נשבעת בדם

פרולוג

החדר חשוך. לורנזו שוכב במיטה, בידו בובת טי־רקס כתומה. הוא מעקם את ידה לאחור ותולש את השנייה. הדלת נפתחת והוא ממהר להסתיר את הבובה מתחת לשמיכה, חושש שאימא תנזוף בו על ששבר גם את הבובה החדשה.

"לורנזו, אתה ישן?" אביו פוסע בצעדים מדודים לכיוון המיטה.

"אם אגיד לא, תכעס?"

דון פרנסיסקו צוחק בקול ומתיישב על קצה המיטה, מסתכל על בנו הבכור, מושא גאוותו.

"היום היה יום חשוב מאוד, לורנזו, חשוב מאוד. היום נקבע עתידך." דון פרנסיסקו מספר לבנו שמביט בו בהערצה. בעיני הקטן, אביו הוא האדם החזק והנערץ מכולם. הוא חולם להיות בדיוק כמוהו, שכולם יכבדו אותו ויפחדו ממנו.

"למה?" לורנזו מתיישב ומתבונן באביו בסקרנות. "מה קרה היום?"

"לורנזו, יום אחד אתה תהיה הבוס של כל הבוסים הגדולים. אתה לא תהיה סגן כמוני, אתה תהיה חשוב יותר, תהיה הבוס הגדול של הפאמיליה, כמו דון איגנסיו."

"אבל אבא, אני רוצה להיות כמוך!"

"לא. הבן הבכור שלי יהיה הטוב מכולם, והיום דאגתי לכך. יום יבוא ואתה תינשא לבתו של דון איגנסיו, ולאחר מכן תהפוך לראש הפאמיליה," דון פרנסיסקו מכריז בגאווה, עדיין לא מאמין שחלומו מתגשם. הגיע הזמן שבן למשפחת טורנטיני יהפוך לקאפו, הבוס החשוב. הוא הבין שכבר לא יזכה לשבת בכיסא הכבוד, אבל דאג שבנו הבכור יעשה זאת יום אחד.

"אני לא מבין, אבא. לדון איגנסיו אין בת," לורנזו מתעקש.

"עדיין לא, אבל בקרוב אשתו תלד את מריה הקטנה, ומריה תהיה אשתך." ביום שלורנזו נולד ידע דון פרנסיסקו שחייו השתנו לנצח, שכל דבר שיעשה יהיה קשור בעתידו של בנו.

"ואם היא תהיה מכוערת? אני רוצה להתחתן רק עם איזבלה. כבר הבטחתי לה ואני אוהב אותה," לורנזו זועף ודון פרנסיסקו פורע את שערו הרך של בנו באהבה גדולה.

"בני, תזכור את דבריי ולעולם אל תשכח — האהבה נועדה לחלשים, ואתה חזק. אתה החזק מכולם. יום יבוא ותהפוך לראש הפאמיליה שתהיה עבורך במקום הראשון, לפני כולם ולפני הכול. האחים שלך יעמדו מאחוריך, ואתה תדאג להם ותדריך אותם. זהו תפקידך, הייעוד שלך בחיים. תשאיר את האהבה לחלשים, לאותם אנשים המחפשים משמעות. לך כבר יש משמעות, אתה מקור הכוח והגאווה של המשפחה. אל תאכזב את אבא שלך."

"לעולם!" לורנזו נשבע. הוא לעולם לא יאכזב את אביו האהוב והנערץ.

"הפאמיליה קודמת לכול," דון פרנסיסקו לוחץ.

"הפאמיליה קודמת לכול!" לורנזו חוזר אחריו בביטחון.

פרק 1

נינה

העיניים עצומות. המוזיקה מרעידה. אני לבד בעולם, אף אחד לא קיים. רוקדת, נעה בביטחון, שוכחת מהכול. ידיים עדינות אוחזות במותניי, זו ענת.

"תורך לקנות לנו משקאות," היא מכריזה ואני צוחקת. ענת שתתה יותר ממני, מפתיע שהיא עדיין מצליחה לעמוד על הרגליים. אין לי מושג לאן הננסית דוחפת את כל האלכוהול.

"חסר לך שנסיים את הלילה בבית החולים, אני אהרוג אותך!" אני מאיימת והיא צוחקת. כן, כבר קרה שהיא איבדה את ההכרה באשמת האלכוהול.

אני בוחרת בבר הפינתי המרוחק כדי לא לחכות בתור הארוך לבר המרכזי. המזל מחייך אליי הערב ואני ממהרת להתיישב על הכיסא הפנוי, כפות רגליי לא יתנגדו למנוחה קצרה.

"אמרו לך פעם שאת יפהפייה?" השיכור לצידי שואל ובוחן את גופי בהבעה מעוררת בחילה.

"זאת השורה הטובה ביותר שלך?" הזלזול נוטף מקולי כשמבטי נודד בין הברמנים, מנסה למשוך את תשומת ליבם.

"לא ניסיתי להרשים, רק אמרתי את האמת."

אחד הברמנים מתקרב ואני רוכנת אליו ומזמינה פעמיים פיג'לינג סאוור, המשקה האהוב על ענת.

"חבר שלך לא התנדב לקנות לך את המשקה?"

"זאת הדרך המקורית שלך לברר אם אני תפוסה?"

"אז יש לך חבר?" הוא שואל בחיוך מתנשא.

"לא עניינך."

הברמן מניח לפניי את המשקאות. אני שולפת שטר מהכיס הקטן בחצאית והוא נופל על הרצפה. אני מתכופפת להרים אותו, מנסה לכסות את גופי במידת האפשר ולא לספק מופע לשיכור, ומזדקפת חזרה רק כדי לגלות שהברמן כבר התרחק. בלית ברירה אני חוזרת לכיסא ומחכה שיחזור לגבות את התשלום עבור המשקאות.

"נרים כוסית?" השיכור דוחף לעברי את אחת הכוסות ומרים את הכוס שלו.

"לא, תודה."

"בבקשה, אל תהיי קשוחה איתי. אל תשאירי אותי עם המשקה באוויר, זה לא מנומס," הוא מתעקש. אני מתאפקת לא להתפרץ, מרימה את הכוסית ומחליטה לסיים את ההצגה. יד גברית נכנסת בינינו וחוטפת את הכוס מידי.

"מה, לעזאזל —" אני מסתובבת בעקבות היד ונתקלת בגבר מפחיד שעומד מאחוריי.

מבטו הרצחני נעוץ בשיכור, לסתו הדוקה, ושפתיו החשוקות יוצרות פס דק ומאיים. העוצמה בעיניו מבעיתה אך אני לא מניחה לפחד להשתלט עליי. החצוף גנב לי את המשקה מהיד.

"לא נראה לי שחסר לך כסף," אני מתלוננת. הוא מתעלם ממני וממשיך להתמקד בשיכור, נראה שהמסכן תכף ישתין בתחתונים מפחד. ענק נוסף מתקרב והגבר המפחיד מעביר לו את המשקה שלי. הענק בתגובה מעביר את הכוס לבחור העומד מאחוריו, שולף אקדח ומכוון אותו לראשו של השיכור. אני מזנקת ממקומי מייד.

"מה אתה עושה? תעיף את הנשק!"

המפחיד מניח את כף ידו על כתפי ומרתק אותי למקומי. אני מרימה את מבטי הזועם ומבינה עד כמה הוא גבוה ומאיים.

"תעיף את היד שלך ממני. ואתה, חמוד," אני פונה אל הענק, "תעיף את הנשק. עכשיו!" אני לא מסירה את מבטי ממנו, השפעת האלכוהול כבר חלפה. הם עומדים לרצוח בחור לנגד עיניי ולא אניח להם לעשות זאת. אין סיכוי, לא אהיה אשמה במוות נוסף.

"חמוד?" הענק פוער את עיניו בתדהמה.

"שמעת נכון. עכשיו תעיף את הפאקינג נשק!" אני שומרת על קול יציב שמסווה את הפחד, בוחנת בזריזות את האפשרויות שלי.

"או שמה?" הענק מחניק את צחוקו. בתנועה מהירה אני שולפת את האקדח מהחגורה של המפחיד, דורכת אותו במהירות שיא ומכוונת אל ראשו של המגודל.

"או שאפוצץ לך את הראש. לא אחזור על עצמי פעם נוספת, תניח את הנשק!" כולם מסתכלים עליי מופתעים, הם לא ציפו להתפתחות האחרונה.

"את יודעת עם מי את מדברת?" המפחיד שואל.

"עם חבורת גורילות המאיימות על חייו של שיכור שעוד שנייה משתין על עצמו מפחד. אתם מנצלים את העובדה שהוא שיכור, חלש, תמים ולא מסוגל להתעמת אתכם."

"חלש?" המפחיד רוכן אל אוזני כדי להתגבר על המוזיקה החזקה. "תמים? לא מסוגל להתעמת איתנו? שאלת את עצמך למה לקחתי לך את המשקה מהיד לפני שהספקת לשתות ממנו?"

הוא מצליח לערער אותי ואני שולחת מבט קצר בשיכור. הטעות הקטנה הזאת מספיקה לו כדי למשוך את ידיי אל מאחורי גבי ולנטרל אותי מהנשק. אני מתנגדת ומנסה להשתחרר מהאחיזה אך ללא הצלחה.

"התמים הזה דחף סם אונס למשקה שלך. יש לך מושג מה היה קורה אם היית שותה ממנו?"

אני מזדעזעת ומבטי הרצחני עובר אל השיכור הבוכה.

"באמת?" אני שואלת בחוסר אמון. "סם אונס?"

"תענה לה." הענק מצמיד את האקדח אל ראשו של השיכור. "הכנסת רופי למשקה שלה?"

"לא התכוונתי, שתיתי יותר מדי." הוא פורץ בבכי היסטרי.

הכעס שלי מתגבר על הפחד ומעוור אותי. במשיכה חזקה אני משחררת את ידיי ומזנקת על השיכור, אוחזת בשערו ודופקת את ראשו בבר. אני מתקרבת אל אוזנו ויורה בזעם, "אני מקווה שלפני שיירו לך בראש, יכרתו לך את הזין ויאכילו אותך בו באיטיות."

המפחיד אוחז במותניי ומושך אותי לאחור. אני מתפרעת ומנסה להשתחרר, אך הוא לא מרפה ומוביל אותי אל מדרגות פינתיות המוסתרות מעיני הבליינים. אני לא מאמינה שדבר כזה קרה לי. אנחנו צועדים במסדרון ארוך, ידו האחת כרוכה סביב מותניי בעוד השנייה אוחזת בכף ידי.

"תעזוב אותי!"

"תירגעי!" הוא פוקד בקול קר ואכזרי אך אני כבר לא מפחדת. אם הוא היה נורא כל כך, הוא לא היה מציל אותי מאונס.

אנחנו נכנסים למשרד ענק ואני מתרחקת ממנו כשהוא נועל את הדלת.

"באשמתך יהיו לי סימנים מחר," אני זועפת ומעסה את מפרק כף ידי.

"שוטרת?" הוא שואל בלי הקדמה וליבי מאיץ.

"לא עניינך מי או מה אני, עכשיו תפתח את הדלת ותעוף לי מהדרך!"

"תעני על השאלה." הטון שלו נמוך מאוד, מאיים, חודר.

לא אנצח אותו בצעקות, הן מעידות על חולשה. אני סורקת את המשרד ורואה אגרטל מונח על שולחן קפה. בצעדים מהירים אני מגיעה אל השולחן ולפני שהמפחיד מבין מה קורה, אני משליכה עליו את האגרטל בחוזקה. הוא מתחמק בזריזות אך אני לא מתייאשת, מרימה תמונה ממוסגרת וזורקת גם אותה. המפחיד מתקדם לעברי במהירות, ידו עוטפת את גבי ומצמידה אותי אליו. בידו השנייה הוא שולף את האקדח ומכוון אותו לראשי. מבטינו מצטלבים, יורקים אש, וחיוך קטן נמתח על פניי.

"תירה," אני אומרת בקור רוח ומזהה את הבלבול בעיניו. "קדימה, תירה! תהיה גבר ותירה! מבטיחה לשלוח לך מכתב תודה מהגיהינום."

עיניו הכהות נעוצות בעיניי, הלסת מהודקת, ידו לוחצת על גבי התחתון והזקפה הקשה שלו נצמדת לבטני. הדבר האחרון שהעליתי בדעתי קורה, שפתיו מתרסקות על שלי. שפתיים תובעניות, כוחניות, מסחררות. התשוקה משתלטת כסערה, אך אני לא מאפשרת לה להשתיק את קול ההיגיון. שפתיי נפשקות ומאפשרות ללשונו לפלוש אל פי. אני פוקחת את עיניי ומופתעת שעיניו עצומות למרות האקדח המוצמד לראשי. כשגופו משתחרר מעט אני מניפה את הברך ופוגעת בחוזקה במקום הרגיש שבין רגליו. הוא קופא במקומו, מרפה את אחיזתו ומתקפל. "בת זונה!"

אני שולחת לעברו חיוך אחרון ורצה אל הדלת, ממהרת לברוח. הוא לא ירה בי, למרות הכול.

"את מוכנה להסביר לי מה קורה?" ענת רוצה לדעת. היא שתויה ומועדת בנעלי העקב הגבוהות. אני אוחזת בזרועה ומובילה אותה בצעדים גדולים אל הכביש הראשי, מסתכלת לצדדים בחשש ומוודאת שלא עוקבים אחרינו. מונית עוצרת לידינו ואנחנו נדחפות למושב האחורי כשאני מזרזת את הנהג.

"דברי אליי," ענת דורשת ואני מסדירה את נשימותיי, עדיין מסתכלת לאחור לוודא שלא עוקבים אחרינו.

"אנחנו לא מתקרבות למועדון הזה יותר, צריך למצוא מקום אחר."

"מה קרה?" היא מאבדת את הסבלנות.

"אספר לך כשנגיע הביתה."

ענת מבינה שאני לא רוצה לדבר ליד הנהג ושותקת. היא נשענת לאחור ועוצמת את עיניה. מה הם עשו עם השיכור? רצחו אותו? הסגירו אותו למשטרה? אני מקווה שהסגירו אותו, מגיע לו לשבת מאחורי סורג ובריח. אני עוצמת את עיניי ורואה את דמותו של המפחיד. הכרתי המון גברים בחיי אבל הוא שונה מכולם ולא במובן הטוב. אני אוהבת גברים יפים, בהירים, עדינים, והוא לא עונה לאף אחת מהקטגוריות; גוון עורו כהה, פניו מעוטרות בזיפים כהים, שפתיו לא עבות אך גם לא דקות, עיניו חומות ובולטות, אפו ללא ספק נשבר יותר מדי פעמים בעבר, צלקות במצח, בלחי ועל קו הלסת, ושערו כהה וקצר. הוא טיפוס בעייתי, הכרתי מספיק כאלה כדי לזהות אותם מרחוק. אני צריכה לדווח על מה שקרה ולהגיש תלונה במשטרה.

הנהג עוצר מול הבניין. אני משלמת ועוזרת לענת לצאת, מובילה אותה אל המדרגות. היא נתמכת בי וברור לי שהלילה כבר לא ננהל שיחה. לפחות הידיעה שנוכל לישון בשקט מרגיעה אותי.

"בוקר," אני אומרת וסוגרת את הברז במטבח. "ארוחת הבוקר מוכנה."

"הראש שלי מתפוצץ, תביאי כדור." ענת נזרקת על הספה ואני מוציאה את הקופסה הקטנה מהארון ובקבוק מים מהמקרר.

"בבקשה." אני מתיישבת על שולחן הקפה ומגישה לה את המים והכדורים.

"דברי." היא נשכבת על גבה ועוצמת את עיניה.

"לדבר?"

"את עדיין צריכה לספר לי מה קרה אתמול בערב. שלחתי אותך לקנות שתייה וחזרת אחרי שעה, חיוורת ובלחץ לצאת מהמועדון בלי שום הסבר," היא משחזרת ומכסה את פניה. מפתיע, ההנגאובר לא מונע ממנה לדבר.

"הלכתי לקנות שתייה מהבר המרוחק, זה שאני תמיד הולכת אליו כדי לא לחכות בתור."

"אמרתי לך לא ללכת לבד לבר הפינתי," היא קוטעת אותי בכעס. "יש סיבה שנשים עומדות בתור הארוך. ידוע שכל השיכורים יושבים בפינתי."

"עד אתמול בערב לא קרה לי כלום, אבל את יכולה להיות בטוחה שלא אתקרב שוב למועדון הזה. גם את לא."

"נו, תגיעי לעיקר."

"קניתי את השתייה ובשלב מסוים דעתי הוסחה, ושיכור שם רופי במשקה שלי."

"רופי?" ענת מתיישבת, מתבוננת בי במבט שואל.

"סם אונס."

היא פוערת את עיניה בתדהמה ומכסה את פיה. "נינה, תגידי לי שלא שתית מהכוס, בבקשה. לא קרה לך כלום, נכון?"

"עמדתי לשתות מהמשקה אבל אז הגיע איזה מגודל מפחיד וחטף לי את הכוס מהיד. אליו הצטרפו עוד שני בחורים ואחד מהם כיוון אקדח אל השיכור."

"מה?" היא לא מצליחה לעכל את דבריי. "את צוחקת עליי?"

"ממש לא. לא יכולתי לעזוב כשראיתי שמאיימים על חייו וניסיתי להתעמת עם הגברים. בשלב מסוים הצלחתי לחטוף נשק מאחד מהם, ולכוון אותו אל הבחור שאיים על השיכור. הם סיפרו לי שהוא הכניס סם אונס למשקה שלי וברגע שהסטתי מהם את המבט, הם הצליחו להשתלט עליי ולחטוף ממני את האקדח. המפחיד סחב אותי אל אחד המשרדים ושאל אותי אם אני שוטרת, סירבתי לענות ואיכשהו הצלחתי לברוח." מיותר לספר על הנשיקה, את הפרט הקטן הזה אשמור לעצמי.

אני מרימה אליה את עיניי והיא שותקת, מביטה בי המומה.

ענת לוגמת באיטיות מהמים, ולבסוף אומרת, "איך רק את מסתבכת תמיד? את מבינה כמה האדרנלין חסר לך? נינה, הגיע הזמן לארוז את התיקים ולחזור לארץ, המשטרה מחכה לך."

דבריה מפתיעים אותי. אני מזנקת מהשולחן וחומקת אל המטבח להכין קפה, מתעלמת מדבריה ולא מניחה להם לחדור לתוכי. המשטרה כבר לא חלק מחיי ולעולם לא תהיה שוב. ויתרתי על התפקיד כי לא הייתי טובה בו. אכזבתי את אבא שלי, הרסתי למלי את החיים ורצחתי את סער. אין לי זכות לחיות.

לורנזו

מרקו, רומאו, מריאנו ואנזו מגיעים לתדריך כמו בכל בוקר. הם תופסים את מקומם סביב השולחן ואני מתיישב בראשו וממתין לעדכונים.

"הצלחנו לנקום את מותו של החייל?" אני מסתכל על מריאנו.

"הורדנו חמישה והאנשים שלנו כבר תפסו עמדות בצפון. היום נתחיל סבב השתלטות ומחר ניפגש עם הטייוואנים."

רוב העסקים שלנו נמצאים בדרום ניו יורק, שם אנחנו בשליטה כמעט מלאה. הבעיות הגדולות מתרכזות בצפון, שם נמצאים גם הטייוואנים והרוסים. כל אחד רוצה את השליטה באזור והמלחמות לא נגמרות.

"אתה חושב שאפשר לסמוך עליהם?"

"לא, אבל יש לנו מטרה משותפת. הבראטווה יושבים להם על העורק הראשי, והטייוואנים ישמחו להיפטר מהם."

"דיברתי עם האנשים בשיקגו," אנזו מוסיף. "המצב שם לא טוב, כל יום מחסלים להם חיילים."

אני נשען לאחור, מנסה לחשוב על פתרון. ניו יורק ושיקגו אף פעם לא היו ביחסים טובים, אבל אנחנו לא יכולים לנטוש אותם לגורלם, מחר אנחנו עשויים להזדקק לעזרתם נגד הבראטווה. הבעיה היא שאין לי אנשים לשלוח כרגע.

"הם צריכים נשקים?"

"הם צריכים עזרה," אנזו אומר את מה שאני כבר יודע. "אין להם אנשים."

"גם לנו אין מספיק אנשים, את מי נשלח אליהם?" השאלה מכוונת גם אליי. "הגזרה הצפונית בוערת ואנחנו זקוקים לכל חייל. אדבר עם תאו, כרגע אין לנו דרך לעזור להם."

"תאו לא יאהב את התשובה," מריאנו מזהיר. במשך שנים היינו במלחמה עם שיקגו ורק לפני כמה חודשים הגענו להסכם רגיעה. זאת הפעם הראשונה שהם פונים אלינו בבקשה לעזרה ואיאלץ לסרב, זה יעמיד את היחסים בינינו בסכנה.

"קשה לי להאמין שהם יפרו את הסכם הרגיעה דווקא עכשיו, מצבם גרוע." אני מקווה שזה נכון, אחרת נהיה בבעיה גדולה.

"ועכשיו לנושא אחר. אנזו, אני צריך שתאתר מישהי."

"בחורה?" הוא שואל בטון מופתע.

"בחורה שעלולה להוות בעיה. מצידי תהפוך כל אבן בניו יורק עד שתמצא אותה."

"מה היא עשתה?" מריאנו מתעניין. אני מחבר את המחשב הנייד אל המסך הגדול ומפעיל את סרטון האבטחה של המועדון.

"מה הוא הכניס לכוס?" מריאנו שואל.

"סם אונס. קיבלתי דיווח שהבן זונה חזר למועדון, מתברר שהוא לא למד לקח בפעם הקודמת. היינו בדרך להעיף אותו החוצה וראיתי אותו מכניס את הכדור הקטן למשקה שלה."

"הופעת כמו הנסיך על הסוס הלבן והצלת אותה." מריאנו צוחק.

"חכה ותמשיך לצפות." אני בוחן את המבטים ואת שפת גופה, אין ספק שהיא שוטרת.

"די," מריאנו צוחק כאשר היא חוטפת ממני את האקדח, דורכת במקצועיות ומכוונת אל ראשו של סלבדור. "אתה צוחק עליי."

"צריך למצוא אותה לפני שתפנה למשטרה."

"אנחנו יודעים עליה משהו?" אנזו שואל ואני נד בראשי לשלילה.

"עברתי על סרטי האבטחה, היא בילתה עם בחורה נוספת והן עזבו יחד. התמונה מהכניסה ברורה יותר, תפיצו בכל המועדונים שלנו את התמונות שלהן, מישהו בטח מכיר אותה. אני צריך שם וכתובת, לפני שנסתבך בצרות."

"אתה רוצה להשתיק או לזיין אותה?" מריאנו מקניט. אני ממשיך לצפות בסרטון ונזכר בבעיטה שהחטיפה לי.

"ניסיתי לעצור אותה, ירדנו למשרד והיא בעטה לי בביצים. בהחלט מגיע לה שאזיין אותה."

"הילדונת הצליחה לחטוף ממך את הנשק ולבעוט לך בביצים? אתה אמור להיות הקאפו של המאפיה. בבקשה תשמור בסוד את מה שקרה אתמול, אתה מוציא אותנו גרוע," מריאנו ממשיך להקניט ואני מעיף עליו את העט בתגובה.

"בפעם הבאה אעיף עליך את הסכין."

הוא צוחק ואני שותק, אם המקרה היה הפוך הייתי צוחק עליו במשך חיים שלמים.

נינה

ביום שנחתּי בניו יורק חיי השתנו לחלוטין. אי אפשר לומר שברחתי מהארץ, לעולם לא הייתי בורחת ממשפחתי האהובה, אבל הייתי זקוקה לפסק זמן כדי לברר מה אני מרגישה ורוצה לעשות בהמשך. בכל אופן זה מה שסיפרתי למשפחה שלי. האמת היא שהדבר היחיד שעשיתי מהרגע שהגעתי לכאן הוא להדחיק.

אני מדחיקה את התקופה האחרונה בעזרת אלכוהול, מסיבות ושעות עבודה מטורפות. לכן גם היום, למרות הבילוי אתמול בערב והדרך שבה הכול הסתבך, הגעתי לעבודה בדוכן. רוב הבנות לא אוהבת לעבוד בסופי שבוע אבל לי לא אכפת, גם ככה אין לי משהו מעניין יותר לעשות. מי היה מאמין שיום אחד אמצא את עצמי מוכרת מוצרי קוסמטיקה מים המלח דווקא בארצות הברית. והינה אני כאן, בת עשרים ושבע שמחפשת דרך לשכוח, להדחיק, להמשיך הלאה. אם לא למעני אז לפחות למען המשפחה שלי.

"לאן אנחנו יוצאות הערב?" ענת שואלת. לשם שינוי היא הסכימה לעבוד איתי היום, בייחוד לאחר כל מה ששתתה אתמול.

"אין לי מושג, אבל אני חייבת חוויה מתקנת לגיהינום שחוויתי אתמול."

"אני עדיין מתקשה להאמין שזה קרה, אין לי מושג איך תמיד את מוצאת את עצמך בלב הבעיות." היא נאנחת.

"את נשמעת כמו סבתא שלי," אני צוחקת. "היא הייתה אומרת שאני מושכת את הבעיות אליי. אבל אני נשבעת שהפעם לא עשיתי כלום, רק הלכתי לקנות שתייה."

"כל הערב קניתי לנו שתייה ואף אחד לא דחף לי כלום לכוס, לא ראיתי נשק, לא חטפתי אקדח מאף אחד, לא החטפתי לאף אחד בעיטה. כמו שאני מכירה אותך בטח השארת אותו עקר."

אני פורצת בצחוק ונזכרת בפרצוף שלו, אם היה יכול הוא היה הורג אותי בלי לחשוב פעמיים. "את חושבת שהם רצחו את השיכור?"

"נראה לך? בטח הסגירו אותו למשטרה או פיצצו אותו במכות, אבל לרצוח אותו? לא מאמי, כאן לא רוצחים בכזאת קלות."

"אני מקווה מאוד, לא הייתי רוצה להיות אחראית גם למוות שלו."

"נינה, שלא תעזי להתחיל עם רגשות האשמה שלך! סיימת לסחוב מתים על הגב שלך, את לא יכולה להאשים את עצמך בדבר שלא עשית."

ענת לא הייתה איתי בלילה שבו יריתי בסער. הלילה שבו חיי נהרסו.