בנשיפה.

הוא בחן את פניי בשאלה. "סליחה?"

"איך אתה מרשה לעצמך להעיר לי? רק היום התחלת ללמוד כאן. באיזו כיתה אתה בכלל?" המשכתי לגחך.

הוא תלה בי מבט ארוך וחייך חצי חיוך מטמטם. "את חושבת שאני תלמיד?" הוא צחק לרגע והעולם עצר מלכת.

מאיפה הגיע הצחוק הגברי והמושלם הזה?

הבטתי לצדדים במבוכה ולא הבנתי למה הוא צוחק.

"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל בסקרנות ובשעשוע. הבטתי בו בשאלה ושתקתי. הוא באמת נראה קצת מעל גיל שמונה־עשרה. יכול להיות שטעיתי והוא לא לומד כאן? אולי הוא בצבא ובא לבקר פה מישהו?

"אני לא תלמיד כאן," הוא הוסיף לאחר שתיקתי הארוכה.

"באת לבקר פה מישהו?" שאלתי בעניין.

הוא הניד בראשו. "באתי ללמד," אמר.

עיניי ננעצו בעיניו במשך דקה ארוכה עד שמצמצתי בעצבנות. "ללמד? כאילו, מורה?" שאלתי בגמגום.

"כאילו," השיב בחיוך עוקצני.

פלטתי צחוק, אך כשהוא נשאר רציני מחקתי את חיוכי במהירות.

אלוהים, תפער את האדמה עכשיו ותכניס אותי פנימה.

"אתה רציני," ציינתי עובדה והוא הנהן באותו חיוך מרוצה. יחסית למורה הוא נראה צעיר כל־כך. איך זה יכול להיות? מתי הוא הספיק לסיים את הלימודים שלו?

אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שסרקתי אותו בסקרנות ובהפתעה, והבנתי שזה הסביר את הלבוש הרשמי שלו. איך לא קלטתי קודם?

לפחות הוא לא קריר כמו אסנת, המחנכת שלי. הוא נוהג לחייך, שזה כבר הרבה יותר טוב, אבל החיוך שלו מלווה בציניות נוראית שאני יודעת שתחרפן אותי בהמשך.

קשה לי עם אנשים ציניים כי אני צוחקת מכל דבר ועל כל דבר, וכשמישהו ציני איתי אני הרבה פעמים לא יודעת להבחין אם הוא רציני או לא.

"איך קוראים לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי.

"שירי," בלעתי רוק.

"שירי מה?"

"שירי לוי," אמרתי בהיסוס, שוקלת מילים לראשונה בחיי.

הוא זקף את ראשו לרגע כשחיוך קל נמתח על שפתיו והנהן. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את השם שלי, ראיתי את זה לפי המבט שלו. בטוח המנהל כבר הספיק לשטוף לו את המוח נגדי.

"שירי לוי, את מאחרת לשיעור הראשון שלך," הוא אמר.

"ומה אכפת לך? אתה לא המחנך שלי," צחקתי והרמתי את ידי לכסות את שפתיי בחרטה. אני חייבת להיזהר. כל דבר יכול להתפרש כחוצפה.

"את לומדת בי"ב 4, מה שאומר שאני בהחלט המחנך שלך," הוא אמר בניצחון.

קימטתי את מצחי בבלבול. "מה? לא. לא. לא." חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור כשאני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "אסנת היא המחנכת שלי," הבהרתי.

"אסנת יצאה לשנת שבתון. אני מחליף אותה השנה." הוא המשיך להביט בי בשעשוע והפנה את מבטו לעבר הכיתה, "יש לך עכשיו שיעור מתמטיקה, נכון? את רוצה שירשמו לך עוד איחור?"

הידקתי את אחיזתי על רצועת התיק וצעדתי צעד מפוחד לאחור בהינד ראש, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב ולרוץ לתוך הכיתה, רגליי הסתבכו זו בזו ונפלתי על הרצפה — ממש לנגד עיניו.

"דברים רעים קורים לאנשים טובים, ככה זה," אמרתי והרמתי את פניי לעבר התקרה, מדברת לאלוהים.

הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום על רגליי, וכשהסטתי את מבטי לעברו תפסתי אותו מחייך שוב.

"את תמיד מדברת לעצמך ככה?" הוא צחק צחוק מהפנט. הבטתי לתוך עיניו ושקעתי. הריח שלו היה טוב כל־כך — ריח של בושם גברי בעל נוכחות, כזה שמסובב ראשים בכל מקום. ידעתי שהריח הזה יעשה לי הרבה צרות בהמשך.

"תמיד," השבתי בכנות.

"את רוצה שאלמד אותך איך ללכת?" הוא הסתכל על רגליי.

שוב הציניות הזאת.

"אני יודעת איך ללכת." משכתי את זרועי ממנו. "למדתי בגיל שנה."

הוא צחק שוב.

למה בכל פעם שאני שומעת את הצחוק הזה הלב שלי מחסיר פעימה? ולמה, לעזאזל, הוא, מכל המורים בעולם, חייב להיות המורה שלי?

הוא מתכון להסחת דעת. כל בחורה שיש לה זוג עיניים בריאות תגיד את זה.

"אז תראי לי איך את הולכת יפה לכיתה, בבקשה," הוא ירה לעברי בכיווץ עיניים מרושע.

תליתי בו מבט ארוך, ולבסוף הסתובבתי לאחור בקושי רב, נשמתי עמוק וצעדתי לעבר הכיתה ברגליים רועדות.

אלוהים, בבקשה, תעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
102 דירוגים
60 דירוגים
9 דירוגים
12 דירוגים
7 דירוגים
14 דירוגים
7/3/2024

וואי, איזה ספר מייגע. הרגשתי בגן, לא בתיכון. נמתח ונמרח בלי סוף. על ההמשך אני מוותרת. הניקוד הגבוה זה רק כדי שהביקורת לא תישאר בסוף.

19
11/12/2023

אימלאהההה איזה דואט מדהים❤️❤️❤️❤️❤️❤️

3
25/11/2023

סיפור טאבו שכתוב טוב והעלילה נבנית לכיוון ריאלי ולא סתם בדיוני בהתחשב בסיטואציה הבעייתית שנוצרה. מדהים איך שבתחילת הספר כבר יש עניין כשדמות הנערה בסיפור צבעונית, מעניינת ועם והתנהגות של מתבגרת כמו שזה מתבקש לגילה הצעיר ועדיין רותקתי לסיפור ושוכנעתי להשתלשלות הדברים. הסיפור קולח וקצבי עם דמויות משנה מעניינות. מתרדצת לספר השני.

2
27/1/2025

זה ספר מהמםםםםם

1
28/12/2023

ספר מושלם

1
21/12/2023

ספר נדיר לא הפסקתי לקרוא

1
21/12/2023

ממש אהבתי ממליצה ברמות

1
6/11/2023

בתור מישהי שלא ממש מתה על פערי גילאים נהנתי ממש!!

1
29/8/2023

חמוד אישית לא התלהבתי אותו סגנון של רומנטיקה ארוטית שכבר נמאסה

1
24/5/2025

וואו אני מבינה את הייפ עליו ספר מושלם תקנו גם את השני כדיי שלא תצטרכו לחכות

29/4/2025

ספר מושלםם אני התאהבתי בשירי היא כלכך חמודה שזה עצוב היא חייכנית וגם די פלפלית ובן מושלם גם עוד התאהבות מה שכן, הוא קצת נמרח, לא בקטע רע אבל יכלו לקצר באיזה 100 עמודים אבל זה ממשהו שהוא נסבל בקיצור ממליצה ממש

18/4/2025

אני לא ציפיתייייי זה כתוב נורא טוב עלילה נורא טובה מושלםם

8/3/2025

מטורף! אין יותר מלתאר מזה!!

4/3/2025

מושלם הסופרת כותבת הכי טוב

16/2/2025

ואו הופתעתי מאוד מהספר מחכה בקוצר רוח לקרוא את החלק השני:)

27/1/2025

קראתי מלא ספרים וזה הספר עם הכי הרבה סימונים!!!!

23/12/2024

ואוו!!!!!!זה היה ספר מטורף!!!!!!!!!הסוף משיער טעם לעוד!

12/12/2024

אהבתי מאוד!! קצת הפריעה לי מבחינה אטית כאילו אם זה היה בחיים האמיתיים הייתי שופטת בטירוף אבל זה לא אז הכל טוב הספר מוש תקראו

23/11/2024

וואלה אהבתי! שמחתי שקראתי מיוחד, שונה, שנון ואמיתי

14/11/2024

וואו ספר מושלםםם כל כך אמאלה שירי המלכה שלי ובן בכלל מזל שקראתי אותו😍😍

21/10/2024

יפית את אלופה אני מאוהבת בכתיבה שלך רוצו לקרוא

6/9/2024

מושלםםםםםםם יפית שרופה עליך ועל הספרים שלך

16/7/2024

ממליצה ממש לקרוא הייתי בהלם שזה הסתיים בלי שציפיתי לזה אפילו רק מש שביאס אותי קצת שהוא נמרח וזה הוציא את החשק אבל בכל זאת אהבתי אותו ואמשיך לספר השני

15/7/2024

מושלם ! אהבתי את הכתיבה

20/5/2024

יופי

13/5/2024

אמאלה ספר מדהיםםםם סיימתי אותו כלכך מהר

22/4/2024

מהמםם

21/3/2024

אלוהים שיעזור לי איזה ספר מוצלחחחחח יאו באמת כמה מתח מיני כמה התגרות ואו אחד הספרים שיותר אהבתי אמאלה

11/3/2024

אין דברים כאלללההההה מתרגשת כמו ילדה קטנההההה

19/2/2024

וואו! פשוט ספר מושלם, לא יכולתי להפסיק לקרוא. יפית היא פשוט הכותבת הישראלית האהובה עלי. אין על הכתיבה שלה, הדמויות המעניינות, העמוקות והמיוחדות שהיא כותבת שפשוט נכנסות לי ישר ללב. שירי פשוט מקסימה והיא הדמות בין הטובות שיצא לי להיתקל בה בספרים. באמת שהיו כל כך הרבה רגעים עצובים, מרגשים והמון רגעים מצחיקים בדואט הזה. אל תחשבו פעמיים- תקראו!!

1/10/2023

אמלה ואבלה בן למה אתה לא קיים במציאות באמת מה הייתי עושה בשבילך אמלההה חברה שלי ממזמן המליצה לי על הספר הזה ואני לא הבנתי למה היא יודעת שהוא כל כך טוב עד שקראתי אותו פשוט אמלה

28/9/2023

מושלם!!!!!

27/9/2023

מושלם לא הצלחתי להוריד את הספר מהיד

23/9/2023

מושלם אי אפשר להוריד מהיד

18/8/2023

ספר מעולההה! ממליצה בחום הגבר בספר הזה אמאל'ה

6/8/2023

מושלם ברמות לא יכלתי להניח לדקה מצחיק וגורם לפרפרים

1/8/2023

ספר מעולה, אין לתאר! הולכת ליקנות את הספר הראשון והשני הגירסאה מודפסת! מאוד מאוד ממליצה ❤️

16/7/2023

❤️❤️❤️❤️

16/7/2023

קליל וכיפי, הדמויות מעולות.

11/7/2023

ספר חושף וקליל כמו שצריך לאחר קריאה כבדה של הלביאה הלוחמת. סיימתי אותו תוך יום וכבר בספר השני.

10/7/2023

וואו ממש אהבתי ! ממשיכה לספר השני ממליצה ממש 🩷

8/7/2023

סיפור מהמם עוברת לחלק השני בדואט😘😘😘😘😘

27/6/2023

אי אפשר להפסיק לקרוא את הדואט המושלם הזה !

24/6/2023

מהמם!!!

22/6/2023

ספר מעולה

22/6/2023

אהבתי, ספר ביכורים נפלא, אהבה גדולה שירי ובן מקסימים

20/6/2023

מדהים מדהים מדהים, מרענן בטירופים!

21/12/2024

ספר מדהים! קראתי אותו בישיבה אחד במשך שעות. אהבה אסורה, הפרש גילאים ומשלוש אהבה. זהו הספר הראשון שקראתי שהו יצירה ישראלית ואני נדהמתי מכמה שאני מרוצה ממנו. שריפה איטית וחזרה של פעולות אבל לגמרי שווה לראות את הגדילה בסיפור. בהחלט עומדת לקרוא את החלק השני בסדרה!

13/11/2024

אם הייתי יכולה הייתי נותנת שלושה וחצי כוכבים ספר חמוד וקליל ממליצה למי שרוצה להעביר את הזמן אבל רואים שהכתיבה ילדותית ולא ריאלית כי במציאות גם אם מורה ישים עין על תלמידה או מישהי שקטנה מימנו היא אמורה להיות בוגרת ולא לברוח כמו ילדה בת 4 כאילו זה תופסת בכל פעם שהם מדברים היא אמורה להיות מיוחדת ולא נערה רגילה ומבחינתי לא ראיתי בה משהו יוצא דופן אני חושבת שהיא הייתה אמורה לתת לה קצת בגרות אם כותבים סיפור אז שלפחות ישמע קצת אמין המצבי רוח שלהם קיצוניים ולא הגיוניים זה מרגיש כמו התקפי זעם של זאטוט שרוקע ברגל רואים שזה סיפור של וואט פד לפי דעתי הסופרת צריכה להשתפשף עוד קצת מבחינת כתיבה אני חושבת שיכל להיות לספר הזה פוטנציאל יותר טוב רואים שלכותבת יש פוטנציאל ולפי דעתי זה ספר לנערות שמתחילות לקרוא את הז׳אנר הרומנטי

27/1/2024

ספר מושלם, בכללי יפית גולן מושלמת וגם הספר השני מהמם , אי אפשר להניח אותו תוך יומים כבר סיימתי את הספר , רומן טאבון מושלם

11/8/2023

פנטזיה חמודה ולא מציאותית. אבל כיף לקרוא.. ממשיכה לספר הבא.

27/6/2023

סלואו בורן, קליל חמוד קצת ילדותי אבל כנראה זאת המטרה מאוד הומוריסטי וציני שממש אהבתי. אז אם אתם מחפשים משהו שהוא סלואו בורן והומוריסטי זה הספר ממשיכה לספר השני🫶🏻

19/6/2023

למרות שיש אי דיוקים בסיפור ומעבר חד בין התנהגויות ורגשות בקטע דרמטי ולא תואם גיל, נשאבתי לתוך החיים של שירי ובן. סגנון הכתיבה יתאים לצעירות

20/6/2023

ילדותי מאוד כל הספר הכל חוזר על עצמו הדמויות פשוט מעצבנות גם הדמות של הגבר שאמורה להיות בוגרת ילדותית בטירוף ציפיתי להרבה יותר

1
23/10/2024

ספר חמוד, הקונספט על פניו טוב פשוט זה טיפה ילדותי מידי, הדמות הנשית הראשית מתנהגת קצת יותר מידי כמו ילדה קטנה וזה קצת הורס אבל ספר חמוד סך הכל

22/9/2024

שירי קצת ילדותית, ממופרעת לפחדנית תוך שניה, הוא כועס אבל צוחק, היא מחייכת אבל מתה מפחד ממנו, קצת לא ברור.. השלוש כוכבים זה כי הצלחתי להסתקרן איך זה יתפתח.. לא התפתתי לקנות את הספר השני

4/8/2024

ספר נחמד קליל אבל לא היתחברתי ממש לא הבנתי את הפואנטה לעשות שתי ספרים הספר הראשון כולכך ארוך ‏ומייגע הוא נמרח כולכך

17/6/2024

ספר נחמד, אהבתי את הכתיבה, אבל לא שווה את ההייפ בעיניי כי אני חושבת שהדמות של הגבר לא כתובה טוב

24/2/2024

האמת שממש סבבה ומעניין , אבל ברגע מסויים זה כבר מתחיל להיות טיפה מוזר וכזה לא יודעת מוזר וכזה מגעיל כיאלו אני לא יודעת איך להסביר אבל זה כיאלו מרגיש כזה חולני טיפה, אבל היה ממש מעניין ואהבתי

26/11/2023

בסך הכל ספר חמוד,קצת לא מציאותי ואין יותר מידי עומק לדמויות.. ההתחלה הייתה יותר מידי מהירה ולא ריאלית. מרגיש כמו סיפור שנכתב לפני הרבה שנים שסצנת הוואטפד היה קיים.

17/10/2023

בינוני

4/10/2023

חמוד לא וואו אבל חמוד קליל כזה להעביר את הזמן אם אין מה לקרוא

22/6/2023

סיפור פנטזיה. לא יכול לקרות במציאות אבל חמוד

29/10/2024

הרעיון טוב, אבל הכתיבה בוסרית לא מתוחכמת.. הדיאלוגים שטחיים ובדמויות בלי בשר.

1
12/10/2024

מאכזב מאוד, רוב הספר חוזר על עצמו, אין עלילה, זה כאילו נתקע בהילוך ראשון ומסרב להתקדם, אין חשק אפילו לעבור לחלק השני.

1
21/1/2024

לא וואו לא שווה את ההייפ הכול צפוי,מרגיש שהם התקדמו מהר מידי ולא מציאותי..

1
27/11/2023

סורי אבל רואים שזה היה ספר בווטפאד

1
1/2/2025

ספר מעצבן, הדמויות הראשיות מרגיזות ועם תגובות מעיקות, עלילה שנמרחת ורק הסוף בערך מתחיל לעניין קצת. ניתן צ'אנס נוסף לספר השני ונראה מה יהיה.

8/9/2023

שייך לוואטפאד

25/6/2023

ספר קצת רדוד עם כתיבה שטוחה וקצת משעממת הטונציות המתוארות בספר לא הגיוניות תמיד (רוב הספר הדמות הראשית צועקת במקומות מיותרים) וספר עם רעיון נחמד וביצוע פחות טוב

23/8/2023

קניתי את הספר הזה בציפייה גדולה שעשו כל כך הרבה רעש וטיזרים באינסטגרם שרציתי לקרוא אותו כל כך, אבל הוא אכזב אותי שאני תקועה באמצע הספר ואני לא חושבת שאסיים אותו בכלל! ציפיתי לרומן אסור בין מורה לתלמידה, ומה קיבלתי? דמות הנשית עם התקפי זעם לא ברורים, ודמות גברית תוקפנית ופרימיטיבית. לא התחברתי לכתיבה, סליחה על הביטוי אבל יש שם סלנגים ישראלים שפשוט לא עברו לי בקריאה ובגלל זה אני נמנעת מלקרוא ספרים של סופרות ישראליות. בין הדמויות אין קשר רגשי אין סיבה ברורה למה הם התאהבו נטו מפגישה אחת ליד מכונת שתייה בבית ספר ולדעתי הספר היה כל כך שטחי....

4
5/8/2023

אוי כמה מאכזב, מילים מילים ואין עומק, אין עניין. איפה הלבטים של מורה שמתאהב בתלמידה? איפה תכונות האופי של הדמויות? איפה עומק של דילמה מוסרית? ומה הוא מוצא בה בכלל חוץ מזה שהיא סקסית? איך יכול להיות שהשבר הברור היחיד שהוא חושב עליה זה שהיא ילדותית ולא בשלה ובכל זאת מתאהב בה. לא אמין וגם, למרבה הצער - משעמם..

3
26/11/2023

כתיבה ילדותית נורא מרגישים שזה ספר שהגיע מהוואטפד כתיבה נוראית של הצד הגברי בכללי שתי הדמויות ילדותיות נורא, אפילו הגבר שאמור להיות יותר בוגר מתנהג כמו ילד קטן. הכתיבה פשוט נמרחת, לא ברור למה יש כל כך הרבה פרקים שלא נדבר בכלל על שני חלקים לסיפור שלהם. ספר שלדעתי לא מגיעה לו כמות הרעש שעשו סביבו

2
1/12/2024

הרבה מתח ותשוקה אבל לא ממליצה רעיל ו לא בריא בכלל

1
27/6/2023

גרוע ביוצר..ארוך ומייגע, לא הגיוני, דמויות בלתי נסבלות ודיאלוגים קרינג׳יים. פשוט אל

1
24/6/2023

מאכזב, לצערי נדיר שמפסיקה ספר באמצע, אולי יתאים לצעירות יותר

1
23/6/2023

ספר בוסרי, כתיבה שטחית. ישנן אי דיוקים בסיפור שממש הפריעו לי.לצערי בלי הרבה תוכן. אולי ידבר לקהל הצעיר.

1
10/12/2024

ספר מתיש וואיי

17/3/2024

לא נהנתי בכללל הרעיון נחמד הביצוע פחות

14/10/2023

משעמם ורדוד

נערת תיכון שלי 1 יפית גולן

פרק 1


שירי

"שירי, זאת הפעם האחרונה שאני בא להעיר אותך. קומי, את מאחרת!"

פקחתי עין אחת וכיווצתי את פניי כשקרני השמש שחדרו דרך תריסי החלון סנוורו אותי. אני שונאת להתעורר ככה בבוקר.

תפסתי את הכרית והנחתי אותה על פניי בניסיון לחזור לתוך החושך.

"אבל למה אתם פותחים כל פעם את התריסים המזוי..." סתמתי את הפה לפני שפלטתי מילה לא במקום. תמיד אומרים לי שאני מקללת בצורה חיננית, אבל אבא שלי לא מסוגל לשמוע אותי מקללת.

מבחינתו אין דבר כזה לקלל בצורה חיננית — נערה צריכה להתנהג כמו ליידי ולהיות מנומסת, ולא לפתוח את הבוקר שלה בקללות של נהגת משאית.

"שירי," הוא נאנח אנחה כבדה, ומזווית העין הצלחתי לשים לב שהוא מניח את אצבעותיו על גשר אפו.

חייכתי, אבל הוא לא ראה. המשכתי להסתיר את הפנים בעזרת הכרית.

"בסדר, אני קמה," אמרתי בעייפות והתהפכתי על גבי.

"זו כבר הפעם השלישית שאני בא להעיר אותך. אני לא רוצה שתמשיכי לאחר! עוד תלונה אחת מהמנהל ואני בטוח שזורקים אותך מבית הספר. מספיק עם הבלגנים." הוא המשיך לגעור בי, אבל כל מה שעשיתי היה לבהות בתקרה בעייפות ולחייך.

אבא שלי מצחיק אותי. אין ספק שהוא מתכוון לדבריו ברצינות, אבל הטון הסמכותי שהוא מנסה לגייס בכל פעם שהוא בא לגעור בי מצחיק אותי, גם כשאני ממש משתדלת להיות ילדה טובה ולציית לו.

אין לי בעיה לציית, אבל אני שונאת חוסר צדק, ובבית הספר המטורלל שלי יש הרבה חוסר צדק. זה מה שמוציא אותי מדעתי וגורם לי להסתבך בצרות.

"אני קמה, פאפי." שחררתי פיהוק ארוך ודחפתי את הכרית הצידה.

הוא כנראה התרצה סוף־סוף והסתובב לעזוב את החדר שלי, אבל רגע לפני שהלך התיישבתי והבטתי בו בדרישה, "אבא!"

"כן?" הוא הסתובב אליי שוב.

"לא נתת לי נשיקה."

הוא צחק והתקרב לנשק את ראשי בחום.

"תפסיקי לעשות לי בעיות, שירי. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו בן אדם," הוא אמר ברכות וליטף את ראשי.

התענגתי על מגעו והטיתי את ראשי בהנאה, מורחת את הזמן עוד קצת לפני שיצעק עליי לקום ולהתלבש.

"כולן היו רוצות אבא מתוק כמוך." חייכתי בעיניים עצומות.

הוא חייך והלך לעבר הדלת. "תפסיקי להתחנף ותקומי. זה לא יעזור לך, אני כבר מכיר את כל השיטות שלך," אמר באזהרה ועזב.

ברור שהוא מכיר. מי יכיר אותי הכי טוב אם לא אבא שלי היקר?

הנחתי רגל על הרצפה והתגלגלתי מטה ישירות על השטיח הפרוותי, פרשתי את ידיי לצדדים כמו כוכב ים ונכנעתי לנפילה. כל בוקר מחדש זה קורה ואני לא לומדת לקח. תמיד הייתי מגושמת, אבל בכל יום שעובר אני שוברת את השיאים של עצמי.

"מתי תהיי אלגנטית, שירי, מתי?" לחשתי לעצמי והתחלתי לצחוק בחוסר שליטה.

כל דבר מצחיק אותי. תמיד זה היה ככה, ותמיד יהיה. החל מהומור שחור ומרושע שכולל בדיחות על מוות ועד להומור מטופש של אנשים שמחליקים על בננה — הכול מצחיק אותי, אין לי שום סינון במוח.

הצצתי בשעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר בחדרי ונחרדתי.

08:15.

אני צריכה להיות בכיתה ב־08:30. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להסתבך שוב עם אסנת, המחנכת שלי, ששוב תשלח אותי למנהל, שבסופו של דבר יעניש אותי או ישעה אותי.

זה לא שאני מתכננת לאחר, אבל זה כל הזמן קורה.

אבא שלי לא יודע שזה בגלל שאני חומקת שלושה לילות באמצע השבוע לעבוד בפאב השכונתי לא רחוק מכאן, וגם אסור לו לדעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה ואסור לי להגיש אלכוהול.

מזל שאני מכירה את הבעלים של המקום שהסכים לעבור על החוק בשבילי, זה היה בתנאי שאשמור על דיסקרטיות מוחלטת ולא אעבוד מאחורי הבר, אלא רק אמלצר.

נכון, אני עושה את זה בשביל הכסף, אבל זה לא בגלל שמעניין אותי לעשות שופינג ולבזבז בחנויות, אני עושה את זה מסיבה חשובה מאוד.

סגרתי את הארון במהירות לאחר שלבשתי את תלבושת בית הספר ומיהרתי להסתדר מול המראה. הנחתי את ידיי על שידת הטואלט ורכנתי קדימה, מזדעזעת לרגע לראות את עיניי השחורות כפחם נפוחות מחוסר שינה.

העברתי על שערי הגלי הברשה קלילה והוספתי קצת סומק כדי להיראות פחות כמו גופה מהלכת.

תמיד קיבלתי מחמאות שאני ילדה יפה ושיש לי עיניים שחורות ומיוחדות, כאלה שאי־אפשר להסיר מהן מבט, אבל אף פעם לא ייחסתי להן חשיבות. נחמד להתאפר ולהתייפייף מדי פעם, אבל יופי הוא לא משהו שאני סוגדת לו. מרחתי שכבה דקה של שפתון לחות על השפתיים העבות שלי, שזיכו אותי לא פעם בכינוי 'בראץ', ונעצתי מבט אחרון במראה.

הבטתי בתלבושת שלי וחייכתי. אני אוהבת את זה שבית הספר מכריח אותנו ללבוש תלבושת אחידה.

בית הספר שבו אני לומדת הוא יוקרתי ובעל קוד לבוש מחויט. אני לובשת בכל יום חצאית משובצת קצרצרה וחולצה מכופתרת לבנה — בדיוק כמו בסרטים.

אני מודה, אני מתה על זה. זה לגמרי נותן תחושה של חו"ל.

"שירי!" קולו של אבא נשמע שוב. תפסתי את התיק בבהלה ורצתי במהירות לעבר הדלת.

הצלצול נשמע בדיוק כשהגעתי בריצה אל מכונת השתייה שניצבה במסדרון. אין סיכוי שאני מתחילה את הבוקר שלי בלי לקנות בקבוק מים בטעם תפוח. אני מכורה קשות.

הכנסתי את המטבע ולחצתי על קוד המוצר, אבל רגע לפני שהידית שלפה את הבקבוק היא נעצרה.

הבטתי בה במבט שואל כאילו חיכיתי שהיא תדבר איתי, ודפקתי עליה בעזרת ידיי, אך שום דבר לא קרה.

"לא, לא! אל תעשי לי את זה, סידני!" אמרתי למכונה בייאוש.

כן. אני נותנת שמות לחפצים דוממים ללא כל סיבה מיוחדת. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בתור ילדה קטנה, הייתי נקשרת לחפצים ומעניקה להם שמות. זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.

הכיתי בה חזק יותר, עד שלפתע הבחנתי בזוג נעליים אלגנטיות עומדות לצידי. הרמתי את פניי באיטיות ותפסתי במכונה בחוזקה כשכמעט איבדתי שיווי משקל.

גבר צעיר בעל תווי פנים עוצרי נשימה נגלה אליי, אבל בקושי הצלחתי להסתכל עליו — הוא היה גבוה כל־כך. לפי הערכה מהירה שלי הוא התנשא לגובה של לפחות מטר ותשעים סנטימטרים.

עיני הדבש־ירוק שלו הביטו לתוך עיניי כאילו קרא את נשמתי, אבל המבט היה בלתי ניתן לפיענוח.

קימטתי את מצחי בבלבול והבטתי בו בדממה בניסיון להבין אם זה חיוך שמופיע על שפתיו. עברתי לבחון את גופו, נדהמת מערמת השרירים המפוארת שניסה להסתיר תחת הבגדים הרשמיים. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת שהייתה פתוחה מעט בחזה, שרווליו היו מקופלים עד למרפקים וחשפו ורידים מושלמים בזרועותיו, ומכנסיו היו שחורים.

חזרתי להסתכל לו בעיניים כדי להבין מי הוא ולמה הוא מסתכל עליי במבט הזה.

"אני חושב שלא הבנת," הוא פצה את פיו וגיליתי שגם הקול שלו מושלם כמו המראה שלו — קול בס נמוך שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה.

"לא הבנתי?" מצמצתי אליו בבלבול והסטתי את שערי מעיניי.

"צריך להכניס מטבע כדי שהמכונה תוציא משקה." הוא הכניס את ידיו לכיסים והביט בי בחצי חיוך משועשע, אך גם ציני ומריר.

פלטתי גיחוך והנפתי את שערי אחורה בתנועה מוגזמת. ניסיתי להיראות טבעית, כמו שאני בדרך כלל — לא מתוחה משום דבר ולוקחת את הכול בקלילות, אבל פשוט לא הצלחתי.

"הכנסתי מטבע, לידיעתך".

הוא הנהן וכיווץ את עיניו באותו מבט ציני ועוקצני, רכן מטה, שלף מתוך ידית המכונה את הבקבוק שלי והגיש לי אותו.

לקחתי מידיו את הבקבוק והנהנתי לאות תודה. "המכונה נתקעה," הבהרתי.

הוא המשיך לעמוד מולי בדממה בלי לומר דבר.

"את יודעת שהיה צלצול כבר לפני חמש דקות, נכון?" שאל לבסוף.

זקפתי גבה. "איך תמיד מגיע תלמיד חדש שחושב שהוא יכול ללקק למנהל ולהרוויח נקודות זכות," סיננתי בנשיפה.

הוא בחן את פניי בשאלה. "סליחה?"

"איך אתה מרשה לעצמך להעיר לי? רק היום התחלת ללמוד כאן. באיזו כיתה אתה בכלל?" המשכתי לגחך.

הוא תלה בי מבט ארוך וחייך חצי חיוך מטמטם. "את חושבת שאני תלמיד?" הוא צחק לרגע והעולם עצר מלכת.

מאיפה הגיע הצחוק הגברי והמושלם הזה?

הבטתי לצדדים במבוכה ולא הבנתי למה הוא צוחק.

"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל בסקרנות ובשעשוע. הבטתי בו בשאלה ושתקתי. הוא באמת נראה קצת מעל גיל שמונה־עשרה. יכול להיות שטעיתי והוא לא לומד כאן? אולי הוא בצבא ובא לבקר פה מישהו?

"אני לא תלמיד כאן," הוא הוסיף לאחר שתיקתי הארוכה.

"באת לבקר פה מישהו?" שאלתי בעניין.

הוא הניד בראשו. "באתי ללמד," אמר.

עיניי ננעצו בעיניו במשך דקה ארוכה עד שמצמצתי בעצבנות. "ללמד? כאילו, מורה?" שאלתי בגמגום.

"כאילו," השיב בחיוך עוקצני.

פלטתי צחוק, אך כשהוא נשאר רציני מחקתי את חיוכי במהירות.

אלוהים, תפער את האדמה עכשיו ותכניס אותי פנימה.

"אתה רציני," ציינתי עובדה והוא הנהן באותו חיוך מרוצה. יחסית למורה הוא נראה צעיר כל־כך. איך זה יכול להיות? מתי הוא הספיק לסיים את הלימודים שלו?

אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שסרקתי אותו בסקרנות ובהפתעה, והבנתי שזה הסביר את הלבוש הרשמי שלו. איך לא קלטתי קודם?

לפחות הוא לא קריר כמו אסנת, המחנכת שלי. הוא נוהג לחייך, שזה כבר הרבה יותר טוב, אבל החיוך שלו מלווה בציניות נוראית שאני יודעת שתחרפן אותי בהמשך.

קשה לי עם אנשים ציניים כי אני צוחקת מכל דבר ועל כל דבר, וכשמישהו ציני איתי אני הרבה פעמים לא יודעת להבחין אם הוא רציני או לא.

"איך קוראים לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי.

"שירי," בלעתי רוק.

"שירי מה?"

"שירי לוי," אמרתי בהיסוס, שוקלת מילים לראשונה בחיי.

הוא זקף את ראשו לרגע כשחיוך קל נמתח על שפתיו והנהן. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את השם שלי, ראיתי את זה לפי המבט שלו. בטוח המנהל כבר הספיק לשטוף לו את המוח נגדי.

"שירי לוי, את מאחרת לשיעור הראשון שלך," הוא אמר.

"ומה אכפת לך? אתה לא המחנך שלי," צחקתי והרמתי את ידי לכסות את שפתיי בחרטה. אני חייבת להיזהר. כל דבר יכול להתפרש כחוצפה.

"את לומדת בי"ב 4, מה שאומר שאני בהחלט המחנך שלך," הוא אמר בניצחון.

קימטתי את מצחי בבלבול. "מה? לא. לא. לא." חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור כשאני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "אסנת היא המחנכת שלי," הבהרתי.

"אסנת יצאה לשנת שבתון. אני מחליף אותה השנה." הוא המשיך להביט בי בשעשוע והפנה את מבטו לעבר הכיתה, "יש לך עכשיו שיעור מתמטיקה, נכון? את רוצה שירשמו לך עוד איחור?"

הידקתי את אחיזתי על רצועת התיק וצעדתי צעד מפוחד לאחור בהינד ראש, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב ולרוץ לתוך הכיתה, רגליי הסתבכו זו בזו ונפלתי על הרצפה — ממש לנגד עיניו.

"דברים רעים קורים לאנשים טובים, ככה זה," אמרתי והרמתי את פניי לעבר התקרה, מדברת לאלוהים.

הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום על רגליי, וכשהסטתי את מבטי לעברו תפסתי אותו מחייך שוב.

"את תמיד מדברת לעצמך ככה?" הוא צחק צחוק מהפנט. הבטתי לתוך עיניו ושקעתי. הריח שלו היה טוב כל־כך — ריח של בושם גברי בעל נוכחות, כזה שמסובב ראשים בכל מקום. ידעתי שהריח הזה יעשה לי הרבה צרות בהמשך.

"תמיד," השבתי בכנות.

"את רוצה שאלמד אותך איך ללכת?" הוא הסתכל על רגליי.

שוב הציניות הזאת.

"אני יודעת איך ללכת." משכתי את זרועי ממנו. "למדתי בגיל שנה."

הוא צחק שוב.

למה בכל פעם שאני שומעת את הצחוק הזה הלב שלי מחסיר פעימה? ולמה, לעזאזל, הוא, מכל המורים בעולם, חייב להיות המורה שלי?

הוא מתכון להסחת דעת. כל בחורה שיש לה זוג עיניים בריאות תגיד את זה.

"אז תראי לי איך את הולכת יפה לכיתה, בבקשה," הוא ירה לעברי בכיווץ עיניים מרושע.

תליתי בו מבט ארוך, ולבסוף הסתובבתי לאחור בקושי רב, נשמתי עמוק וצעדתי לעבר הכיתה ברגליים רועדות.

אלוהים, בבקשה, תעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.