פרק 1
שירי
"שירי, זאת הפעם האחרונה שאני בא להעיר אותך. קומי, את מאחרת!"
פקחתי עין אחת וכיווצתי את פניי כשקרני השמש שחדרו דרך תריסי החלון סנוורו אותי. אני שונאת להתעורר ככה בבוקר.
תפסתי את הכרית והנחתי אותה על פניי בניסיון לחזור לתוך החושך.
"אבל למה אתם פותחים כל פעם את התריסים המזוי..." סתמתי את הפה לפני שפלטתי מילה לא במקום. תמיד אומרים לי שאני מקללת בצורה חיננית, אבל אבא שלי לא מסוגל לשמוע אותי מקללת.
מבחינתו אין דבר כזה לקלל בצורה חיננית — נערה צריכה להתנהג כמו ליידי ולהיות מנומסת, ולא לפתוח את הבוקר שלה בקללות של נהגת משאית.
"שירי," הוא נאנח אנחה כבדה, ומזווית העין הצלחתי לשים לב שהוא מניח את אצבעותיו על גשר אפו.
חייכתי, אבל הוא לא ראה. המשכתי להסתיר את הפנים בעזרת הכרית.
"בסדר, אני קמה," אמרתי בעייפות והתהפכתי על גבי.
"זו כבר הפעם השלישית שאני בא להעיר אותך. אני לא רוצה שתמשיכי לאחר! עוד תלונה אחת מהמנהל ואני בטוח שזורקים אותך מבית הספר. מספיק עם הבלגנים." הוא המשיך לגעור בי, אבל כל מה שעשיתי היה לבהות בתקרה בעייפות ולחייך.
אבא שלי מצחיק אותי. אין ספק שהוא מתכוון לדבריו ברצינות, אבל הטון הסמכותי שהוא מנסה לגייס בכל פעם שהוא בא לגעור בי מצחיק אותי, גם כשאני ממש משתדלת להיות ילדה טובה ולציית לו.
אין לי בעיה לציית, אבל אני שונאת חוסר צדק, ובבית הספר המטורלל שלי יש הרבה חוסר צדק. זה מה שמוציא אותי מדעתי וגורם לי להסתבך בצרות.
"אני קמה, פאפי." שחררתי פיהוק ארוך ודחפתי את הכרית הצידה.
הוא כנראה התרצה סוף־סוף והסתובב לעזוב את החדר שלי, אבל רגע לפני שהלך התיישבתי והבטתי בו בדרישה, "אבא!"
"כן?" הוא הסתובב אליי שוב.
"לא נתת לי נשיקה."
הוא צחק והתקרב לנשק את ראשי בחום.
"תפסיקי לעשות לי בעיות, שירי. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו בן אדם," הוא אמר ברכות וליטף את ראשי.
התענגתי על מגעו והטיתי את ראשי בהנאה, מורחת את הזמן עוד קצת לפני שיצעק עליי לקום ולהתלבש.
"כולן היו רוצות אבא מתוק כמוך." חייכתי בעיניים עצומות.
הוא חייך והלך לעבר הדלת. "תפסיקי להתחנף ותקומי. זה לא יעזור לך, אני כבר מכיר את כל השיטות שלך," אמר באזהרה ועזב.
ברור שהוא מכיר. מי יכיר אותי הכי טוב אם לא אבא שלי היקר?
הנחתי רגל על הרצפה והתגלגלתי מטה ישירות על השטיח הפרוותי, פרשתי את ידיי לצדדים כמו כוכב ים ונכנעתי לנפילה. כל בוקר מחדש זה קורה ואני לא לומדת לקח. תמיד הייתי מגושמת, אבל בכל יום שעובר אני שוברת את השיאים של עצמי.
"מתי תהיי אלגנטית, שירי, מתי?" לחשתי לעצמי והתחלתי לצחוק בחוסר שליטה.
כל דבר מצחיק אותי. תמיד זה היה ככה, ותמיד יהיה. החל מהומור שחור ומרושע שכולל בדיחות על מוות ועד להומור מטופש של אנשים שמחליקים על בננה — הכול מצחיק אותי, אין לי שום סינון במוח.
הצצתי בשעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר בחדרי ונחרדתי.
08:15.
אני צריכה להיות בכיתה ב־08:30. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להסתבך שוב עם אסנת, המחנכת שלי, ששוב תשלח אותי למנהל, שבסופו של דבר יעניש אותי או ישעה אותי.
זה לא שאני מתכננת לאחר, אבל זה כל הזמן קורה.
אבא שלי לא יודע שזה בגלל שאני חומקת שלושה לילות באמצע השבוע לעבוד בפאב השכונתי לא רחוק מכאן, וגם אסור לו לדעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה ואסור לי להגיש אלכוהול.
מזל שאני מכירה את הבעלים של המקום שהסכים לעבור על החוק בשבילי, זה היה בתנאי שאשמור על דיסקרטיות מוחלטת ולא אעבוד מאחורי הבר, אלא רק אמלצר.
נכון, אני עושה את זה בשביל הכסף, אבל זה לא בגלל שמעניין אותי לעשות שופינג ולבזבז בחנויות, אני עושה את זה מסיבה חשובה מאוד.
סגרתי את הארון במהירות לאחר שלבשתי את תלבושת בית הספר ומיהרתי להסתדר מול המראה. הנחתי את ידיי על שידת הטואלט ורכנתי קדימה, מזדעזעת לרגע לראות את עיניי השחורות כפחם נפוחות מחוסר שינה.
העברתי על שערי הגלי הברשה קלילה והוספתי קצת סומק כדי להיראות פחות כמו גופה מהלכת.
תמיד קיבלתי מחמאות שאני ילדה יפה ושיש לי עיניים שחורות ומיוחדות, כאלה שאי־אפשר להסיר מהן מבט, אבל אף פעם לא ייחסתי להן חשיבות. נחמד להתאפר ולהתייפייף מדי פעם, אבל יופי הוא לא משהו שאני סוגדת לו. מרחתי שכבה דקה של שפתון לחות על השפתיים העבות שלי, שזיכו אותי לא פעם בכינוי 'בראץ', ונעצתי מבט אחרון במראה.
הבטתי בתלבושת שלי וחייכתי. אני אוהבת את זה שבית הספר מכריח אותנו ללבוש תלבושת אחידה.
בית הספר שבו אני לומדת הוא יוקרתי ובעל קוד לבוש מחויט. אני לובשת בכל יום חצאית משובצת קצרצרה וחולצה מכופתרת לבנה — בדיוק כמו בסרטים.
אני מודה, אני מתה על זה. זה לגמרי נותן תחושה של חו"ל.
"שירי!" קולו של אבא נשמע שוב. תפסתי את התיק בבהלה ורצתי במהירות לעבר הדלת.
הצלצול נשמע בדיוק כשהגעתי בריצה אל מכונת השתייה שניצבה במסדרון. אין סיכוי שאני מתחילה את הבוקר שלי בלי לקנות בקבוק מים בטעם תפוח. אני מכורה קשות.
הכנסתי את המטבע ולחצתי על קוד המוצר, אבל רגע לפני שהידית שלפה את הבקבוק היא נעצרה.
הבטתי בה במבט שואל כאילו חיכיתי שהיא תדבר איתי, ודפקתי עליה בעזרת ידיי, אך שום דבר לא קרה.
"לא, לא! אל תעשי לי את זה, סידני!" אמרתי למכונה בייאוש.
כן. אני נותנת שמות לחפצים דוממים ללא כל סיבה מיוחדת. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בתור ילדה קטנה, הייתי נקשרת לחפצים ומעניקה להם שמות. זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.
הכיתי בה חזק יותר, עד שלפתע הבחנתי בזוג נעליים אלגנטיות עומדות לצידי. הרמתי את פניי באיטיות ותפסתי במכונה בחוזקה כשכמעט איבדתי שיווי משקל.
גבר צעיר בעל תווי פנים עוצרי נשימה נגלה אליי, אבל בקושי הצלחתי להסתכל עליו — הוא היה גבוה כל־כך. לפי הערכה מהירה שלי הוא התנשא לגובה של לפחות מטר ותשעים סנטימטרים.
עיני הדבש־ירוק שלו הביטו לתוך עיניי כאילו קרא את נשמתי, אבל המבט היה בלתי ניתן לפיענוח.
קימטתי את מצחי בבלבול והבטתי בו בדממה בניסיון להבין אם זה חיוך שמופיע על שפתיו. עברתי לבחון את גופו, נדהמת מערמת השרירים המפוארת שניסה להסתיר תחת הבגדים הרשמיים. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת שהייתה פתוחה מעט בחזה, שרווליו היו מקופלים עד למרפקים וחשפו ורידים מושלמים בזרועותיו, ומכנסיו היו שחורים.
חזרתי להסתכל לו בעיניים כדי להבין מי הוא ולמה הוא מסתכל עליי במבט הזה.
"אני חושב שלא הבנת," הוא פצה את פיו וגיליתי שגם הקול שלו מושלם כמו המראה שלו — קול בס נמוך שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
"לא הבנתי?" מצמצתי אליו בבלבול והסטתי את שערי מעיניי.
"צריך להכניס מטבע כדי שהמכונה תוציא משקה." הוא הכניס את ידיו לכיסים והביט בי בחצי חיוך משועשע, אך גם ציני ומריר.
פלטתי גיחוך והנפתי את שערי אחורה בתנועה מוגזמת. ניסיתי להיראות טבעית, כמו שאני בדרך כלל — לא מתוחה משום דבר ולוקחת את הכול בקלילות, אבל פשוט לא הצלחתי.
"הכנסתי מטבע, לידיעתך".
הוא הנהן וכיווץ את עיניו באותו מבט ציני ועוקצני, רכן מטה, שלף מתוך ידית המכונה את הבקבוק שלי והגיש לי אותו.
לקחתי מידיו את הבקבוק והנהנתי לאות תודה. "המכונה נתקעה," הבהרתי.
הוא המשיך לעמוד מולי בדממה בלי לומר דבר.
"את יודעת שהיה צלצול כבר לפני חמש דקות, נכון?" שאל לבסוף.
זקפתי גבה. "איך תמיד מגיע תלמיד חדש שחושב שהוא יכול ללקק למנהל ולהרוויח נקודות זכות," סיננתי בנשיפה.
הוא בחן את פניי בשאלה. "סליחה?"
"איך אתה מרשה לעצמך להעיר לי? רק היום התחלת ללמוד כאן. באיזו כיתה אתה בכלל?" המשכתי לגחך.
הוא תלה בי מבט ארוך וחייך חצי חיוך מטמטם. "את חושבת שאני תלמיד?" הוא צחק לרגע והעולם עצר מלכת.
מאיפה הגיע הצחוק הגברי והמושלם הזה?
הבטתי לצדדים במבוכה ולא הבנתי למה הוא צוחק.
"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל בסקרנות ובשעשוע. הבטתי בו בשאלה ושתקתי. הוא באמת נראה קצת מעל גיל שמונה־עשרה. יכול להיות שטעיתי והוא לא לומד כאן? אולי הוא בצבא ובא לבקר פה מישהו?
"אני לא תלמיד כאן," הוא הוסיף לאחר שתיקתי הארוכה.
"באת לבקר פה מישהו?" שאלתי בעניין.
הוא הניד בראשו. "באתי ללמד," אמר.
עיניי ננעצו בעיניו במשך דקה ארוכה עד שמצמצתי בעצבנות. "ללמד? כאילו, מורה?" שאלתי בגמגום.
"כאילו," השיב בחיוך עוקצני.
פלטתי צחוק, אך כשהוא נשאר רציני מחקתי את חיוכי במהירות.
אלוהים, תפער את האדמה עכשיו ותכניס אותי פנימה.
"אתה רציני," ציינתי עובדה והוא הנהן באותו חיוך מרוצה. יחסית למורה הוא נראה צעיר כל־כך. איך זה יכול להיות? מתי הוא הספיק לסיים את הלימודים שלו?
אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שסרקתי אותו בסקרנות ובהפתעה, והבנתי שזה הסביר את הלבוש הרשמי שלו. איך לא קלטתי קודם?
לפחות הוא לא קריר כמו אסנת, המחנכת שלי. הוא נוהג לחייך, שזה כבר הרבה יותר טוב, אבל החיוך שלו מלווה בציניות נוראית שאני יודעת שתחרפן אותי בהמשך.
קשה לי עם אנשים ציניים כי אני צוחקת מכל דבר ועל כל דבר, וכשמישהו ציני איתי אני הרבה פעמים לא יודעת להבחין אם הוא רציני או לא.
"איך קוראים לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי.
"שירי," בלעתי רוק.
"שירי מה?"
"שירי לוי," אמרתי בהיסוס, שוקלת מילים לראשונה בחיי.
הוא זקף את ראשו לרגע כשחיוך קל נמתח על שפתיו והנהן. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את השם שלי, ראיתי את זה לפי המבט שלו. בטוח המנהל כבר הספיק לשטוף לו את המוח נגדי.
"שירי לוי, את מאחרת לשיעור הראשון שלך," הוא אמר.
"ומה אכפת לך? אתה לא המחנך שלי," צחקתי והרמתי את ידי לכסות את שפתיי בחרטה. אני חייבת להיזהר. כל דבר יכול להתפרש כחוצפה.
"את לומדת בי"ב 4, מה שאומר שאני בהחלט המחנך שלך," הוא אמר בניצחון.
קימטתי את מצחי בבלבול. "מה? לא. לא. לא." חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור כשאני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "אסנת היא המחנכת שלי," הבהרתי.
"אסנת יצאה לשנת שבתון. אני מחליף אותה השנה." הוא המשיך להביט בי בשעשוע והפנה את מבטו לעבר הכיתה, "יש לך עכשיו שיעור מתמטיקה, נכון? את רוצה שירשמו לך עוד איחור?"
הידקתי את אחיזתי על רצועת התיק וצעדתי צעד מפוחד לאחור בהינד ראש, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב ולרוץ לתוך הכיתה, רגליי הסתבכו זו בזו ונפלתי על הרצפה — ממש לנגד עיניו.
"דברים רעים קורים לאנשים טובים, ככה זה," אמרתי והרמתי את פניי לעבר התקרה, מדברת לאלוהים.
הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום על רגליי, וכשהסטתי את מבטי לעברו תפסתי אותו מחייך שוב.
"את תמיד מדברת לעצמך ככה?" הוא צחק צחוק מהפנט. הבטתי לתוך עיניו ושקעתי. הריח שלו היה טוב כל־כך — ריח של בושם גברי בעל נוכחות, כזה שמסובב ראשים בכל מקום. ידעתי שהריח הזה יעשה לי הרבה צרות בהמשך.
"תמיד," השבתי בכנות.
"את רוצה שאלמד אותך איך ללכת?" הוא הסתכל על רגליי.
שוב הציניות הזאת.
"אני יודעת איך ללכת." משכתי את זרועי ממנו. "למדתי בגיל שנה."
הוא צחק שוב.
למה בכל פעם שאני שומעת את הצחוק הזה הלב שלי מחסיר פעימה? ולמה, לעזאזל, הוא, מכל המורים בעולם, חייב להיות המורה שלי?
הוא מתכון להסחת דעת. כל בחורה שיש לה זוג עיניים בריאות תגיד את זה.
"אז תראי לי איך את הולכת יפה לכיתה, בבקשה," הוא ירה לעברי בכיווץ עיניים מרושע.
תליתי בו מבט ארוך, ולבסוף הסתובבתי לאחור בקושי רב, נשמתי עמוק וצעדתי לעבר הכיתה ברגליים רועדות.
אלוהים, בבקשה, תעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.
וואי, איזה ספר מייגע. הרגשתי בגן, לא בתיכון. נמתח ונמרח בלי סוף. על ההמשך אני מוותרת. הניקוד הגבוה זה רק כדי שהביקורת לא תישאר בסוף.
אין לי מילים לתאר כמה אהבתי את הספר הזה, הלוואי והייתה לי אפשרות למחוק את הזיכרון ולחוות מחדש את החוויה של לקרוא את הדואט המתוק הזה. פשוט מתוק כמו ממתק, שלא נתחיל לדבר על כמה שאני אוהבת את בן. בהתחלה הוא היה לי קצת רעיל עד שהכרתי אותו והבנתי עד כמה הוא פשוט… וואו. הלוואי עליי להיות נאהבת ברמה כזאת על ידי מישהו, אני פשוט קראתי בדמעות מרוב ריגוש, אין לי מילים לתאר את כמות האהבה אליו. ושירי… האייקונית שלנו כמה שהיא חמודה ופילפלית. אני חולה על זה שהיא עומדת על שלה נגדו ויודעת לשחק איתו, כן היא קצת ילדותית אבל זאת אחת התכונות האהובות עליי בה, אני אוהבת את הרוח של הילדה שנמצאת בה זה הופך את כל החוויה להרבה יותר טוב. הכתיבה הייתה מצויינת וריתקה אותי לכל אורך הדרך, לא הצלחתי להפסיק לקרוא ואם זה היה תלוי בי לא הייתי אוכלת או ישנה רק תתנו לי לקרוא, אני פשוט חולה על הטרופ של המורה ותלמידה זה עושה טוב בלב. והספר הזה חד משמעית עשה את העבודה כמו שצריך. אין לי עוד מה להגיד פשוט אל תחכו ועופי לקרוא כבר.
סיפור טאבו שכתוב טוב והעלילה נבנית לכיוון ריאלי ולא סתם בדיוני בהתחשב בסיטואציה הבעייתית שנוצרה. מדהים איך שבתחילת הספר כבר יש עניין כשדמות הנערה בסיפור צבעונית, מעניינת ועם והתנהגות של מתבגרת כמו שזה מתבקש לגילה הצעיר ועדיין רותקתי לסיפור ושוכנעתי להשתלשלות הדברים. הסיפור קולח וקצבי עם דמויות משנה מעניינות. מתרדצת לספר השני.
בתור מישהי שלא ממש מתה על פערי גילאים נהנתי ממש!!
ספר מושלם מקווה שיהיה גם ספר עם נקודת מבט של מילי ורועי
חמוד אישית לא התלהבתי אותו סגנון של רומנטיקה ארוטית שכבר נמאסה
וואו אני מבינה את הייפ עליו ספר מושלם תקנו גם את השני כדיי שלא תצטרכו לחכות
ספר מושלםם אני התאהבתי בשירי היא כלכך חמודה שזה עצוב היא חייכנית וגם די פלפלית ובן מושלם גם עוד התאהבות מה שכן, הוא קצת נמרח, לא בקטע רע אבל יכלו לקצר באיזה 100 עמודים אבל זה ממשהו שהוא נסבל בקיצור ממליצה ממש
אני לא ציפיתייייי זה כתוב נורא טוב עלילה נורא טובה מושלםם
אני חוזרת עכשיו ללמוד בתיכון רק אם יביאו לי מורה חתיך כזה בן בן המושלם🥹 טוסו לקרוא את הדואט המהמם
דואט מהמם לא יכולתי להפסיק לקרוא
ואו הופתעתי מאוד מהספר מחכה בקוצר רוח לקרוא את החלק השני:)
קראתי מלא ספרים וזה הספר עם הכי הרבה סימונים!!!!
איך להתחיל בכלל???!!!!זה היה ספר מטורף!אני לא יודעת אם רק אני בכיתי ממנו אבל..זה היה חזק ממני!כאילו!איך היה אפשר להחזיק את הדמעות בסוף או בכלל??יפית גולן את פשוט גאונה!אני מחכה כבר כל כך לקנות את הספרים שלך שאני בטוחה שהם היו לא פחות טובים,זה היה פשוט מרגש וסוחף!.תודה רבה על הספר המדהים הזה
ואוו!!!!!!זה היה ספר מטורף!!!!!!!!!הסוף משיער טעם לעוד!
אהבתי מאוד!! קצת הפריעה לי מבחינה אטית כאילו אם זה היה בחיים האמיתיים הייתי שופטת בטירוף אבל זה לא אז הכל טוב הספר מוש תקראו
אהבתי מאוד!! קצת הפריעה לי מבחינה אטית כאילו אם זה היה בחיים האמיתיים הייתי שופטת בטירוף אבל זה לא אז הכל טוב הספר מוש תקראו
אמאלה כל הספר הזה צחקתי צרחתי מאושר בכיתי נתתי וחזרתי לחיים אמאלה אני מכורה לזוג הזה וואו זה היה כל כך מושלםםם💘🌸
וואו וואו וואו יפית גולן מעכשיו את נכנסת לטופ של הסופרות אצלי אהבתי הכלללל שנון מצחיק מרגש והעל הונגש בצורה אמיתית! שונה ומיוחד! אהבתי!!!
וואלה אהבתי! שמחתי שקראתי מיוחד, שונה, שנון ואמיתי
וואו ספר מושלםםם כל כך אמאלה שירי המלכה שלי ובן בכלל מזל שקראתי אותו😍😍
יפית את אלופה אני מאוהבת בכתיבה שלך רוצו לקרוא
מושלם אין לי מילים בדר"כ אני לא אוהבת דואטים אך אני שרופה על הדואט הזה
מושלםםםםםםם יפית שרופה עליך ועל הספרים שלך
ספר מושלםם והסמאט אמאלה ואבאלה רצה לקרוא את הבונוסים
ממליצה ממש לקרוא הייתי בהלם שזה הסתיים בלי שציפיתי לזה אפילו רק מה שביאס אותי קצת שהוא נמרח וזה הוציא את החשק אבל בכל זאת אהבתי אותו ואמשיך לספר השני
איזה ספרים סוחפים לא יכלתי להפסיק לקרוא
ואוווווו איזה סיום יפה באלי עוד ספר בסדרה הזאת ממש נשאבתי אליו יש בו הרבה דברים חשובים
אלוהים שיעזור לי איזה ספר מוצלחחחחח יאו באמת כמה מתח מיני כמה התגרות ואו אחד הספרים שיותר אהבתי אמאלה
ואווו אי אפשר להפסיק לקרוא רציני איתכם ספר מטורף וואוו
ספר מושלם ממליצצצהההה ברמותתת
אחלה ספר אהבתי ממש את העלילה והיה ממש ממש מעניין
אין דברים כאלללההההה מתרגשת כמו ילדה קטנההההה
וואו! פשוט ספר מושלם, לא יכולתי להפסיק לקרוא. יפית היא פשוט הכותבת הישראלית האהובה עלי. אין על הכתיבה שלה, הדמויות המעניינות, העמוקות והמיוחדות שהיא כותבת שפשוט נכנסות לי ישר ללב. באמת שהיו כל כך הרבה רגעים עצובים, מרגשים והמון רגעים מצחיקים בדואט הזה ושירי פשוט מקסימה והיא הדמות בין הטובות שיצא לי להיתקל בה בספרים.
וואו! פשוט ספר מושלם, לא יכולתי להפסיק לקרוא. יפית היא פשוט הכותבת הישראלית האהובה עלי. אין על הכתיבה שלה, הדמויות המעניינות, העמוקות והמיוחדות שהיא כותבת שפשוט נכנסות לי ישר ללב. שירי פשוט מקסימה והיא הדמות בין הטובות שיצא לי להיתקל בה בספרים. באמת שהיו כל כך הרבה רגעים עצובים, מרגשים והמון רגעים מצחיקים בדואט הזה. אל תחשבו פעמיים- תקראו!!
מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם התאהבתי
ממליצה בחום הספר הזה הוא בין הקריאות הכי מהירות שהיו לי וכל שניה שקראתי פשוט הייתה מושלמת
כתיבה סוחפת. שאפו ! נהנתי לקרוא אותו פעמיים ברצף. איפה מוצאים את בן הראל? רוצה אחד כזה לעצמי
דואט מקסים, סוחף, מרגש! שירי ובן לנצח 🥰
וואאאווווו נהניתי בטרוף מהספר הזה. העלילה כתובה טוב וקולחת, ויש קצב בסיפור. לא להאמין שזה ספר ביכורים של סופרת זו. חייבת לציין שנהניתי מכל הדמויות בסיפור ומכל הדאלוגים, וגם ההתפתחות של כמה דמויות משנה מעניינות בעלילה. בסיפור אופי הנערה דיי פרוע וצבעוני שטיפה מתפתח מפאת גילה ועדיין התחברתי אליה בסיפור. מומלץ.
וואו הספר הזה הוא בין הספרים הכי טובים שקראתי הוא גרם לי לצחוק לבכות להתרגש להתעצבן הוא פשוט מושלם אני מאוהבת בספרים של יפית
לא ישנתי יומיים בן ושירי התאהבתי בכם❤️
אמאלה ואבאלה ברגע שמתחילים אי אפשר לעזוב אותו הכי מומלץ לקרוא בחורף שבחוץ יש מבול
אמלה ואבלה בן למה אתה לא קיים במציאות באמת מה הייתי עושה בשבילך אמלההה חברה שלי ממזמן המליצה לי על הספר הזה ואני לא הבנתי למה היא יודעת שהוא כל כך טוב עד שקראתי אותו פשוט אמלה
לא רציתי שיגמר הספר אחד הספרים היפים שקראתי מקווה שיהיה המשך גם לחברים שלה
ספר מהמם ומרגש מאוהבת בבן ושירי אבל מי שגנבה את ההצגה זו רותם חייבת ספר משלההה
מהמם, סוער, סוחף! ממש אהבתי, ממליצה בחום, גם אם לפעמים יש קצת הגזמות עדיין מהמם
אהבתי ונהניתי מכל רגע, בהחלט נשאבתי לסיפור והייתי שמחה לקרוא עוד מבן ושירי וכמובן רועי ומילי 😉
ספר ממש טוב לקריעה מהמהירה בגלל איך שזה סוחף אותך פנימה, ספר מצחיק, סקסי ומרגש. הספר גורם לך רק להמשיך לרצות לקרוא את הספר יותר
מושלם ברמות לא יכלתי להניח לדקה מצחיק וגורם לפרפרים
ספר מעולה, אין לתאר! הולכת ליקנות את הספר הראשון והשני הגירסאה מודפסת! מאוד מאוד ממליצה ❤️
ספר מקסים סוחף מרגש הכל. פשוט חובה לקרוא ולהנות.
ספר חושף וקליל כמו שצריך לאחר קריאה כבדה של הלביאה הלוחמת. סיימתי אותו תוך יום וכבר בספר השני.
וואו ממש אהבתי ! ממשיכה לספר השני ממליצה ממש 🩷
דואט מהמם, נהנתי לקרוא אותו. אהבתי את השגעון של שירי, וההומור בספר. ובן גבר שרמנטי , שנכנב לי ללב. יפית אני בטוחה שתכתבי עוד המון ספרים יפים כמו הדואט הזה. תודה 💖💖💖💖💖
סיפור מהמם עוברת לחלק השני בדואט😘😘😘😘😘
ספר ממש טוב 🫶🏻, נהנתי לקרוא אותו.
מומלץ מאוד אי אפשר להפסיק לקרוא !
אהבתי, ספר ביכורים נפלא, אהבה גדולה שירי ובן מקסימים
איזה סוף, איזה כיף! שירי ובן נשארו איתי לנצח… בנות רוצו לקרוא, אתן לא מבינות מה מחכה לכן
מדהיםם כמה חיכיתי שיצא לאור כברררר, סוף מושלם 😍♥️
ספר מדהים! קראתי אותו בישיבה אחד במשך שעות. אהבה אסורה, הפרש גילאים ומשלוש אהבה. זהו הספר הראשון שקראתי שהו יצירה ישראלית ואני נדהמתי מכמה שאני מרוצה ממנו. שריפה איטית וחזרה של פעולות אבל לגמרי שווה לראות את הגדילה בסיפור. בהחלט עומדת לקרוא את החלק השני בסדרה!
עפתי על כל הדמויות בספר. ההורים של שירי.שירי,בן,רותם,והחברים שלה. אפילו קצת על עדי.. תודה לך סופרת מדהימה שהכנסת לספר דברים מרעננים כל כך ולא שיגרתיים. עכשיו יש לי לאן לשאוף בגבר שאני רוצה,בן הראל הוא הפייבוריט שלי!
אם הייתי יכולה הייתי נותנת שלושה וחצי כוכבים ספר חמוד וקליל ממליצה למי שרוצה להעביר את הזמן אבל רואים שהכתיבה ילדותית ולא ריאלית כי במציאות גם אם מורה ישים עין על תלמידה או מישהי שקטנה מימנו היא אמורה להיות בוגרת ולא לברוח כמו ילדה בת 4 כאילו זה תופסת בכל פעם שהם מדברים היא אמורה להיות מיוחדת ולא נערה רגילה ומבחינתי לא ראיתי בה משהו יוצא דופן אני חושבת שהיא הייתה אמורה לתת לה קצת בגרות אם כותבים סיפור אז שלפחות ישמע קצת אמין המצבי רוח שלהם קיצוניים ולא הגיוניים זה מרגיש כמו התקפי זעם של זאטוט שרוקע ברגל רואים שזה סיפור של וואט פד לפי דעתי הסופרת צריכה להשתפשף עוד קצת מבחינת כתיבה אני חושבת שיכל להיות לספר הזה פוטנציאל יותר טוב רואים שלכותבת יש פוטנציאל ולפי דעתי זה ספר לנערות שמתחילות לקרוא את הז׳אנר הרומנטי
אחלה ספר לא משהו מטורף ולא בדיוק הטעם שלי אבל למרות זאת מאוד נהנתי וסיימתי בפחות משבוע
ספר מושלם, בכללי יפית גולן מושלמת וגם הספר השני מהמם , אי אפשר להניח אותו תוך יומים כבר סיימתי את הספר , רומן טאבון מושלם
אהבתי, זה סגנון שאני בדרך כלל לא קוראת אז זה היה מרענן זה סיפור האהבה יפה שבנוי ממש טוב אבל עדיין היה לי קשה עם זה שהוא המורה והיא התלמידה
הסיפור בין בן ושירי חמוד מאוד אך היה חסר לי הסיפור של איך הכל התחיל
פנטזיה חמודה ולא מציאותית. אבל כיף לקרוא.. ממשיכה לספר הבא.
ספר מעולה שאי אפשר להוריד מהידיים אבל הרגיש לי שנשארו כמה חורים בעלילה והסוף שלו הגיע קצת יותר מהר ממה שהיה צריך כדי להשלים את כולם❤️🫶🏻
סלואו בורן, קליל חמוד קצת ילדותי אבל כנראה זאת המטרה מאוד הומוריסטי וציני שממש אהבתי. אז אם אתם מחפשים משהו שהוא סלואו בורן והומוריסטי זה הספר ממשיכה לספר השני🫶🏻
למרות שיש אי דיוקים בסיפור ומעבר חד בין התנהגויות ורגשות בקטע דרמטי ולא תואם גיל, נשאבתי לתוך החיים של שירי ובן. סגנון הכתיבה יתאים לצעירות
נחמד קצת התאכזבתי חשבתי שהוא יהיה קצת יותר סוער
ילדותי מאוד כל הספר הכל חוזר על עצמו הדמויות פשוט מעצבנות גם הדמות של הגבר שאמורה להיות בוגרת ילדותית בטירוף ציפיתי להרבה יותר
ספר חמוד, הקונספט על פניו טוב פשוט זה טיפה ילדותי מידי, הדמות הנשית הראשית מתנהגת קצת יותר מידי כמו ילדה קטנה וזה קצת הורס אבל ספר חמוד סך הכל
שירי קצת ילדותית, ממופרעת לפחדנית תוך שניה, הוא כועס אבל צוחק, היא מחייכת אבל מתה מפחד ממנו, קצת לא ברור.. השלוש כוכבים זה כי הצלחתי להסתקרן איך זה יתפתח.. לא התפתתי לקנות את הספר השני
ספר נחמד קליל אבל לא היתחברתי ממש לא הבנתי את הפואנטה לעשות שתי ספרים הספר הראשון כולכך ארוך ומייגע הוא נמרח כולכך
קצת התאכזבתי היה כולכך הרבה הייפ על הספר הזה ציפתי לספר ואו ולבסוף הוא היה נחמד לא יותר הוא מאוד נמרח לא הבנתי למה עשו שתי ספרים היא יכלה לסכם את זה לספר אחד היו מלא קטעים מאוד מיותרים אבל חוץ מזה רעיון נחמד
ספר נחמד, אהבתי את הכתיבה, אבל לא שווה את ההייפ בעיניי כי אני חושבת שהדמות של הגבר לא כתובה טוב
האמת שממש סבבה ומעניין , אבל ברגע מסויים זה כבר מתחיל להיות טיפה מוזר וכזה לא יודעת מוזר וכזה מגעיל כיאלו אני לא יודעת איך להסביר אבל זה כיאלו מרגיש כזה חולני טיפה, אבל היה ממש מעניין ואהבתי
בסך הכל ספר חמוד,קצת לא מציאותי ואין יותר מידי עומק לדמויות.. ההתחלה הייתה יותר מידי מהירה ולא ריאלית. מרגיש כמו סיפור שנכתב לפני הרבה שנים שסצנת הוואטפד היה קיים.
חמוד לא וואו אבל חמוד קליל כזה להעביר את הזמן אם אין מה לקרוא
כתיבה בוסרית! מאוד. זה למה אני משתדלת לא לקרוא ספרי ביכורים. זה פשוט ביצוע לא טוב. הרעיון מעולה הבסיס יכל להיות מצויין אבל הביצוע...מתנצלת, פשוט לא טוב!
הרעיון טוב, אבל הכתיבה בוסרית לא מתוחכמת.. הדיאלוגים שטחיים ובדמויות בלי בשר.
מאכזב מאוד, רוב הספר חוזר על עצמו, אין עלילה, זה כאילו נתקע בהילוך ראשון ומסרב להתקדם, אין חשק אפילו לעבור לחלק השני.
בקושי סיימתי את השני… לא אהבתי… גם היה לי משעמם וגם קיטשי מידי רחוק מהמציאות ולא אמין… גם את הגיבור עצמו לא אהבתי הוא אלים הראשון היה עוד בסדר השני פחות
לא וואו לא שווה את ההייפ הכול צפוי,מרגיש שהם התקדמו מהר מידי ולא מציאותי..
ספר מעצבן, הדמויות הראשיות מרגיזות ועם תגובות מעיקות, עלילה שנמרחת ורק הסוף בערך מתחיל לעניין קצת. ניתן צ'אנס נוסף לספר השני ונראה מה יהיה.
חמוד לא מעבר… ספר וואטפאד קלאסי, קונפליקטים מאולצים לחלוטין שזה מאכזב. יש כל כך הרבה קונפליקטים מעולים שיכלו להיווצר מהסיטואציה ובמקום זה הכל מרגיש מיותר ולא קשור יכל למצות את עצמו בספר הראשון, 400 עמודים זה כבר יותר מדי לעלילה הזו. ממש אין צורך לספר המשך
לא אהבתי את הספר היה עליו הרבה הייפ ובאתי עם צפיות גבוהות אבל הוא לא טוב כמו שעשו ממנו
ספר קצת רדוד עם כתיבה שטוחה וקצת משעממת הטונציות המתוארות בספר לא הגיוניות תמיד (רוב הספר הדמות הראשית צועקת במקומות מיותרים) וספר עם רעיון נחמד וביצוע פחות טוב
קניתי את הספר הזה בציפייה גדולה שעשו כל כך הרבה רעש וטיזרים באינסטגרם שרציתי לקרוא אותו כל כך, אבל הוא אכזב אותי שאני תקועה באמצע הספר ואני לא חושבת שאסיים אותו בכלל! ציפיתי לרומן אסור בין מורה לתלמידה, ומה קיבלתי? דמות הנשית עם התקפי זעם לא ברורים, ודמות גברית תוקפנית ופרימיטיבית. לא התחברתי לכתיבה, סליחה על הביטוי אבל יש שם סלנגים ישראלים שפשוט לא עברו לי בקריאה ובגלל זה אני נמנעת מלקרוא ספרים של סופרות ישראליות. בין הדמויות אין קשר רגשי אין סיבה ברורה למה הם התאהבו נטו מפגישה אחת ליד מכונת שתייה בבית ספר ולדעתי הספר היה כל כך שטחי....
הדמות של שירי מאוד ילדותית היה לי קשה להאמין שהיא ילדה בת 17 ולא 12.
מצטערת אבל זה הספר הגרוע ביותר שקראתי, הכל חוזר על עצמו, היא צועקת, הוא רודף אחריה האובססיה ככה היה בספר הראשון והמשיך באותו קצב לשני, אפס עלילה, דילגתי על כל כך הרבה עמודים רק כדי להגיע לפואנטה, חבל על הכסף!
אוי כמה מאכזב, מילים מילים ואין עומק, אין עניין. איפה הלבטים של מורה שמתאהב בתלמידה? איפה תכונות האופי של הדמויות? איפה עומק של דילמה מוסרית? ומה הוא מוצא בה בכלל חוץ מזה שהיא סקסית? איך יכול להיות שהשבר הברור היחיד שהוא חושב עליה זה שהיא ילדותית ולא בשלה ובכל זאת מתאהב בה. לא אמין וגם, למרבה הצער - משעמם..
כתיבה ילדותית נורא מרגישים שזה ספר שהגיע מהוואטפד כתיבה נוראית של הצד הגברי בכללי שתי הדמויות ילדותיות נורא, אפילו הגבר שאמור להיות יותר בוגר מתנהג כמו ילד קטן. הכתיבה פשוט נמרחת, לא ברור למה יש כל כך הרבה פרקים שלא נדבר בכלל על שני חלקים לסיפור שלהם. ספר שלדעתי לא מגיעה לו כמות הרעש שעשו סביבו
הרבה מתח ותשוקה אבל לא ממליצה רעיל ו לא בריא בכלל
גרוע ביוצר..ארוך ומייגע, לא הגיוני, דמויות בלתי נסבלות ודיאלוגים קרינג׳יים. פשוט אל
מאכזב, לצערי נדיר שמפסיקה ספר באמצע, אולי יתאים לצעירות יותר
ספר בוסרי, כתיבה שטחית. ישנן אי דיוקים בסיפור שממש הפריעו לי.לצערי בלי הרבה תוכן. אולי ידבר לקהל הצעיר.
ספר על הפנים הכתיבה ילדותית והכל נורא קלישאתי אולי יש כאלה שיהנו אבל אני ממש התאכזבתי
פרק 1
שירי
"שירי, זאת הפעם האחרונה שאני בא להעיר אותך. קומי, את מאחרת!"
פקחתי עין אחת וכיווצתי את פניי כשקרני השמש שחדרו דרך תריסי החלון סנוורו אותי. אני שונאת להתעורר ככה בבוקר.
תפסתי את הכרית והנחתי אותה על פניי בניסיון לחזור לתוך החושך.
"אבל למה אתם פותחים כל פעם את התריסים המזוי..." סתמתי את הפה לפני שפלטתי מילה לא במקום. תמיד אומרים לי שאני מקללת בצורה חיננית, אבל אבא שלי לא מסוגל לשמוע אותי מקללת.
מבחינתו אין דבר כזה לקלל בצורה חיננית — נערה צריכה להתנהג כמו ליידי ולהיות מנומסת, ולא לפתוח את הבוקר שלה בקללות של נהגת משאית.
"שירי," הוא נאנח אנחה כבדה, ומזווית העין הצלחתי לשים לב שהוא מניח את אצבעותיו על גשר אפו.
חייכתי, אבל הוא לא ראה. המשכתי להסתיר את הפנים בעזרת הכרית.
"בסדר, אני קמה," אמרתי בעייפות והתהפכתי על גבי.
"זו כבר הפעם השלישית שאני בא להעיר אותך. אני לא רוצה שתמשיכי לאחר! עוד תלונה אחת מהמנהל ואני בטוח שזורקים אותך מבית הספר. מספיק עם הבלגנים." הוא המשיך לגעור בי, אבל כל מה שעשיתי היה לבהות בתקרה בעייפות ולחייך.
אבא שלי מצחיק אותי. אין ספק שהוא מתכוון לדבריו ברצינות, אבל הטון הסמכותי שהוא מנסה לגייס בכל פעם שהוא בא לגעור בי מצחיק אותי, גם כשאני ממש משתדלת להיות ילדה טובה ולציית לו.
אין לי בעיה לציית, אבל אני שונאת חוסר צדק, ובבית הספר המטורלל שלי יש הרבה חוסר צדק. זה מה שמוציא אותי מדעתי וגורם לי להסתבך בצרות.
"אני קמה, פאפי." שחררתי פיהוק ארוך ודחפתי את הכרית הצידה.
הוא כנראה התרצה סוף־סוף והסתובב לעזוב את החדר שלי, אבל רגע לפני שהלך התיישבתי והבטתי בו בדרישה, "אבא!"
"כן?" הוא הסתובב אליי שוב.
"לא נתת לי נשיקה."
הוא צחק והתקרב לנשק את ראשי בחום.
"תפסיקי לעשות לי בעיות, שירי. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג כמו בן אדם," הוא אמר ברכות וליטף את ראשי.
התענגתי על מגעו והטיתי את ראשי בהנאה, מורחת את הזמן עוד קצת לפני שיצעק עליי לקום ולהתלבש.
"כולן היו רוצות אבא מתוק כמוך." חייכתי בעיניים עצומות.
הוא חייך והלך לעבר הדלת. "תפסיקי להתחנף ותקומי. זה לא יעזור לך, אני כבר מכיר את כל השיטות שלך," אמר באזהרה ועזב.
ברור שהוא מכיר. מי יכיר אותי הכי טוב אם לא אבא שלי היקר?
הנחתי רגל על הרצפה והתגלגלתי מטה ישירות על השטיח הפרוותי, פרשתי את ידיי לצדדים כמו כוכב ים ונכנעתי לנפילה. כל בוקר מחדש זה קורה ואני לא לומדת לקח. תמיד הייתי מגושמת, אבל בכל יום שעובר אני שוברת את השיאים של עצמי.
"מתי תהיי אלגנטית, שירי, מתי?" לחשתי לעצמי והתחלתי לצחוק בחוסר שליטה.
כל דבר מצחיק אותי. תמיד זה היה ככה, ותמיד יהיה. החל מהומור שחור ומרושע שכולל בדיחות על מוות ועד להומור מטופש של אנשים שמחליקים על בננה — הכול מצחיק אותי, אין לי שום סינון במוח.
הצצתי בשעון הדיגיטלי שתלוי על הקיר בחדרי ונחרדתי.
08:15.
אני צריכה להיות בכיתה ב־08:30. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה להסתבך שוב עם אסנת, המחנכת שלי, ששוב תשלח אותי למנהל, שבסופו של דבר יעניש אותי או ישעה אותי.
זה לא שאני מתכננת לאחר, אבל זה כל הזמן קורה.
אבא שלי לא יודע שזה בגלל שאני חומקת שלושה לילות באמצע השבוע לעבוד בפאב השכונתי לא רחוק מכאן, וגם אסור לו לדעת. אני עוד לא בת שמונה־עשרה ואסור לי להגיש אלכוהול.
מזל שאני מכירה את הבעלים של המקום שהסכים לעבור על החוק בשבילי, זה היה בתנאי שאשמור על דיסקרטיות מוחלטת ולא אעבוד מאחורי הבר, אלא רק אמלצר.
נכון, אני עושה את זה בשביל הכסף, אבל זה לא בגלל שמעניין אותי לעשות שופינג ולבזבז בחנויות, אני עושה את זה מסיבה חשובה מאוד.
סגרתי את הארון במהירות לאחר שלבשתי את תלבושת בית הספר ומיהרתי להסתדר מול המראה. הנחתי את ידיי על שידת הטואלט ורכנתי קדימה, מזדעזעת לרגע לראות את עיניי השחורות כפחם נפוחות מחוסר שינה.
העברתי על שערי הגלי הברשה קלילה והוספתי קצת סומק כדי להיראות פחות כמו גופה מהלכת.
תמיד קיבלתי מחמאות שאני ילדה יפה ושיש לי עיניים שחורות ומיוחדות, כאלה שאי־אפשר להסיר מהן מבט, אבל אף פעם לא ייחסתי להן חשיבות. נחמד להתאפר ולהתייפייף מדי פעם, אבל יופי הוא לא משהו שאני סוגדת לו. מרחתי שכבה דקה של שפתון לחות על השפתיים העבות שלי, שזיכו אותי לא פעם בכינוי 'בראץ', ונעצתי מבט אחרון במראה.
הבטתי בתלבושת שלי וחייכתי. אני אוהבת את זה שבית הספר מכריח אותנו ללבוש תלבושת אחידה.
בית הספר שבו אני לומדת הוא יוקרתי ובעל קוד לבוש מחויט. אני לובשת בכל יום חצאית משובצת קצרצרה וחולצה מכופתרת לבנה — בדיוק כמו בסרטים.
אני מודה, אני מתה על זה. זה לגמרי נותן תחושה של חו"ל.
"שירי!" קולו של אבא נשמע שוב. תפסתי את התיק בבהלה ורצתי במהירות לעבר הדלת.
הצלצול נשמע בדיוק כשהגעתי בריצה אל מכונת השתייה שניצבה במסדרון. אין סיכוי שאני מתחילה את הבוקר שלי בלי לקנות בקבוק מים בטעם תפוח. אני מכורה קשות.
הכנסתי את המטבע ולחצתי על קוד המוצר, אבל רגע לפני שהידית שלפה את הבקבוק היא נעצרה.
הבטתי בה במבט שואל כאילו חיכיתי שהיא תדבר איתי, ודפקתי עליה בעזרת ידיי, אך שום דבר לא קרה.
"לא, לא! אל תעשי לי את זה, סידני!" אמרתי למכונה בייאוש.
כן. אני נותנת שמות לחפצים דוממים ללא כל סיבה מיוחדת. מאז שאני זוכרת את עצמי, עוד בתור ילדה קטנה, הייתי נקשרת לחפצים ומעניקה להם שמות. זה תמיד הצחיק את ההורים שלי.
הכיתי בה חזק יותר, עד שלפתע הבחנתי בזוג נעליים אלגנטיות עומדות לצידי. הרמתי את פניי באיטיות ותפסתי במכונה בחוזקה כשכמעט איבדתי שיווי משקל.
גבר צעיר בעל תווי פנים עוצרי נשימה נגלה אליי, אבל בקושי הצלחתי להסתכל עליו — הוא היה גבוה כל־כך. לפי הערכה מהירה שלי הוא התנשא לגובה של לפחות מטר ותשעים סנטימטרים.
עיני הדבש־ירוק שלו הביטו לתוך עיניי כאילו קרא את נשמתי, אבל המבט היה בלתי ניתן לפיענוח.
קימטתי את מצחי בבלבול והבטתי בו בדממה בניסיון להבין אם זה חיוך שמופיע על שפתיו. עברתי לבחון את גופו, נדהמת מערמת השרירים המפוארת שניסה להסתיר תחת הבגדים הרשמיים. הוא לבש חולצה אפורה מכופתרת שהייתה פתוחה מעט בחזה, שרווליו היו מקופלים עד למרפקים וחשפו ורידים מושלמים בזרועותיו, ומכנסיו היו שחורים.
חזרתי להסתכל לו בעיניים כדי להבין מי הוא ולמה הוא מסתכל עליי במבט הזה.
"אני חושב שלא הבנת," הוא פצה את פיו וגיליתי שגם הקול שלו מושלם כמו המראה שלו — קול בס נמוך שמעביר צמרמורת לאורך עמוד השדרה.
"לא הבנתי?" מצמצתי אליו בבלבול והסטתי את שערי מעיניי.
"צריך להכניס מטבע כדי שהמכונה תוציא משקה." הוא הכניס את ידיו לכיסים והביט בי בחצי חיוך משועשע, אך גם ציני ומריר.
פלטתי גיחוך והנפתי את שערי אחורה בתנועה מוגזמת. ניסיתי להיראות טבעית, כמו שאני בדרך כלל — לא מתוחה משום דבר ולוקחת את הכול בקלילות, אבל פשוט לא הצלחתי.
"הכנסתי מטבע, לידיעתך".
הוא הנהן וכיווץ את עיניו באותו מבט ציני ועוקצני, רכן מטה, שלף מתוך ידית המכונה את הבקבוק שלי והגיש לי אותו.
לקחתי מידיו את הבקבוק והנהנתי לאות תודה. "המכונה נתקעה," הבהרתי.
הוא המשיך לעמוד מולי בדממה בלי לומר דבר.
"את יודעת שהיה צלצול כבר לפני חמש דקות, נכון?" שאל לבסוף.
זקפתי גבה. "איך תמיד מגיע תלמיד חדש שחושב שהוא יכול ללקק למנהל ולהרוויח נקודות זכות," סיננתי בנשיפה.
הוא בחן את פניי בשאלה. "סליחה?"
"איך אתה מרשה לעצמך להעיר לי? רק היום התחלת ללמוד כאן. באיזו כיתה אתה בכלל?" המשכתי לגחך.
הוא תלה בי מבט ארוך וחייך חצי חיוך מטמטם. "את חושבת שאני תלמיד?" הוא צחק לרגע והעולם עצר מלכת.
מאיפה הגיע הצחוק הגברי והמושלם הזה?
הבטתי לצדדים במבוכה ולא הבנתי למה הוא צוחק.
"בן כמה את חושבת שאני?" הוא שאל בסקרנות ובשעשוע. הבטתי בו בשאלה ושתקתי. הוא באמת נראה קצת מעל גיל שמונה־עשרה. יכול להיות שטעיתי והוא לא לומד כאן? אולי הוא בצבא ובא לבקר פה מישהו?
"אני לא תלמיד כאן," הוא הוסיף לאחר שתיקתי הארוכה.
"באת לבקר פה מישהו?" שאלתי בעניין.
הוא הניד בראשו. "באתי ללמד," אמר.
עיניי ננעצו בעיניו במשך דקה ארוכה עד שמצמצתי בעצבנות. "ללמד? כאילו, מורה?" שאלתי בגמגום.
"כאילו," השיב בחיוך עוקצני.
פלטתי צחוק, אך כשהוא נשאר רציני מחקתי את חיוכי במהירות.
אלוהים, תפער את האדמה עכשיו ותכניס אותי פנימה.
"אתה רציני," ציינתי עובדה והוא הנהן באותו חיוך מרוצה. יחסית למורה הוא נראה צעיר כל־כך. איך זה יכול להיות? מתי הוא הספיק לסיים את הלימודים שלו?
אלפי שאלות התרוצצו במוחי בזמן שסרקתי אותו בסקרנות ובהפתעה, והבנתי שזה הסביר את הלבוש הרשמי שלו. איך לא קלטתי קודם?
לפחות הוא לא קריר כמו אסנת, המחנכת שלי. הוא נוהג לחייך, שזה כבר הרבה יותר טוב, אבל החיוך שלו מלווה בציניות נוראית שאני יודעת שתחרפן אותי בהמשך.
קשה לי עם אנשים ציניים כי אני צוחקת מכל דבר ועל כל דבר, וכשמישהו ציני איתי אני הרבה פעמים לא יודעת להבחין אם הוא רציני או לא.
"איך קוראים לך?" הוא שאל וקטע את מחשבותיי.
"שירי," בלעתי רוק.
"שירי מה?"
"שירי לוי," אמרתי בהיסוס, שוקלת מילים לראשונה בחיי.
הוא זקף את ראשו לרגע כשחיוך קל נמתח על שפתיו והנהן. זו לא הפעם הראשונה שהוא שומע את השם שלי, ראיתי את זה לפי המבט שלו. בטוח המנהל כבר הספיק לשטוף לו את המוח נגדי.
"שירי לוי, את מאחרת לשיעור הראשון שלך," הוא אמר.
"ומה אכפת לך? אתה לא המחנך שלי," צחקתי והרמתי את ידי לכסות את שפתיי בחרטה. אני חייבת להיזהר. כל דבר יכול להתפרש כחוצפה.
"את לומדת בי"ב 4, מה שאומר שאני בהחלט המחנך שלך," הוא אמר בניצחון.
קימטתי את מצחי בבלבול. "מה? לא. לא. לא." חזרתי על עצמי כמו תקליט שבור כשאני מנסה לשכנע את עצמי יותר מאשר אותו. "אסנת היא המחנכת שלי," הבהרתי.
"אסנת יצאה לשנת שבתון. אני מחליף אותה השנה." הוא המשיך להביט בי בשעשוע והפנה את מבטו לעבר הכיתה, "יש לך עכשיו שיעור מתמטיקה, נכון? את רוצה שירשמו לך עוד איחור?"
הידקתי את אחיזתי על רצועת התיק וצעדתי צעד מפוחד לאחור בהינד ראש, אך בדיוק כשהתכוונתי להסתובב ולרוץ לתוך הכיתה, רגליי הסתבכו זו בזו ונפלתי על הרצפה — ממש לנגד עיניו.
"דברים רעים קורים לאנשים טובים, ככה זה," אמרתי והרמתי את פניי לעבר התקרה, מדברת לאלוהים.
הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום על רגליי, וכשהסטתי את מבטי לעברו תפסתי אותו מחייך שוב.
"את תמיד מדברת לעצמך ככה?" הוא צחק צחוק מהפנט. הבטתי לתוך עיניו ושקעתי. הריח שלו היה טוב כל־כך — ריח של בושם גברי בעל נוכחות, כזה שמסובב ראשים בכל מקום. ידעתי שהריח הזה יעשה לי הרבה צרות בהמשך.
"תמיד," השבתי בכנות.
"את רוצה שאלמד אותך איך ללכת?" הוא הסתכל על רגליי.
שוב הציניות הזאת.
"אני יודעת איך ללכת." משכתי את זרועי ממנו. "למדתי בגיל שנה."
הוא צחק שוב.
למה בכל פעם שאני שומעת את הצחוק הזה הלב שלי מחסיר פעימה? ולמה, לעזאזל, הוא, מכל המורים בעולם, חייב להיות המורה שלי?
הוא מתכון להסחת דעת. כל בחורה שיש לה זוג עיניים בריאות תגיד את זה.
"אז תראי לי איך את הולכת יפה לכיתה, בבקשה," הוא ירה לעברי בכיווץ עיניים מרושע.
תליתי בו מבט ארוך, ולבסוף הסתובבתי לאחור בקושי רב, נשמתי עמוק וצעדתי לעבר הכיתה ברגליים רועדות.
אלוהים, בבקשה, תעזור לי לעבור את השנה הזאת בשלום.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
