דם ואפר 5 - נשמת אפר ודם - חלק א'

לתשומת ליבכם

אף על פי שחייהן של הדמויות בספר הזה בדיוניים, מה שהן חוות קיים ומתרחש גם מחוץ לדפים - וגם לי באופן אישי. מסיבה זו, שימו לב שיש בספר דיונים סביב פגיעה עצמית והתעללות.

זכרו שאין צורך לסבול.

יש מי שיעזור.

הווה - חלק 1

ריח מתוק אך מעופש עלה מהמסדרון החשוך. קול צעדים קלילים ומהירים גרם לי לסובב את הראש ולשלוף פגיון אבן דם מהמותן.

מבין עמודי אבן החול הגיח ערפדן. הוא רץ אל המסדרון המואר, במבוך האין־סופי מתחת לטירת ווייפייר, ונראה כמו הבזק של שיער כהה גולש, עור חיוור כשנהב ומשי בצבע ארגמן.

לא היססתי לרגע. קירן ואני לא נתנו לאף אחד מהם מרחב פעולה מאז שירדנו מתחת לאדמה.

שלפתי את הפגיון והשלכתי אותו לצידו השני של המסדרון. להב אבן הדם פגע בדיוק במטרה, ננעץ עמוק בחזהו של הערפדן וקטע את הצווחה הנוראה והמרגיזה. הנעלה נפל לאחור. רשת סדקים הסתעפה במהירות על עורו והתפשטה על לחייו ולאורך צווארו. עורו נשבר, התרומם מהעצם והפך לאבק. תוך רגע צנח הפגיון שלי בקול מתכתי על רצפת האבן, ליד ערמה של בד משי.

"קאס..." היא נאנחה, ושפתיי התעקלו לחיוך, למרות התסכול בטון שלה.

לא הצלחתי לשלוט בעצמי כשפופי קראה לי כך. לפעמים הכינוי גרם לחזה שלי להתכווץ ולהיות קל כנוצה בו־זמנית. בפעמים אחרות, הוא גרם לזין שלי להתקשח. אבל הוא תמיד גרם לי לחייך.

"הנעלה לא תקף אותנו," אמרה פופי.

"הוא רץ לעברנו." ניגשתי לפגיון שנח על הרצפה והרמתי אותו.

"או ברח מאיתנו," היא הציעה.

"זאת אחת הדרכים להסתכל על זה." ניקיתי את הלהב על בד מכנסיי, החזרתי את הפגיון לנדן, הסתובבתי אל פופי, ונשימתי נעתקה.

כל סנטימטר בגופה העיד על הקרב המבעית שהיא בדיוק סיימה להילחם. דם ולכלוך הכתימו את לחייה, ידיה ובגדיה, שלא לדבר על מה שכיסה את רגליה היחפות. הצמה שכלאה את שערה הפראי כמעט התפרקה לחלוטין, וקווצות סוררות נצצו, כמו יין אדום נועז באור העמום של מנורות הגז, וצנחו על כתפיה ולאורך גבה.

ועדיין, בעיניי היא הייתה האישה היפה בעולם.

הלהבה התאומה שלי.

המלכה שלי.

לא סתם אלה, אלא קדמונית - קדמונית הדם והעצמות. החיים והמוות.

גל תדהמה חלף בגופי וגרם לי להתנדנד. זה קרה בכל מספר דקות, מרגע שהיא שילחה את כוחותיה הקדמוניים במלכת הדם. הנחתי שיעבור זמן רב עד שזה יפסיק.

"אבל אם מישהו לא רוצה להפוך לערמת אבק, הדבר האחרון שהוא צריך לעשות הוא לרוץ לכיוונך," קדתי בפניה. "מלכתי."

פופי מצמצה באיטיות. היא לא התרשמה מגינוני האבירות שלי. חיוכי התרחב בתגובה, ושפתיה המלאות התעוותו כשהיא נאבקה בחיוך, וחשפו רמז לניב חד.

תאווה שטפה אותי כשהרכנתי את הראש מעט, ומבטינו הצטלבו. בכל פעם שזכיתי בהצצה על הניבים שלה, רציתי שהם יינעצו בבשרי. תיקון - רציתי שהם יינעצו בבשרי כשאני קבור עמוק בתוכה.

מישהו כחכח בגרונו. "שנמשיך?" שאל קול צרוד ומשועמם. "או ששניכם צריכים רגע לבד?"

לחייה של פופי התחממו וצבעו את פניה בגוון שלא ראיתי מאז הגעתנו לווייפייר. מבטי נדד אל מקור הקול.

גבר עצום כמו הר, עם שיער שחור־כסוף, זקר גבה לעברנו.

פאקינג נקטאס, הוותיק והמסוכן ביותר מבין הדראקן, התחיל לעלות לי על העצבים.

נעצתי בו מבט וריסנתי את תאוותי לאשתי. לא בגלל נוכחותו, וגם לא משום שהיינו למטה בחיפוש אחר אביה. אלא בגלל פופי.

משהו לא היה כשורה.

הצטרפתי אליה ואל דלאנו, ששמר על ערנות כמו תמיד ונשאר קרוב אליה בצורת הזאבן שלו. "מוכנה?"

היא הנהנה והמשיכה לצעוד. רצפת האבן הייתה קפואה תחת רגליה היחפות, ככל הנראה. הצעתי לשאת אותה.

המבט שהיא נעצה בי הבטיח שלא אשאל שוב, אבל הוא לא מנע מקירן להציע את אותה הצעה. הוא זכה למבט אזהרה דומה, מסוג שגורם לך לרצות להגן על הביצים. למזלנו, פופי העדיפה אותנו כשהחלקים האלה שלמים.

לא הסטתי ממנה את המבט כשהמשכנו לצעוד.

במקדש העצמות, לפני שהיא פתחה את שערי השאול עבור מלכת הדם, צפיתי באימה צרופה באור הטהור שפוצץ את שריונה, ולא הייתי מסוגל לעשות דבר. פחד כזה הרגשתי רק פעם אחת בחיי - כשהחץ פגע בה במישורי השממה, וצפיתי בנשמתה חומקת מגופה.

את אותה אימה הרגשתי קודם לכן, כשראיתי את הדם זולג מפיה. היא השתנתה, ולו רק למספר שניות. עורה הפך לקליידוסקופ של אור וצל, ומאחוריה הופיעו קווי מתאר של כנפיים שקיבלו את צורתן. הן הזכירו לי את הפסלים המכונפים ששומרים על עיר האלים באָליסיאום.

ואז צפיתי בה משמידה את איזבת'.

אף אחד מאיתנו לא יתגעגע לאישה הארורה הזו, אבל אחרי הכול מלכת הדם הייתה אימהּ של פופי.

ידעתי שבשלב מסוים, ההבנה שהיא הרגה את אימא שלה תכה בה ותעורר בה רגשות מורכבים ומסובכים, ואני אהיה שם בשבילה. וגם קירן.

הוא הלך לצידה, בדיוק כמוני. מדי מספר רגעים, הוא העיף לעברה מבט, ועל פניו המוכתמות בדם חלפה דאגה מהולה בהשתאות.

הוא היה נסער לחלוטין.

גם אני.

בגדינו ומה שנותר מהשריונות שלנו הושחתו בקרב. ידעתי שדם ניקד את עורי - חלקו היה שייך לי וחלקו לדאקאי, והכתמים היבשים האחרים היו שייכים למי שנפגעו - שמתו, אך לא נשארו מתים.

העפתי מבט אל דלאנו, שהלך בשקט מאחורינו. בזמן שרוב הזאבנים והאחרים התפרשו ברחבי קרסודוניה בחיפוש אחר הנעלים ואחי, הוא בחר ללכת אחרי פופי.

תחושה מוזרה ומטרידה, שלא הצלחתי לנער מעליי, תקפה אותי כשדלאנו הרים את הראש ועיניו הכחולות הבהירות הביטו בי. תהיתי אם החיים שהוחזרו למי שנפלו בקרב היו מתנה שניתן לקחת בכל רגע. לא הייתה לי סיבה לחוש כך. לדברי נקטאס, השבת החיים לרבים כל־כך נעשתה לא רק בידיעתם של קדמוני החיים והמוות, אלא אף בעזרתם.

חוץ מזה, אי־הנוחות הזו יכלה לנבוע מהמון דברים. היינו במעוז האויב, ואומנם איש מהמשרתים בני התמותה או אנשי משמר המלוכה שנותרו בווייפייר לא נלחם בנו כשנכנסנו, והיו רק שלושה נעלים מתחת לאדמה, אבל איש מאיתנו לא חש בנוח. ווייפייר לא הייתה שלנו. ולא תהיה לעולם.

דבר נוסף שהטריד את מחשבותיי באותו רגע היה אחי, שרדף במקום כלשהו בחוץ אחרי מיליסנט, אחותה של פופי. ואיש מאיתנו לא ידע מה מיליסנט חושבת על אימא שלהן.

עם זאת, מניסיוני האישי בשהות לצד מילי, מחצית מהזמן לא חשבתי שהיא יודעת מה דעתה באופן כללי.

נוסף על כך, סבה וסבתה הקדמונים של פופי כבר לא ישנו, ולהבנתי, אחד מהם יכול היה להיכנס למישור הקיומי של בני התמותה בכל עת שיחפוץ.

וחלילה לנו לשכוח את קאלום, הבן זונה הזהוב. עדיין היה צורך לטפל גם בו, וזה הוביל אותי לנושא המטריד מכולם.

כן, ניצחנו את כתר הדם, אבל הקרב האמיתי היה לפנינו. מנענו מקוליס, אל המוות הקדמוני, המקורי והאמיתי, את האפשרות שיקבל צורה גשמית, ובכל זאת, הוא התעורר והיה חופשי. והוא לא היה היחיד. כל הנושאים האלה היו דחופים מאוד, אבל...

מבטי חזר אל הפרופיל של פופי, והחזה שלי התכווץ שוב. הצלקת הדקה והמשוננת לאורך לחְיה והצלקת שחצתה את הגבה שלה ואת מצחה בלטו יותר מאי פעם. היא הייתה חיוורת - חיוורת יותר משהייתה כשחזרה לחיים במקדש. זה לא אמור להיות הפוך? עורה לא אמור להאדים? מלבד הסומק שחלף קודם לכן, זה לא קרה, וזה הדאיג אותי יותר מכול.

ראשה של פופי הסתובב לכיווני. מבטינו נפגשו. פסים כסופים ונוצצים של איתר זהרו בעיניה הירוקות כמו דשא באביב, כך נדמה לי, או אולי הפסים הזוהרים הללו התבהרו בדרכנו לווייפייר?

שפתיה המלאות התעקלו בחיוך מרגיע, ומייד ידעתי שהיא הבחינה בדאגתי - אולי הקרנתי אותה ואולי היא פשוט קראה את רגשותיי - את הרגשות של כולנו.

אחזתי בידה, והלחץ בחזה שלי התגבר. כף ידה הייתה קטנה מידי בהרבה, והיא הייתה קרה. לא קפואה, אבל גם לא חמה.

"את בסדר?" הנמכתי את קולי, ובכל זאת הוא הדהד במסדרון.

פופי הנהנה. "כן," מצחה התקמט כשהיא הביטה בעיניי. "ואתה?"

"תמיד," מלמלתי והבטתי בקירן.

הדאגה בעיניו העיבה על ההתפעלות. מבלי שאצטרך לומר דבר, הוא התקרב צעד אחד לעבר לפופי.

משהו לא היה כשורה.

קודם כול, נקטאס. הוא צעד בשקט מצידו השני של קירן. פופי שאלה אותו אם הקדמונית שהיא הפכה להיות, שמעולם לא הייתה קיימת כמוה, הוא דבר טוב או רע. אני כבר ידעתי את התשובה. אבל התגובה של נקטאס?

אי אפשר לדעת עדיין.

כן, לא אהבתי אותה בכלל.

לא אהבתי גם את ההבעה שלו כשהוא הסתכל על פופי. היא הזכירה לי את הדרך שבה כולנו הסתכלנו על מאליק - בהבעה ששיקפה את חוסר הביטחון שלנו אם אפשר לסמוך עליו. אף אחד לא רצה שדראקן יסתכל עליו באופן הזה.

לפתע, פופי נעצרה בכניסה למסדרון ארוך וחשוך יותר. הריח המעופש באזור הזה איים להחזיר אותי למקומות אפלים וקודרים. עצרתי את הדחף לפני שזה קרה. זה לא היה הזמן המתאים לשטויות האלה.

פופי משכה את ידה מידי והסתובבה אלינו. "טוב, למה כולם מסתכלים עליי כל הזמן?" היא הניחה את ידיה על מותניה וזקרה את סנטרה. "משהו השתנה בי ואני לא מודעת אליו?"

"חוץ מהניבים המקסימים שלך?" שאלתי.

עיניה הצטמצמו לעברי, אבל חייכתי כשהבחנתי בעווית בשפתיה כשהיא העבירה את הלשון על שיניה העליונות. היא התכווצה, כנראה משום ששוב פצעה את הלשון. "חוץ מזה."

קירן לא אמר דבר, ודלאנו התיישב על הרצפה וכשכש בזנבו על רצפת האבן. לא ידעתי איך לפרש את התנהגותו.

"אני משער שהם מסתכלים עלייך בדאגה," ענה נקטאס בקולו המחוספס.

"למה?" פופי העיפה מבט בקירן ובי. "אני לא אמורה להיות הדאגה האחרונה שלכם?"

"טוב..." נקטאס האריך את המילה.

ראשו של קירן הסתובב בחדות לכיוון הדראקן ונחיריו התרחבו, ואני נזכרתי בדבר נוסף שנקטאס סיפר לנו במקדש ובהשלכות המשמעותיות של דבריו כשאמר שכדאי לנו לוודא שפופי הפכה למשהו טוב באמת.

"לא הייתי מרחיק לכת ואומר שאת הדאגה האחרונה שלהם," המשיך נקטאס. "את כנראה... הדאגה השנייה שלהם."

"מה זה אמור להביע?" דרש קירן.

נקטאס העיף מבט חטוף בזאבן. "קוליס הוא הדאגה העיקרית שלנו," הוא הטה את ראשו. קווצות שיער ארוכות עם פסים כסופים החליקו מעל כתפו העירומה וחשפו את בליטות הקשקשים העדינות. "והיא צריכה להיות הדאגה השנייה שלכם."

פופי הזעיפה פנים. "אני חולקת עליך. אני חושבת שאבא שלי והבת שלך נמצאים במקום הראשון, ואחריהם קוליס. אני אפילו לא אמורה להיות ברשימת הדאגות הזו."

נקטאס פתח את פיו.

"אני, במקומך, הייתי מנסח את התשובה שלי בחוכמה," הזהרתי.

לאט, לאט, הדראקן המבוגר הפנה את ראשו אליי. המבטים שלנו הצטלבו. אישוניו האנכיים הצטמצמו עד שהפכו לפסים דקים שחורים על רקע כחול עז. "מעניין."

הרמתי גבה. "מה מעניין?"

"אתה," הוא ענה. אוזניו של דלאנו השתטחו בדממה המתוחה שהשתררה לאחר מכן. "נעמדת לפניה כאילו אתה מאמין שהיא זקוקה להגנה שלך."

לא הייתי מודע לכך. גם לא קירן ודלאנו. "ו...?"

פופי נאנחה מאחורינו.

"זה נבון מצידך. אפילו היצורים החזקים ביותר זקוקים להגנה לפעמים," יעץ נקטאס. "אבל היא לא אחת מהם."

"אני לא בטוח כל־כך לגבי זה." ידי נחה על ניצב הפגיון החגור למותני. לא הייתה לו שום השפעה על הדראקן אילו נעצתי אותו בגופו, אבל הייתי דואג שיכאב לו.

"כל זה באמת מיותר," התחילה פופי לומר.

"אני לא בטוח כל־כך גם בנוגע לזה." חשתי שהיא מתקרבת ונעמדת לימיני, לכן עקפתי אותה ונעצתי מבט בנקטאס. "לא אכפת לי מי אתה. אין לך שום סיבה לדאוג לה."

זווית פיו של הדראקן התרוממה, ורגע נוסף של דממה ארוכה מדי חלף. "אתה דומה לו מדי."

"למי?" שאלה פופי.

אישוניו התרחבו. "זה שממנו השושלת שלו נוצרה."

"על מה, לכל הרוחות, הוא מדבר?" מלמל קירן בשקט, ולאחר מכן אמר בקול רם יותר, "מי זה היה?"

צל של חיוך הופיע על פניו של הדראקן. "למה אתה ממהר להתייחס אליו בלשון עבר?"

גבותיי התכווצו. "אני צריך-״

צליל נמוך קטע אותי. דלאנו נעמד והביט סביב כשהצליל התגבר ונעשה עמוק יותר.

מבטי נדד אל קירן. הוא הסתובב כשהרצפה תחתינו החלה לרעוד.

פניתי אל פופי.

עיניה הירוקות כסופות היו פעורות. "מה?"

ענני אבק ריחפו כמו שלג מהתקרה הגבוהה וכיסו את כתפינו ואת הרצפה. הרחש גבר וכל הטירה רעדה.

"זו לא אני," צעקה פופי מעל הרעש והרימה ידיים. "אני נשבעת."

הבטתי אל התקרה והבחנתי בסדקים הדקים שהסתעפו באבן. "שיט."

זינקתי קדימה. דלאנו מיהר אחריי כשאחזתי בפופי. סדקים נוצרו בעמודים והתפשטו במהירות לאורכם. פופי הייתה הראשונה שחשבתי על בטיחותה לנוכח האפשרות שהטירה תתמוטט על ראשינו. דחפתי אותה ביני לבין קירן, ודלאנו נצמד אל רגליה. היא צווחה כשכלאנו אותה והשתמשנו בגופינו כדי להגן עליה במקרה שהתקרה תקרוס.

דלאנו ייבב כשמשהו כבד התמוטט במקום כלשהו במסדרון התת־קרקעי על הרצפה. אבק נוסף הופיע בעננים דחוסים. הרעש התגבר עד שלא נשמע דבר מלבדו, והעולם כולו רעד-

ונעצר. לחלוטין. הרעש, הסדקים באבן והטיח. קריסה של דברים חשובים מאוד כמו קורות תומכות. הכול פשוט פסק באותה מהירות שבה התחיל.

"אממ," נשמע קולה העמום של פופי. "אני בקושי יכולה לנשום."

יכולתי לראות רק את ראשה מתחת לזרועותיו של קירן וזרועותיי. לא הייתי מוכן להוריד אותן.

"זו לא הייתה היא," הצהיר נקטאס בהבעה מהורהרת. "אלה היו הם."

"הם?" קירן חזר אחריו והסיר את זרועותיו באיטיות מפופי.

"האלים," הסביר הדראקן. "אחד מהם בטח התעורר בקרבת מקום."

אחד מהם בטח...

פופי זינקה מתחתיי כמו חץ, עיניה עדיין פעורות, אבל נוצצות בהתלהבות. "פנלפה," היא התנשפה וסובבה את הראש ביני ובין קירן. "זוכרים? אמרתם שהאלה פנלפה ישנה תחת האתנאום של העיר!" היא דחפה את קירן קלות וגרמה לו למעוד לאחור. "אופס. סליחה."

"זה בסדר," קירן התייצב וחייך. "וכן, אמרנו את זה."

היא הסתובבה אל נקטאס. "נוכל לראות אותה? כלומר, אחרי שנשחרר את אבא שלי ונמצא את ג'יידיס. אתה יודע, קראו לי-"

"על שם האלה שדיברה עלייך זמן רב כל־כך לפני שנולדת," המשיך נקטאס את דבריה. "הראשונה שקראה לך 'נושאת בשורת המוות והחורבן'. נבואה שהגשמת."

זרועותיה נשמטו באיטיות לצידי גופה. "טוב, כשאתה מנסח את זה ככה..." שפתיה התהדקו. "אני חושבת ששיניתי את דעתי."

מעולם לא רציתי להכות מישהו יותר משרציתי להכות את הדראקן, משום שגנב את ההתרגשות הקצרה הזו מפופי.

נקטאס גיחך. "אני בטוח שהיא תהיה מעוניינת לפגוש אותך. כולם יהיו מעוניינים כשיגיע הרגע הנכון," פניו התרככו באופן שעדיין לא ראיתי. "אנחנו צריכים לזוז, למקרה שיש עוד אלים שישנים בבירה. אני לא רוצה להיות כאן אם זה יקרה שוב."

הוא צדק. אף אחד מאיתנו לא רצה.

"דרך אגב," הוא העיף מבט בקירן ובי כשהמשכנו ללכת במסדרון. "שניכם... חמודים."

מצחו של קירן התקמט, והוא העיף אבק מכתפו. "לא נראה לי שאי פעם קראו לי 'חמוד' קודם, אבל תודה," הוא השתתק לרגע. "אני חושב."

הדראקן גיחך שוב. "שלושתכם מיהרתם להגן עליה," הוא הנהן לעבר דלאנו, שהלך לצד פופי כשהיא הובילה אותנו במסדרון נוסף, צר יותר, שבו התמוטט עמוד ונשען על עמוד אחר. "האדם היחיד שישרוד קריסת מבנה."

אפילו לא חשבתי על זה.

פופי חייכה. "זה באמת היה די חמוד."

קירן נשף בבוז, ויכולתי להישבע שגוון אדמדם בצבץ בלחייו השחומות.

"ומיותר ביותר," המשיך נקטאס. "שלושתכם ביצעתם את טקס המיזוג, נכון?"

אוזניו של דלאנו הזדקרו, וראשה של פופי הסתובב לעברו. מעט צבע חזר ללחייה. הוא כשכש בזנב. הוא כנראה אמר לה משהו מסקרן באמצעות החיבור הקדמוני. אצטרך לשאול אותו על זה אחר כך.

"כן," היא ענתה. "אבל אני חושבת שייקח לכולנו זמן לזכור שאם אני בסדר, אז שלושתנו בסדר."

"בלשון המעטה," העיר קירן וגרם לי לחייך.

אבל החיוך התפוגג מייד, כי ברגע שהסומק נעלם מלחייה, החיוורון שלה הורגש אפילו יותר.

משהו אינו כשורה.

התחושה רק התעצמה ככל שהעמקנו אל תוך מבוך תת־קרקעי של חדרים ומסדרונות, שפופי הסתובבה בו כשהייתה ילדה קטנה. לא הצלחתי להבין למה הרגשתי כך. הלחץ בחזה ובגרון שלי נשאר-

קליק. קליק. קליק.

פופי נעצרה שוב. הפעם נפתחו ידיה ונקמצו לצידי גופה. הסטתי את המבט ממנה אל המסדרון שלפנינו בכוח. זוהר עדין נשפך אל המסדרון וגירש את הצללים.

הצליל הזה. כולנו זיהינו אותו. שמענו אותו בעבר ב'אוק אמבלר'. נקישות טפרים על אבן.

נקטאס התחיל להתקדם. צעדיו היו מהירים ובטוחים, בעוד פופי נותרה קפואה. נגעתי בכתפה ומשכתי את תשומת ליבה אליי.

"את בסדר?" שאלתי. לא התכוונתי במובן הפיזי.

היא הנהנה ובלעה רוק, ואת מבטה מיקדה בנקטאס. הוא נעצר בנקודת החיבור בין החושך לאור והפנה את ראשו אלינו.

"את בטוחה?" שאל קירן ובחן את פניה של פופי.

"כן. כן," היא כחכחה בגרונה. "זה פשוט... זה אבא שלי, ואני לא יודעת מה לחשוב או לומר."

הבנתי את כוונתה.

את פופי גידל אבא שהיא זכרה - ליאופולד. האיש שהיא עמדה לשחרר היה זר עבורה, למרות הזמן שהיא הקדישה לחיפושים אחריו כשהייתה נערה. הוא היה מישהו שהוחזק בשבי זמן רב מדי. הייתי בטוח שהיא לכודה בין התרגשות לאשמה, כאילו היא מחללת איכשהו את זכרו של ליאו, וחרטה על כך שלא הבינה קודם לכן מי כלוא מתחת לווייפייר וב'אוק אמבלר'. לא היה קל להכיל את כל זה, לאף אחד. דבר נוסף שצריך להתמודד איתו.

הנחתי יד על לחְיה והפניתי את פניה אליי. חייכתי, אף על פי שהכבדות בחזה ובגרון שלי התגברה. עורה היה קר כל־כך. "את לא צריכה להרגיש או לחשוב כלום עכשיו. כל מה שאת צריכה לעשות הוא לוודא שהוא משוחרר," הנמכתי את קולי. "את לא צריכה לראות אותו בכלל, אם את לא מוכנה. אף אחד לא ישפוט אותך."

קירן הנהן בהסכמה. "בכל מקרה, נהיה שם איתך."

היא העבירה את מבטה בינינו, ולאחר מכן הפנתה את תשומת ליבה לנקטאס. ליטפתי את לסתה עם האגודל. רעד קל חלף בה, והיא נשמה נשימה עמוקה. היא יישרה את כתפיה, וידעתי מה היא החליטה עוד לפני שהיא דיברה. "אני מוכנה."

"כמובן," מלמלתי ורכנתי כדי לנשק את רקתה הקרירה. "אמיצה כל־כך."

"אני לא בטוחה לגבי זה," היא אמרה, אבל הנהנה. "אבל אני אהיה."

קירן חייך. "כמו תמיד." הוא נגע בלחְיה השנייה, ועיניו התרחבו מעט. מבטינו הצטלבו מעל לראשה. הוא הרגיש כמה קר היה עורה. הנהנתי כדי לסמן לו שאני מבין אותו.

"אני מוכנה," חזרה פופי, התרחקה מאיתנו והתחילה ללכת עם דלאנו לצידה.

נשארנו מאחור לרגע. קירן דיבר בקול נמוך כדי שהיא לא תוכל לשמוע. "למה העור שלה קר כל־כך?"

"אני לא יודע," אמרתי. "אבל משהו-"

"לא כשורה."

מבטי זינק אליו בחדות. "גם אתה מרגיש את זה?"

"כן. בחזה וכאן," הוא הצביע על גרונו.

לעזאזל. זה לא שיפר את הרגשתי לגבי המצב, אבל זה לא היה הזמן להתעמק בעניין. הבטחנו לפופי שנהיה לצידה, לכן שנינו הזזנו את התחת והצטרפנו אליה כשהיא ודלאנו הגיעו אל נקטאס.

הנקישות התגברו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*